אבקש מכל האבנים להמשיך בתנומתן ללא כל שינוי, בהתפוררות האטית, העצלה, באדישות הכללית, בהתקלפות, בדממה. כולן מלבד אלה בקומה החמישית בבניין ההוא שם, בסמטת גן מאיר, ממש היכן שמתערטלת כעת חשופית רירית למול חילזון בקונכיה, שנדמה נבוך וזועם. היפרדו נא וחשפו למען קוראי את היצור המופלא השוכן מעבר לכן.

ודאי, ודאי, הוא לא יחיד במינו, כולנו יצורים מופלאים במידת מה, וכולנו מתבצרים מאחורי כתלי אבן מזה עידן ועידנים. כל העיר הזאת מלאת פירמידות מרובעות שבתוכן קבורים סודותינו הגסים: יחסנו האמיתי לילדינו, לבני זוגנו, או גרוע מכך, לעצמנו. ואף סודות פשוטים מאלה מוצפנים בין לִבני דירותינו. רק לחשוב שיראו אותנו מדלגים בפתטיות בקרב נגד מקק מבועת, או הבעת הסלידה על פנינו לאחר שסגרנו את הדלת בחיוך, מלווים בני משפחה, מכרים או עמיתים, או האופן שבו אנו מדשדשים בחוסר מעש, ברגעי בדידות קשה מנשוא, או מזוויע מכך – כשאנו רוקדים בלי בושה עת נחגוג ניצחון או כיבוש. לשם כך, קירות אבן.

יאמרו לי, שטות רומנטית של סופרים, אנו מכותרים באבנים לשם הגנה מול איתני הטבע, או כנגד זרים חורשי רע. אבל איש פה לא תמים, נכון? במאה העשרים ואחת ידוע לכל כי בכוח הטבע למחות במחי יד את טירותינו המודרניות, הטבע לא מכיר בפתרונות אדריכליים כגון: מעקה ביטחון, גגון מגן, מקלטים, לעזאזל – מה יש לו להתרגש מכל זה, ולמה שיבדיל בינינו לבין הדבורים שבונות כוורות מלאכת מחשבת או הנמלים שחופרות קנים למופת? ובנוגע לחורשי הרע: גנב, אוייב או מאהב, אלה ישיגו את מבוקשם גם אם ננעל את עצמנו או את יקירינו מאחורי אלף חומות.

היה לי פעם חבר שהזמין ציור של מפת הכוכבים על תקרת חדר השינה. אני רוצה להרגיש שאני ישן תחת כיפת השמיים, אמר ואשתו ליטפה את ידו ברוך. מרחיב את הלב, לא? אבל תארו לעצמכם שהם מתעוררים לילה אחד ובאמת רואים את כיפת השמיים? התקף לב. 

זהו, האבנים נפרדו בקלות מעוררת בהלה ואנו יכולים לִצפות ללא מפריע בטיפוס הכל כך טיפוסי הזה, משולח האיברים – מה? כן, דווקא בטיפוס הטיפוסי בחרתי. אין לי כל עניין לחשוף בפניכם את כוכו האפל של פדופיל שכונתי או את מאורתה של אישה פרוצה, גם לא בית הימורים בלתי חוקי, או מחילת סופר כחוש העומד להשליך לאש את עמל חייו.

הנה הוא, הטיפוס הטיפוסי, ספון בחלומותיו הבנאליים, שאינם שונים בדבר מאירועי היומיום בחייו. אוקיינוס מצעיו מנוקד איים לבנים של תאווה ממומשת (עוד נשוב לזה), צדפי מטבעות פזורים פה ושם, סירת בקבוק זכוכית שבקרקעיתה טבע צוות שלם של בדלי סיגריות צפה בין גלי עיתונים ישנים. צִלְצַל מצַלְצֵל המשמש לציד סירנות מתגולל שם, מהבהב בזוהרו העמום באפלה. לוויתן אדיר מימדים, פרוותי ומשופם משייט על גבו, מתגרד ומפהק, ובבטנו חיפושית שזלל, אולי נביאה של עם מזערי כלשהו הנסה מפני אלוהיה. עוגן הכרית נתלש והושלך מטה, ממגנט אליו להקת גרביים מטונפים. אגב, פירטים כמותו אינם כה נדירים בעיר החוף שלנו. 

