היא הייתה מנחה זוטרה בערוץ הקניות כבר שנה, כשעפו הטילים בשש עשרים ותשע. בסוף האודישן שעשתה בשנה ג' של בית הספר למשחק, אמרו לה שאהבו את התום שקרן ממצחה החלק והגבוה, שאצבעות ידיה אלגנטיות אך לא שבריריות, ושתנועות ידיה אנרגטיות. הם החתימו אותה מיד לשלוש שנים. ומאז, היא קוצצת בפחות מדקה ירקות לסלט טרי ובריא, פתיחה נפלאה לבוקר, משתרעת בנינוחות על ספות סלון מתכווננות ומדגמנת תליונים ליום הנישואין שאשכולות יהלומי מעבדה נוטפים מהם.

אחרי שחדלו האזעקות הראשונות, חזרה מחדר המדרגות לדירתה, ושם, במרפסת, הרימה ראש לשמיים. עדיין ניכרו שברי פסים לבנים ופקעות אפורות, שהתמזגו במהירות בעננים, וכבר היה קשה להבחין בין העננים ליירוטים. החבר שלה היה באמסטרדם, בצילומי סדרת ראליטי. הוא לא ענה בנייד. בטח עדיין ישן בחדרו שבמלון. השאירה לו רק הודעה קצרה, "תפתח טלוויזיה". היא מרגישה קור באמת ידה. כתם מכוער ומשונה התפשט על פני מעקה השיש של המרפסת, והרטיב את שרוול פיג'מת הסטן התכולה שעדיין לבשה. מקור הכתם – צינור עבה, שהיא והחבר שלה מעולם לא הבינו מה תפקידו. את כל שאר הצינורות המצויים בבית טיפוסי, מים חמים וקרים, חשמל שעולה לדוד השמש, צינור גז דקיק, ניקוז הגג, ביוב – זיהו בדירתם ושמרו עליהם בקפדנות, כפי שהתחייבו בחוזה השכירות. אבל את פשרו של צינור הברזל השחור שלא נכלל בחוזה, צלל מטה למרפסת שלהם מכיוון הגג, נתמך בקונסטרוקציית מוטות ברזל דמוית אנטנת שידור, התפתל סביב המעקה והמשיך מטה, נעלם בקומה שמתחתיהם – לא ידע להסביר אף אחד. במרכז הפיתול ראתה בקע קטן ששפתי המתכת שלו השתפלו החוצה. מהפתח ניגרה שכבה עבה של חומר כתום ומחוספס שהתפשט על המעקה ובו מין עורקים ירקרקים של חומר אחר, אולי תחמוצת נחושת או פליז. פה ושם צפו בנוזל גושים בשרניים בהירים יותר. נימים דקים ואדומים נראו בשוליו. היא נגעה בקצות האצבעות וחשה צריבה קלה. התחושה הייתה נוקשה משציפתה, דומה לזו כשנגעה בפעם הראשונה בעור נחש חי, ביום הולדת של אחיין רחוק. אחר שטפה ידיה במים חמים וקרים לסירוגין עם הרבה סבון.

* * *

יומיים לאחר מכן – החבר עדיין ניסה להשיג טיסה לארץ – היא צולמה באולפן לסֶשֶׁן תכשירי ניקיון והסירה כתמי חלודה בקלות וללא מאמץ, בעזרת התזה, המתנה וניגוב בלבד. ייתכן שהכתם במרפסת הוא חלודה. היא ביקשה לקחת את נוזל הפלא בסוף יום הצילום, אבל בבקבוק עם ניצרת הביטחון וצוואר ההתזה הנוח לשימוש היה נוזל דֶּמֶה, מים צבועים בלבד לצורך ההדגמות באולפן.

