א

יובל שנים קינאו הגברות של פּון-לֶוֶק במרת אוֹבֶּן על המשרתת שלה פֶליסיטֶה.

בעד מאה פרנק לשנה, היתה מבשלת לה ומנקה, תופרת, מכבסת, מגהצת, ידעה לְמַתֵּג סוס, לפטם את העופות, לחבץ חמאה, ושמרה אמונים לגברתה – שלא היתה ברייה נעימה דווקא.

היא נישאה לבחור נאה, מחוּסר רכוש, שמת בתחילת שנת 1809 והניחהּ עם שני ילדים קטנים וחובות לרוב. אז מכרה את נחלותיה, חוץ מחוות טוּק וחוות זֶ'פוֹס, שלא הכניסו אלא 5,000 פרנק לשנה, ועקרה מביתה שבסַן-מֶלֶן אל בית אחר שהוצאותיו קטנות יותר, בית שהיה שייך לאבותיה ועמד מאחורי השוק.

הבית הזה, המכוסה בלוחות צפחה, עמד בין מבוא מקוֹרה ובין סמטה היורדת אל הנחל. בִּפְנים היו בו הבדלי גובה שהכשילו את הרגליים. פרוזדור צר הפריד בין המטבח ובין "חדר-האורחים", שמרת אוֹבּן עשתה בו את כל שעות היום, יושבת בכיסא קש על-יד החלון. לפני הסָפין, הצבוע לבן, עמדו בשורה שמונה כיסאות מַהגוֹני. פסנתר ישן, מתחת לַבָּרוֹמֶטֶר, נשא עליו פירמידה של קופסאות ותיבות קרטון. שתי כורסאות מרופדות עמדו משני צדדיו של הקמין העשוי שיש צהוב, בסגנון לואי החמישה-עשר. שעון-המטוטלת שבאמצע עוצב בצורת מקדש של האלה וֶסטה – ובדירה כולה עמד ריח קל של טחב, כי רצפתה היתה נמוכה מהגן.

בקומה הראשונה היה קודם-כל חדרה של "הגברת", חדר גדול מאוד, שקירותיו מצופים בנייר פרחוני חיוור, ובו דיוקן של "האדון" בלבוש טרזני. הוא היה מחובר לחדר קטן ממנו, שנראו בו שתי מיטות-ילדים, בלי מזרנים. אחריו היה הטרקלין, סגור תמיד ומלא רהיטים מכוסים ביריעות-בד. מכאן הוליך מסדרון אל חדר-עבודה; ספרים וניירות מילאו שם את מדפיו של ארון, שהקיף בשלוש צלעותיו שולחן-כתיבה גדול של עץ שחור. שתי הדפנות הצדדיות של הארון היו מוסתרות כולן ברישומי דיו, נופים בצבעי גוּאש ותחריטים של אוֹדרַן, זכר לימים טובים מאלה ולמותרות שהיו ואינם. בקומה השנייה האיר אשנב הנשקף על האפרים את חדרה של פֶליסיטה.

היא היתה קמה עם שחר, שלא תאחר את המיסה, ועובדת בלי הפסקה עד הערב; אחר-כך, כשנסתיימה ארוחת-הערב וכלי האוכל עמדו במקומם והדלת ננעלה היטב, היתה תוחבת את בול-העץ תחת הרמץ ונרדמת לפני האח, ומחרוזת-התפילה שלה בידה. בעמידה על המיקח לא היה עקשן גדול ממנה. ואשר לנקיון, ברק סיריה היה מביא את המשרתות האחרות לידי ייאוש. מאחר שהיתה חסכנית, היתה אוכלת לאטה, ומלקטת באצבעה מהשולחן את הפירורים שנשרו מלחמהּ – לחם של שתים-עשרה ליטראות, שנאפה במיוחד בשבילה והספיק לעשרים יום.

בכל עונות השנה היה לבושה רדיד כותנה צבעוני, פרוף בסיכה על גבה, שביס שהסתיר את שׂערהּ, גרביים אפורים, חצאית אדומה, ומעל ללסוטתה סינר עם כיס, כמו האחיות בבתי-החולים.

פניה היו כחושות וקולה חד. כשהיתה בת עשרים וחמש חשבוה לבת ארבעים. משמלאו לה חמישים נהייתה בת-בלי-גיל; ומאחר שהיתה שותקת תמיד וזקופת גו וכל תנועותיה מדודות, נדמתה כאשה עשויה עץ, הפועלת כמין אוֹטוֹמט.

ב

גם לה, כמו לכל אשה, היתה פעם פרשת האהבה שלה.

אביה, בנאי, נפל מפיגום ונהרג. אחר-כך מתה עליה אמה, אחיותיה נפוצו, ואיכר אחד אסף אותה אל ביתו והפקיד אותה, ילדה קטנה כל-כך, על פרותיו במרעה. היא היתה רועדת מקור בבגדיה הבלויים, שותה על גחונה ממי השלוליות, סופגת מכות על כל דבר של מה-בכך, ולבסוף גורשה על גניבת שלושים פרוטות, שלא גנבה כלל. היא באה אל חווה אחרת, נעשתה שם לולנית, ומאחר שמצאה חן בעיני אדוניה, עוררה את קנאת חבריה.

ערב אחד בחודש אוגוסט (והיא אז בת שמונה-עשרה) גררו אותה אִתם לחגיגה בקוֹלוויל. ומיד הממוּהָ שאון כלי-הזמר, האורות שבתוך העצים, התלבושות הססגוניות, התחרימים, צלבי הזהב, והמון האדם הזה המפזזים ומכרכרים כאיש אחד. היא עמדה בצד בענווה, והנה ניגש אליה צעיר אחד, אמיד על-פי מראהו, שעמד עד אז נשען בשני מרפקיו על יצול של עגלה ועישן את מקטרתו, והזמין אותה לרקוד. הוא קנה לה יין-תפוחים, קפה, לביבה, וצעיף, וכשנדמָה לו שהיא מבינה ללבו, הציע לה ללווֹתה לביתה. בפאת שדה של שבולת-שועל הפיל אותה בגסות ארצה. היא נבהלה ופרצה בצעקות. הוא הסתלק.

ערב אחר, בדרך אל בּוֹמוֹן, רצתה לעקוף עגלת חציר גדולה, שהתנהלה לאטה, וכשנדחקה ועברה לידה, הכירה את תֵיאוֹדוֹר.

הוא ניגש אליה בפנים שקטות ואמר שצריך לסלוח על מה שהיה, כי זה קרה "בגלל השתייה".

היא לא ידעה מה לענות ורצתה מאוד לברוח.

מיד החל לדבר על היבולים ועל נכבדי הקהילה, שהרי אביו עקר מקולוויל אל חוות אֶקוֹ, ועכשיו הם שכנים איפוא. "אה!" היא אמרה. והוא המשיך וסיפר שמבקשים לחַתנוֹ, אבל הוא דווקא אינו ממהר ויחכה עד שימצא לו אשה כלבבו. היא השפילה את ראשה. ואז שאל אותה אם היא חושבת על נישואים. היא חייכה וענתה שלא יפה ללעוג.

"חס וחלילה, בחיי!" והוא כרך את זרועו השמאלית על מותניה; היא הלכה, נתמכת בחיבוקו; הם האטו את צעדיהם. הרוח נשבה חרש, הכוכבים נצצו, עגלת החציר הענקית התנדנדה לפניהם; וארבעת הסוסים התנהלו בכבדות והעלו אבק. אחר-כך, בלא שנצטוו, פנו ימינה. הוא שב ונשק לה. היא נבלעה בחשיכה.

בשבוע שלאחר-כך הסכימה לקבוע פגישות עם תיאודור.

הם היו נפגשים בירכתי החצרות, מאחורי חומה, תחת עץ בודד. היא לא היתה תמימה כעלמות העירוניות – בעלי-החיים לימדוה דעת – אבל תבונתה ורגש הכבוד שלה שמרו עליה שלא תיכשל. ההתנגדות הזאת ליבתה את תשוקתו של תיאודור כל-כך, עד שכדי להשׂביעה (ואולי בתום-לב) הציע לה נישואין. היא היססה להאמין לו. הוא נשבע לה בשבועי-שבועות.