והנה הוא קם, לא פוקח עיניים, לא מזיז שום איבר, חרחור קל בנשימתו ותודעה שהולכת ומקיצה אלה מבשרי העֵרות היחידים. הלוויתן הוא דווקא זה הפועל מידית בהרגישו באות היקיצה החלש. הוא מתנפל על עבדו (וזה מה שהוא בעיניו) ותובע מזון. הטיפוס הטיפוסי יורד מהים ליבשה, מדלג על פני אבנים קרות לאורך המסדרון ומתפטר מהמוֹלֶך המפונק רק כאשר הוא מקריב לו סרדינים דביקים ומצחינים.

הרשו לי לוותר על תיאור הפעולות המשמימות הבאות: צחצוח מבושים, ריקון מעיים וכולי, ולעבור אל רגע נהדר, מפואר, שכולו פליאה וזעזוע, צרחות (אני מקווה) והתנשפויות (מי יודע, אולי אפילו איבוד הכרה או התקף כלשהו… נו, טוב, נראה). 

הטיפוס הטיפוסי שלנו לבוש כעת מכנסי ג'ינס שהיו רחבים מדי גם ביום קנייתם וחולצת טריקו מחוררת עם הדפס זול שהתקלף למחצה. לא היה בכוונתי לחשוף פרטים אינטימיים אבל איני מסוגל לשמור לעצמי את העובדה שהוא לא לובש תחתונים. מתחילים להבין עם מי יש לנו עסק? ועדיין – טיפוסי כל-כך… פשוט נדוש. והנה, הוא מתקרב אל הדלת…

רגע! לפני שכל זה מתרחש, אני רוצה שתדעו גם משהו עלי. אני לא אדם נקמן. גם לא פסיכופת כלשהו (אמנם שוחררתי מהצבא על סעיף נפשי, אבל האמינו לי ש… לא חשוב). בכל מקרה, על אף שאיני טיפוס טיפוסי, איני מקרה קליני – לכל היותר, מקורי. זאת המלה שהייתה מחמיאה לי לו רציתם להגדיר אותי. כך או כך אבקש מכם להבין את מעשי בקונטקסט הראוי (איזו מלה – קונטקסט! – גלגל הצלה אמיתי למקרים מסוימים בחיים). בקיצור, זהו, הנה זה קורה.

הוא מתקרב אל הדלת, משחרר את לשון המנעול העליון, מתמהמה להרף רגע נוסף, הודף ברגלו את הלוויתן, באלימות שאינה משתמעת לשתי פנים, כשם שאנחנו לעתים מגרשים את אלוהינו מעלינו בפרץ זעם, והלז מתפנה לו לאחור בהתנשאות – כאומר, הרי תשוב אלי על ארבע, עבד. זהו, מוודא במראה משופעת טביעות אצבעות ששיערו השחור אכן מסורק לאחור בקפידה, מושך את ידית דלת הכניסה…

בבקשה. מה אמרתי!

זעקתו האיומה מפתיעה אפילו אותי, שציפיתי לכך, שכן האוויר לא ננשף החוצה אלא פנימה, והצליל המשתחרר מלועו לא מבטא את יכולות מיתרי הקול, אלא נשמע כאילו בקע מעומק הקיבה, כמו מתוך קומקום ישן. הוא קופא לרגעים ארוכים מול המראֵה הבלתי נתפש ולאחר מכן מתחיל לפסוע לאחור, בלי מודעות, מתוך אינסטינקט שאינו קשור למצב האובייקטיבי. הלא הדבר שממנו הוא מתרחק לא יכול לרדוף אותו. אני יודע היטב! כיצד? כי זה אני הנחתי אותו שם, על סף דירתו! אני! אני!

הנחתי. מילה לא לגמרי מדויקת, בניתי, כן! לילה שלם בניתי. תארו לעצמכם, אדם פותח את דלת הכניסה לבית, רוצה לצאת החוצה, יום רגיל, פתאום: חומת לבנים. אבן על אבן, עם טיח וסיד והכל. וכמה לילות המתנתי, חקרתי, רחרחתי, עקבתי ורשמתי עובדות והשערות עד שבחרתי את הלילה המתאים ביותר, הלילה בו שתי הדירות השכנות (למעשה בני משפחה אחת) יצאו יחד לנסיעה לאילת (והרי כמעט נמנע ממני המידע הזה, לולא הילד הפטפטן והשמן שלהם). כמובן שנקטתי משנה זהירות, פתק: "נא לא לגעת" על תותב הקיר המוזר. ככה, בלי חתימה, בלי כתובת. אולי משטרה, אולי שירות חשאי, לך תדע. שכנים יעברו ויחשבו: מה זה צריך להיות? רגע, מי גר שם? אה.. ההוא. הצעירים האלה, לך תדע, מי שלא שואל שאלות, לא מסתבך בצרות.    

