הכל קורה לי, כל מה שאני רואה קורה לי, כל מה שאני שומעת קורה לי, כל מה שאני קוראת קורה לי, כל מה שקורה קורה לי. הקצב בשוק חותך בסכין גוש בשר וכואבת לי הבטן. ברדיו נשמע קול חלול וצרוד של מתראיין במבטא אירופאי ועולה לי ליחה. בטלוויזיה שחקן שותה תה שחור שעולים ממנו אדים והלשון שלי נשרפת. השכנים רבים על חנייה ואני מרגישה אשמה. בחורה זרה יושבת על ספסל בפארק ובוכה ואני דואגת. מישהי ברחוב ממהרת ואני מאיצה. אישה אומרת בטלפון ״שנייה״ ואני עוצרת. אני חייבת לעבור מהר ליד הבניין שבערב שישי חסמו לידו את התנועה אמבולנס, אופנוע מד״א וניידת משטרה. אני חייבת להזיז את הראש ולא להסתכל על כלב המלינואה שקשור לגדר בעג׳מי. אני חייבת לשים אוזניות ולא להקשיב לאישה שהולכת לפניי ומתלוננת שהבן שלה רוצה לחזור להיות בקשר עם אבא שלו למרות שהוא נטש אותו, ושאמא שלה כל כך מקשה עליה ומתסכלת אותה למרות שהיא היחידה שמתחשבת בה וזה פשוט משגע אותה. אני חייבת לקום וללכת הביתה, אני חייבת לסגור מאחוריי את הדלת ולשבת על הספה וללטף את הכלבה ליטופים איטיים, ארוכים, מרגיעים, ואז לעצום עיניים, ולהתרכז טוב טוב, ולחשוב, יש מישהו בעולם שהוא לא אני? יש מישהו עצוב בעולם בלעדיי? בשלב מסוים חשבתי שזה כי הראייה שלי התדרדרה. כלומר, במובנים של גוף-נפש. אז החלטתי לעשות בדיקת עיניים אצל זוג אופטומטריסטים מבוגרים שישבו בקינג ג׳ורג׳. החנות שלהם הייתה צרה וצפופה. בחלק הקדמי הוצגו מסגרות משקפיים, ובחלק האחורי, הקטן יותר והחשוך יותר, נערכה בדיקת הראייה. האופטומטריסטים המבוגרים התייחסו אליי כל כך יפה. הוא התבדח איתי עד שאשתו הגיעה, והיא, בזמן שערכה לי בדיקה מדוקדקת וארוכה, הסבירה לפרטי פרטים עם התייחסות לאיור רפואי של העין, מה יכולה להיות הסיבה שאני רואה לפעמים כתמים שחורים סתם ככה, ונתנה לי טיפים איך אפשר לדאוג שהעין תישאר לחה, כי היובש בעין גורם לכתמים האלה, וכמה זה חשוב שפעם בשעה אני אנתק את העיניים מהמסך ואסתכל במשהו ״שמחובר לאדמה״, ובתוצאות הבדיקה עלה שהראייה אכן התדרדרה, והם היו צריכים להתקין לי עדשות חדשות שיסננו את הקרינה מהמחשב ושמחתי למצוא עוד פתרון לעוד בעיה, כי באותו זמן הייתי מושקעת כל כך במה שנקרא וול בייניג והתחלתי טיפול אצל פסיכולוגית חדשה, שגרה קרוב ושטיפלה לאורך השנים בשלוש חברות קרובות של נועה שהמליצה גם לי עליה ולפסיכולוגית התביישתי לספר על זה כי פחדתי שהיא לא תסכים לקבל אותי בגלל הקרבה למטופלות האחרות. והלכתי גם למדקרת סינית שנתנה לי מדבקות קטנות עם מחטים קטנים שמדביקים עם פלסטר קטן על נקודות לחיצה במשך שבוע ואמורות לסייע במקרים של חרדה, קשיי שינה לחץ כללי ובעיות נוספות, והדבקתי אותן בעצמי במשך תקופה על נקודה באוזן החיצונית מתחת לאזור שבו מנקבים חור הליקס, נקודה שגם המדקרת וגם חברה ששלחה אותי אליה אמרו שהיא נקודת