אחר הצהריים נכנסה לטמבוריה בשכונה והראתה למוכר תמונה של התכשיר. ברגע זה התפרץ מישהו לחנות, עקף אותה, והודיע למוכר מתוקף איזו בהילות חגיגית שהוא "צריך עשר נורות לא צבעוניות". המוכר התעלם ממנו והתעמק בתמונה שהראתה לו. אבל האיש המשיך באותו דיבור של שליחות וחזר על דבריו בקול מוגבר, כמו הייתה החנות מלאה בצופים בטקס שערך: "אני צריך רק לְבָנות, לא צבעוניות," ועוד רמז, "זה לגְרֵלָנְדָה."
המוכר ניתק ממנה מיד ופנה לאיש. "זה לסוכה של הזאתי מהמסיבה? ההיא מ'בית הלחם'?" "לא. לסוכה של המילואימניק, ליד תחנת האוטובוס. הבוקר הודיעו להם. אני הגיס. המון מנחמים. אומרים שסגן מפקד האוגדה יגיע בערב וצריך שהכול יהיה מאורגן." היא נסוגה מהם בהליכה לאחור, לעומק החנות. משהו קר נוגע בגבה החשוף. רתיעה ובחילה מציפים אותה. מהרצפה המטונפת, מהחומרים הגסים ומהכלים החדים והאלימים. הכול מכוסה בשכבות אבק ומונח באי סדר על המדפים, כמו הוצאו הדברים לא מזמן ממחסן בו היו קבורים שנים. היא נעמדת באמצע מסדרון האחסון. לא מחפשת מה נגע בה, ממתינה קפואה עד שיסיימו. "נורות לבנות, נרות, כבלי חשמל, מיחם עשרה ליטר, שרשרת קשירה לכיסאות, מנעול, ותביא גם סרטי הדבקה לחלונות וערכת עזרה ראשונה למקלט, שיהיה." הרשימה מתארכת. רק אחרי שאותו גבר יוצא עמוס מהחנות היא מתנערת וחוזרת למוכר.

בדירה, בטלוויזיה, רק לוּפִּים אינסופיים של תמונות מחבלים פושטים על קיבוצים וערים ומיד לאחר מכן צילומי אוויר בשחור לבן של בתים קורסים ברצועה. כמו מכשיר ביו-פידבק להרגעה עצמית שמכרה פעם בערוץ, משדרת אליה הטלוויזיה מחזורי תדרים של אימה, חרון אינסופי, פורקן, היאספות – ושוב אימה. בהתחלה רק השתיקה. אחר כך נשברה וכיבתה.

שוב אזעקה. הפעם לא הסתפקה בחדר המדרגות וירדה בריצה ארבע קומות. לא ידעה שהירידה מקומת הקרקע ארוכה כל כך, ושיש במקלט מספר חדרים וכוכים. להפתעתה, היא פוגשת בצינור הברזל. היא בטוחה שזה הוא, לפי העובי והציפוי השחור. הוא מגיח מאחד הקירות והיא עוקבת אחריו לעומק המקלט, עד למכסה ברזל כבד המותקן על קוביית בטון. צינורות נוספים יוצאים ובאים מהמתקן הזה, שמזכיר רצפת יצור במפעל או מעבדה כימית. ליד המתקן יושב על כורסא עתיקה ומתפוררת זקן הדיירים. קשיש בן שמונים וחמש, מלווה במטפלת פיליפינית. הוא ממלמל אליה מילים סתומות: גשם… כיפור… מים… אחד הצינורות שיוצא ממכסה הברזל, נכנס בחדות לקיר אחר ופונה לעבר השיכון השכן. הזקן רומז באצבע רועדת לשם, לנקודת החיבור של הצינור לקיר, ואז מצביע על אוזנו. היא מבינה ומקרבת אוזן. מתעלת הבטון בה נעלם הצינור בוקעת שיחת נשים רחוקה. הדיבור נקטע ומתחדש מידי פעם. רק חלק מהמילים מובנות. הן משוחחות כנראה על הגננת בגן המשותף לילדים שלהן. קול אחר מחלחל אליה, גבר צעיר מדבר. היא לא שומעת תשובות, רק את הצד שלו בשיחה. הוא אומר שאי אפשר להשיג יותר בחנויות, שהמלאי נגמר. דיבורו עמום ומהדהד, כמו בא ממקור אחר. היא מבינה שהקולות מגיעים מכמה מקורות. יתכן שהקולות מהמקלטים הרחוקים עוברים בדרכם אליה דרך המקלטים הסמוכים. עכשיו בכי חלש של ילד, מתחנן למשהו או למישהו בעקשנות. הצליל לא טבעי. התדירות עולה ויורדת, כמו נגינה מזייפת של הקלטת בכי שכבר היה.

