כמאה צעדים מוואנדום, על גדות הלואר, עומד בית חום ישן שגגותיו נישאים, והוא כה מבודד עד כי אין סביבו לא בית מלאכה מצחין לבורסקאות ולא אכסניה עלובה, כפי שתראו בקרבת רוב הערים הקטנות.

בחזית הבניין ישנו גן המשקיף על הנחל, ושם עצי האשכרוע, הגזומים לפנים, שסימנו את השדרות, גדלים עתה כאוות נפשם. כמה ערבות, שצמחו בתוך הלואר, התפתחו במהירות ויצרו גדר חיה, מסתירות למחצה את הבית. השיחים אותם אנו מכנים פראיים מקשטים בצמחייתם היפה את שיפוע הגדה. עצי הפרי המוזנחים זה עשר שנים, אינם מניבים עוד, וחוטריהם יוצרים חורש נמוך. עצי הפרי שלאורך החומה דומים לסוכות נוי. השבילים, שלפנים כוסו בחול, מלאים ברֶגֶלֶת הגינה, אך לאמיתו של דבר, אין עוד זכר לשביל. ממרומי ההר, עליו תלויות חורבות טירתם העתיקה של דוכסי ואנדום – המקום היחידי ממנו יכולה העין לצלול  אל המתחם הסגור — אפשר לומר שבזמן מן הזמנים, היתה פיסת אדמה זו מקור תענוג לאיזה אציל עסוק בוורדים, צבעונים, גינון במלה אחת, אך בעיקר להוט אחר פירות טעימים. מבחינים בסככה, או ליתר דיוק, שברי סככה, ומתחתיה שולחן שהזמן לא איכלו לגמרי. למראה גן זה שאיננו עוד, ניתן לנחש את השמחות השליליות של חיי השלווה בפרובינציה, כמו שמנחשים את חייו של סוחר הגון מקריאת הכתובת על קברו. כהשלמה לרעיונות העצובים מתוקים הלוכדים את הנפש, מוצג על אחד הקירות שעון שמש מעוטר בכתובת נוצרית בורגנית Ultimam Cogita (חשוב על [השעה] האחרונה): גגות הבית במצב מחריד, התריסים מוגפים תמיד, המרפסות מכוסות בקיני סנוניות, הדלתות סגורות דרך קבע. עשבים גבוהים רשמו בקווים ירוקים את הסדקים במדרגות האבן, עיטורי הברזל חלודים. הירח, השמש, החורף, הקיץ והשלג צימקו את העצים, עיקמו את הקורות, כרסמו את הציורים. הדממה הקודרת השוררת שם מופרעת רק על ידי ציפורים, חתולים, נמיות, עכברושים ועכברים החפשיים להתרוצץ, לריב ולאכול זה את זה. יד נעלמה כתבה בכל פינה את המלה: מסתורין. 

לוּ, מתוך סקרנות, הייתם ניגשים לראות את הבית מצד הרחוב, הייתם מבחינים בדלת גדולה מעוגלת למעלה, שבה ניקבו ילדי המקום חורים רבים. נודע לי מאוחר יותר שדלת זו נאטמה לפני עשר שנים. מבעד לפרצותיה, הייתם יכולים לצפות בהרמוניה המושלמת שבין חזות הגן והחצר. אותו אי סדר שורר שם. אגודות עשבים תוחמים את המרצפות. לטאות ענק חוצות את הקירות, שעל קצותיהם המושחרים משתרגים אלפי מקלעותיו של צמח המטפס. מדרגות האבן נעתקו ממקומן, חבל הפעמון רקוב, המרזבים שבורים. איזו אש ירדה כאן מן השמיים? איזה בית דין ציווה לזרוע מלח על הבניין? – האם חולל פה כבוד האל? האם נבגדה כאן צרפת? שואלים אנשים את עצמם. הרמשים הזוחלים שם אינם משיבים. הבית הריק והנטוש, הוא חידה עצומה שאיש אינו יודע את פתרונה. בעבר היה אחוזה קטנה, ושמה לָה גְרַאנְד בְּרֶטֶש. 