כעבור זמן קצר גילה לה דבר מרגיז: בשנה שעברה פדו אותו הוריו מהשירות הצבאי, אבל עכשיו עלולים בכל יום לשוב ולגייסו; ועניין השירות הצבאי מפחיד אותו. מורך-הלב הזה היה בעיני פליסיטה עדות לגודל אהבתו; ואהבתה שלה גדלה כפליים. בלילות היתה מתגנבת ויוצאת, ומרגע שהיתה מגיעה לפגישה, היה תיאודור מציק לה בחששותיו ובהפצרותיו.

לבסוף הודיע שהוא עצמו ילך אל עיר-המחוז לברר את העניין, וביום ראשון הבא, בין אחת-עשרה בלילה לחצות, יגיד לה.

בשעה היעודה חשה אל אהובהּ.

במקומו מצאה את אחד מידידיו.

הוא הודיע לה שלא תראה אותו עוד. כדי להבטיח את עצמו מפני הגיוס נשא לו תיאודור לאשה זקנה עשירה מאוד, את מרת לֶאוּסֵה מטוּק.

לבה נטרף מצער. היא הטילה עצמה לארץ, זעקה, התפללה לאלוהים, ונאנקה שם לבדה בשדה עד שזרחה השמש. אחר-כך שבה אל החווה והודיעה שיש בדעתה לעזבם; ובסוף החודש, אחרי שקיבלה את שכרה, צררה את כל חפציה המעטים במטפחת ושמה פניה אל פּוֹן-לֶוֶק.

שם, לפני האכסנייה, פנתה בשאלות אל גברת אחת בשביס של אלמנה, שחיפשה לה דווקא אז טבחית. הנערה אמנם לא היתה בשלנית גדולה, אבל ניכר בה שהיא בעלת רצון, ודרישותיה היו צנועות כל-כך עד שמרת אוֹבֶּן אמרה לבסוף:

"טוב, אקח אותך."

לא עברה רבע שעה ופליסיטה כבר ישבה בביתה.

בתחילה חיתה שם מתוך מין חלחלה בגלל "האופי של הבית" וזכרו של "האדון", המרחף על הכל! פּוֹל וּוִירג'יני, הוא בן שבע והיא עוד לא בת ארבע, היו בעיניה יצורים שקורצו מחומר יקר-ערך; היא היתה נושאת אותם על גבהּ כסוס, וכשאסרה עליה מרת אובן לנשקם כל רגע, העליב אותה הדבר עד עומק לבה. ובכל זאת היתה מאושרת. נועם הסביבה הפיג את עצבונה.

בימי חמישי היו באים אורחים קבועים למשחק בּוֹסטוֹן. פליסיטה היתה מכינה מראש את הקלפים ואת מחממי-הרגליים. האורחים היו מגיעים בשמונה בדיוק ופורשים קודם שצילצל השעון אחת-עשרה.

בבקרי יום שני היה הסוחר בחפצים משומשים, שגר במבוא המקורה, עורך את גרוטאותיו על הארץ. אחר-כך היתה העיר מתמלאת שאון קולות, וצהלות סוסים, פעיות טלאים ונחירות חזירים התערבבו אז בטרטורן של הכרכרות העוברות ברחוב. סמוך לצהריים, כשהיה המסחר בעיצומו, היה מופיע על סף ביתם איכר זקן גבה-קומה, שכובע-המצחה שלו מוסט לאחור וחוטמו מגובנן: זה היה רוֹבֶּלֵן, החוכר של חוות זֶ'פוֹס. וכעבור שעה קלה – גם ליֶבַּאר, החוכר של חוות טוּק, נמוך, אדמוני, כרסתן, במקטורן אפור ובקרסוליות עם דרבונות.

שניהם ביקשו למכור לאדוניתם תרנגולות או גבינות. אך פליסיטה סיכלה את כל תחבולותיהם; והם היו הולכים להם מלאי הערכה כלפיה.

לעתים לא-קבועות היתה מרת אוֹבֶּן מארחת את המרקיז דה גרֶמַנוויל, אחד מדודיה, שחיי ההוללות רוששו אותו ועתה חי לו בפָלֶז, על חלקת האדמה האחרונה שנותרה לו. תמיד הופיע בשעת ארוחת-הצהריים ועמו כלבלב איום שהיה מטנף בכפותיו את כל הרהיטים. אף-על-פי שהתאמץ מאוד להיראות כאיש בעל הליכות נאות עד כדי כך שהגביה את כובעו בכל פעם שהיה אומר "אבי המנוח," גבר עליו כוח ההרגל והוא היה מוזג לו עוד כוסית ועוד כוסית ומנבל את פיו. פליסיטה היתה מסלקת אותו בנימוס מן הבית: "די לך, אדון דה גרֶמַנוויל! להתראות בפעם אחרת!" והיתה סוגרת את הדלת.

בעונג רב היתה פותחת אותה לפני מר בּוּרֵה, עורך-דין בגימלאות. עניבתו הלבנה וקרחתו, קפלי המלמלה של כותנתו, מעילו החום הרחב, דרכו לעגל את זרועו שעה שהוא מריח טבק – כל אישיותו עוררה בה התרגשות, שכמותה מתעוררת בנו למראה אנשים מיוחדים במינם.

מאחר שטיפל בנכסיה של "הגברת", היה מסתגר עמה שעות בלשכתו של "האדון", היה חרד תמיד לשמו הטוב, רחש כבוד עצום לערכאות, והתיימר לדעת לטינית.

כדי להקנות לילדים דעת בדרכי נועם נתן להם במתנה ספר גיאוגרפיה מאוּיָר. צוירו שם כל מיני מראות מרחבי תבל: אוכלי-אדם שראשיהם מעוטרים בנוצות, קוף חוטף עלמה, בדואים במדבר, לווייתן שנצוד בצלצל וכו'.

פול הסביר לפליסיטה את התמונות האלה. ובזה בעצם הסתכמה השכלתה הספרותית.

על השכלתם של הילדים הופקד גִיוֹ, פקיד עירייה עלוב-נפש, שיצאו לו מוניטין בזכות כתיבתו התמה ושהיה משחיז את אולרו במגפיו.

כשהיה מזג-האוויר נאה, היו יוצאים השכם בבוקר לחוות זֶ'פוֹס.

חצר החווה משופעת, הבית עומד באמצעה; והים, במרחק, נראֶה ככתם אפור.

פליסיטה היתה מוציאה מסַלה נתחי בשר קר והם היו אוכלים באגף מגורים שהיה צמוד למחלבה. רק הוא שרד מבית-קיץ שלא היה קיים עוד. רוח הפרצים הרעידה את נייר הציפוי הקרוע שעל הקיר. מרת אוֹבּן היתה מרכינה את מצחה, מכוֹבד הזכרונות, והילדים לא העזו לדבר עוד. "לכו לכם לשחק!" היתה אומרת; הם היו מסתלקים.

פול היה מטפס על האסם, צד ציפורים, מקפיץ חלוקי אבנים על פני הבריכה או חובט במקל על החביות הגדולות והן היו מהדהדות כתופים.

וירג'יני היתה מאכילה את הארנבות, מתרוצצת וקוטפת דגניות ומהירוּת רגליה חשפה את תחתוניה הרקומים.

ערב סתיו אחד חזרו דרך שדות המרעה.

הירח ברבעו הראשון האיר חלק מהרקיע, וערפל ריחף כצעיף מעל לפיתוליו של נהר הטוּק. פָּרים, שרועים בתוך העשב, הביטו בנחת אחרי ארבעת ההולכים. בשדה המרעה השלישי קמו אחדים מהם, ונעמדו לפניהם במעגל. "אל תפחדו!" אמרה פליסיטה; ומפזמת כמין שיר קינה ליטפה את גבו של הקרוב שבהם; הוא פנה לאחור וחבריו עשו כמוהו. אבל כשעברו בשדה המרעה הבא עלתה געייה אדירה. זה היה קולו של שור, שהערפל הסתירוֹ. הוא קרב אל שתי הנשים. מרת אובן פנתה לרוץ. "לא! לא! לא כל-כך מהר!" ובכל זאת החישו את צעדיהן, ומאחוריהן שמעו נשיפה קולנית קרֵבה והולכת. פרסותיו הלמו בעשב כפטישים; עכשיו כבר דהר! פליסיטה פנתה לאחור, עקרה בשתי ידיה רגבי אדמה והטילה אותם בעיניו. הוא השפיל את זרבובו, טילטל את קרניו, רעד מחימה וגעה בקול אימים. מרת אובן, בקצה השדה, עם שני ילדיה, חיפשה נואשות דרך לעבור את הסוללה. פליסיטה הוסיפה לסגת מפני השור והשליכה עוד ועוד גושי עשב שסימאו אותו, נסוגה וצועקת: "מהרו! מהרו!"

