הדבר הראשון שהכה בי כשנכנסתי, כלומר הרושם הראשון, היה שאני במקום חשוך וכבד ומוזר ביותר, משהו מעבר לדלתות הסגורות ולתקרות הנמוכות ולכמות האדירה של הדברים שהיו מגובבים לא רק בכניסה אלא גם במסדרון שלאורכו הובילה אותנו מיד האישה, משהו שלא ניתן לקרוא לו אי סדר, כי לא בזה היה מדובר, אלא ליתר דיוק היעדר מרחב, מצד אחד, ומאידך הצורך בכל הדברים האלה, בציוד, אם לדייק – בלוני חמצן ואלונקות ועוד אביזרים אורתופדיים שאני לא יודעת את שמם, בנוסף לפריטים הרגילים שיש בכל בית – עגלת קניות, סולם מתקפל, קופסאות נעליים, מוצרי ניקוי, דברים מכל הסוגים שנערמו גם הם בכל מקום, כי הבית, ובזה יכולתי להבחין כבר מבחוץ, היה קטן למדי. האישה חייכה ומעבר לחביבות הביע החיוך איזה סיפוק פרטי שנראה לי בהתחלה – יסלח לי אלוהים – כמו נחת, אם כי אני מתארת לעצמי שלהרגיש נחת ממשהו כזה, או להיות גאה במשהו כזה, זה דבר לא רגיל ולא בריא וגם לא רצוי. בכל אופן היה על פניה חיוך רחב, שמחה גלויה על המפגש איתנו וקבלה מידית של ההתנצלויות שלנו על האיחור – "פקקים…" – בזמן שהובילה אותנו במסדרון הצר עד לחדר האחרון, היחידי שדלתו היתה פתוחה או ליתר דיוק פתוחה למחצה, ושעלה ממנו רחש של מכונת הנשמה או בלון חמצן, ואפשר היה להבחין באור שונה, בעל גוון כתום או עכור, שהטיל על הרצפה משולש, כאילו לסמן את נתיב הכניסה.
האור הזה, נודע לי אחר כך, נועד לספק לו ויטמין די וגם לעודד מצב רוח טוב, כי בסופו של דבר, אמרה לנו, למרות שהיא משתדלת כל כך להוציא אותו החוצה לשמש, זה קשה, מסובך באמת: נדרשו שעתיים כדי להכין אותו ועוד שעתיים אחרי החזרה כדי להשכיב אותו מחדש, ובנוסף היתה זקוקה לשני אנשים לפחות שיעזרו לה להעביר את כל הציוד שחייו היו תלויים בו, כלומר שלושה אנשים כדי להזיז את הנער ששקל ארבעים קילו לכל היותר. את כל זה הסבירה בלי לשנות את החיוך שלה, חיוך מלא הקרבה, חיוך שלא קרא תגר על הגורל שנכפה עליה, קשה ככל שיהיה, ופתאום התביישתי קצת והרכנתי ראש, וקלטתי שככה צריך להיכנס למקדש הזה – כי אכן היה מדובר במקדש – בראש מורכן ובלב הנכון להכיר בסבל שריחף מסביב ולהתפעל מהיכולת להתמודד איתו.
החונכת התקרבה עכשיו אל הנער, היא לקחה את ידו וליטפה אותה ודיברה איתו במתיקות כאילו הוא פעוט, אם כי היא עצמה הזכירה לי בדרך שהגיל השכלי שלו הוא בדיוק הגיל המתאים, כלומר הוא נער בן חמש-עשרה עם יכולת אינטלקטואלית של בן חמש-עשרה ואפילו יותר, כך אמרה, כי הבידוד שלו גורם לו לקרוא בלי הרף וללמוד כל מה שרק אפשר ומשום כך פיתח אינטליגנציה גבוהה, בנוסף על אופי נלהב וסקרני וגם, אפילו שקשה שלהאמין, תשוקה אדירה לחיים, אז אל תשכחי, דברי איתו כאילו את מדברת עם כל תלמיד אחר שלך, אחרת הוא ייפגע, ואני הסכמתי, במבט לפנים, בלי להרפות מההגה, ודמיינתי משהו שונה לגמרי ממה שמצאתי כעת מולי. היא אותתה לי בקוצר רוח.
"קדימה, תגידי לו שלום, לא?"
"שלום," מלמלתי.
בעיני הנער לא ניכר שום שינוי. הן הביטו בתקרה, או נכון יותר פנו אליה, ריקות לגמרי מהבעה, אבל בכל זאת המשכתי לדבר איתו; מה שלומך, שאלתי והצגתי את עצמי, הסברתי לו שאני המורה שלו לביולוגיה ושבאתי לבחון אותו, והוספתי בחיוך שלא ידאג, שהשאלות שאציג לו פשוטות מאוד, הוא בטח יידע הכול מיד. החונכת מיהרה להבהיר שאלה אותן שאלות, אותן שאלות בדיוק, שהתלמידים האחרים צריכים לענות עליהן, כך שאין שום סיבה שירגיש פחות מאחרים, אתה יודע, אתה לא שווה פחות מהאחרים, ויבדקו אותך כמו את כולם ותהיה לך תעודה עם ציונים כמו לכולם.
הנער לא הזיז את עיניו.