חשתי שלא הייתי היחיד שבידו הפקידה בעלת האכסניה הטובה שלי את הסוד, אותו הייתי אמור לשמור לבדי, והקשבתי. 

"אדוני," אמרה, "כשהקייסר שלח הנה שבויי מלחמה ספרדים ואחרים, היה עלי לשכן, על חשבון הממשלה, ספרדי צעיר שנשלח לוואנדום על סמך הבטחה שבעל פה. למרות זאת, הוא הלך יומיום להתייצב בפני סגן המושל. הוא היה אציל ספרדי. בשמו היו אוֹס וְדִיאָה, משהו כמו בָּגוֹס דֶה פֶרֶדִיאָה. השם רשום אצלי ביומן. תוכל לקרוא אם תרצה. הו, בתור ספרדי הוא היה בחור יפה, שהרי כל הספרדים נחשבים מכוערים. גובהו היה רק חמש רגל ושתיים שלוש אצבעות, אבל הוא היה בנוי היטב. היו לו ידיים קטנות, שאותן טיפח, הא! היה צריך לראות. היו לו כל כך הרבה מברשות לידיים, כמו מערכת תמרוקים שלמה של אשה! היה לו שיער עבה ושחור, מבט יוקד, גון עור קצת נחושתי, שמצא חן בעיני בכל זאת. הוא לבש לבנים עדינים שכמותם לא ראיתי על איש, למרות שהתאכסנו אצלי נסיכות, ובין השאר הגנרל בֶּרְטְרַאן, הדוכס והדוכסית דַאבְּרַאנְטֶה, אדון דֶקַאזֶס ומלך ספרד. הוא לא אכל הרבה, אבל התנהגותו היתה כל כך מנומסת, כל כך חביבה, שאי אפשר היה לנטור לו. הו! אהבתי אותו מאוד למרות שבקושי הוציא מפיו מלה במשך היום ולא ניתן היה לנהל איתו את השיחה הקטנה ביותר. אם דיברו אליו, הוא לא ענה. זה היה טיק, שיגעון שיש להם לכולם, לפי מה שאמרו לי. הוא קרא בספר התפילה שלו ככומר, הלך למיסה ולכל התפילות באופן קבוע. היכן ישב? (הבחנו בזה מאוחר יותר) שתי פסיעות מבית התפילה של מדאם דֶה מֶרֶה. היות שהתיישב שם מהפעם הראשונה שהגיע לכנסייה, איש לא תיאר שהיתה לו כוונה בכך. אגב, הוא לא הרים את האף מתוך ספר התפילות שלו, הבחור המסכן! כיוון שכך, אדוני, הוא טייל בערב על ההר, בין חורבות הטירה. זה היה השעשוע היחידי של הבחור המסכן, הוא נזכר שם בארצו. אומרים שספרד כולה הרים! כבר מהימים הראשונים למעצרו הוא התאחר. דאגתי כשראיתי אותו חוזר רק בחצות. אבל כולנו התרגלנו לשגיונותיו. הוא לקח את מפתח הדלת ולא חיכינו לו יותר. הוא התגורר בבית שהיה לנו ברִי דֶה קָזֶרְן. פעם, אחד מעובדי האורווה אמר לנו שבערב כשהלך לרחוץ את הסוסים, נדמה היה לו שראה את האציל הספרדי שוחה בנחל כמו דג אמיתי. כשחזר, אמרתי לו שייזהר מהעשבים. הוא נראה נבוך מזה שראו אותו במים. לבסוף אדוני, יום אחד, או ליתר דיוק, בוקר אחד, לא מצאנו אותו בחדרו. הוא לא חזר. מרוב חיפושים בכל מקום, ראיתי במגירת השולחן שלו מכתב. במגירה היו חמישים מטבעות זהב ספרדיים הקרויים פורטוגזים בשווי של חמשת אלפים פרנקים בערך, וגם יהלומים בשווי עשרת אלפים פרנקים בתוך קופסה סגורה וחתומה. במכתב נאמר, אם כן, שבמקרה שלא יחזור הוא משאיר לנו את הכסף והיהלומים למימון מיסות הודיה לאלוהים על בריחתו ולמען שלומו. באותו זמן בעלי, שהיה עדיין אתי, רץ לחפש אחריו.