לחיצה מצוינת. וצלצלתי גם לפסיכיאטר, שהתלבטתי במשך חודש שלם אם להתקשר אליו או לא, ושכל פעם שהייתי בהתקף חרדה אמרתי לעדן, מחר אתקשר לפסיכיאטר, אבל ביום למחרת כשכבר הייתי בסדר החלטתי לדחות את זה עוד קצת ולנסות להשתפר עם הזמן ולבסוף אחרי שבוע קשה במיוחד התקשרתי אליו ורעדו לי הידיים אבל לא היו לו תורים עד חול המועד פסח והבלון שהתנפח והתנפח בחודשים שעברו הצטמק ויצא ממנו כל האוויר בנפיחה. ואלה היו אמורים לשכך קצת ולהקהות את תחושת החרדה שהתעוררה אצלי ולא ידעתי להסביר אותה אבל אם מישהו יבקש ממני, אהיה חייבת להודות שזה קשור בסידור של החדר שגדלתי בו, שבכניסה אליו עמדה דלת עץ רגילה עם ידית ואותיות דפוס צבעוניות מעץ ג ל י ה, אבל בצד הפנימי שלה הודבקה מראה ענקית בגודל של כל הדלת. לא בשביל משהו אבל לגדול מול מראה עשה משהו למחשבות שלי, שאני לא יודעת להסביר אותו, כי כששואלים אותי על הפרעות נפשיות אני אומרת שאני הכי שפויה בעולם, אבל אם מישהו יבקש ממני, או לפחות יבקש שאציין מתי בערך התחלתי להרגיש את תחושות החרדה החדשות האלה, אהיה חייבת להגיד כשעמדתי במקלחת וציירתי פרצוף ענקי עם האצבעות על הדלת של המקלחון ולפני שסיימתי לצייר אותו מחקתי אותו עם היד ושאלתי את עצמי למה הפרצוף הענקי שציירתי על המקלחון שהתמלא באדים הפחיד אותי, ולמה הוא גרם לי לחשוב את המחשבה הקיומית הזאת על בחורה במקלחת שמציירת על הדלת השקופה ומלאת האדים של המקלחון פרצוף ענקי עם האצבעות ואז מפחדת מהפרצוף ומוחקת אותו במריחה עם היד ושוטפת את הדלת עם הראש של הדוש כדי שהמחשבה הזאת תעוף, ואז הרגעתי את עצמי והזכרתי לעצמי שאני יודעת מי אני, ואיך קוראים לי, ושאני אהובה, ומוכשרת, וחכמה, ושאני בסך הכל חווה את מה שכולם סביבי חווים, ובאותו רגע ממש שוב עפה עליי מתוך הראש של הדוש המחשבה הקיומית על הבחורה המסכנה והמתוקה הזאת בעיר הקטנה והנידחת שחווה את מה שכולם סביבה חווים שהיא מתוסכלת ומיואשת נורא מזה שכולם סביבה מוכשרים ויפים ומביעים את עצמם בקול ורק היא פוחדת לבטא את עצמה בקול כי היא פוחדת שיגידו שהיא לא טובה ולא מוכשרת ויש בה רק פוטנציאל, ושכל המחשבות האלה שהיא חושבת במקלחת על כמה היא לא טובה, ולא מוכשרת, ועל איך שהיא כולה פוטנציאל לא ממומש, ועל כמה היא רוצה להרגיש טוב, ולהיות יפה, ומפורסמת, ואהובה ואיך היא נבהלת פתאום במקלחת כשהיא קולטת על מה היא חושבת כמו למה אני בוחרת את הבחירות שאני בוחרת, וואי דו איי מייק דה צ׳ויסס איי מייק, וואי אם איי טוקינג טו מיי סלף אין אינגליש, כמו לא בשביל משהו אבל זאת המראה הזאת, זה לגדול מול מראה כזאת, זה בת יחידה פלוס מראה ענקית בגודל הגוף שווה אני ובת דמותי / דמותי ובת דמותי  / אני דמותי ובת דמותי / עומדות תמיד מול הראי /  דמתה דמותי לבת דמותי / דמותי דמתה לבת דמותי / אני דמותי ובת דמותי / עומדות תמיד