האם קמה, אותו חיוך חקוק על פניה, ושאלה אותנו אם היא יכולה להישאר. הם התכוננו יחד על החומר והיא רצתה להיות נוכחת ברגע שבו יקבל את ה"מצוין", כי לא היה לה שום ספק שבנה יקבל בבחינה "מצוין" חד משמעי. החונכת הציעה שתשאל אותו, שנראה מה דעתו. דעתו היא שצריכה להכריע, הוסיפה. כמובן, מלמלה האם והביטה בבנה בלי לחזור על התשובה, נעצה בו מבט והנער – הצלחתי לראות – הרים את האישונים כמה מילימטרים, כמה מילימטרים בקושי, וזה, ככל הנראה, סימֵן "כן". האם חייכה וחזרה לשבת.
"את רואה," הטיפה לי החונכת, "הוא שומע את כל השיחות שלנו, אנשים שוכחים את זה לפעמים."
אחר כך שלפה את הלוח שלה עם אותיות האלף-בית, מסודרות לפי תדירות הופעתן בספרדית, מהשכיחות ביותר ועד השכיחות פחות, סידור שזירז את התהליך, אמרה לי, אם כי אינו תואם את המחקרים הבלשניים האחרונים שקובעים סדר אחר, ואני חשבתי שהיא טועה אבל זה לא משנה, את הרעיון הבנתי, והרעיון היה שהילד יתרכז במילים החיוניות, המשמעותיות ביותר, כפי שהסבירה, ולכן היו בראש בעיקר העיצורים השכיחים, ואם צריך אות תנועה כדי להבהיר משהו מדלגים לשם, את מבינה? הנהנתי ואז היא אמרה שנעשה בדיקה.
"אתה רוצה להגיד משהו למורה שלך, נשמה?"
אני חשבתי שאין צורך לקרוא לו כך, "נשמה", שהרי אם מדובר בתלמיד ככל התלמידים כפי שהתעקשה כל כך להזכיר לי, כדאי שיידע ששום מורה לא פונה כך לתלמידיו, לפחות לא שום מורה שאני מכירה, ובוודאי לא לתלמידים בני חמש-עשרה. קלטתי שמתערבלת בתוכי תערובת של פחד, אשמה וטינה למראה החונכת שהצביעה על האותיות במקלון, מהירה ומיומנת כאחד, ועצרה רק כשהנער הרים את אישוניו, על מנת ליצור מסר שנפתח ב"שלום" – צריך לכבד את כללי הנימוס, אמרה – והסתיים כעבור כמה דקות כך:
שלום מורה את נאה מאד.
החונכת הניחה את הלוח על המיטה ופרצה בצחוק לבבי ומלא הבנה.
"יש לו חוש הומור נהדר."
חייכתי והסתכלתי בו שוב, אם כי עלי להודות שהתקשיתי, התקשיתי מאוד, להביט בו כאילו לא קורה כלום, כאילו כל זה נורמלי בתכלית, הגוף המעוך, המעוות, הגולגולת השטוחה כמעט, הזרועות חסרות השרירים, הרגליים השדופות מתחת לסדין, אף על פי שהחונכת אמרה לי שהנער מרוצה מחייו ושקיומו הוא לקח לכולם, לקח "מוסרי", אמרה – אנחנו, כל האחרים, שתמיד מתלוננים על זוטות ומונעים מעצמנו, במו ידינו את האושר, בעוד הוא, הוא דווקא כן, הוא מסתפק במה שיש לו, לא רק מסתפק, "הסתפקות" היא לא המילה המתאימה, אלא רואה בכל דבר מתנה ואפילו חושב, כך טענה החונכת, שהיה לו מזל גדול שנולד כך, כי זה מאפשר לו להיות מי שהוא, והוא גאה שהוא מי שהוא, ולעולם אינו משתוקק להיות מישהו אחר.
התקשיתי להאמין בזה, כשם שהתקשיתי להודות שהגוף הזה, התשוש, הרופס, הזקן בטרם עת, מכיל בחובו יצור אנושי שיש לו חוש הומור, שאמר לי שלום מורה את נאה מאד, ועברה לי בראש, במהירות, המחשבה המגוחכת שכל זה הוא המצאה או יכול להיות המצאה של המחנכת, שמרמה אותנו וגורמת לנו לחשוב שהגוף חסר הנשמה הזה מרגיש, חושב ומתקשר, הכול המצאה גמורה שלה, הלוח הארור והמשפטים שעלו ממנו כאילו זה לוח סיאנסים, אבל מיד התביישתי במחשבה שלי ובעיקר בצירוף "גוף חסר נשמה", שעלה בדעתי במילים אלה ממש, גוף חסר נשמה, מחשבה אכזרית בלי ספק, הוכחה כבירה לחוסר הרגישות שלי ולבורות שלי ולהיעדר כישורי אמפתיה שלפעמים, בהקשרים אחרים, הטיחו בפני אנשים אחרים, אז עשיתי מאמץ להאמין לכול והחלטתי לאהוב את היצור ההוא ככל שרק אוכל, לתת לו את כל מה שרק אוכל לתת לו, והוצאתי את המחברת שלי והכרזתי שכעת אבחן אותו. החונכת חזרה ואמרה:
"אותן שאלות שאת שואלת את האחרים."