"וכאן החלק המשונה של הסיפור! הוא החזיר את בגדי הספרדי, אותם מצא מתחת לאבן גדולה במין מבנה כלונסאות על שפת הנחל, בצד הטירה, בערך מול לה גראנד ברטש. בעלי הלך לשם השכם בבוקר כך שאיש לא ראה אותו. הוא שרף את הבגדים לאחר קריאת המכתב, ואנו הכרזנו, לפי בקשתו של הרוזן פרדיאה, על בריחתו. סגן המושל גייס את כל המשמר כדי לרדוף אחריו, אבל הם לא תפסו אותו. לֶפָה חשב שהספרדי טבע. אני, אדוני, איני חושבת כך. לדעתי הוא קשור במשהו לעניין של מדאם דה מרה, היות שרוזאלי סיפרה לי שדמות הצלוב שגבירתה כה שמרה עליו וביקשה להיקבר עימו, היה עשוי מעץ הָבְנֶה ומכסף. ואמנם, בתחילת שהייתו, היה לאדון פרדיאה אחד כזה מהָבְנֶה ומכסף שלא ראיתיו יותר. כעת, אדוני, נכון שאיני צריכה להרגיש ייסורי מצפון על חמישה עשר אלף הפרנקים של הספרדי, השייכים לי בצדק?"

– "ודאי. אבל לא ניסית לחקור את רוזאלי?" שאלתיה.

– ״או, כמובן, אדוני. מה אתה רוצה! הנערה הזאת, היא קיר. היא יודעת משהו, אבל אי אפשר להוציא ממנה הגה." 

לאחר ששוחחה עמי עוד זמן מה, השאירה אותי המארחת שלי טרף למחשבות מעורפלות ואפילות, לסקרנות רומנטית ולפחד דתי שדמה לרגש העמוק האוחז בנו בהיכנסנו בלילה לכנסייה חשוכה, שאור רחוק וקלוש נראה בה מתחת לקמרונות גבוהים. דמות מטושטשת חומקת, רשרוש שמלה או גלימה נשמע… אנו מצטמררים. 

לה גראנד ברטש, על עשביה הגבוהים, חלונותיה האטומים, ברזיליה החלודים, דלתותיה הנעולות, חדריה השוממים, התייצבה לפתע באורח פלא לנגד עיני. ניסיתי לחדור לתוך הבית המסתורי בחפשי שם את הפקעת הסבוכה של הסיפור רב הרושם, הדרמה שקטלה שלושה אנשים. רוזאלי נראתה לי הדמות המעניינת ביותר בוואנדום. בהתחקותי אחריה, גיליתי עקבות של מחשבה חבויה, למרות הבריאות הזוהרת שזרחה על פניה השמנמנים. היתה בה חרטה או תקווה, עמדתה אמרה סוד, כאותן נשים אדוקות המתפללות בהגזמה, או כרוצחת ילדים השומעת תמיד את צעקתו האחרונה של ילדה. עם זאת, היתה הופעתה תמימה והמונית, בחיוכה האווילי לא היה שמץ של פליליות, וניתן היה לחשוב שהיא חפה מפשע, ולו רק ממראה המטפחת הגדולה עם המשבצות הכחולות אדומות שכיסתה את חזה השופע, הַתָּחוּם, לחוץ, קשור בשמלת פסים לבנים וסגולים. לא, חשבתי, לא אעזוב את ואנדום בלי לדעת את כל הסיפור של לה גראנד ברטש, להשגת מטרותיי, אתידד עם רוזאלי, אם הדבר הכרחי.