מרת אובן ירדה לתעלה, דחפה את וירג'יני, אחריה את פול, נפלה כמה פעמים כשניסתה לטפס על המתלול ובכוח נחישותה הצליחה לבסוף.

השור דחק את פליסיטה אל גדר כלונסאות; רירו ניתז על פניה, עוד שנייה והוא ירטש אותה. היא הספיקה לחמוק בין שני כלונסאות, והבהמה הגדולה, מרוב הפתעה, עמדה תחתיה.

המאורע הזה, עוד שנים רבות דוּבר בו בפּוֹן-לֶוֶק. פליסיטה לא התפארה בו כלל, שכן אף לא העלתה בדעתה שעשתה איזה מעשה-גבורה.

כל מעייניה היו נתונים לווירג'יני, כי הילדה לקתה בעצביה מחמת הבהלה, ומר פּוּפַּאר, הרופא, יעץ לה לרחוץ במרחצאות ימה של טְרוּוִיל.

לא רבים פקדו בימים ההם את המרחצאות האלה. מרת אובן חקרה ודרשה, נועצה בבּוּרֶה, ועשתה הכנות כלקראת מסע ארוך.

חבילותיה נשלחו יום קודם-לכן, בעגלתו של ליֶבַּאר. למחרת הוא הביא עמו שני סוסים, שעל האחד היה אוכף של נשים, בעל גב של קטיפה; ועל אחוריו של האחר היה מעיל גלול שנעשה כמין מושב. מרת אובן ישבה עליו, מאחורי ליבאר. פליסיטה הרכיבה עמה את וירג'יני, ופול רכב על חמורו של מר לֶשַׁפּטוּאָה, שהושאל להם בתנאי שיטפלו בו יפה.

הדרך היתה משובשת כל-כך ששעתיים תמימות נדרשו להם כדי לעבור את שמונת הקילומטרים שלה. הסוסים שקעו בבוץ עד קִפצי רגליהם וכדי לחלצן היו מנענעים את ירכיהם בחוזקה; ולפעמים נתקלו במֶחרצי האופנִים שבדרך; או שהיו אנוסים לקפץ. במקומות אחדים נעמדה סוסתו של ליֶבּאר פתאום. הוא חיכה בסבלנות עד שתתחיל שוב ללכת; והוא דיבר על בעליהן של האחוזות שבצדי הדרך, ולסיפורים הוסיף מוסר-השכל. כך למשל, באמצע טוּק, כשעברו מתחת לחלונות עטורים בפרחי כובע-הנזיר, משך בכתפיו ואמר: "והנה אחת, מרת לֶאוּסֶה, שבמקום למצוא לה איש צעיר…" פליסיטה לא שמעה את השאר; הסוסים החישו צעדיהם, החמור דהר, וכולם פנו אל שביל; שער הסתובב, שני נערים הופיעו, והבאים ירדו מעל בהמותיהם לפני ערימת הזבל הלח, על מפתן הדלת ממש.

כשראתה אמא ליֶבּאר את גברתה, לא הצניעה את שמחתה. היא הגישה לה ארוחת-צהריים ובה צלי בקר, מעיים, נקניק-דם, תרביך עוף, יין-תפוחים תוסס, עוגת-פירות ושזיפים ביי"ש, וליוותה את הכל בדברי חלקות: לגברת, שפניה טובים יותר, לעלמה, שנעשתה "יפהפייה" ולאדון פּול, ש"התפתח" באופן יוצא מהכלל, ולא שכחה גם את הסבא והסבתא עליהם השלום, שבני הזוג ליֶבּאר הכירו אותם, שהרי הם משרתים את המשפחה זה כמה דורות. גם לחווה, כמו להם, היה צביון של עתיקוּת. מרישי התקרה היו אכולי תולעים, הכתלים שחורים מעשן, והשמשות אפורות מאבק. מדפיו של מזנון עץ אלון היו עמוסים בכל מיני כלים, כדים, צלחות, פנכות בדיל, מלכודות זאבים, מגזזיים לכבשים; מזרק ענקי עורר את צחוקם של הילדים. בכל שלוש החצרות לא היה עץ אחד שלא צמחו פטריות לרגליו או ציצה של דבקון בין ענפיו. עצים אחדים הפילה הרוח. הם שבו וצמחו מאמצעיתם; וכולם כרעו תחת עומס התפוחים שעליהם. גגות הקש, דומים לקטיפה חוּמה ושונים בעוביים, עמדו בסערות העזות ביותר. אבל סבכת העגלות מטה לנפול. מרת אוֹבֶּן אמרה שהיא תטפל בזה, וציוותה לשוב ולרתום את הסוסים.

עוד חצי שעה רכבו עד שהגיעו לטרוּוִיל. אנשי השיירה הקטנה ירדו מעל הבהמות ועברו את ה"אֶקוֹר" ברגל; זה היה צוק שמתחתיו עגנו סירות; וכעבור שלוש דקות, בקצה הרציף, נכנסו לחצרה של אמא דויד, אל "שׂה הזהב".

וירג'יני התאוששה כבר בימים הראשונים, תודות לחילוף האוויר והרחצה בים. באין לה בגד-רחצה היתה רוחצת בכותונתה, ואומנתה היתה שבה ומלבישה אותה בבקתתו של מוכס, ששימשה את המתרחצים.

אחרי הצהריים היו הולכים עם החמור אל מעבר ל"סלעים השחורים", בדרך לאֶנֶקוויל. השביל עלה תחילה בין שטחים גליים כמדשאתו של גן גדול, ואחר-כך הגיע אל רמה שכולה שדות-ניר וכרי-מרעה לסירוגין. בשולי הדרך הזדקרו ציניות מתוך סבך שיחי הפטל; פה ושם צייר בענפיו עץ יבש וגדול זיגזגים על האוויר הכחול.

כמעט תמיד היו יושבים לנוח בכר דשא אחד – דוֹוִיל משמאלם, לֶה אַוֶר מימינם ולפניהם מרחבי הים. הוא התנוצץ בשמש, חלק כראי, ושקט כל-כך שכמעט לא נשמע דכיוֹ; אנקורים לא-נראים צייצו, ומעל לכל היתה נטויה כיפת השמים הענקית. מרת אובן ישבה ועסקה במלאכת התפירה שלה; וירג'יני, על-ידה, קלעה קנים; פליסיטה עקרה פרחי אזוביון; פול, שהשתעמם, רצה ללכת משם.

לפעמים הם היו עוברים את הטוּק בסירה ומחפשים קונכיות. השפל הניח מגוּלים קיפודי-ים, צדפות ומדוּזוֹת; והילדים התרוצצו לתפוס פתותי קצף נישאים ברוח. הגלים הרדומים נשברו על החול והתפרשו לאורך החוף. הוא השתרע לכל מלוא העין, אבל מצד היבשה תחמו אותו החוֹליות שחצצו בינו ובין ה"מָרֶה", אחו רחב-ידיים בצורת היפּוֹדרוֹם. כשחזרו הביתה בדרך הזאת, היתה טרוּוִיל, במרחק, על צלע הגבעה, גדֵלה והולכת עם כל צעד, ובמגוון בתיה נדמתה כפורחת בעירבוביה עליזה.

בימים חמים מאוד לא היו יוצאים מחדרם. הזוהר המסנוור שבחוץ דחק רצועות אור בין רפפות התריסים. בכפר דממה גמורה. למטה, על המדרכה, אין איש. השקט הזה הנסוך הגדיל את שלוותם של הדברים. רחוק, סתמו פטישיהם של השַפּּצים את קוערי הסירות ורוח ים כבדה הביאה עמה את ריח הזפת.

הבידור העיקרי היה שיבתן של סירות הדייגים. ברגע שהיו הסירות עוברות את המצופים, היו פוקמות. מפרשיהן הורדו עד לשני שלישי התרנים; ואז, במפרש קדמי נפוח כבלון, החליקו לקול משק הגלים ובאו עד לאמצע הנמל, ושם הוטל פתאום העוגן. אחר-כך נעמדה הסירה על-יד המזח. המלחים השליכו מהסיפון דגים מפרפרים; טור של עגלות חיכו להם, ונשים בצניפי כותנה חשו לקחת את הסלים ולנשק את בעליהן.

