אני מתהלך בין כותלי בית ההורים היתום, לקיר מצהיב אחד של חדרו אומר בשקט "ששששששששש", ואשמת אביו עונה לו דבר מה בשתיקה. אני שואל את התקרה, "אתם שומעים?", ופחדי האב משיבים לו, "אל תפחד מהשתיקה". אני קורא דרך החלון אל העץ "זה אבא שלי שתלה על עץ דעת הטוב" ונפש הרפאים האבהית אומרת בלי מילים, "שתיקה היא רק צל לא חושך מוחלט". איבר מינו קרא בקול רופס, "אני חייב לראות את האמת העירומה", ובמראת חדר השינה רואה אני את פני אביו ושפתיו מוזזות ללא הגה: "אני מקווה שהבנת את מכתב פרידתי". אני שם אוזנו לחור ברצפה והאוויר בו דובר "נשמו נשמות את כל המילים היפות שלכן", ובאוזנו האחרת אומר אבא מעולם האמת אל עולמו של הבן, "העולם יפה יותר בלעדיי". המסך סביב צוואר אני נדלק לרגע לאמור "עולם בו השקר טוב כאמיתה", ואביו ממשיך בקולות אמאבא "טוב כמו אמך לפני שפגשה בי". המראה קראה "הסוף כל כך קרוב שהוא כבר מאחורינו" ומר עולם גילה באוזניות המוזנות זין כי "לפני שאביך עזב אמך אמרה לו כי אתה דומה לו".

אני שתה קצת וודקה ואמר "הסוף או ההתחלה, בינתיים שיהיה לחיים", וזרק את הכוס על תמונת אביו שעל שולחן המטבח. בקול דומע הביעה בפניו התמונה: "אמרתי לאמא שאתה יותר אני משהייתי עצמי". פעמון התנור צלצל ואני העולל הגדול לקח את הבולבול הממולא לפיו בעוד נקבו של האיבר אומר, "הפין הזה לחך אנין מתאים טעים". אני רץ להקיא באסלה שם השתקף אליו האב והסביר, "בדברים האלו דיברתי את משאת נפשי". האני העולל הגדול קם ואמר כמו היה בתוך תוכנית טלוויזיה: "היתום אחים שלי הוא היצור הכי פחות בודד כאן כי השתיקה תמיד איתו". הוא נזכר במשפט שאמר לו אביו, כשישן הילד אותו לילה בו נעזב, "התשכים לשכוח אותי", והשינה ענתה לו בלב הילד, "לילה טוב אבא, מקווה שיהיו לך חלומות אמיתיים". העולל מתעורר מהחלום ומגלה כי הוא גדול מדי לעולמו וצועק לעצמו בפה פעור כמו פצע "שקט!". הוא קם מן המיטה ומביט במאוורר התקרה, ואשמהמה של אמו אומרת "אמא לא אשמה". דיבור מדבר מאליו מעבר לשפה הפצועה, "הקשיבו, הקשיבו טוב לאוזנכם". אמא בפחד מכה בעור תוף העולל הגדול: "לא אמא אשמה אתה הוא המפחד ממנה". אני פותח את החלון וצווח בחדווה "זאת אמא שלי גונחת, מתעלסת עם עץ החיים הרע". רוח הפרצים של אמא חודרת אל הבית ואוחזת שוב בנפש אני מקרקרת: "אל תעזוב אותי לנפשי". היא אוחזת באיבר מינו וזה מפזם "עץ, ענף, עלה, תמיד היא מתעלסת עם משהו כשאני מגורה". בשפת אמה מפצירה בו אמו "אל תעזוב מלבדך הכול רק מילים". אני מנסה לשאוף פנימה את כל רוח האמא וחושב, "היא לא צריכה אוויר יש לה אותי, את אהבת חייה". הוא מנסה לבלוס את דמות האם בתוך עולמו הקטן כגופו העולל אך אפילו קולה של אמא עולה על מידותיו ומרעיד אותו בהתוודות שקרית: "הלוואי והיית כל עולמי". מסך הטלוויזיה שוב מואר לחיים ומנחה השעשועון אומר לאמא, "בלבלבלבל פונטיוס הצלוב את מנה חמה!". אמא מנסה לחקות את קול אני האב וגורסת בשיניה כי "אבא לא עזב אותך רק אותי". אני העולל הגדול מנסה להביט בקול אך רואה רק מוות, וזה אומר: "אני נולדתי יתום ההיעדרות תמיד אוחזת בכפה נפשי". אני מתחיל לצחוק בעוד אמא משנה גרסתה: "אבא עזב כי אמרתי לו שאתה לא ממנו".