"רוזאלי!" אמרתי לה ערב אחד. 

"כן, אדוני?"

"את לא נשואה?" היא רעדה קלות.

"הו! לא יחסרו לי גברים אם יתחשק לי להיות אומללה!" ענתה בצחוק.

היא התאוששה במהירות מהתרגשותה הפנימית, שכן כל הנשים, החל בגבירה וכלה במשרתות אכסניה, מצטיינות בקור רוח. 

"את רעננה למדי, מעוררת תיאבון למדי, בכדי שלא יחסרו לך מחזרים! אבל אמרי לי, רוזאלי, מדוע נעשית משרתת אכסניה כשעזבת את מדאם דה מרה? האם היא לא השאירה לך איזו קיצבה?"

״הו, כן! אבל, אדוני, המשרה שלי היא הטובה ביותר בוואנדום." 

תשובה זו היתה מאלה ששופטים ופרקליטים מכנים מתחמקת. בסיפור רומנטי זה, נדמתה לי רוזאלי כמשבצת במרכזו של לוח שחמט, ממש בלב העניין והאמת, ונראתה קשורה לתסבוכת. זה לא היה עוד ניסיון לפיתוי שגרתי. בנערה זו היה אצור פרקו האחרון של רומן, לכן, מאותו רגע, הפכה רוזאלי למוקד התעניינותי. בוקר אחד אמרתי לרוזאלי: "ספרי לי, אפוא, את כל מה שידוע לך על מדאם דה מרה." "הו!" ענתה לי בפחד, "אל תשאל אותי על זה, אדון הוֹרָאס!" פניה היפים קדרו, צבעיה העזים והחיים החווירו, ומעיניה נעלם הברק התמים והלח.

״שיהיה כך," ענתה, "היות שאתה רוצה, אומר לך, אבל שמור היטב את הסוד!"

"בסדר! חביבתי, אני אשמור את כל הסודות ביושר של גנב, שהוא ההגון מכולם."

לו היה צריך לשחזר נאמנה את דברנותה הפטפטנית של רוזאלי, לא היה די בְּכֶרֶך שלם. לכן, אקצר. 

החדר בו התגוררה מדאם דה מרה היה בקומת הקרקע, קיטון בעומק ארבע רגל, החצוב בקיר שימש לה למלתחה. שלושה חדשים לפני הערב שעליו אספר לכם, הרגישה מדאם דה מרה רע למדי, כך שבעלה הניחה לבדה בחדרה ושכב לישון בקומה הראשונה. במן מקריות שקשה לִצְפּוֹתָהּ, הוא חזר באותו ערב, שעתיים מאוחר יותר מהמועדון שבו קרא עיתונים ודיבר על פוליטיקה עם תושבי המקום. אשתו חשבה שחזר, שכב לישון ונרדם. אולם הפלישה לצרפת היתה נושא לוויכוח ער, משחק הביליארד התחמם, הוא הפסיד ארבעים פרנק, סכום עצום בוואנדום, שבה כולם חוסכים וכללי ההתנהגות תחומים בגבולות של צניעות ראויה לשבח, שהיא אולי מקור אושר אמיתי שאינו מעניין שום פריזאי. מזה זמן מה היה מסייה דה מרה שואל את רוזאלי רק אם אשתו שכבה לישון, ולתשובתה החיובית תמיד, היה הולך מיד לחדרו, בתום לב, פרי ההרגל והאמון. בחזרתו, עלה בדעתו לעבור אצל מדאם דה מרה כדי לספר לה על ביש המזל שלו ואולי גם כדי להתנחם. בארוחת הערב, נראתה לו מדאם דה מרה לבושה בגינדור רב. בשובו מהמועדון לביתו, הוא אמר לעצמו שאשתו אינה חולה יותר, שהחלמתה ייפתה אותה, והוא הבחין בזאת, כמו שבעלים מבחינים בכול, קצת מאוחר מדי. במקום לקרוא לרוזאלי, שבאותו רגע צפתה במטבח במשחק קלפים מסובך בין הטבחית והעגלון, פנה מסייה דה מרה לעבר חדרה של אשתו, לאור הפנס שהניח על המדרגה הראשונה. צעדיו המזוהים בקלות הדהדו מתחת לקמרונות המסדרון. בעת שסובב את מפתח חדרה של אשתו, דימה לשמוע את סגירת דלת הקיטון אותה הזכרתי קודם. אך כשנכנס, היתה מדאם דה מרה לבדה, ניצבת ליד האח. הבעל חשב לעצמו בתמימות שהיתה זו רוזאלי בקיטון, אך עם זאת, הצטלצל באוזנו חשד שהעמידו על המשמר. הוא הסתכל באשתו וגילה בעיניה משהו עכור ופראי. "חזרת מאוחר מאוד," אמרה. קולה, כה צלול וכה חינני בדרך כלל, נשמע לו שונה מעט. מסייה דה מרה לא ענה דבר, כי באותו רגע נכנסה רוזאלי. הוא היה המום. הוא טייל בחדר, הולך מחלון לחלון בקצב אחיד וזרועותיו משולבות.