יום אחד ניגשה אחת הנשים האלה אל פליסיטה, וכעבור שעה קלה נכנסה פליסיטה לחדר ששה ושמֵחה; היא שבה ומצאה אחות. ואז הופיעה נַסטַאזי בָּרֶט – ששמה אחרי נישואיה לֶרוּ – תינוק על חזהּ, בידה הימנית אחוז עוד ילד, ולשמאלה נער-מלחים קטן, אגרופיו על מותניו וכומתתו משוכה לו על אוזנו.

לא עברה רבע שעה ומרת אוֹבֵּן שילחה אותה.

הם היו פוגשים אותם תמיד על-יד המטבח, או בשעת טיוליהם. הבעל לא הראה את פניו.

פליסיטה קשרה להם חיבה. היא קנתה להם שמיכה, חולצות ותנור; היה ברור שהם מנצלים אותה. החולשה הזאת הרגיזה את מרת אובן, שדעתה לא היתה נוחה גם ממנהגי הקִרבה של האחיין – פונה היה אל בנה בלשון-אתה – ומאחר שוִירג'יני השתעלה ומזג-האוויר הורע, קמה וחזרה אל פּוֹן-לֶוֶק.

מר בּוּרה יעץ לה בבחירת בית-ספר. בית-הספר שבקַן נחשב לטוב שבכולם. ופול נשלח לשם; הוא נפרד מהם בלב נכון, מרוצה שיָגור מעתה במקום שיהיו לו שם חברים.

מרת אובּן השלימה עם היעדרו של בנה כי לא היתה ברירה. וירג'יני שכחה אותו מעט-מעט. פליסיטה התגעגעה אל רעשנותו. אבל אז בא עיסוק אחרי והסיח את דעתה: מחג המולד ואילך הוליכה יום-יום את הילדה אל שיעורי הדת.

ג

לאחר שקָדָה קידה בפתח, היתה פוסעת תחת תקרת אולם-התווך של הכנסייה, במעבר שבין שני טורי הכסאות, פותחת את לוח-המושב של מרת אוֹבֵּן, יושבת ומשיטה עיניה על סביבותיה.

הנערים והנערות, אלה מימין ואלה משמאל, מילאו את ספסלי המקהלה; הכומר עמד על-יד הדוכן; באחד החלונות הצבעוניים של האַפְּסיס השקיף רוח-הקודש על הבתולה; בחלון אחר נראתה הבתולה כורעת לפני ישו-הילד, ומאחורי ארון-הקודש היה תגליף-עץ קבוצתי של הקדוש מיכאל המכריע את הדרקון.

תחילה סיפר הכומר בקיצור את סיפורי המקרא. נדמָה לה שהיא רואה בעיניה את גן-עדן, את המבול, את מגדל בבל, ערים אחוזות להבות, עמים גוֹועים, צְלמים מנותצים; והנפלאות האלה הטביעו בלבה יראת-כבוד כלפי אל-עליון ופחד מפני חרון-אפו. אחר-כך בכתה למשמע פרשת ייסורו של ישו. למה הם צלבו אותו, את האיש שאהב כל-כך ילדים, שהאכיל המוני בני-אדם, שריפא את העיוורים, וברוב עדינותו ביקש להיוולד בקרב דלת-העם, על ערימת הזבל של אורווה? הזריעה, הקציר, היקבים – כל הדברים המוכּרים האלה שמסַפר עליהם האוונגליון היו לה גם בחייה שלה; האל עבר בהם וקידשם; ומאהבתה את שׂה-אלוהים גדלה אהבתה לטלאים, וליונים בזכות רוח-הקודש.

את דמותו, התקשתה לשווֹת לה; שהרי אינו רק ציפור, אלא גם אש, ולפעמים משב-רוח. אולי אורו הוא שמרפרף בלילה סביב הביצות, הבל פיו הוא שמסיע את העבים, וקולו הוא שמנעים את צלילי הפעמונים; והיא ישבה לה באהבה וביראה, נהנית מקרירותם של הקירות ומשלוות הכנסייה.

אשר לדוֹגמות, בהן לא הבינה דבר וחצי דבר, ואפילו לא השתדלה להבין. הכומר היה מרצה את דבריו, הילדים היו מדקלמים, והיא היתה נרדמת לבסוף; ומתעוררת פתאום כשהיו נוקשים בלכתם בנעלי-העץ שלהם על המרצפות.

וכך, מתוך הַשמיעה למדה את עיקרי הנצרות, היא שבנערותה לא נתן איש את דעתו על חינוכה הדתי; ומאז היתה מקיימת כווירג'יני את כל המצווֹת: כמוה צמה, התוודתה אִתה. ובחג לחם-הקודש חג נוצרי ("קורפוס דומיני", בשמו הלטיני) לכבוד לחם-הקודש, המסמל את גופו של ישו, שבו עורכים תהלוכות גדולות ומעמידים שולחנות לפולחן ברחובות. (הערת המתרגמת) היו מעמידות יחד שולחן לפולחן.

לפני טקס הקומוּניוֹן הראשון לא ידעה מנוחה. נרגשת ומודאגת היתה בשל הנעליים, בשל מחרוזת-התפילה, בשל ספר התפילה, בשל הכפפות. וכמה רעדה שעה שסייעה לאמהּ להלביש אותה!

כל שעת המיסה היתה שרויה בחרדה. מר בּוּרֶה הסתיר לה צד אחד של המקהלה; אבל מולה ממש, יצרה להקת הבתולות, שכתרים לבנים להן על הינומותינן המוּרדוֹת, כמין שדה שלג; והיא הכירה מרחוק את ילדתה היקרה, לפי צווארה החמוד מכולם ולפי עמידתה הקשובה. הפעמון דינדן. הראשים נרכנו; שקט השתרר. כשהרעימו צלילי העוגב פצחו המקהלה והקהל בשירת ה"אַגנוּס דֵאִי". אחר-כך התחילו הנערים לעבור בסך; ואז, אחריהם, קמו הנערות. צעד אחר צעד, בכפות-ידיים צמודות, הן פסעו אל הבמה המוארת באור גדול, כרעו על המדרגה הראשונה, קיבלו את לחם-הקודש זו אחר זו, ובאותו הסדר עצמו חזרו אל הֲדוֹמֵי התפילה שלהן. וכשהגיע תורה של וירג'יני, גחנה פליסיטה לפנים כדי לראותה; והיא דימתה לה, בכוח הדמיון שמולידות אהבות-אמת כי הילדה הזאת היא היא עצמה; פני הילדה נהיו פניה שלה, שמלתה עטפה את גופה, ולבה פעם בחזהּ; ברגע שפתחה את פיה, מתוך עצימת עיניים, כמעט התעלפה.

למחרת, השכם בבוקר, הופעה בחדר תשמישי-הקדושה שבכנסייה כדי לקבל את לחם-הקודש מידי האדון הכומר. היא קיבלה אותו בדבקות רבה אבל לא היה לו אותו הטעם הנפלא שהיה לו אמש.

מרת אוֹבּן ביקשה לעשות את ילדתה מושלמת בכל המעלות; ומאחר שגִיוֹ לא יכול ללמדה לא אנגלית ולא מוסיקה, החליטה לשלוח אותה לפנימייה של הנזירות האוּרסוּליניוֹת באוֹנפְלֶר.

הילדה לא התנגדה. פֶליסיטֶה נאנחה, כי סבורה היתה שהגברת חסרת-לב. אחר-כך עלה בדעתה שגברתה בעצם צודקת. בעניינים האלה אין היא מוסמכת לדון.

לבסוף, נעצרה יום אחד לפני הדלת עגלה ישנה; וממנה ירדה נזירה שבאה לקחת את העלמה. פליסיטה העלתה את המיטלטלים על הגג, נתנה הנחיות לרכּב, ושׂמה בארגז המטען שש צנצנות ריבה ותריסר אגסים, וגם צרור סיגליות.

ברגע האחרון פרצה וירג'יני בבכי מר; היא חיבקה את אמה וזו נשקה לה על מצחה ואמרה שוב ושוב: "די, די, היי אמיצה!" המדרגה הורמה, הכרכרה יצאה לדרך.