מול הראי / זה מעייף, להידמות זה מעייף, להידמות זה מרדים, להידמות זה משעמם, זה כל כך משעמם, זה משעמם עד מוות, זה משעמם עד כאב, זה משעמם עד טירוף, זה משעמם בטירוף, זה משעמם אותי, זה משעמם אותי ואת בת דמותי. דמותי ובת דמותי משועממות. משתעממות. משתעשעות. משתעלות. משתחוות בסוף ההצגה ואומרות יפה תודה רבה, תודה רבה / תודה רבה גליה, תודה רבה גליה / תודה רבה קהל נכבד, תודה רבה קהל נכבד / גבירותיי ורבותיי, אבות ואימהות, אחים ואחיות, נשים ואחרות, התכנסנו כאן הערב כדי להגיד כמה מילים. ראשית, אפתח בהתנצלות. סליחה, סליחה על הרפלקטיביות, אבל לגדול מול מראה עושה משהו לבן אדם, עשה משהו לי, אני, למשל, מקיפה את עצמי במראות, אולי כדי לא לאבד שליטה? אולי כדי שלא אצליח לחמוק ממשהו? או אולי כדי ששום דבר לא יצליח לחמוק ממני? למשל שלא יצליח לחמוק ממני איך שאני נראית? איך אני נראית? אני נראית טוב? כן? אני יפה? האוזניים שלי לא בולטות מתוך השיער? העיניים שלי לא בולטות מתוך הפרצוף? הן לא ענקיות מדי? העפעף הימני לא כבד מדי? אתם לא רואים שיש הבדל משמעותי בין שתי העיניים שלי? הגבות שלי בסדר? הגבה הימנית לא מכוערת? הצד הימני של הפרצוף בכלל? הוא לא מכוער? והצד השמאלי יפה? הגבה השמאלית מסודרת? הצלקת בצד ימין לא בולטת מדי? אני לא צריכה לעשות שפם? אין לי יובש בצד הימני של השפה? השפתיים שלי לא סדוקות מיובש? אני לא צריכה לשים קצת שפתון לחות על השפתיים? אני יודעת שמתחת לשפה התחתונה בצד שמאל יש לי סוג של כתם, הוא לא מגעיל? הוא לא ממש בולט? הוא לא נראה מדי לעין? רואים את החצ׳קון על הסנטר שלי? יש לי שחורים על הסנטר? רואים אותם? אין לי סנטר כפול? אין לי נטייה אפילו? כשאני לא מדברת הפנים שלי לא נראות רציניות כאלה? השפה שלי לא מופנית תמיד כלפי מטה? כמו סמיילי עצוב ורציני? אני לא נראית מטומטמת? זה לא נראה שהכתפיים שמוטות מדי? והגוף כפוף? והצלעות הן לא כמו של ניצול שואה? אין לי בטן קטנה ונפוחה כמו של מוזלמן? כמו שאבא שלי היה אומר? שאני לא אוכלת כלום ואני נראית כאילו שאני בשואה? אולי זה לא יפה? אני נראית בכלל כמו בת? אני לא נראית כמו ילד רזה בלי שום צורה בגוף? בלי ציצים ובלי תחת? הפופיק הבולט שלי לא דוחה? השערות שלי בידיים? הצורה של הירכיים? הבהונות של כפות הרגליים? אתם לא חושבים שהברכיים שלי לגמרי מעוותות? לא. לא, לא, זה הכל שטויות. אני נראית מעולה, אני יודעת, אני נראית כמו כוכבת קולנוע, אני נראית כמו דוגמנית, אני נראית כמו דוגמנית עם הרואין שיק, אני נראית כמו שחקנית בסרט של גודאר, יש לי יופי מיוחד. עיניים רוחניות, עגולות, גדולות. קראתי באיזשהו מקום שעיניים גדולות זה מצוין על מסך הקולנוע, עיניים גדולות זה מעניין על מסך הקולנוע. ויש לי גבות יפות, בחיים לא מרטתי את הגבות. ואני לא רק יפה. אני גם חכמה. ומיוחדת. יש לי