אני המותש מכל הרוחות והשדים מוזג וודקה, מרים את הכוס לחיים ואומר "למוות!". רוח הפרצים נשבה במפרציו כמו אם מלטפת ומלחשת "אני לא רוצה למות בלעדיך". אני נגס בשאריות ארוחתו כדי למתן את טעם הוודקה ואמר בפה מלא מוות, "אני לא יכול להפסיק לאכול את הבולבול הממולא דם הזה", מחוריו שהתירו בו שיני האני אמר הבולבול בקולה של אמא, "בבקשה אל תדרוש עוד דבר מלבד למות עמי". אני סיים את המנה וגיהק: "מלבד הוא דבר יחסי, אחי, אני תמיד מלבד דבר זה או אחר ביחסיי עם האחר". אני דידה החוצה אל הגינה להקיא בשלולית. רגע לפני ראה בה בת דמות אמא שואלת: "לא תשכחני לעד?" והילד קרס לתוך המים העכורים, ממלמל "אני רק רוצה לשחות עד קצה החיים" ונרדם במי האפסיים, מדבר בנים לא נים "לילה טוב אמא לכי לך לאיבוד ללא אני בחלומי המיתי". בחושך החלום עלה קול צעקה ״שתקו כבר״, והעולל הגדול התעורר באשמה ואשמאמא אמרה זה לא הכול היה בגללי, וקולה קולם של אמאבא. נרעש מהדואט בלחש הזה עבר בין כל קירות הבית הכה בהם וקרא נחרד, ״הנה  הם מדברים שוב אם ואב״. הוא שמע את קולם שוב כעת מבעד לחלון, אומר בפחד נוקש שיניים ״אם לא נאכל זאת שוב נמות״. אני העולל הגדול נחפז להשליך את השרפרף המתקלף שמנפץ את הזגוגית ורואה את אמאבא מציעים זה לזו פרי מעץ הדעת חיים ואיברי המין שלהם אמרו נוטפי עסיס ״אבאמא אוכלים ומשתגלים ואנחנו הולכים ומשתגעים״. אבאמא אמרו "זין על לשון האם, נדבר רק בנשימות ריקות מופשטות״ והנשימות הכו כנגד פניו של אני כמו שוטי רוח. הוא לקח אוויר והתריס נגדו ״אני לא יצאתי לאוויר העולם הוא נכנס בי״, אך אמאבא לא שמעו דבר והמשיכו בדבריהם כאילו היו עולם מקביל שלם, "ננשום כך עד שלרגע העולם יעלם". המקלט נדלק שוב והמרואיינת שהורידה אלף קילו בנשימה נכונה אחת אמרה, "אלוהים מת! אללה שהיד! אנחנו גדולים יותר מישו!". אמאבא הסתודדו בעודם צורחים באוזני אני בנם (העולם יעלם ולרגע לא נהיה אב ואם רק גוף וגופה). אני סגר את החלון וגילה כי העץ פרץ את הרצפה וביקע התקרה ומענף מפואר אחד אני העולל הגדול תלוי חיוור כביום מותו ואומר לאב דמותו, "כמה מדברים המתים כמו ששתקו במשך החיים". מתחת לגופתו חבוקים היו אמאבא ומחליפים מילים חליפות: "נהיה- שניים-לשנייה-מפץ-מרוכז-של-שייכות"

 אני כבר שתה הישר מהבקבוק אך לגם מהר מדי ונאלץ לירוק חושב לעצמו: "איך אין מזרקות אלכוהול בגני העיר". אמאבא הפנו מבט ראשון אל אני ואלי לומר, "לא נסתפק במות נשיקה רק בסוף גמירה". המילים העלו בנו תחושת קבס ורעב אז מיהרנו ללקק דגדגן ממותק, אך נאלצנו להודות "דבר לא יעביר את חוסר הטעם". פניתי לבן דמותי והבענו שנינו יחד עם אמאבא משאלה גדולה, "לא רק נזדווג גם נתרבה". נוצה נשרה מגופו המת של ת'נטוס התוכי ובן דמותך אחז בו וכתב עמה כאן בדיו דם "כמה אתה בודד כמו אפס או אחד חצי או שארית". אמאבא שאלו את עצמם, "יש מקום בעולם לשלושה אנשים?" ואני שפך מהוודקה על ראשו מסנן בין הטיפות, "אני רוצה רק לטבוע כמו עלה דעת בנהר החיים" אני מביט בשלולית האלכוהולית. הוא רואה את אשמאמא אומרת, "כשאלוהים התאבד הוא פירק את משפחתנו". רואה את הראי אומר "כשאמרתי את מילתי הראשונה אבי רחוקי נהיה לאילם". רואה את פחדם אומר, "אבינו נהיה לאילם וציווה לי כוחת אליליים מעבר לשליטתי". הוא רואה את לשון הנחש הכרותה מדברת, "רק כשאכל אבא מעץ חיי בלע לשונו שהמשיכה לנוע בדום". רואה את יענת הנפש מצייצת "רוח אבינו בשאול נלחמת בנשמתנו נשמת עליון מי יבלע את כל האמא שנותרה". היענה מחזיקה את איבר המין האבהי במקורה, והאיבר פוער נקב וקורא: "אמרו לאמא שאבא גמר במכנסיו כשהיה תלוי על העץ התנחם בזה". הלשון הכרותה גערה באני, "אם תרצה להשקיטנו עליך לדבר בלשונות אמאבא באקסטזה אורגזמית". משב רוח פרץ והעיף את איבר המין האבהי במערבולת, והאוויר בה נשא הכרזה דרכו "לפחות הנשימות האבהיות האחרונות היו בטעם אוויר זרוי זרע". הטלוויזיה סביב צוואר אני נדלקה ומר עולם התראיין לאחר זכייתו והתריע: "עליך לבלוע את כל הבועות במעופן ללשון אם ימתקו, ללוע אב מרור". חשמל המכשיר יצא משליטה והוא החל להישרף ואני העולל הגדול התעורר מעושן והשתעל, "אהההה זה קורה שוב אני נולד הנה אני נולד הנה אני". אמאבא קטעו דבריו וחיבקו אותו בתוך חיבוקם שלהם ודובבו אותו במקומו, "השניים מחבקים אותי ואני נלחץ מכווץ". אני העולל הגדול ראה את אשמאמא אומרת "והנה אני מת לא אשמתי אשמהמה יכול לקרות לכולם". אני צעק כמו להניס את כל המדברים אליו ובשבילו במקומו מתוכו ובקולו "אני גדל גדול מדי לחיבוק אין מקום בעולם לשלושה אז אמאבא נפרדים וכבר איני מזהה עוד את עצמי בעיניהם".