אז נפלה רוחה של מרת אוֹבּן; ובערב באו כל ידידיה, בני הזוג לוֹרְמוֹ, מרת לֶשָפְּטוּאה, העלמות רוֹשפֵיי, מר דה אוּפְּוויל ובּוּרֶה, כולם באו לנחמה.

בתחילה הכאיב לה חסרון בתה עד מאוד. אבל שלוש פעמים בשבוע היתה מקבלת ממנה מכתב, בשאר הימים היתה כותבת לה, מטיילת בגן ביתה, קוראת מעט, וכך מילאה את שעותיה הריקות.

בוקר-בוקר, מכוח ההרגל, היתה פליסיטה נכנסת לחדרה של וירג'יני ומסתכלת בקירות. היה לה חבל על שאין היא צריכה עוד לסרוק את שׂערה, לשרוך את נעליה הגבוהות, לכסות אותה במיטתה – ועל שאינה רואה עוד כל הזמן את פרצופה הנחמד, ואינה אוחזת אותה עוד בידה כבשעה שהיו שתיהן יוצאות יחד. מאֵין לה עניין לענות בו, ניסתה את כוחה במלאכת התחרה. אצבעותיה המגושמות מדי היו שוברות את המחטים; היא לא הצליחה בכלום, התקשתה לישון, היתה "הרוסה", כלשונה.

כדי "להסיח את דעתה" ביקשה רשות לארח את אחיינה ויקטור.

הוא היה בא בימי ראשון אחרי המיסה, לחייו ורודות, חזהו מעורטל, וריחו ריח השדות שעבר בהם. מיד היתה עורכת לו את השולחן. הם סעדו זה מול זה; ואף שהיא עצמה אכלה מעט ככל האפשר כדי לחסוך בהוצאות, היתה מפטמת אותו כל-כך עד שמרוב אכילה היה נרדם. כשהתחילו פעמוני הכנסייה מצלצלים לתפילת ערבית, היתה מעירה אותו, מברישה את מכנסיו, קושרת לו את עניבתו, והולכת אתו לכנסייה, שעוּנה על זרועו בגאוות אם.

הוריו דרשו ממנו תמיד שיוציא מיָדה משהו, או חבילת סוכר חוּם, או סבון, או יי"ש, ולפעמים אפילו כסף. הוא היה מביא לה את לבניו לתיקון; והיא קיבלה עליה את הטרחה הזאת, ובשמחה, שהרי כך יהיה נאלץ לבוא שוב.

באוגוסט לקח אותו עמו אביו לשיט בין נמלי החוף.

הימים היו ימי החופשה. בואם של הילדים ניחם אותה. אבל פּול נעשה גחמני וּוִירג'יני שוב לא היתה ילדה קטנה שפונים אליה בלשון-אַת. וכך קמה ביניהן מחיצה, אי-נוחות.

ויקטור הפליג למוֹרְלֶה, אחר-כך לדַנְקֶרק ואחר-כך לבּרייטוֹן; מכל נסיעה הביא לה מתנה. בפעם הראשונה הביא תיבה עשויה צדפים; בפעם השנייה ספל לקפה; בפעם השלישית דובשנית גדולה בצורת איש. הוא יפָה, היה לו גוף נאה, שפמפם, עיניים טובות וישרות, וכובע עור קטן, מוסט לאחור כדרך הנווטים. הוא שיעשע אותה בסיפורים מתובלים בביטויים של יורדי-ים.

ביום שני אחד, 14 ביולי 1819 (את התאריך הזה לא שכחה), הודיע לה ויקטור שהוא נשׂכר למסע ארוך, ובעוד יומיים, בלילה, יֵצא בספינה של אוֹנפלֶר אל הדו-תרנית שלו, העומדת להפליג בקרב מלֶה אַוְר. הוא יחזור אולי רק בעוד שנתיים.

הידיעה שייעדר תקופה ארוכה כל-כך העציבה מאוד את פליסיטה; וכדי להיפרד ממנו עוד פעם אחת, קמה ביום רביעי בערב, אחרי שהגישה לגברתה את ארוחתה, נעלה מנעלי-עץ וגמאה את ארבע הפרסאות, שבין פּון-לֶוֶק לאוֹנפלֶר.

כשהגיעה אל עמוד הצלב, הימינה במקום להשמאיל, תעתה בין מספנות, חזרה על עקבותיה; האנשים שפנתה אליהם יעצו לה למהר. היא הקיפה את המעגן שהיה מלא כלי-שיט, נתקלה בכבלים; ואז השתפלה הקרקע, אורות הצטלבו זה בזה וכשראתה סוסים בשמיִם חשבה שדעתה נטרפה עליה.

בקצה הרציף צנפו סוסים אחרים, מבוהלם מהים. גלגלת הרימה אותם והורידה אותם לתוך ספינה, שנוסעים נדחקו על סיפונה בין חביות של יין-תפוחים, סלי גבינה ושקי תבואה; נשמע קרקור תרנגולות, רב-החובל קילל; ונער-מלחים עמד לו שעוּן אל מוט העוגן, אדיש לכל זה. פליסיטה, שלא הכירה אותו תחילה, קראה: "ויקטור!" הוא זקף את ראשו; היא החלה לרוץ ואז הרימו את הכבשׂ פתאום.

האונייה, נמשכת בחבלים בידי נשים שָׁרות, יצאה מהנמל. קרשי שלדתה חרקו, הגלים הכבדים הצליפו על חרטומה. המפרש כבר נסב, איש לא נראה עוד – על הים המכסיף באור הלבנה, נהיה כתם שחור שהלך והחוויר, שקע, נעלם.

כשעברה פליסיטה על-יד עמוד הצלב, רצתה לבקש מאלוהים שישמור על היקר לה מכל; ושעה ארוכה התפללה, בעמידה, פניה שטופות דמעות, עיניה אל העננים. העיר יָשנה, המוֹכסים הלכו הלוך ושוב; ומים זרמו בלי הפוגות בעד חורי הסכר, רועשים וגועשים. השעונים צילצלו שתיים.

אולם המבקרים במנזר לא ייפתח אלא בבוקר. אם תאחר, ודאי תרגיז את גברתה; ואז חרף רצונה לנשק את ילדתה השנייה, פנתה לשוב. כשקמו המשרתות באכסנייה משנתן כבר היתה בפּוֹן-לֶוֶק.

הילדון המסכן יתנדנד לו עכשיו חודשים שלמים על הגלים! נסיעותיו הקודמות לא הפחידו אותה. מאנגליה ומבּרֶטוֹניה אנשים חוזרים; אבל אמריקה, המושבות, האיים הרחוקים – אלה תקועים אי-שם באזור מפוקפק, בקצה העולם.

מאז לא חשבה פליסיטה אלא על אחיינה. בימי שמש התענתה בצמא; בעת סופה חששה שמא יפגע בו הברק. למשמע הרוח הנוהמת בארובה ומעיפה את הרעפים, היתה רואה אותו נפגע גם הוא בסערה הזאת, בראשו של תורן שבור, כל גופו מוטה לאחור תחת נחשול של קצף; ולפעמים – זכרונות מסֵפר הגיאוֹגרפיה המאוּיָר – היה טרף לשיני הפראים, שבוי בידי קופים ביער, גוסס על חוף שומם. ומעולם לא הסיחה את דאגותיה לאיש.

מרת אוֹבֶּן היו לה דאגות משלה לבתהּ.

הנזירות חשבוה לילדה חביבה מאוד אבל רגישה מדי. כל התרגשות קלה שבקלות גירתה את עצביה. היה עליה לוותר על הנגינה בפסנתר.

אמהּ דרשה לקבל בקביעות מכתבים מהמנזר. כשלא היה הדוור מגיע בוקר אחד, היתה מתרגזת; והיתה מתהלכת בחדר, מכורסתה אל החלון. לא ייאמן ממש! ארבעה ימים ואין מכתב!

פליסיטה ביקשה לנחם אותה בצרתה שלה:

"אני, גברתי, לא שמעתי כלום כבר שישה חודשים!.."

"ממי לא שמעת?"

המשרתת ענתה לה בשקט:

"מבן-אחותי… כמובן!"

"אה! בן-אחותך!" ומרת אובן משכה בכתפיה ושבה להתהלך אנה ואנה, כאומרת: "באמת לא עלה על דעתי!.. חוץ מזה, מה לי ולו! נער-מלחים, פוחח, גם כן עניין!.. ואילו בתי… שווּ בנפשכם!"