היא נזכרת ביום ההוא, כשמי גשמים חדרו למקלטי בית הספר התיכון והיא התנדבה לייבש את השלולית הענקית. במקלט הורידה נעליים וגרביים, דרכה במים הקרים, והחלה לספוג מים בסמרטוט, לסחוט לדלי ולרוקן בשירותים המגעילים. אחרי שעת עבודה מתישה, התקרבה לבמת עץ לבנה, עליה הונחו דגלים מקופלים, כרזות מגולגלות וחבלי קשירה. לידם ניצבו שני סטנדים מגושמים מברזל, מוכתמים בטיפות שעווה. כפות רגליה כאבו מהקור והיא עלתה על הבמה להתחמם. מחשבה הציקה לה, שאולי הסימנים הרטובים שטבעו רגליה ברצפת העץ ובאחת הכרזות, מחללים באיזה אופן את אביזרי יום הזיכרון, ואולי גם את הטקס עצמו ואת זכר בוגרי בית הספר שנפלו. אבל מי רואה אותך כאן בכלל, חשבה, מגרדת בציפורן כתם שעווה מאחד הסטנדים – כשכבו כל האורות. דקות ארוכות גיששה בחושך בידיים מושטות קדימה בסבך המקלטים, עד שראתה פס אור קלוש בדלת הראשית. מאז לא חזרה למקלטים האלו. תמיד מצאה תירוץ להתחמק מהתרגילים השנתיים.

הנייד מתעורר. הודעה מאימא: "הכול בסדר אצלי. תחכי במקלט כמו שצריך". עשר הדקות עברו מזמן. כל שאר הדיירים כבר חזרו לדירותיהם.

* * *

תוך מספר ימים נעלמו בני האדם מרחובות השכונה. החיות מגיחות אל מרכז העיר באור אחרון של אחר הצהריים ומשתלטות עליה. תנים, שועלים או חיות אחרות, קשה להבחין. היא יוצאת בלילה לתחזק את גופה ולנשום אוויר, הולכת במהירות במשך שעה, במסלול שהתקבע לאחר כמה לילות. מדלגת מחדר מדרגות פתוח למקלט ציבורי, גומאת בריצה מפוחדת קטעים ארוכים שבין לבין. בני האדם המועטים שיוצאים בלילה חולפים על פניה, בלי להביט בה. לפעמים תופסת אותה אזעקה והיא נכנסת למקלט אקראי. אומרת שלום מנומס לשכנים, נשארת מכונסת בעצמה ומחפשת צינורות שחורים על הקירות. תוך כדי הליכה מתקשר מישהו. יש לו עדכון מההפקה של הערוץ. "סוֹרִי… אבל מבטלים ימי צילום שתוכננו השבוע. אנשים לא קונים הרבה בזמן מלחמה, בטח לא בימים הראשונים. זה יתעורר לחיים בהמשך," הוא מבטיח. עובדים חזק עכשיו למצוא מוצרים מתאימים יותר. אביזרים למקלטים, כלי בית בסיסיים לעקורים, מסגרות ואלבומים – וכמובן אביזרי קודש למי שרוצה להתחזק בימים קשים אלו. בטח יקראו לה בחזרה עוד כמה ימים. היא מתכתבת עם בן הזוג בנייד. הוא עדיין מחפש טיסה לישראל. היא לא בטוחה שהוא מספר הכול. השכונה מלאה אנשים שחזרו מחו"ל. חלק המשיכו מיד לגיוס. מה הבעיה למצוא טיסת אל-על בקונקשן?