האם הנהנה בסיפוק. אני גיביתי את ההצהרה בהנהון קל, אותן שאלות, כן, אבל נכון גם, ועל זה כמובן לא התכוונתי לומר כלום, שהן היו אותן שאלות כי שיניתי את הבחינה הרגילה, החלפתי את שאלות הניתוח בשאלות קצרות שניתן להשיב עליהן במילה או שתיים לכל היותר ואף ניסחתי את חלקן במתכונת אמריקאית, עם שלוש אפשרויות בלבד לתשובה, וזה, כך הבנתי לנוכח העניין של הזזת האישונים, יקל עלי מאוד את כל העסק. הבאתי איתי גם שרטוט של אוזן אנושית שאת חלקיה היה צריך לזהות, ולשם כך מיקמנו את השקף על מסך מואר מעל ראשו שאותו, כמובן, יכול היה לראות.
זה דרש מאיתנו המון זמן, בייחוד השרטוט, שכלל יותר מדי מילים ארוכות ואפילו שמות כפולים כגון "חצוצרת השמע", "תעלות חצי מעגליות", "בלוטות צרומן", "מבוך קרומי". שעתיים שלמות, כי הנער ידע הכול והיה נחוש לאיית את המושגים בשלמותם, לא הספיק לו חצוצ ואפילו לא חצוצרת, הוא היה מוכרח להגיע עד הסוף, מה שעשה את העסק מעיק ומתוח ביותר מבחינתי, הרגשתי שחסר אוויר בחדר ההוא, שחם מדי, עם האם שישבה שם בזרועות שלובות, מחייכת, גאה בבנה והחונכת עם המקלון שבו סימנה במהירות את האותיות על הלוח, וחשבתי שהשיטה הזאת בכל מקרה אנכרוניסטית בעליל, שתנועת האישונים הזעירה – התנועה היחידה שהנער יכול לשאוף אליה – בוודאי מספיקה כדי להפעיל איזו תוכנה שתתבסס על קוד תקשורת בינארי, או משהו כזה, כי גם אם אני לא מבינה הרבה בדברים האלה אני משוכנעת שאפשר היה לפתח משהו מהיר יותר. אחר כך חשבתי שאולי אף אחד לא העלה בדעתו שהשיטה יכולה להיות שונה, וכאשר אני אומרת "שונה", אני רוצה לומר "טובה יותר", כי האישה החייכנית והמאושרת הזאת, בבית שלה הגדוש באביזרים, אותה אישה מסכנה בסופו של דבר, הצליחה לעורר את התעניינותן של הרשויות – היא הראתה לי כמה תמונות ממוסגרות של ראש העיר עם הנער, של הבישוף עם הנער, של ראש מנהלת החינוך עם הנער – התעניינות שאלמלא ממדיו הברורים של אסונו היא לא היתה מצליחה לעורר לעולם, אבל התעניינות לא מספקת בעליל, שטחית, והרבה הרבה יותר זולה ממה שנדרש.
"9.7," אמרתי לבסוף.
"אתה מרוצה?" שאלה החונכת את הנער.
תנועת אישונים: "כן."
בלי להרפות מהלוח, כשהמקלון באצבעותיה המתוחות, בירכה אותו ושאלה אותו אם הוא רוצה להגיד לי עוד משהו.
יכולה להמליץ לי ספר
"בביולוגיה?" שאלתי.
בשביל לקרוא רגיל
"מה אתה אוהב?"
הכול. אחר כך דייק: פנטזיה.
חשבתי שבשבילו כל ספר, גם הריאליסטי ביותר, הוא פנטזיה – אבל מיד התחרטתי על הציניות שלי והמלצתי לו על הסיפורים של אדגר אלן פו. החונכת פלטה צחוק קצר ואמרה שהנה נוספה לה מטלה, כי הילד, שצמא לסיפורים חדשים, מבקש המלצות על ספרים מכל מי שמבקר אותו, אבל אחר כך היא זו שצריכה להקריא לו אותם, שכן, כפי שהסבירה לי ברכב בדרך לשם, האֵם לא קראה ממש בשטף, וגם אם היא זו שהכירה לו את חדוות הקריאה (כך אמרה, "חדוות הקריאה") באמצעות סיפורי ילדים בעיקר, הגיע רגע שבו לא יכלה להעניק לנער את דרגת המורכבות שדרש – היא נתקעה, קראה לאט מאוד, לא הגתה היטב את השמות הזרים – ולכן החונכת לקחה את זה על עצמה עכשיו, וכבר הקריאה לו למשל, מנתה בפני בסיפוק, את הרומנים של גרסיה מרקס, שמצאו חן בעיניו מאוד, ואת אלה של איסבל איינדה, שגם הם מצאו חן בעיניו מאוד, ואחד של אדוארדו מנדוסה, שבלי ספק גרם לנער לצחוק בלי הרף, בדרכו, ובקיצור, סיכמה, ספרות טובה, ואני הנהנתי ונעצתי את עיני בשורה הארוכה להחריד של המכוניות שהיו תקועות בפקק.
