השנה הייתה 3000 לספירה. אחרי שנים ארוכות של מלחמות עולם, מלחמות אזרחים ומלחמות דת, ואחרי שהשמיים המטירו על המים בחמת זעם מטאורים של גיהינום נקמני מלווים בברקים ורעמים, התפרצויות געשיות, סופות וסערות, מחלות ומצוקות רעב שלא שככו במשך מאות שנים, נכחדה האנושות על פני כדור הארץ כמעט לחלוטין. היבשות נעלמו על יושביהן, וכל האוקיינוסים יבשו והפכו לגאיות עמוקים ומבעיתים. נותרו רק מתי מעט שחיו במערה גדולה מתחת לאדמה שנוצרה בעקבות פגיעתו של מטאור מאה שנים לפני כן.

הם היו מאה בלבד, לבשו לגופם עורות, התחמשו בסלעים, ובשנתם הניחו את ראשיהם על זרועותיהם. הם אכלו עשב משדה מרעה קטן ומוריק שהשתרע סמוך לברכת מים עומדים. לא היו להם שמות, ולא הייתה להם שפה. הם דיברו בסימנים וכינו זה את זה במספרים. שמונים גברים, חמש עשרה נשים וחמישה ילדים היו כל מה שנותר מהאנושות כולה.

הם לא נזקקו לשפה כדי להבין שהם האחרונים שנותרו על פני כדור הארץ, ושהם התקווה האחרונה לכינונה מחדש של האנושות. בשל כך היו נחושים בדעתם לדבוק זה בזה כענבים באשכול ולהיאחז בחיים בציפורניהם, והבטיחו זה לזה להישאר יחד כדי להציל את הכוכב הזה. בכל בוקר היו יוצאים למרעה, מלחכים עשב, ומעלים גירה כצאן ומתפלשים בקרבת המים ככלבים. אחר כך, עם שקיעת השמש, היו שבים לישון במערה כעטלפים. יום אחד, לאחר ששבו כולם אל המערה והחלו לספור את עצמם כמדי יום, כדי לוודא שמספרם נותר כשהיה, הופתעו לגלות שמספר תשע לא נמצא.

– לאן נעלם מספר תשע?!

אישוניהם התרחבו בתימהון ונפשותיהם נרעדו מפחד. על פניהם ניכרה דאגה אמיתית וברורה בשל ההיעלמות המשונה הזו, שכן מזה יותר מעשר שנים איש מהם לא נעלם. לאחר כמה שעות של שתיקה נואשת ומתישה נכנס למערה מספר תשע, חיוך גדול על פניו, וזיעה ניגרת ממצחו. הוא נעמד מולם כפסל, והחיוך לא מש מפיו. בטרם הספיק מי מהם להפנות אליו אצבע מאשימה, הוא פרשֹ את ידיו כמי שמבקש להתפלל, כאותם אנשים שהאמינו פעם באלוהי השמיים בטרם נכחדו כולם מעל פני האדמה.

חיוכו התרחב, חיוך אווילי במקצת, וידיו חשפו תליון בצבע כסף, חלוד בשוליו, על צמיד עור שבמרכזו לב גדול. בעוד כולם מביטים בתליון בשקיקה ובהשתאות צעד לפנים גבר בעל הדרת כבוד, עב בשר ואפור שיער, שזקנו ופניו חרושי הקמטים העידו על היותו המבוגר שבהם, שנקרא מספר מאה. הוא התבונן במספר תשע בזעם כשואל: היכן היית? מספר תשע לא השיב לו, רק הרים את ידיו כדי להראות לו את התליון.

מאותו רגע השתנו הימים תכלית השינוי. מספר תשע הפך למוקד תשומת הלב של כולם וזכה במעמד רם בעל חשיבות מיוחדת במינה. הוא היה הגבר היחיד שהעיניים היו נשואות אליו בכל מקום שבו שהה ובכל מקום שאליו הלך. כולם ביקשו את חברתו, שאפו להתקרב אליו והתגאו בהיכרותם עמו, שהרי הוא היה הגבר בעל תליון הכסף. מי שצחק איתו היה בר מזל, ומי שנלווה אליו למרעה עם שחר היה בר מזל אף יותר.,אולם בר המזל הגדול ביותר באנושות כולה היה זה שמספר תשע הניח לו לגעת בתליון, דבר שקרה רק לעתים נדירות.

הנשים התחרו ביניהן מי מהן תהיה זו שתזכה באהבתו, ליבו ותליונו. אחת מהן התפשטה לפניו, אחרת קרצה לו בעינה ושלישית פיתתה אותו עם שדיה הגדולים והזקורים. הנועזת מכולן הייתה זו שהתנפלה עליו בזמן שישן.

הקנאה חלחלה בקרב הגברים כרעל, ומעיניהם ניבטה שנאה יוקדת. בתוך תוכם זממו מזימות מרושעות, והאלימות איימה להתפרץ. הם נחלקו לכמה מחנות: המבוגר בעל מספר מאה וכמה מספרים שתמכו בו סברו שהתליון הוא חידוש הרסני וטענו שחייבים להשליכו למי הבריכה. אחרים, בראשותו של מספר עשר, התנגדו לכך והאמינו בחירותו של מספר תשע ובזכותו להחזיק ברכוש פרטי. השאר שמרו על ניטרליות. וכך, לראשונה בתולדותיה, התפלגה המערה.

באחד הימים פרצה תגרה בין שני גברים: האחד אהב את בעל התליון, והשני תיעב אותו. המריבה הלכה והסלימה עד שהגיעה לשיאה כאשר האיש שאהב את בעל התליון הרג את שונאו ורוצץ את גולגולתו בסלע גדול. עד מהרה התכנס בית דין של בני אדם עירומים למעט עור חיות שכיסה את גופם, ומספר מאה הוציא פסק דין שקבע כי יש להיפטר מהתליון מיד. מספר תשע סירב למסור את התליון שלו, והוחלט להוציאו להורג בגין עבירה על החוק. הוא נגרר אל הבריכה, וארבעה גברתנים התיישבו עליו כדי להבטיח את מותו בטביעה. לאחר מכן נלקח התליון ונמסר למנהיג, מספר מאה, כדי שייפטר ממנו וישים קץ לרעה חולה זו.

ביום המחרת ההלם הכה בכולם כבשורת מוות כאשר הופיע לפניהם המנהיג כשהוא עונד את התליון על חזהו כחתן. כעבור שני לילות נרצח המנהיג, והתליון נעלם. אנשי המערה האשימו זה את זה, והספקות החלו לחלחל לליבותיהם כרוח סערה. מיד קמו קבוצות רבות של מתנגדים, תומכים, חמדנים, שונאים ומקנאים. הם חלקו זה על זה, החזיקו בקנאות בדעותיהם, התאגדו לסיעות, התווכחו, התכתשו, נלחמו, טבחו וחיסלו זה את זה עד האחרון שבהם.

כעבור חודשים ספורים הופיע במערה, לבדו, תינוק בוכה, אוחז בידיו תליון קטן בצבע כסף, חלוד בשוליו, שחיסל את מה שנותר מהאנושות.