עכשיו הטיפוס הטיפוסי שלנו נלכד. אומרים לפעמים: אין כמו הבית. אבל אילו היה לנו רק בית? רק בית ותו לא? מה, תענוג גדול? במה הוא שונה מכלא, הבית הזה שאנחנו מהללים כל כך, משקיעים בריהוטו, בארגונו – אבנים, זה כל מה שיש בו. צעצועים מתכלים שהכנסנו בעצמנו ואבנים.

סליחה, איני יכול לדבר יותר. אני מוכרח להתרכז בו ובתגובתו. הוא משפשף עיניים, מושיט יד רועדת ונוגע באבנים. הן לחות עדיין. אך הטיח התקשה כבר, הודות לחום האדיר הסורר בעירנו זה היום השלישי. לו היה יוצא מביתו אתמול, היה מפרק בקלות את הקיר, אבל הוא נשאר, התבוסס בכלום, צפה בסרטים עם צחוקים מוקלטים, אכל אוכל יבש, שתה בירות קרות. והנה לך. תמיד כדאי לעמוד על המשמר.

עכשיו כולכם שואלים ובצדק – למה? כדי להפחיד כמובן. כדי להבהיר שגם אני בן אדם, ואולי יותר מזה. שאין לי גבולות, שאיתי לא מומלץ… זוכרים את האיים הלבנים, איי התאווה על הסדינים. אז דעו לכם… קשה לי. רק רגע. אוף. האיש הזה, הטיפוס הטיפוסי הזה, משפשף את הזיפים המגעילים שלו באשתי. ו.. אתם לא תאמינו פשוט, האידיוט הזה… אני ידעתי על כל הסיפור, זה נמשך כבר יותר משנה. היא ידעה שאני יודע. וגם הוא לדעתי. יש לי חשד שאפילו הילדים שלנו יודעים. אולי הקטנה לא, אבל הגדול בטוח חושד. בכל אופן, לפני שבועיים הוא קנה לה אבן. אתם יודעים בדיוק על איזו אבן אני מדבר, לא קריסטל מטומטם, לא אבן מזל מחורבנת מהחנות ההיא באלנבי, את אבן האבנים הוא קנה לה. טיפוס טיפוסי, כבר אמרתי, מה בסך הכל אני רוצה, הוא אמר לה, שתהיי איתי, בית, חתונה.

הנה, ידעתי, הוא מנסה להתקשר למישהו בטלפון, כן, למשטרה. הוא מדווח ו… התגובה הצפויה: "בחורצ'יק, אין לנו זמן עכשיו לבדיחות, יש לנו פושעים לטפל בהם!" צלצול נוסף: "אני מעבירה אותך," מוסיקה מרגיעה. ואין מלחיצה ממנה כשאתה מתקשר למוקדי החירום האלה ברגעי מצוקה. עכשיו הוא ודאי מתקשר אליה. היא לא עונה. למה? הוא חושב. היא ויתרה עלי. הגזמתי עם הטבעת, הוא חושב.

אבל לא. היא דווקא משתוקקת לעזוב את בעלה, אותי. אני אומר זאת מתוך ידיעה מוחלטת, במרירות גדולה ובאכזבה מהמין הנשי והאנושי כולו. אבל היא לא עונה לו, כי הטלפון הנייד שלה כאן. אצלי בכיס. הנה, רואים. הוא רוטט. אבל גם לו היה אצלה, לא היתה מסוגלת לענות כרגע.

לב של אבן, ככה היא אמרה. לב של אבן. מכל הביטויים השגורים המחורבנים שיש בשפה העברית הנהדרת היא בחרה את השטות הנדושה הזאת. מה, אם אני לא נותן לך להתחתן עם המאהב שלך, יש לי לב של אבן? כן. פשוט וקל. לב של אבן. טפו!

מה אתם מסתכלים עלי ככה? מה? משהו לא מוצא בעיניכם? אתם מסכימים איתה? יפה מאוד! אני פה מלהטט מולכם במילים, מפריד אבנים ומגלה את כל צפונותי כדי שתגזרו את דיני בגלל איזה ביטוי שפרט לכם על מיתר מוכר כלשהו: לב של אבן? הבעל תמיד אשם, אהבה צריך להרוויח, היה לה משעמם איתך, לא סיפקת אותה רגשית, אתה אימפוטנט – יש לי חדשות בשבילכם! עומד כמו תורן! וזה לא עניינכם!

ובכלל – נמאס לי. אבנים היסגרו. היסגרו מיד. ולא אכפת לי מה יהא עליו. או עליה. לב של אבן יש לי. היסגרו! שהכל יתכסה באבן. כך אני רוצה.