אחר כך הסתכלה בגלוי בשעון – אני הסתכלתי קודם בחשאי – והכריזה שאנחנו צריכות ללכת, ועל כך השיבה האם ב"כמובן" כנוע ובחיוך נוסף, רחב עוד יותר מקודם – ה"מצוין", אני מניחה, עשה אותה מאושרת עוד יותר – ואני פניתי בפעם האחרונה אל הגולגולת המעוכה שעל הכרית, הגולגולת שהתעוותה בגלל התנוחה שבה שכב מאז לידתו, הפה חסר ההבעה, העיניים שהיו דוממות עכשיו, חסרות ברק כמו עיניים של דג מחוץ למים, ומלמלתי שלום, ואף על פי שזה היה מגוחך, חיכיתי בשקט עם החיוך החומל והמטופש שלי עד שהנער ייפרד, וזה דרש עוד זמן ניכר כי הוא היה מנומס והפרידה היתה מפורטת, להתראות יום אחר תודה רבה באת מורה.
כשיצאנו מהבית שאפתי בעל כורחי שאיפה עמוקה של אוויר.
"מחניק שם," אמרתי.
החונכת נתנה בי מבט תוכחה ממושך.
"כן, זה מה שאומרים כולם."
בדרך חזרה, על הכביש שהתרוקן בינתיים, התעכבנו מעט ובקושי דיברנו. היה ברור ששתינו מותשות.
הצצתי פנימה בלי לדפוק כי הדלת היתה פתוחה והמנהל לא נוטה לגינונים רשמיים. אפרכסת הטלפון היתה תחובה בין סנטרו לכתפו כשסימן לי שאתיישב, אבל סירבתי בחיוך וחיכיתי בעמידה, הבטתי בכרזות של הקרן, במדף שעליו המזכרות של הילדים שלו – צילומים, ציורים – שני עציצים ירוקים, כד קטן ומגוחך שבתוכו פרח נייר, וחשבתי שיש בכל זה משהו ראוותני, לא במובן של פאר, אלא עצם זה שהציג דווקא את הדברים האלה, שהראה אותם בסיפוק, ונזכרתי שהמנהל תמיד מדבר על הטעם הטוב שלו, לא באופן ישיר כמובן, אבל כן באופן עקיף, שואל את דעתנו על דבר זה או אחר, נכון יפה הקערה שהבאתי ממרוקו, תראי איזה מדהים ההדפס שהבאתי מהטייט, דברים כאלה, ובאותו רגע קלטתי, בפעם הראשונה אולי, עד כמה הוא לא מוצא חן בעיני, בעצם, והיתה לי תחושה שאולי קרא לי כדי לנזוף בי על משהו שלא יכולתי בכלל לנחש מהו. כשניתק הישיר אלי מבט ופנה אלי בשם האמיתי שלי – זה שאף אחד לא משתמש בו, כפי שידוע לו היטב – ואחר כך הזכיר את ההרצאה על חינוך מיני. ההרצאה? שאלתי. מה הבעיה עם ההרצאה? אנחנו צריכים לחשוב איך לארגן את הכיתה כדי שיהיה מקום לנער, הסביר, כי הוא זקוק ליחידת טיפול ניידת, ועכשיו שמִנהל החינוך אישר את התקציב כדאי להכין הכול כדי לצאת איתם בסדר. להכין הכול? שאלתי, והוא התעקש, להכין הכול, ומשמעות הדבר, הוסיף, לחשוב על הלוגיסטיקה, לבנות תכנית פעולה – זה היה מושג חביב עליו במיוחד, "תכנית פעולה" – להכין מראש את התלמידים האחרים, אם כי הרוב כבר מכירים אותו – בשליש האחרון ארגנו סבב של ביקורים בביתו – ובעיקר להכין את מי שאחראית להעביר את השיעור, הסקסולוגית, הפסיכולוגית, מה שלא תהיה, לסגור הכול עד הסוף, למנוע את התקריות הרות האסון שתמיד נופלות עלינו ברגע האחרון, והיה נדמה לי שאני מזהה איזו ביקורת סמויה על עניין אחר שלא ידעתי לומר מהו, כי הכריע אותי ההלם, ההפתעה של אותו הרגע שהיתה גדולה כל כך שלא יכולתי אלא להרים מעט – יותר ממה שהייתי אמורה – את הקול.
"והוא באמת יבוא להרצאה הזאת?"
"ברור שכן. למה לא?"
כעת המשיך לדבר בנימה אחרת, תקיפה. הוא אמר שהמורה ללשון לא עשתה שום בעיות כשהחליטו לקחת אותו לתיאטרון והמורֵה לאמנות ביקש תקציב כדי שיוכל לבקר בתערוכת התחריטים של מוזיאון קַרְדֵנַס. בלעתי רוק. זה שונה, אמרתי. ההרצאה הזאת תהיה מעשית באופייה, היא תתמקד במניעת מחלות מין והריון – כבר היו לנו כמה הריונות בבית הספר – ובאופן כללי ידברו על האחריות ביחסים אינטימיים, ככה שנראה לי שזו שטות – אמרתי "שטות", אבל מיד תיקנתי את עצמי ואמרתי פשוט "טעות" – טעות להביא לשם נער שלמרבה הצער לעולם לא יוכל להתנסות במין – כך אמרתי, ואולי אמרתי "להיות עם בחורה" – ויהיה מאוד לא נוח לכולם שהוא יהיה שם, גם לו עצמו זה יהיה מביך ולכן צריך למנוע את זה, צריך לבטל את הביקור, זו טעות, חזרתי ואמרתי, טעות. הוא הרים גבות, הביט בי בספקנות.