* * *

לילה ויום עוברים, ושוב לילה. היא יוצאת לסיבוב הדילוגים הקבוע בין חדרי המדרגות למקלטים. אין אזעקות הערב. אחרי חמישים דקות הגיעה לסמטה שמובילה לרחוב שלה. יש התקהלות. ניידת משטרה עומדת שם, שותקת. האורות הכחולים כבים. עוד שכנים יוצאים מהבתים ומצטרפים לקהל הדומם. לפניהם, במרכז ההתרחשות, קבוצת אנשים עומלת במרץ. הם לובשים מכנסיים צבאיים וחולצות לבנות נקיות. שלושה עסוקים בפריקת משאית. אחד נוסף, עומד ליד הכניסה לבית, וממקם על המדרכה נגרר עם סבכת ברזל ענקית. הוא תוקע מעצור מתחת לגלגלים ומחבר לכבל חשמל. כולם עובדים בחריצות קצובה. כל אחד מכיר ומאומן בתפקידו. הראשון עומד בקצה המשאית ומוסר תכולתה לשני. השני מקבל מהראשון שולחנות, כיסאות וארגזים, ומניח על המדרכה. השלישי מסדר מה שבארגזים על השולחנות. "אוקי, מפעיל כננת!" אומר הרביעי, זה שליד הכניסה לבית, בקריאה שלקוחה מתוך פרוטוקול פנימי שלהם. היא ושאר הקהל מבינים מיד, מצייתים, ונודדים בשקט הצידה. נשמע זמזום נמוך. סבכת מוטות הברזל מתמתחת, שולחת שתי זרועות ארוכות קדימה, והופכת לסוכה גדולה שממנה נפרסים מיד, ללא מגע יד אדם, מוטות אנכיים ויריעות פלסטיק בהירות ונקיות. המנוע מכובה. המפעיל ניגש לקשור את הדפנות לעמודי הסוכה. אחד מפורקי המשאית ניתק ממקומו ובא לעזרה. הם נעמדים גב אל גב, מתקדמים כל אחד בכיוונו, מקיפים את הסוכה משני עבריה. רק עכשיו היא מבחינה במודעת האבל של צה"ל, תלויה על זכוכית הכניסה לבית. שמו של החייל שנפל נחרט בה. מה הסיכויים שראתה אותו? במכולת, אולי במעבר חצייה, אולי כאן ממש, בסמטה, באחד הלילות הקודמים? היא נפרדת מהקהל וממשיכה הלאה משם, יודעת שלא תעבור בסמטה הזו יותר.

היא מתקלחת. יללות התנים מבקיעות אליה דרך שאון המים הזורמים. להקה גדולה שכנראה התנחלה בימים האחרונים בהר-הבנים. כבר ראתה חבורות של ארבעה-חמישה בפארקים בצפון ובדרום, אך מעולם לא הסתובבו להקות גדולות כאלה ממש באמצע העיר. היא מפסיקה את זרם המים לשמוע טוב יותר. הם קרובים, ממש למטה, בחצר שלה. מנסה לתקשר שוב עם בן הזוג. רק עכשיו נזכר לעדכן שהוחלט שהצילומים ימשכו בינתיים. הוא אוהב אותה. הוא שולח לה אימוג'י-נשיקה. היא לא עונה לכלב התחמן, שמלקק להפקה שלו והשאיר אותה לבד עם כל זה. צורת האימוג'י מזכירה לה דווקא משהו אחר. באור החיוור שמטילה נורת המרפסת, נראה שהכתם תפח והתארך. צבעו השתנה מעט, אטום יותר. במרכז המעקה התחיל לשלוח רגל קטנה לכיוון פנים הדירה. עוד מעט יטפטף על רצפת המרפסת. היא משחררת את ניצרת הביטחון ומרססת מתכשיר הניקוי שקנתה עד שנגמר הבקבוק. "וכעת, יש להמתין כחמש עשרה דקות. אפשר לנצל אותן למשל ל…" – היא עוד זוכרת את הטקסט. אין כוכבים בשמיים, רק עננים נמוכים מקצה לקצה. הם רובצים על שכונת השיכונים המתיישנת ומחזירים את תאורת הרחובות. המראה בהיר מידי, לא טבעי. כמו הרים מישהו שלט-רחוק לשמים, שיחק בהגדרות הקונטרסט והברייטנס, וביטל את הלילה. היא חושבת שהיא שומעת קולות הקאה. בצינור עובר רטט. היא מרכינה ראש לעיקול, ליד הבקע, להקשיב. הנייד מצלצל. בזקיפת הראש המהירה, הלא זהירה, נוגע הצינור במצחה. היא חשה בקצה אצבעה שריטה קלה, מקללת ועונה. הסוכנת על הקו. יש בלגאן בערוצים. צריכים דחוף עוד קרייני רצף מאמצע הלילה ועד לפנות בוקר. הם רוצים אותה. זה טוב. זה שדרוג בשבילה. כבר הזמינו לה מונית לשלוש וחצי בבוקר. יסבירו לה הכול באולפן. עכשיו רק שתלך לישון ותקום רעננה. היא נרדמת רק אחרי שהתנים משתתקים.