פליסיטה, אף-על-פי שהיתה מורגלת בגסות, התרעמה על גברתה, ואחר-כך שכחה.

היה לה מובן מאליו שאפשר לאבד את העשתונות בגלל הקטנה.

שני הילדים היו חשובים במידה שווה; קשורים זה לזה בלבה, וגורל אחד נועד להם.

הרוקח סיפר לה שספינתו של ויקטור הגיעה להָוואנה. הוא קרא את הידיעה הזאת בעיתון.

בגלל הסיגרים הצטיירה לה הוואנה כארץ שחוץ מעישון אין עושים שם כלום, וּוִיקטור משוטט לו בין השחורים בתוך ענן של טבק. האם אפשר, "בשעת הצורך", לחזור משם בדרך היבשה? וכמה רחוק המקום ההוא מפּוֹן-לֶוֶק? כדי לברר זאת, פנתה אל מר בּוּרֶה.

הוא הביא את האטלס שלו ופתח בהסברים על קווי-האורך; למראה פליסיטה הנדהמת עלה על פרצופו חיוך ידעני מנופח. לבסוף הצביע בידית-העפרון שלו על נקודה שחורה, זערורית, בין מפרציו של כתם סגלגל, והוסיף: "הנה." היא גחנה אל המפה; רשת הקווים הצבעוניים רק הוגיעה את עיניה אך לא הבהירה לה כלום; וכשביקש ממנה בּוּרֶה לומר לו מה מטריד אותה, הפצירה בו שיראה לה את הבית שוויקטור גר בו. בורה הרים את ידיו, התעטש, ופרץ בצחוק אדיר; תמימות שכזאת הצהילה את לבו; ופליסיטה לא הבינה את פשר השמחה הזאת – היא הלא אולי ציפתה לראות אפילו את פניו של אחיינה, עד כדי כך קצר שׂכלה!

כעבור שבועיים, בשעת השוק, כרגיל, נכנס ליֶבַּאר למטבח ומסר לה מכתב מאת גיסה. מאחר שלקרוא לא ידעו לא הוא ולא היא, פנתה אל גברתה.

מרת אוֹבֶּן, שבאותה שעה סָפרה "עיניים" במלאכת הסריגה שלה, הניחה אותה מידה, פתחה את המכתב, התחלחלה, וחרש, במבט חודר, אמרה:

"קרה אסון… מודיעים לך שקרה אסון. בן-אחותך…"

הוא מת. זה כל מה שכתבו.

פליסיטה צנחה על כיסא, השעינה את ראשה אל הקיר ועצמה את עפעפיה, שהִוורידו פתאום. ואז, מצחה מושפל, ידיה שמוטות, עיניה בוהות, חזרה ואמרה פעם ועוד פעם:

"ילד מסכן! ילד מסכן!"

ליֶבַּאר התבונן בה והתאנח. מרת אוֹבּן רעדה קצת.

היא הציעה לה שתסע לבקר את אחותה בטרוּוִיל.

פליסיטה ענתה לה, בתנועת יד, שאין לה צורך בזה.

השתררה דומייה. סבא ליֶבּאר החליט שמוטב שיילך לו.

ואז אמרה:

"להם לא אכפת, בכלל!"

ראשה שב וצנח; ומפעם לפעם הרימה מוּכנית את המסרגות הארוכות שעל שולחן העבודה.

נשים עברו בחצר נושאות שׂבכה ועליה כבסים נוטפים.

כשראתה אותן בעד השמשה נזכרה בכבסיה שלה; אתמול השרתה אותם והיום צריך לשטוף אותם; והיא יצאה החוצה.

קרש-הכביסה והגיגית שלה היו על גדת הטוּק. היא השליכה על שפת המים ערמה של כותנות, חפתה את שרווּליה, ואחזה במחבט; וחבטותיה העזות נשמעו בגינות הסמוכות. שדות המרעה היו שוממים, הרוח הסעירה את מימי הנהר; במעמקיו התפתלו עשבים גדולים, כשׂער ראשן של גוויות צפות במים. היא כבשה את כאבה, בגבורה רבה החזיקה מעמד עד הערב; אבל בחדרה התמכרה לו בלי מעצורים, מוטלת על מזרנה, פניה טמונות בכר, ושני אגרופיה הקמוצים צמודים לרקותיה.

כעבור זמן רב נודעו לה, מפיו של רב-החובל עצמו, נסיבות מותו של ויקטור. הקיזו לו דם רב מדי בבית-החולים, לריפוי הקדחת הצהובה. ארבעה רופאים אחזו בו יחדיו. הוא מת מיד, והרופא הראשי אמר:

"זהו! עוד אחד!"

הוריו נהגו עמו תמיד באכזריות. היא העדיפה שלא לראותם עוד; והם לא ביקשו את קרבתה, אם מתוך שִכחה ואם מחמת הקשיחות של קְשֵי-יום.

וירג'יני נחלשה והלכה.

קשיי נשימה, שיעול, חום תמידי וכתמי סומק על הלחיים העידו על איזו מחלה שמקננת בגופה. מר פּוּפּאר יעץ שישהו זמן-מה בפּרוֹבַאנס. מרת אוֹבּן החליטה לעשות כן, ולולא אקלימה של פּון-לֶוֶק היתה מחזירה את בתה הביתה מיד.

היא עשתה הסכם עם משׂכיר עגלות וזה הסיע אותה למנזר בכל יום שלישי. מאחת הטֵרסות של גן המנזר אפשר לראות את נהר הסֵינה. וירג'יני, שעוּנה על זרועה, היתה מטיילת אִתה שם על עלי הגפן שנשרו. לפעמים, שעה שהביטה אל המפרשים הרחוקים ואל מלוא רוחבו של האופק, מהארמון של טַנקַרוויל ועד למגדלורים של לֶה אַוְר, הוכרחה למצמץ בעיניה מעוצמת קרני השמש המפציעות מבין העננים. אחר-כך היו יושבות להן לנוח בסוכה. אמהּ השיגה חביונה של יין-מָלָגה משובח; והיא, צוחקת למחשבה שתשתכר, שתתה שתי לגימות, לא יותר.

כוחותיה שבו אליה. הסתיו עבר לו בנחת. פליסיטה היתה מעודדת את מרת אוֹבּן. ואולם, כשיצאה ערב אחד למלא איזו שליחות בקרבת-מקום, מצאה בשובה את הדוּפנית של מר פּוּפּאר לפני הבית; הוא עצמו היה בפרוזדור. מרת אוֹבּן עמדה וקשרה את כובעה לראשה.

"הביאי לי את מחמם-הרגליים שלי, את הארנק ואת הכפפות; מהר, מהר!"

וירג'יני חלתה בדלקת-ריאות; מחלתה אולי אנושה.

"עוד לא!" אמר הרופא; ושניהם עלו אל הכרכרה, תחת פתותי שלג מתערבלים. הלילה ירד. היה קר מאוד.

פליסיטה חשה לכנסייה להדליק נר. אחר-כך רצה אחרי הדוּפנית, וכעבור שעה הדביקה אותה, קפצה ועלתה עליה בזריזות מאחור, ונאחזה שם ברצועות, ואז עלתה במוחה המחשבה: "החצר לא נעולה! ומה אם ייכנסו גנבים?" והיא ירדה.

למחרת, עם שחר, מיהרה אל ביתו של הרופא. הוא כבר חזר, ושב ויצא מהעיר. אחר-כך נשארה באכסנייה, כי חשבה שאולי יביאו אנשים זרים איגרת. לבסוף, כשהאיר היום, עלתה על המרכבה הנוסעת לליזיֶה.

המנזר עמד בקצה סמטה תלולה. בערך באמצע הדרך שמעה צלילים מוזרים, קול פעמוני-אבל. "זה בשביל אחרים," אמרה בלבה; ופליסיטה משכה בחוזקה במקוש.

כעבור דקות אחדות נגררו ובאו דרדסים, הדלת נפתחה מעט והופיעה נזירה.

הנזירה, בסבר-פנים חמור, אמרה ש"היא נפטרה זה עתה". בו-ברגע צילצלו פעמוני-האבל של סן-לֶאוֹנַר ביתר-שׂאת.