"גם אנחנו לא נטפס לעולם על האוורסט, אבל אנחנו מאוד אוהבים לראות בטלוויזיה איך עושים את זה אחרים."
"זה שונה," התעקשתי.
הוא שילב ידיים ושאל למה. למה זה שונה. האם אוכל להגדיר לו בדיוק במה זה שונה? הוא הדגיש מאוד את ה"בדיוק" הזה, מה שאילץ אותי לדבר באופן מפורש יותר. אמרתי לו שיסבירו שם, למשל, איך צריך לשים קונדום, הם ממחישים את זה עם פין מפלסטיק, מראים איך לגלגל אותו כמו שצריך, איך להניח אותו כדי למנוע תקלות, כבר חוויתי את הסצנה הזאת לא פעם, התלמידים נהגו לצחוק לא מעט, לתקוע אחד לשני מרפקים, רגע מסמיקים ורגע מתרברבים, זה היה מצב משונה, ומה הטעם שהנער יראה את זה, הוא לעולם לא יוכל לשים קונדום כמו שצריך וגם לא אחרת, לעולם לא יוכל אפילו לגעת בעצמו, אין לו זקפות – כאן הסמקתי אני – וזה נראה לי אכזרי, את זה אמרתי, "אכזרי", כמו לשים לו מול הפה סוכריה שלעולם לא יוכל לאכול.
"אכזרי?"
הצחוק היה אירוני, יבש, חד.
"אכזרי יותר יהיה להדיר אותו," אמר. הוא קם כדי להיות בגובה שלי. "הוא לא יכול לקיים יחסי מין, נכון, אבל אין שום סיבה שבעולם לגזול ממנו את הידע הזה. וחוץ מזה, יש דברים שהוא כן יכול לעשות: להתחבר לתלמידים האחרים, לצחוק איתם, להעביר רגע נחמד, למה לא."
"לצחוק איתם? הוא לא מסוגל לצחוק!"
"מה זאת אומרת? לצחוק זה לא רק להשמיע קולות. גם אם את לא מסוגלת להבין את זה, הוא כן מסוגל לצחוק."
הוא הביט בי בגועל והתשובות שלי זרמו החוצה בפרץ לא מסודר, בזעם, איך הוא יכול לדבר על צחוק, אם אין קולות צחוק איך הוא יכול לדעת שהוא צוחק, אולי הוא בוכה, מי בכלל יכול לפרש מה הוא מרגיש, אבל הוא השיב לי מידה כנגד מידה, אמר שהילד מתבטא באופן מושלם, שאחרי הפעילות הוא תמיד מסביר איך הכול עבר עליו, איך זה נראה לו, אם היה לו נעים או לא. כך עשה אחרי התאטרון, שם התחילה ההצגה באיחור של שעה כי הוא לא הצליח לראות כלום מהיציע שבו מיקמו אותו, והיו צריכים להרים את האלונקה לתשעים מעלות כמעט, עם הסיבוכים הנלווים של הצינורות וכל היתר. המחזה, חשבתי, התנהל ביציע ולא על הבמה, אבל המנהל התעקש שהנער בילה נהדר, הוא עצמו אמר את זה בסוף, הוא אוהב להיות עם החברים, חזר ואמר, ואני חשבתי – ולא אמרתי – שאנחנו יכולים לקרוא להם איך שהוא רוצה, אבל "חברים" הם לא, ממש מטומטם להעמיד פנים שהוא הולך לבית ספר כמו האחרים ושיש לו חברים לכיתה כמו לילד רגיל, כי לא, למרות כל המסכות שאנחנו רוצים לכסות בהן את המציאות הם לא חברים שלו, הם סתם ילדים רגילים עם חיים רגילים שלא דומים בכלום לחייו, והביקורים השבועיים האלה אצלו הם בשבילם במקרה הטוב חובה מעיקה ובמקרה הרע אטרקציה של קרקס.
"הוא לומד כל מה שהוא צריך ללמוד," התעקשתי. "אני לא מסתירה ממנו כלום, אף אחד לא מסתיר ממנו כלום. כבר שנים הוא מכיר את מערכת הרבייה. הוא יודע איך בנוי גוף האדם, כל חלק מהגוף, כולל הדגדגן. בעצמי בחנתי אותו באנטומיה. אבל זה שונה. המחשבה שהוא יכול להשתתף בכול כאילו כלום היא פטרנליזם טהור. נצא מגוחכים."
"פטרנליזם? את הפטרלניסטית! את יודעת שהוא עצמו ביקש לבוא? שאמא שלו מסכימה? למה את חושבת שיש לך זכות להחליט מה טוב או רע בשבילו? את רוצה לחסוך את הפגיעה לו או לעצמך?"
ואני חשבתי: הוא לא היה יכול לבקש לבוא להרצאה הזאת בחינוך מיני אם לא היו מציעים לו אותה, ועל דעתו של מי עלה להציע לו אותה, ואיך הוא יכול לסרב, ואיך אמא שלו יכולה לסרב, הרי היא כולה חיוכים, כולה אסירות תודה, כל חייה מתמקדים בחילוץ הילד שלה משם, שיראו אותו, שיאהבו אותו, וכל ההרפתקה הזאת של היחידה הניידת, הסניטרים של הרשויות שיישלחו לשם במיוחד, והאמבולנס, והיציאה מהשגרה החונקת שלו, הכול כדי שהילד יראה איך שמים קונדום – לא, מה צריכים לעשות האחרים, אבל לא הוא, כדי לשים קונדום.