מחשבות מיוחדות. ייחודיות ועמוקות. ואני חושבת את המחשבות האלה כבר מגיל צעיר. לא בשביל משהו אבל להיות לבד כל הזמן מול מראה מייקס יו ט׳ינק מחשבות עמוקות וחשובות על העולם כמו שכתבתי במחברת בגיל שתים עשרה כותרת ״עולם מושלם״ שאלה ״אבל אם יהיה עולם מושלם אז על מה נדבר? אז במה נתעסק? עולם מושלם הוא עולם לא מעניין״ זה מה שהיה לי בראש בגיל שתים עשרה. אני ובת דמותי ישבנו בחדר הוורוד שלי ורצינו לתקן דברים ולעשות שהעולם יהיה עולם מושלם וטוב בלי רוע ובלי עוני ובלי מחלות אבל אז הבנו שאין סיכוי כי זה משעמם ואנחנו לא רוצות עולם משעמם אז אין מה לנסות לעשות עולם משעמם כי אני ובת דמותי חשבנו שכאב זה מנוע ושמנוחה זה משעמם עד מוות, עד כאב, עד טירוף וכולי, אז כן, הייתי ילדה מאוד מיוחדת וכמו כל הילדות המיוחדות גדלתי להיות בחורה צעירה רגילה כי כולם השלימו את הפער עם המחשבות העמוקות והקיומיות שלהם ואני שהחזקתי את הידיים שלי אחת בתוך השנייה – כלומר, שילבתי ידיים, ככה אומרים את זה, ישבתי על הכיסא ושילבתי ידיים, הידיים שלי נחו על הבטן, האצבעות שלובות אלו באלו. אולי ככה אומרים את זה, אבל לא ככה זה מרגיש. זה מרגיש כאילו יד מחזיקה יד. כאילו יש לי יד של מישהו אחד ויש לי יד של מישהו אחר והאנשים האלה מחזיקים ידיים ומשלבים את האצבעות. לא הצלחתי להפסיק להסתכל על הידיים שלי. יש לי אצבעות ארוכות מאוד. עם ציפורניים טובות. ארוכות וחזקות. כפות הידיים שלי דומות לכפות הידיים של אבא שלי. וגם כפות הרגליים שלי דומות לכפות הרגליים של אבא שלי. אפילו יותר. לכפות הרגליים שלי יש בדיוק את הצורה של כפות הרגליים של אבא שלי. כשהסתכלתי על כפות הרגליים היחפות שלי על מזרן היוגה ראיתי את אבא שלי עומד יחף על מזרן היוגה – נתקעתי במקום כששמעתי שני קולות רחוקים של נשים מדברות, הן כנראה דיברו מהחצר של הבניין השני אבל בגלל השקט של הבוקר בשכונה הריקה הצלחתי לשמוע שאחת מהן אמרה לשנייה, ״מה הקשר? אני רוצה שתגידי לי מה הקשר״, ואת התשובה של השנייה לא שמעתי, אבל כנראה שהיא לא הצליחה להסביר את עצמה, כי הראשונה שוב אמרה, ״אני שואלת שוב, אבל מה הקשר בין זה לזה״, ואת שאר השיחה לא שמעתי אבל נימת התוכחה של השאלה הזאת נשארה איתי גם אחרי שקמתי וסגרתי את החלון והלכתי למטבח ושטפתי את הכלים ואז חזרתי לסלון וליטפתי את הכלבה, ועשיתי, בעצם כלום, המשכתי להעביר את הבוקר השקט בשכונה השוממת ושמעתי מרחוק אוטובוסים חולפים ועובר אורח שהתעטש ומקדחה שניקבה חור באחד הקירות ומכונית שחיישן הרוורס שלה צפצף, וכל אלה נעשו תפלים ואפילו מנוכרים וזרים על רקע השאלה הזאת, ״אבל מה הקשר, תגידי לי מה הקשר״, והמשכתי ללטף את הכלבה בהיסח הדעת, אבל היא כבר הניחה ראש על הספה ועצמה עיניים ולא הרגישה, וגם אני לא הרגשתי בדיוק את הפרווה הרכה שלה ואת מגע הצלעות הבולטות שלה, שהיה דומה למגע