"מדמואזל, מדמואזל, התעוררת? מדמואזל, קומי. הרתחתי מים. בואי לשתות קצת תה."

בבוקר ההוא, אני זוכרת, העיר היתה קפואה. התעוררתי לקול נקישות וקריאות והרגשתי את הקור באוזניים עוד לפני שיצאתי מהמיטה. המרזבים של הבניין קרקשו ומים שהודחו עלו וירדו בצינורות. קולות נבעו מתוך הפיר הפנימי של הבניין, כמו עולים מתוך תהום. קולות יקיצת השכנים, יריקות, פיהוקים, זרם שתן, גזים של לילה שעזבו את הגוף.

אני הכי צעירה בבניין הזה והכי בודדה. את כל הזקנים מבקרים נציגים של הביטוח הלאומי ולעתים רחוקות בני משפחה.

אני שונאת את הזקנים האלה. בעיקר את זה שהעיר אותי הבוקר וקרא לי לבוא לשתות אצלו תה. הם נועלים את דלת הבית שלהם לאט, הולכים לאט, לוחצים על כפתור המעלית לאט, צועדים לאט לאט במבואה של הבניין ואומרים שלום איטי לקונסיירז'.

אני אוהבת לעקוף אותם כמו רוח סערה. "בונז'ור מדמואזל," הם צועקים לי מרחוק ואני עונה "בונז'ור מדאם, בונז'ור מיסייה." רק שלא יעצרו אותי כדי לדבר. זה יקח שעות. רק שלא יעצרו אותי לדבר. זה מסריח.

אני לא מבינה למה הם לא מתקלחים. תמיד עולה מהם ריח של נפטלין, או סירחון של מי שלא צחצח שיניים בבוקר. הם לא מכבסים את הבגדים שלהם. יש להם ריח של כפות רגליים שהיו ארוזות יום שלם בגרביים ובנעליים גבוהות, ביום קיץ חם. אני עוצרת את הנשימה כשאני עוברת  לידם, פותחת מהר את דלת העץ הכבדה של הבניין ובורחת החוצה.

בניגוד אליהם, אצלי הכל זריז. קר בחוץ, אז אני מתחילה לצעוד מהר כדי להתחמם. גשם ירד בלילה והמגפיים שלי, שעשויים מגומי משמיעים פיצוצים קטנים על המדרכה. אני רצה קצת. קפוא בחוץ והעיר עוד לא ממש התעוררה. אני מריחה את השלג שיתחיל לרדת עוד מעט. אני נמצאת פה רק חודש אבל כבר פיתחתי מיומנות להריח את השלג לפני שהוא יורד.

אני חושבת על זה שכבר 29 ימים לא קיימתי שיחה של יותר מארבע מילים עם מישהו בעיר הזאת. ועד כמה שזה מוזר, זה עושה לי טוב. אני מרגישה שאני תופסת פחות מקום בעולם. נושמת פחות. שואפת פחות ופולטת פחות.

העיר מתחילה להתעורר והנה אני כבר מגיעה לסורבון. אני חולפת מהר על פני השומר שעומד בלי לזוז במדים כחולים וכובע תואם, אפילו לא טורחת להציג בפניו את תעודת הסטודנטית שלי. שלג מתחיל לרדת בחוץ, בהתחלה בזרזיף קטן ואז בחתיכות גדולות. אני מסתכלת על השלג מתוך האולם החם ורואה שהחלונות מתכסים באדים ושהשלג לאט לאט נעלם תחת מעטה לבן וחיוור. הסטודנטים שיושבים לידי נושמים בכבדות. אני מריחה שכמה מהם שתו קפה הבוקר. אחרים לא הכניסו דבר לפה והצחנה עולה מהם עם כל נשימה. תנורי הגז מחממים במרץ. אני מתחילה לקלף את שכבות הבגדים.

מתחשק לי להקיא.

היום הזה קצר. בצהריים אני מתחילה לעשות את דרכי בחזרה הביתה דרך הרחובות הקטנים. השלג ממשיך לרדת. אני מגיעה למבואה של הבניין, מכוסה בפתיתים לבנים ומחייכת. השלג עושה לי טוב. הקונסיירז' עומדת שם, מחייכת אלי בחזרה חיוך עצוב.

"מה קרה?" אני שואלת אותה.

"הו, מדמואזל," היא קוראת בפאתוס. "השכן שלך, זה שאוהב אותך, זה שמזמין אותך לשתות תה. הוא מת הבוקר."