"לפי ההיגיון הזה, שיבוא לחצר להשתתף ביום ספורט בסוף השנה."
"גם על זה חשבנו."
הם חשבו על זה? באמת? הוא לא מתלוצץ? הילד באלונקה הנטויה שלו, כמו ספר על כן קריאה, עם הגולגולת המשוטחת והגוף הדומם שלו, שוכב שם בחצר כדי שיוכל לראות את האחרים רצים, קופצים, זורקים אחד על השני בלוני מים, מצטיינים, משתטים, מתאהבים, והוא בינתיים מגביה בכמה מילימטרים את האישונים כדי לומר, כן, איזה כיף? לרגע שטף אותי הזעם, אחר כך הצחוק, אחר כך עברו עלי כמה שניות של ספק: למה המנהל וכל האחרים, לטענתו – המורָה ללשון, המורֵה לאמנות פלסטית – למה כולם חושבים שהכול בהיר כל כך ובעיני זה כל כך אפל, הנה שוב, אולי, היכולת הארורה שלי לראות תמיד את הדברים מהזווית הדפוקה, אלה בדיוק המילים שאמר לי פעם מישהו שאהבתי מאוד, "היכולת לראות תמיד את הדברים מהזווית הדפוקה," אבל חשבתי גם שלא ייצא לי כלום מההתנגדות לרצונות שלהם, הרצונות של הילד עצמו ושל אמו, לפי מה שאמר המנהל, שהתעקש עכשיו לומר לי, בנימה נחרצת, שהילד ישתתף בכל פעילות אפשרית, שאתחיל להתרגל לזה – הנימה היתה מאיימת – שכל החברה תתחיל להתרגל לזה, החברה בכללותה, החברה שחשה אי נוחות מול השונה, החברה שמכסה את העיניים כדי לא לראות שקיימים בני אדם שונים מאיתנו, החברה העליזה והנהנתנית שלא מכירה בסבל ובהקרבה ובחיוּת של אחרים, של אלה שלמטה, אלה שנראים לה חסרי תועלת, חסרי יכולת, חסרי משמעות, מכוערים, והוא הטיף לי, הרביץ בי תורה, קלטתי את זה לגמרי, אבל הרכנתי ראש כי חשבתי גם שיש הגיון מסוים בדבריו, לפחות בכל הנוגע לסירוב לראות, אני לא באמת רציתי לראות את הנער, העדפתי לחשוב שהוא לא קיים, הייתי מעדיפה שלא ייוולד, ולמנהל תמיד היתה יכולת רטורית, הוא דיבר היטב, ניסח היטב את הטיעונים, ואני לא, אני התבטאתי באופן מגושם, נלחצתי יותר מדי, היה חסר לי אוצר מילים, והוא גבר עלי, כמעט שכנע אותי, וכן, בסופו של דבר הסכמתי איתו, אולי אני טועה, אמרתי לו, אם כי לא חשבתי ככה באמת, לפחות לא עד הסוף, הוספתי שרק חשבתי על טובתו של הנער אבל הוא המשיך, כי ידע שניצח וכבר לא היה מוכן לקבל התנצלות, טובת הנער היא שהוא ישתלב בחיי בית הספר, גם אם זה מאתגר מאוד, גם אם זה קשה מאוד, וזו המטרה, והוא לא יסכים שאף אחד יפקפק במטרה, והכול כבר סגור, והדבר היחידי שאני צריכה לעשות הוא לשתף פעולה ולא להציב מכשולים, והכול כבר נאמר, ואני אמרתי בסדר, אמרתי בסדר, אמרתי בסדר, ויצאתי.
אחר כך רצתי לרכב בתחושה מדגדגת של אי נוחות בבטן, אבל כשהתנעתי שכחתי מיד את הנער, הסתכלתי רק במודעה שמישהו שם על השמשה שלי, "אנחנו מבטלים קנסות, מאחדים חובות, ייעוץ פיננסי, פנה לשירותים שלנו," הכול הם עשו, וראיתי שהגשם ריכך את העלון והדביק אותו לשמשה וכשהפעלתי את המגבים נוצרה עיסת נייר שעליה דיו מרוחה, "ייעו חובו פיננ קנסו בטלי", גוש שהתנתק, פיסה אחר פיסה, ככל שהמכונית האיצה בדרך הביתה.