״נודע לך משהו עצוב, או שאתה חש ברע?" שאלה אותו אשתו בביישנות, בעת שרוזאלי הפשיטה אותה.

הוא המשיך לשתוק. 

”לכי," אמרה מדאם דה מרה למשרתת שלה, אני אשים בעצמי את ניירות הסלסול בשיער."

ארשת פניו של בעלה בישרה איזה אסון, והיא ביקשה להיות עמו ביחידות. כשרוזאלי הלכה, או עמדה ללכת, שכן היא השתהתה כמה דקות בפרוזדור, התייצב מסייה דה מרה מול אשתו ואמר לה בקור: "גברתי, יש מישהו בקיטון שלך!" היא הביטה בו בשלווה והשיבה בפשטות:

– "לא, אדוני."

ה'לא' הזה הרגיז את מסייה דה מרה, הוא לא האמין בו, ועם זאת אשתו מעולם לא נראתה לו טהורה יותר, אדוקה יותר, משנראתה באותו רגע. הוא קם כדי לפתוח את דלת הקיטון, ומדאם דה מרה אחזה בידו, עצרה אותו, הביטה בו בעצב ואמרה לו בקול נרגש במיוחד: "אם לא תמצא שם איש, דע שהכל ייגמר בינינו!" האצילות המופלאה ששידרה אשתו השיבה לרוזן את הערכתו העמוקה כלפיה, והולידה בו את אחת מאותן החלטות שרק בגלל העדר במה רחבה יותר, אינן זוכות לתהילת עולם.

"לא, ז'וזפין, לא אגש לשם. בכל מקרה ניפרד לתמיד. שמעי, אני מכיר את טוהר ליבך, ויודע שאת חיה חיי קדושה, לא תרצי לבצע פשע נורא על חשבון חייך." לשמע דברים אלה, הביטה מדאם דה מרה בבעלה במבט מבועת. "הנה הצלב שלך, הוסיף. הישבעי לי לפני אלוהים שאין שם איש. אני אאמין לך, לא אפתח את הדלת לעולם." מדאם דה מרה נטלה את הצלב ואמרה:

״אני נשבעת.״

"בקול רם יותר," אמר הבעל, וחזרי אני נשבעת שאין איש בקיטון."

היא חזרה על המשפט ללא ניד עפעף.

"יפה." אמר בקור מסייה דה מרה. לאחר רגע של דממה: "יש לך חפץ מאוד יפה שאני לא מכיר," אמר בבוחנו את הצלוב מֵהָבְנֶה משובץ כסף המפוסל ביד אומן.