בדרך לאולפן היא מבקשת מנהג המונית שלא ירד לאיילון ושיסע רק ליד בניינים. הם נוסעים עם חלון פתוח,  שיוכלו לשמוע אזעקות. קר במונית. ופתאום, חיה עצומה על ארבע רגליים חוצה ממש מולם. נהג המונית כמעט דורס אותה ובולם בכוח.
"מה זה היה, תן?"
"לא יודע. זה היה גדול. פעם ראשונה שראיתי כזה."
השיחה משתתקת.

מוליכים אותה לאולפן החדשות. אף פעם לא ראתה אותו כך, מבפנים. מקבלים אותה בריספקט ששמור לטאלנטים חדשים. אבל היא מרגישה שיש משהו מעבר לחגיגיות של פעם ראשונה. הם יודעים משהו שהיא עדיין לא. היא מהססת, מנסה להתנהל בצניעות באולפן החדשות, כאורחת. הבמאי לוקח אותה לחדר צדדי ואומר שקיבלה תפקיד חשוב עם אחריות גדולה.
"את תהיי הקריינית של השמות," הוא מבשר.
היא לא מבינה בהתחלה. אחר כך מעכלת. "אני לא בטוחה שאני מתאימה. שאני ראויה," היא מתקנת.
"את צודקת," אומר הבמאי. "זה באמת לא מתאים לְפֶרְסוֹנָה של כל קריין. אבל אנחנו חושבים שתהיה התאמה."
"טוב, בואו ננסה," היא מתרצה, חושבת שכבר תמצא דרך לצאת מזה עם הסוכנת.

צריך לאמן אותה קודם. מושיבים אותה באולפן צדדי שאינו בשימוש, ונותנים לה רשימת שמות אקראית. היא מתחילה להקריא, ומיד מתגשמים מולה פרצופים ומראות. פעם שם המשפחה מזמן אותם, פעם השם הפרטי, ויש שמות שניגונם המלא פועל עליה. דווקא הגיל והדרגות אינם תורמים דבר לחזיונות האלו. היא רק נקבה בשם וביישוב, וכבר היא מעניקה להם רבע חיוך מבויש, או מגלשי סקי וחרמון ואיש שלג מבטון, או קרחת, סנטר רך וכיפה רחבה, או קוקו-זנב-סוס חצוף שפורץ מאחורי כובע אדידס, או יד שרירית שהופכת קבאב על מנגל, לא מתאפקת ומרימה לטעום, או דרינק ביד וחוף הצוק, או עיניים חולמות, יפות מאוד, שמסתכלות אל האופק שמאחוריה ונעצמות. עוצרים אותה. "זה רגשני מידי. לא תגיעי לסוף הרשימה ככה. נסי לקרוא בפשטות ובקצב קבוע. בטח לא בעליצות, וברור שהדיקציה צריכה לבטא צער, אבל בפירוש לא ביגון משתק. הכי חשובה – ההגייה הנכונה. את הרי לא קשורה אישית למוות שלהם, רק נותנת להם שירות מכבד, סוג של, בשם כולנו, הקראת שמם המדויק." מביאים רשימה אחרת, שתנסה פעם נוספת. עכשיו, תוך כדי הקראה, היא חושבת על מי ששומע אותה. אולי קרובי משפחה רחוקים, שהשמועה עדיין לא נגעה בהם, והשם המפורש שעף מפיה, הופך באוויר לחץ פלדה ומפלח את גופם. או החברים של הנופל או הנופלת מהצופים, קולגות של האמא, שכנים לשעבר שעזבו לעיר אחרת, השחקנים מחוג הכדור-עף לפני עשרים שנה – כל אלה יזכרו אותה לנצח. הפעם הצליחה להגיע כמעט עד לסוף הרשימה, והפסיקה.
"סליחה," היא מבקשת. "אני צריכה להתרגל לזה. אלה שמות של אנשים אמיתיים?"
"כן, שלפנו מאחד-ארבע-ארבע. בחרנו בלי להפלות. מכל המינים, העדות והישובים, כמו שאומרים. לא קרה להם כלום כמובן. טפו, טפו."
היא מהרהרת רגע ואז מבקשת להתאמן על שמות הנופלים הקודמים. אלה שכבר הכריזו עליהם. האם הרשימות האלה עדיין כאן באולפן? עוזר הפקה נשלח מיד לחפש.