ואז כבר קרה כל היתר. המבטים במסדרונות. הלחשושים, הרחש הבלתי פוסק. היא התנגדה, היא זו שלא רצתה, הכול קרה באשמתה, היא לא הכינה את התלמידים, נחוץ סינון מקדים, היא לא עשתה כלום, היא עשתה הכול. ואף על פי כן לא מפתיע שקרה מה שקרה. הצבנו את הרגל על סף תהום ונפלנו, זה הכול, זה מה אני חושבת. הבחורה האחראית על השיעור, הסקסולוגית-פסיכולוגית-או-מה-שלא-תהיה, הסכימה במקצועיות כשהודעתי לה – בוודאי שאין בעיה, אמרה, הפסיכולוגיה המיושמת בחינוך המיני מתייחסת לכל מיני מקרים, אין צורך לדאוג. הוא לא יכול להזיז כלום, הסברתי, שום חלק בגוף שלו, המצב שלו חמור מאוד, "כמו צמח" עמדתי לומר – אם כי לא אמרתי את זה. היא עשתה תנועה מרגיעה עם היד, תנועה שהיתה גם קצרת רוח, תהיי רגועה, באמת, ראיתי דברים גרועים יותר. גרועים יותר? נותר לי רק לצחוק בלבי. אחר כך עקבתי אחריה כשהוא הגיע, בחנתי את הפנים שלה כדי לגלות אצלה תגובת הפתעה, או פחד, אולי תנועות קטנות של הלסת, או שינוי בגודל האישונים, ועשיתי את זה באופן הכי דיסקרטי שיכולתי אבל בכל זאת, אני מניחה, בקצת חוצפה, ובאמת, לא נראה שהיא מתרגשת אפילו קצת מכל הציוד הזה, האמבולנס שנכנס לחצר המשחקים, הסניטרים מסביב, היציאה של האלונקה, מראה הגוף המתקרב תחת השמש, בגוון הלבנבן הזה שהזכיר גומי יותר מאשר גוף אדם, כִּרְכּוש הברזלים, הצינורות, האֵם מסביב, המורים מסביב, התלמידים כבר מציצים מחלונות הכיתות. ואחר כך בכיתה ההסתובבויות, הצחקוקים, המרפקים, הדחיפות, אבל מה הסיבה, חשבתי, הרי בסופו של דבר תמיד יש צחקוקים בהרצאות האלה, הכול יכול להיות דו משמעי, הכול דו משמעי, חוץ מדבר אחד שהוא חד משמעי – הילד ליד קיר הכיתה, נטוי לפנים ובכל זאת לא מסוגל לראות הכול, לא יכול לפלוט בעצמו שום צחוק, סגור וחידתי. הפסיכולוגית-סקסולוגית-או-מה-שלא-תהיה שאלה את האחרים, עודדה אותם להשתתף, ביקשה מהם שידברו, ארגנה את סדר השאלות, ובינתיים החונכת ישבה לידו, מוכנה עם הלוח והמקלון למקרה שישאלו את הילד אם הוא מכיר אמצעי מניעה לגברים או לנשים, אם הוא יודע איפה אפשר להשיג את הגלולה של היום שאחרי ומה הסיכונים הכרוכים בה, אם באמת הוא חושב שהפעם הראשונה לא יכולה להיגמר בהריון – ערוכה לכל מקרה, אבל הפסיכולוגית-סקסולוגית-או-מה-שלא-תהיה עצרה בחוכמתה את שלב השיחה והפסיקה לשאול שאלות, ומאותו רגע הכול היה הרצאה רצופה, בטון דינמי, זה כן, צעיר ובגובה העיניים, כפי שמקובל בדברים האלה. בינתיים חיכתה האם בחוץ, ישבה על ספסל במסדרון ושתתה את הקפה שהציעו לה בחדר המורים, ואלה מהאמבולנס הסתכלו על הבנות מהשמינית ששיחקו כדורסל במגרש החדש, הבוהק כל כך.
הכול באוויר בישר על כך, ולא השכלנו לראות.
ראשונה היתה הילדה, אחת מאלה שנשארו כיתה, שחומה, עם המסטיק שלה, העגילים הארוכים, השיער הארוך, הציפורניים הארוכות, ילדה גסה ועם זאת מקסימה, שהתחילה לצחוק, טלטלה את הכתפיים בלי שום בושה, העיניים מלוכסנות מרוב הצחוק, בדיוק ברגע שהפסיכולוגית-סקסולוגית-או-מה-שלא-תהיה ניגשה עד קצה האלונקה כדי שהילד יוכל לראות היטב את הדגם הבוטה של הפין והקונדום – היא אמרה "אמצעי מניעה" – ואיך לא לצחוק, חשבתי אני, בסופו של דבר זה היה צחוק לחוץ, כמעט מזכך, משהו בלתי נמנע מן הסתם שמישהו היה צריך לעשות כי כולנו היינו מתוחים מאוד, כולם חוץ מהחונכת אולי, שהמשיכה להחזיק בהיכון את הלוח שלה ואם היא לפחות היתה שותקת, אם לפחות, ככה נראה לי, היינו ממשיכים כולנו להשתתף בקומדיה כאילו כלום, להעמיד פנים שלא שמענו את הצחוק… אבל לא, היא היתה מוכרחה לקום, היתה מוכרחה לגשת לילדה – שהיתה נמרה, כפי שכבר ידעתי היטב – ולהתעמת איתה, לשאול אותה מה קורה, על מה היא צוחקת, מה משעשע כל כך, צעקה ישר על הנמרה, ועל זה ההיא הגיבה מיד – לא היה סיכוי שתשתוק, היא לא שתקה אף פעם – ואמרה מה שחשבנו כולנו, בשביל מה ללמד את הילד דברים כאלה אם הוא לא יוכל לעשות את זה לעולם.
"אף פעם אי אפשר לדעת מה נעשה בחיים. אותך אולי אחר כך ידרוס אוטובוס ויהרוג אותך, וגם לא תוכלי לעשות את זה."
הילדה טפחה על הירך שלה.
"לא מזיז לי," אמרה. "כבר עשיתי את זה מלא פעמים. את הזיונים שכבר הספקתי אי אפשר לקחת ממני!"