״מצאתי אותו אצל דִּיוִינְיֶה, שקנה אותו מנזיר ספרדי, כשקבוצת שבויי המלחמה עברה בוואנדום.”

"אה!" אמר מסייה דה מרה בהשיבו את הצלוב אל הוו, וצלצל. רוזאלי לא השתהתה. מסייה דה מרה אץ לקראתה, הביאה לחלון הנשקף אל הגן ולחש לה:

"אני יודע שגוֹרַאנְפְלוֹ רוצה לשאת אותך לאשה, רק העוני מונע ממך להתחתן, ואת אמרת לו שלא תינשאי לו אם לא ימצא דרך להיות בנאי… כיוון שכך, לכי לקרוא לו, אמרי לו לבוא הנה עם המרית והכלים שלו. דאגי שבביתו לא יתעורר איש מלבדו. הונו יענה על כל משאלותיכם. העיקר שתצאי מכאן בלי פטפוטים, ולא…" הוא הזעיף גבה. 

רוזאלי הלכה, הוא קרא לה חזרה.

"קחי לך את מפתח הגנבים שלי," אמר. "ז'אן," רעם קולו של מסייה דה מרה במסדרון.

ז'אן, שהיה עגלונו ואיש סודו, הפסיק את משחק הקלפים ובא. "לכו כולכם לישון," אמר לו אדונו, וסימן לו להתקרב. אחר הוסיף, אבל בלחש: "כשכולם יישנו, יישנו, אתה שומע היטב? תרד להודיע לי." מסייה דה מרה, שלא הסיר לרגע את מבטו מאשתו תוך כדי נתינת הפקודות, חזר אליה בנחת ליד האח, והחל לספר לה על משחק הביליארד ועל הוויכוחים במועדון. עם שובה, מצאה רוזאלי את מסייה ומדאם דה מרה משוחחים בידידות רבה. הרוזן שיפץ לאחרונה את תקרות כל החדרים של דירת האירוח שלו בקומת הקרקע. הגבס נדיר בוואנדום, ההובלה מייקרת מאוד את המחיר, לכן הזמין הרוזן כמות נכבדת, בידיעה שתמיד ימצאו קונים למה שיישאר. מצב זה הוליד במוחו את התוכנית שהחל בביצועה. "מסייה גוראנפלו כאן," לחשה רוזאלי. "שיכנס!" ענה בקול הרוזן הפיקארדי. מדאם דה מרה החווירה קלות בראותה את הבנאי. "גוראנפלו," אמר הבעל, "קח מן הלבנים שמתחת לסככה, ותביא מספיק כדי לאטום את דלת הקיטון. בגבס שנשאר לי תשתמש לטיוח הקיר." אחר כך, בקוראו אליו את רוזאלי והפועל: "שמע, גוראנפלו," לחש, "הלילה, תישן פה. אבל, מחר בבוקר, יהיה בידך דרכון לארץ אחרת, לעיר שאומר לך. אתן לך ששת אלפים פרנק להוצאות הדרך. אתה תישאר בעיר זו עשר שנים. אם לא ימצא חן בעיניך להיות שם, תוכל להשתכן בעיר אחרת, בתנאי שהעיר תהיה באותה ארץ. תעבור דרך פריז ובה תחכה לי. שם אבטיח לך על ידי חוזה, ששת אלפים פרנקים נוספים שימסרו לך עם שובך, בתנאי שתקיים את תנאי העיסקה. תמורת זה, תתחייב לשמור על שתיקה מוחלטת בנוגע למה שתעשה כאן הלילה. באשר לך רוזאלי, אתן לך עשרת אלפים פרנקים, שיימנו לידייך רק ביום חתונתך, ובתנאי שתינשאי לגוראנפלו. אבל כדי שתתחתני עליך לשתוק. וָלֹא, הנדוניה מבוטלת."