הצלעות הבולטות שלי, וכשמשכתי את היד מהליטוף נשארה עליה תחושה משונה, כאילו אספתי מהפרווה שלה לכלוך בלתי נראה שנשאר מהריצות בגינת הכלבים ומהטיול בבוקר, ולמרות שכבר הרגשתי שהנה, חזרתי מהחופשה הקצרה שלקחתי מהלימודים והצלחתי לאגור כוחות מחודשים מהנסיעה לצפון –  שבעצם לא סייעה לי לאגור כוחות מחודשים אלא הועילה בעיקר בתחלופת הכוחות, כי גם בצפון, בכלל בצפון ובייחוד בצפון שאנחנו בדרך כלל נוסעים אליו, יישוב מרוחק שאין בו חשמל וביוב והכל שם עובד על מערכות סולאריות וגנרטורים, השהייה גזלה ממני כוחות וגרמה לי מאמץ כזה שהתעוררתי באמצע הלילה וחשבתי, ואז חשבתי שזאת לא מחשבה שטוב לחשוב באמצע הלילה, שאולי אתקל בעכביש בבוקר אחרי שעדן כבר יקום מהמיטה ואשאר בה לבד, ואחר כך כבר לא הצלחתי לישון טוב כי חלמתי שהתקרה בחדר שהתארחנו בו מלאה בעכבישים והם מחליקים על הקורים שלהם ונעצרים מעלינו רגע לפני שהם נוחתים לנו על הפנים. וההליכה בשמש והשקט המוגזם היו בו בזמן מרפאים ומחלישים, וכשחזרנו הביתה הייתי עייפה אבל בשום פנים ואופן לא מוכנה לחזור לישון אז יצאנו לטיול מאוחר עם הכלבה ושמתי לב שהעיר מלאה באפורים כמו שהצפון מלא בירוקים. למדרכה יש אפור אחד, ולכביש אחר, ולעמודי החשמל הגבוהים, ולעמודי המתכת הנמוכים, ולאבן הישנה בבניינים הישנים ולחלונות הזכוכית בבניינים החדשים ולתחנות האוטובוס המקורות, והאפור הזה, כמו הירוק שאפשר למצוא בצפון, גם הוא יכול להשרות תחושת שלווה. תחושה שהייתי שמחה למצוא בחיים שלי. שהייתי שמחה לאמץ לחיים שלי. לא רק עכשיו, אלא בכלל. הייתי שמחה למצוא דרך למצוא את השלווה בחיים, באמצעות תרגילים פשוטים בפסיכולוגיה חיובית למשל, כמו הכרת תודה על שלושה דברים כל לילה לפני שאני הולכת לישון, ״שתרגול קבוע שלה יאיר וירחיב עבורנו את חצי הכוס המלאה ויחזיר למציאות חיינו את הצבע הנכון לה״. הדברים האלה יכולים להיות דברים פשוטים, דברים קטנים. הפסיכולוגית אמרה שלפעמים הדברים הקטנים הם החיים. למשל, בשבילה, פרוסת לחם עם אבוקדו ועגבנייה וקצת מלח היא גן עדן לכמה רגעים וחלק ממה שהופך אותה לגן עדן היא הסיבה שאין אבוקדו כל השנה. אבל בשבילי זה עצוב שהאבוקדו הוא גן עדן כי העונה שלו נגמרת. זה עצוב שהעונה של האבוקדו נגמרת. זה לא שאני רוצה שיהיה קיץ כל השנה. אבל זה תמיד עצוב כשהקיץ נגמר. בכל פעם שהקיץ נגמר, ושהסתיו נגמר, ושהחורף נגמר, והאביב נגמר, אני עצובה. כל פעם ששוקעת השמש אני עצובה. אני עצובה בשביל השמש שהיא שוקעת. הפסיכולוגית אמרה שזה מאוד מעניין ושנתעמק בזה בפגישה הבאה כי עכשיו הזמן שלנו נגמר. אבל התחושה הזאת על כף היד שלי, על רקע השאלה הזאת, ״אבל מה הקשר, אני שואלת אותך מה הקשר״, פשתה בכל מה שנגעתי בו ובכל מה שחלף לי מול העיניים. הכלבה עשתה סיבוב שלם על הספה והתמקמה עם הפנים לכיוון השני.

תמונה: עמית סליקטר