ועכשיו, כן, בא הצחוק המתפרץ, ההמולה התפשטה, גאות של קולות, של צחוקים, של גערות ושריקות, וגם אני קמתי, ביקשתי מהילדה שתשתוק, ובינתיים הפסיכולוגית-סקסולוגית-או-מה-שלא-תהיה המשיכה לעמוד בפה פעור, אוחזת בקונדום ביד אחת ובפין הפלסטיק החשוף באחרת, והחונכת הרימה קול, תתביישי לך, וההיא – מה את רוצה, המורה, אני מרחמת על הבחור – מה פתאום רחמים, נעיף אותך מהשיעור בגלל מה שאמרת, ועוד קול ברקע, של איזה בחורון, החבר שלה ואולי אחד הרבים שסבבו סביב הנמרה, מגן עליה בקריאת הקרב שלו, אריה, טווס, תרנגול בזכות עצמו, – אבל המורה, היא צודקת, הרי הבחור לא יכול אפילו להביא ביד, בשביל מה לעזאזל הבאתם אותו.
"בשביל מה לעזאזל הבאתם אותו." המילים האלה, שהעמדנו פנים שלא שמענו אותן, הדהדו בקול בכיתה.
אחר כך באה דממה. דממה קצרה ביותר ועמוקה, שמיד פינתה שוב את מקומה להמולה, כמו נשימה שנחטפה.
העפתי את הזוג מהכיתה. אמו של הילד ראתה אותם יוצאים, חייכה אליהם כי לא ידעה כלום על מה שקרה בפנים – ואולי היתה מחייכת אליהם באותו אופן גם אם היתה יודעת, כולה הבנה ונדיבות. החונכת והפסיכולוגית-סקסולוגית-או-מה-שלא-תהיה השמיעו בתורות את התרעומת שלהן, את מנת ההטפה הנוספת שלהן לקבוצה, וגם אני השחלתי איזה משפט, זה לא יכול להיות, צריך להתאמץ יותר כדי לקדם את השוויון, אסור שאף אחד יצחק על אף אחד, לכולנו יש אותן זכויות, ובינתיים התלמידים נרגעו בהדרגה, אחדים אפילו התביישו בכנות על מה שקרה, מזועזעים מהגסות של אלה שעפו מהכיתה או לכל הפחות מוכנים להמשיך בשיעור כדי שהכול יישכח כמה שיותר מהר, מביטים מזווית העין בנער ששכב על האלונקה שלו כאילו לא שמע כלום, כאילו הוא לא יודע כלום, בלי להראות שום סימן לכלום.
כשכולם השתתקו נמשכה ההרצאה וכעבור חצי שעה נוספת נגמר הכול.
בדלת חיכה עכשיו המנהל ושוחח עם האם, או נכון יותר, דיבר אל האם והיא הנהנה בהבעת חרדה של מי שרוצה להבין ולא לגמרי מצליחה. כאשר הוציאו את האלונקה התגודדו כולם סביב הנער, וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת גם לפסיכולוגית-סקסולוגית-או-מה-שלא-תהיה, לחונכת, עוד שניים או שלושה מורים שגמרו ללמד בכיתות הסמוכות וגם אני. אני זוכרת שקרן אור הסתננה דרך אחד הפתחים בתקרה, נפלה על פניו של הנער, היישר על עיניו, וחשבתי שאולי זה מפריע לו להזיז את האישונים, אבל אף אחד לא אמר כלום וגם אני לא. החונכת הוציאה את הטבלה שלה, ליטפה לו את השיער – שהיה חלק מאוד, עם קרחות מאחור בגלל החיכוך במיטה – שאפה אוויר ושאלה אותו את שאלת ההערכה המוכרת: איך היה? אחר כך באה שורת האותיות, התנועה המהירה של המקלון והמסר שהחל להיווצר בראשינו, המסר שהחזיר אותנו מחוסר הנורמליות לנורמליות, טוב מאד נהניתי הכול למדתי הרבה.
"עוד משהו?"
החונכת רכנה אל הילד במתיקות, בלי להרפות מהטבלה וגם לא מהמקלון. גם הפסיכולוגית-סקסולוגית-או-מה-שלא-תהיה ליטפה לו עכשיו את היד באימהיות, בקצות האצבעות בלבד, ליטוף מתחמק ולא מתחייב. האישונים שוב נעו.
תודה.
המנהל הביט בי מזווית העין. לא היה צורך שיאמר לי כלום: המבט הזה כלל בחובו את כל משקל הניצחון שלו. היתה לי תחושה, פרדוקסלית משהו, שהאשמה מקננת בתוכי, ולא רק האשמה, גם הוודאות שאפילו אם הייתי עושה בדיוק להפך, אפילו אם הייתי אומרת בדיוק להפך ומבצעת להפך ואפילו חושבת להפך, האשמה הזאת לא תרפה ממני לעולם, כי היא אשמה קולקטיבית, האשמה בה' הידיעה, האשמה של הבריאים מול החולים, או אם ללכת רחוק יותר, האשמה של החיים מול המתים – אשמה פועמת, מוכלת בכמה מילימטרים בקושי, הייתי אומרת, אלמלא זה נשמע רציני מדי ונדוש מדי, ויחד עם זה נכון להחריד.