פליסיטה הגיעה לקומה השנייה.

מסף החדר כבר ראתה את וירג'יני מוטלת על גבה, ידיה שלובות, פיה פתוח, וראשה מופשל לאחור, מתחת לצלב שחור נטוי כלפיה, בין הווילונות הדוממים, החיוורים פחות מפניה. מרת אוֹבּן, חובקת את מרגלות המיטה בזרועותיה, נאנקה כגוססת. אם המנזר עמדה, מימין. שלושה פמוטות על השידה נראו ככתמים אדומים, והערפל הלבין את החלונות. נזירות הוציאו את מרת אוֹבּן מהחדר.

שני לילות לא משה פליסיטה מן המתה. שוב ושוב חזרה על אותן התפילות, היזתה מים קדושים על הסדינים, ושוב ישבה והתבוננה בה. בסוף הלילה הראשון ראתה שהפנים הצהיבו, השפתיים הכחילו, האף התחדד, העיניים שקעו. היא נשקה להן פעמים אחדות ולא היתה מופתעת מאוד אילו שבה וירג'יני ופקחה אותן – נפשות כמוה, מה שלמעלה מן הטבע הוא בעיניהן פשוט בתכלית. היא רחצה את גופתה, עטפה אותה בתכריכיה, השכיבה אותה בארון-המתים, שמה זר לראשה, ופרשׂה את שׂערה. הוא היה בלוֹנדי, וארוך להפליא לגילה. פליסיטה גזזה קוּוצה עבה ואת חציה הטמינה בין שדיה, נחושה בדעתה שלא להוציאה מרשותה לעולם.

הגופה הוחזרה אל פּון-לֶוֶק, כרצונה של מרת אוֹבּן, והיא ליוותה את עגלת-המתים בכרכרה סגורה.

אחרי המיסה היה להם ללכת עוד שלושת-רבעי שעה עד שהגיעו אל בית-הקברות. פּוֹל צעד בראש והתייפח. מר בּוּרֶה הלך מאחוריו, ואחריהם נכבדי העיר, הנשים, בצעיפים שחורים, ופֶליסיטה. היא חשבה על אחיינה, ומאחר שלא זכתה לחלוק לו את הכבוד הזה, נוסף עוד צער על צערה, כאילו קוברים גם אותו עם זו.

לייאושה של מרת אוֹבּן לא היה גבול.

ראשית התקוממה נגד אלוהים, שעשה לה עוול, לדעתה, בלקחו ממנה את בתה – לה שלא עשתה מעשה רע מימיה ומצפונה טהור כל-כך! בעצם, לא! היה עליה להסיע אותה לדרום. רופאים אחרים היו מצילים את חייה! היא האשימה את עצמה, רצתה ללכת אחריה, ומרוב מצוקה צעקה בחלומותיה. בייחוד רדף אותה חלום אחד. בעלה, בבגדי מלח, חוזר ממסע ארוך ואומר לה בבכי שנצטווה לקחת את וירג'יני עמו. ואז הם מטכסים עצה היכן ימצאו לה מקום מסתור.

פעם אחת חזרה מהגן נרעשת. זה עתה (היא הצביעה על המקום) הופיעו לעיניה האב והבת זה בצד זה, והם לא עשו כלום; הם הסתכלו בה.

חודשים אחדים נשארה בחדרה, באפס-מעשה. פליסיטה היתה מוכיחה אותה בלשון רכה; עליה לשמור על חייה למען בנה, ולמענה, "לזכרהּ".

"לזכרה?" חזרה אחריה מרת אוֹבּן, כמתעוררת משינה. "אה! כן!.. כן!.. אַת אינך שוכחת אותה!" רֶמז לבית-הקברות שנאסר עליה באיסור חמור לפקוד אותו.

פליסיטה הלכה לשם יום-יום.

בשעה ארבע בדיוק היתה עוברת על-פני הבתים, עולה במעלה הגבעה, פותחת את השער ובאה ועומדת לפני קברה של וירג'יני: עמוד קטן של שיש ורוד, לוח אבן לרגליו וסביבו שרשראות הסוגרות על גינה קטנה. הערוגות היו מכוסות כליל במרבד של פרחים. היא היתה משקה את עליהם, מחליפה את החול, כורעת על ברכיה כדי להיטיב לעדור את האדמה. מרת אוֹבּן, כשהותר לה לשוב לשם, מצאה בזה הקלה, נחמה פורתא.

אחר-כך נקפו שנים, דומות זו לזו כולן, ושום דבר לא קרה בהן חוץ מהחגים הגדולים שחזרו חלילה: פסחא, חג עליית מרייה, יום כל הקדושים. מאורעות ביתיים העמידו תאריכים ששימשו אחר-כך כציוני-דרך. למשל, בשנת 1825 סיידו שני זגגים את הפרוזדור; ב-1827 נפל חלק מהגג אל החצר וכמעט הרג מישהו. בקיץ 1828 בא תורה של מרת אוֹבּן לחלק את לחם-הקודש; בּוּרה, באותם ימים, נעדר באופן מסתורי; והמכּרים הישנים נעלמו בהדרגה: גִיוֹ, ליֶבּאר, מרת לֶשַׁפטוּאָה, רוֹבּלֶן, הדוד גרֶמַנוויל, שלקתה בשיתוק מכבר.

לילה אחד נתבשרה פּון-לֶוֶק מפי העגלון של מרכבת-הדואר על מהפכת יולי. כעבור ימים אחדים מוּנה סגן-מושל חדש: הבּרון דה לַרסוֹניֶר, לשעבר ציר באמריקה, ובביתו גרו, חוץ מאשתו, גיסתו ושלוש עלמות, שכבר היו בוגרות למדי. הן נראו על המדשאה שלהן, לבושות חולצות רוחפניות; היו להן כושי ותוכי. הן ביקרו אצל מרת אוֹבֶּן, והיא הקפידה להחזיר להן ביקור. ברגע שהיו מופיעות מרחוק, היתה פֶליסיטֶה חשה להודיע לה. אבל רק דבר אחד היה בו כדי לרגשה – מכתביו של בנה.

הוא לא יכול להחזיק בשום משלח-יד, כי היה מבלה את כל זמנו בבתי-הקפה. היא פרעה את חובותיו; הוא שקע בחובות חדשים; והאנחות שנאנחה מרת אוֹבּן שעה שישבה וסרגה אצל החלון הגיעו אל אוזני פליסיטה המסובבת את כישורה במטבח.

הן היו מטיילות יחד לאורך שורת עצי-הפרי המוּדלים ומשוחחות תמיד על וירג'יני, שואלות עצמן אם היה דבר פלוני מוצא חן בעיניה, ומה היתה בוודאי אומרת בעניין פלוני.

כל חפציה הקטנים מילאו ארון-קיר בַּחדר בן שתי המיטות. מרת אוֹבּן היתה בודקת אותם לעתים רחוקות ככל האפשר. ביום קיץ אחד קיבלה עליה את הדין; ופרפרים התעופפו מתוך הארון.

שמלותיה היו תלויות בשורה מתחת למדף שהיו עליו שלוש בובות, חישוקים, כלי-בית למשחק, קערת הרחצה שלה. הן הוציאו גם את החצאיות, הגרביים והממחטות, ופרשׂו אותם על שתי המיטות הקטנות קודם ששבו וקיפלו אותם. השמש האירה את החפצים העלובים האלה וגילתה לעין את הכתמים, וקמטים שקמטו בהם תנועות הגוף. האוויר היה חם וכחול, שַחרור צייץ, הכל כמו חי לו בשלווה וָנועם. הן מצאו כובע פלוּסין קטן, ארוך פרווה, ערמוני; אבל הוא היה אכול עש כולו; פליסיטה ביקשה אותו לעצמה. עיניהן ננעצו זו בזו, דמעות נקווּ בהן; לבסוף פתחה הגברת את זרועותיה, המשרתת נפלה לתוכן, והן התחבקו, ונתנו פורקן לכאבן בנשיקה שהעמידה אותן בדרגה שווה.

זו היתה להן הפעם הראשונה בחייהן, כי מרת אוֹבּן היתה אשה מאופקת מטבעה. פליסיטה הכירה לה טובה על כך כאילו עשתה עמה חסד, ומעתה אהבה אותה במסירות של חיה ובאדיקות דתית.

טוּב לבה גדל.