"רוזאלי," אמרה מדאם דה מרה, "בואי לסרק אותי."

הבעל טייל אנה ואנה בהשגיחו על הדלת, על הבנאי ועל אשתו, בלי לגלות חשדנות פוגעת. גוראנפלו נאלץ להרעיש. מדאם דה מרה ניצלה רגע שבו פָּרַק הפועל לבנים ובעלה היה בקצה החדר, כדי לומר לרוזאלי: "אלף פרנקים קיצבה בשבילך, ילדתי, אם תוכלי לומר לגוראנפלו להשאיר למטה חריץ." ובקול רם אחר כך, אמרה לה בקור רוח: ”לכי לעזור לו." 

מסייה ומדאם דה מרה החרישו כל זמן שגוראנפלו אטם את הדלת. שתיקה זו היתה מחושבת אצל הבעל, שלא רצה לאפשר לאשתו לשרבב דיבורים דו משמעיים, ואצלה היתה זו זהירות או גאווה. כשכבר הוקם הקיר למחצה, ניצל הבנאי הערום רגע שבו הפנה הרוזן את גבו, והלם במכוש על אחת משתי שמשות הדלת. מדאם דה מרה הבינה מכך שרוזאלי דיברה עם גוראנפלו. אז הבחינו שלושתם בדמות גבר כהה וחום, שיער שחור, מבט יוקד. בטרם הסתובב בעלה, הספיקה האשה המסכנה לאותת לזר בראשה: "אל ייאוש." 

בארבע, לקראת שחר, שכן היה זה חודש ספטמבר, הושלמה הבנייה. הבנאי נשאר תחת השגחתו של ז'אן, ומסייה דה מרה שכב לישון בחדרה של אשתו.

למחרת בבוקר, בקומו, אמר כבדרך אגב: "לעזאזל, אני צריך ללכת לעירייה בשביל לסדר את הדרכון." הוא חבש את כובעו, פסע שלוש פסיעות לעבר הדלת, חזר על עקבותיו ולקח את הצלב.

אשתו רעדה מאושר. "הוא ילך לדיויויה," חשבה. ברגע שהרוזן יצא, צלצלה מדאם דה מרה לרוזאלי, ואז בקול נורא ״את המכוש, המכוש,״ צעקה, "לעבודה: ראיתי אתמול איך טיפל בזה גוראנפלו, יהיה לנו זמן לעשות חור ולסתום אותו."

כהרף עין הביאה רוזאלי מין גרזן לגבירתה, שבלהט שאין לו שיעור, החלה להרוס את הקיר. לאחר שניתצה כמה לבנים, ואזרה תנופה כדי להלום ביתר שאת, ראתה את מסייה דה מרה מאחוריה. היא התעלפה. 

"השכיבו את הגברת במיטתה," אמר הרוזן בשוויון נפש. הוא חזה את מה שיקרה בהיעדרו וטמן מלכודת לאשתו. הוא כתב בפשטות לראש העיר, ושלח לקרוא לדיויויה. הצורף הגיע שעה שהסדר בדירה הושב על כנו.

"דיויויה," שאלו הרוזן, "האם קנית צלבים מהספרדים שעברו כאן?"

"לא אדוני."

"אני מודה לך", אמר, בהחליפו עם אשתו מבט של נמר. "ז'אן," הוסיף בפנותו אל משרתו הנאמן, "הגש לי את הארוחות בחדרה של מדאם דה מרה. היא חולה, ואני לא אעזוב אותה עד שתחלים." 

הרוזן האכזר נשאר במשך עשרים יום ליד אשתו. ברגעים הראשונים, כשנשמע רעש כלשהו בקיטון האטום, וז'וזפין התחננה לפניו שירחם על הזר הגוסס, הוא השיב, בלי להתיר לה לומר מילה: 

"נשבעת על הצלב שלא היה שם איש."

 

 

 

באדיבות הוצאת גוונים: חטאים בסיפורי העולם, 1996.