ובינתיים, הבמאי לוקח אותה שוב לחדר הצדדי.
"תשמעי," הוא אומר, "אפשר להרגיע. אנחנו לא בלחץ. נשארה שעה וחצי עד מהדורת הבוקר וגם השמות עדיין לא הגיעו. יש עוד זמן לעבוד. נכין לך איזו רשימה שתרצי. אבל הטון צריך להיות יותר רשמי. את הרי לא דופקת בדלת של המשפחות. הן כבר יודעות. בואי ננסה פטנט. קצת טכני אבל עובד. זוכרת את המשחק חי, צומח דומם? אז כשאת קוראת, דמייני מולך דומם. משהו סתמי מהבית. ארון, שטקר בקיר, צנצנת ריבה – לא חשוב מה. אחרי שבחרת, ואת רואה את זה מולך, חשבי רק עליו. אין מצלמה, אין צופים. רק הדבר זה מקשיב לך."
הם מנסים איתה טסט מלא באולפן. המצלמות דולקות. היא מיישרת את דף הרשימה הקודמת שנמצא מקומט בפח המחזור, ומתעכבת שניות ארוכות. לבסוף, בתוך הילת הזרקורים, צף מולה הכתם הזה מהמרפסת, בכתום-ירוק. היא מתרכזת ומקריאה. רק לו. סוף הרשימה. מסביב שקט.
"אוקי, מצוין ככה." אומר מישהו מהצד.
היא לא רואה דבר מולה וגם לא מחפשת. עדיין בוהה קדימה.
"מכובד מאוד. ממלכתי וגם אמפתי." נשמע קולו של הבמאי מלפנים.
"אז יש לנו את זה." מסכם המישהו השני מהצד.

הרשימה החדשה אושרה לפרסום בחמש בבוקר. שמונה שמות. לפני שעלתה לשידור החליפו לה תסרוקת. שערה הארוך פוצל. בצד אחד גלש קדימה והסתיר את השריטה. בצד השני התפתל לאחור, אל מעבר לכתפה וחשף את מצחה החלק. קצת לפני הזריחה, ישבה באולפן הראשי, משחזרת בדייקנות דיקציה ומנח-גוף שהגיעה אליהם בטסט האחרון. הכתם עלה מולה מיד, ללא מאמץ. צבעיו התפשטו באולפן. היא חשה בו גם מצדדיה ומאחוריה. בהחלטה של רגע אחרון, תוך כדי השידור החי, השאיר הבמאי את פניה המקריאים את השמות בחצי המסך האחד, כשבחציו השני התחלפו תמונות הנופלים. כשיצא השידור לפרסומות קמה מהכיסא לפנות מקום למנחים הבאים בתור, אלה של פאנל הבוקר. הם ניסו לומר לה דברי עידוד ופירגון, אבל היא רק חיפשה יציאה מהאולפן. בנייד הייתה שיחה שלא נענתה מאמא. גם הסוכנת שלחה הודעה קצרה, "אמרו שהיה אייקוני. לכי לנוח."

* * *

היא בקושי עולה במדרגות לדירה. בסלון שתי מזוודות פרומות. ערמת בגדים ונעליים קורסת מהן לשטיח. על השולחן שתי קופסאות מהדיוטי-פרי. הטלוויזיה עובדת בחדר השינה. הוא קורא לה משם, אבל היא חוזרת לחדר המדרגות. במקלט הריק היא מתיישבת בכורסה שליד מאגר המים, עוצמת עיניים, ומנסה להיבלע במסך הכהה, להירדם. אבל הכתם עדיין מרצד מולה. בעצם ידעה כל הזמן שהוא שם, מחכה לה. היא פוקחת עיניים ונעמדת שוב ליד הקיר. כל המקלטים מקושרים אליה מבעד לצינורות השחורים. המקלטים בשכונה והמקלטים המוצפים בבית הספר. המקלטים שנבנו אחרי שבעים-ושלוש והמקלטים שעוד ייבנו. כולם מקשיבים לה עכשיו.