העולל הגדול שותה טיפה אחרונה של וודקה ודיבר לתוך פי הבקבוק, "אני ספינה טרופה הכניסני לתוך גופך". אמאבא ניתקו מגע ואני האב אמר, "אינך מזהה עצמך בעיניי כשעולה בהן טיפת הלחלוחית המלוחה". בעוד אמא אוכלת בולבול ממולא וצוחקת לעצמה "הערלה הזו טובה כמעט כמו העטרה", העולל הגדול אמר למצלמה דמיונית, "הלוואי שהייתי יותר משארית בריתם ההורית המגורש כערלה". אמא ואני האב תלשו נוצות מכנפי יענת הנפש והישירו מבט אל ילדם, "שומע? הנה צלילה של בדידות המתים" והרפו אחיזה והנוצה צללה והכתה בקול מפץ גדול ברצפה. אני שאל את שנמנע כל חייו מלשאול, "אתם אוהבים?" דמות האב נמסה כשעוות נר נשמה ולחשה, "אני רק רוצה לצוף על זרמי התת תודעה", ואילו אמא כיסתה את העולל בשמיכה כליל ולחשה, "לילה טוב תת אני הריני שמה נפשי בכפך". העולל הגדול התעורר ובעולם שרר שקט מושלם. אני לקח את שבר בקבוק הוודקה וחתך וריד, לקח נוצה בת יענה ורשם בשלולית האלכוהול, "שקט, לעולם לא אשתוק כל עוד המתים מדברים", ורשם על בטנו, "דיבור, והם מדברים רק כדי שאני אשתוק" ועל העץ כתב "התפּוח התפוח הזה נפל הרחק מעץ הטוב והרע", וכתב על איבר מינו בשבילי לבלבל זה כמו סקס נערי". הוא סימן באוויר את האותיות: "אני אוהב לראות אוויר רועד מפחד מה אגיד". הוא הסיר את הטלוויזיה מעבר לראשו, נוטפת דם שנשפך על ראשו והוא כתב על קרחתו "משחו אותו אני המשיח או החמור". הוא הביט בעצב בליבה של הטלוויזיה המתה וכתב עליה, "משיח מת תחת רגליו של חמורו". הוא לקח את כוסו מכיסו וצבע באדמדם, "הרימו כעס לכבוד הסוף" ועל הצלחת הריקה עיטר "לא נשאר כבר מין לאכול ובלי תאבון נותר רק רעב". הוא נשף על הנוצה בכל מהותו וחשב "אין בעולם בדידות כשל יתום חבוק בין אם ואב". הוא קרא אל כל שקרה ונקרה בדרכו לרגע זה כאן "לילה טוב חלום לילה טוב סיוט"

הוא דידה מדממם ושיכור אל מיטת אם ואין אב, פצח בזמר נשכח, "זהו וידויי האחרון / מכתב פרידתי / אני הולך להיאבד הולך לעולמי שלי / אתה לא תעשה לנו את זה. / לא מספיק שעזבת אותי /  יש עוד אנשים בעולם אתה יודע / זהו וידויי האחרון / אני מוכרח לעשות עולם לעצמי / כי העולם יפה יותר בלעדיי / יפה יותר בשניים / יותר בשניים / ששששששש…"