למשמע תופיו של גדוד חיילים העוברים בסך, היתה נעמדת לפני הפתח ובידה כד של יין-תפוחים ומכבדת את החיילים במשקה. היא טיפלה בחולי כולירה. היא פרשה את חסותה על הפולנים גולים שעזבו את פולין לאחר כשלון ההתקוממות נגד השלטון הרוסי בשנת 1830. (הערת המתרגמת) ; ואחד מהם אפילו הכריז שברצונו לשׂאתה לאשה. אבל נפל ביניהם ריב; שכּן בוקר אחד, כשחזרה מתפילת האנגלוּס, מצאה אותו במטבחה; הוא התגנב לשם, הכין לו תחמיץ ואכל בנחת.

אחרי הפולנים בא אבא קוֹלמיש, ישיש שעל-פי השמועה עשה מעשי-זוועה בשנת 93. הוא חי לו על שפת הנהר, בחורבה של דיר-חזירים. הפרחחים היו מציצים בו דרך הסדקים שבקיר ומיידים בו חלוקי-אבנים, והאבנים היו פוגעות ביצוע הבלוי שהיה מוטל עליו, גופו מזדעזע כל הזמן מהצטננות קשה, שׂערוֹ ארוך מאוד, עפעפיו מודלקים, ועל זרועו גידול גדול מראשו. היא דאגה לו ללבנים, ניסתה לנקות את החור העלוב שלו, היתה רוצה לשַכּנו בחדר-האפייה, בלי שיפריע לגברת. כשפקעה המורסה שבזרועו היתה חובשת אותו יום-יום, לפעמים היתה מביאה לו לביבה, מושיבה אותו בשמש על ערימת קש; והישיש המסכן, מזיל רירו ורועד, היה מודה לה בקול כבוי, פוחד לאבד אותה, וכשראה אותה הולכת היה פושט את זרועותיו. הוא מת; היא שילמה בעבור מיסה לעילוי נשמתו.

ביום ההוא נפל בחלקה אושר גדול; בשעת ארוחת-הערב הופיע הכושי של מאדאם דה לַרסוֹניֶר ובידו התוכי בכלובו, עם מקלו והשרשרת והמנעול. פתק מאת הברונית בישר למרת אובּן, שמאחר שבעלה הועלה לדרגת מושל, הם נוסעים בו בערב; והיא ביקשה ממנה לקבל מיָדה את הציפור הזאת כמזכרת וכאות הוקרה.

מכבר העסיק התוכי את דמיונה של פֶליסיטה, שכן בא מאמריקה והמלה הזאת הזכירה לה את ויקטור, ועל-כן גם שאלה עליו את הכושי. פעם אחת אפילו אמרה: "כמה היתה גברתי שמחה אילו היה שלה!"

הכושי מסר את דבריה לגברתו, וזו, מאחר שלא יכלה לקחתו אִתה, התפטרה ממנו ככה.

ד

שמו היה לוּלוּ. גופו היה ירוק, קצות כנפיו ורודים, מצחו כחול וחזהו זהוב.

אבל היה לו הרגל מגוּנה מייגע לנשוך את מקלו, והיה מורט את נוצותיו, מפזר את פרשו ושופך את מי האמבט שלו; מרת אוֹבֶּן, שהתוכי הרגיז אותה, נתנה אותו לפֶליסיטה לצמיתות.

היא החליטה לאלף אותו, לא עבר זמן רב והוא ידע לומר: "בחור נחמד! לשירותך, אדוני! ברוכה אַת, מרייה!" הוא הושׂם על-יד הדלת, ולא אדם אחד השתומם למה אין הוא עונה לשם זָ'קוֹ, שהרי כל התוכיים שמם זָ'קוֹ. דימו אותו לתרנגול-הודו, לבול-עץ; ופליסיטה, כאילו דוקרים אותה בפגיון! עקשנות מוזרה היתה בו בלוּלוּ: שברגע שהסתכלו בו היה משתתק!

ועם זאת ביקש לו חֶברה: כי בימי ראשון, שעה שהיו העלמות רוֹשפיי הנכבדות, מר דה אוּפְּוויל, ואורחים קבועים חדשים – הרוקח אוֹנפרוֹי, מר וַארֶן ורב-החובל מַתיֶה – עסוקים במשחק הקלפים שלהם, היה הוא חובט בשמשות בכנפיו ומקים מהומה כה גדולה עד שאיש לא יכול לשמוע את דברי רעהו.

פרצופו של בּוּרֶה היה, כנראה, מבדח מאוד בעיניו. ברגע שהיה משגיח בו החל לצחוק, לצחוק בכל כוחו. רעמי צחוקו התגלגלו בחצר, ההד הכפילם, השכנים הציצו מהחלונות, צחקו אף הם; ומר בּוּרה, כדי שלא יראה אותו התוכי, היה חומק לאורך הקיר, מסתיר את פניו בכובעו, מגיע עד הנהר ונכנס דרך שער הגן; והמבטים שהיה נותן בציפור לא היתה בהם כל חיבה.

מידי שוליית הקצב ספג לוּלוּ סנוקרת, כי הרשה לעצמו לתחוב את ראשו לתוך סלו; ומאז היה מנסה שוב ושוב לצבוט אותו דרך חולצתו. פַבּי היה מאיים שימלוק את ראשו, אף שלא היה איש אכזר, למרות ציורי הקעקע שעל זרועותיו ופאות-לחייו העבות. להיפך! הוא אפילו חיבב את התוכי, עד כדי כך שביקש, מתוך בדיחות הדעת, ללמד אותו לקלל. פליסיטה, שכל השגעונות האלה הבהילו אותה, העבירה אותו למטבח. השרשרת הוסרה והוא היה מסתובב לו בכל הבית.

כשירד במדרגות היה משעין את עיקול מקורו על כל מדרגה, ומרים רגל ימין ואחריה רגל שמאל; והיא חששה שמא יסתחרר ראשו מן ההתעמלות הזאת. הוא חלה, לא יכול עוד לדבר ולאכול. מתחת ללשונו צמחה לו קרומית, כמו שצומחת אצל התרנגולות לפעמים. היא קרעה אותה בציפורניה וריפאה אותו. יום אחד השתטה האדון פול ונשף לו עשן סיגר לתוך נחיריו; פעם אחרת, כשהתגרתה בו מרת לוֹרמוֹ בחוד שמשייתה, חטף את הטבעת שבקצהו; ופעם אחת אבד.

היא השאירה אותו על הדשא לשאוף אוויר, והסתלקה לרגע; וכשחזרה, התוכי איננו! תחילה חיפשה אותו בין השיחים, על שפת המים ועל הגגות, ולא שעתה לגברתה, שקראה לה: "היזהרי שם, יצאת מדעתך!" אחר-כך סרקה את כל הגינות של פּון-לֶוֶק; ועצרה עוברים-ושבים: "לא ראיתם במקרה באיזה מקום את התוכי שלי?" ולמי שלא הכירו את התוכי עמדה ותיארה אותו. פתאום נדמָה לה שמאחורי טחנות-הקמח, לרגלי הגבעה, היא רואה משהו ירוק מעופף. אבל בראש הגבעה – לא-כלום! רוכל אחד סיפר לה שלפני רגע ראה אותו, בסַן-מֶלֶן, בחנותה של אמא סימוֹן. מיד רצה לשם. הם לא ידעו כלל על מה היא מדברת. לבסוף חזרה, תשוּשה, מנעליה קרועים, לבה שבור; ואז, כשישבה על הספסל, ליד גברתה, וסיפרה לה על כל מאמציה, נחת משא קל על כתפה: לוּלוּ! מה הוא עשה, לעזאזל? אולי טייל לו בסביבה!

בקושי התאוששה מזה – בעצם, לא התאוששה כלל.

מחמת הצטננות חלתה באַנגינָה; כעבור זמן קצר – בדלקת אוזניים. כעבור שלוש שנים היתה חירשת, ודיברה בקול רם מאוד, אפילו בכנסייה. אף-על-פי שהיו חטאיה יכולים להתפרסם בכל רחבי הבישוֹפוּת בלי להמיט עליה קלון ובלי לפגוע ברגשות הציבור, העדיף האדון הכומר שלא לשמוע עוד את וידוייה אלא בחדר תשמישי-הקדושה.

לבסוף התחילה שומעת זמזומים מדומים ונתבלבלה כליל. לעתים קרובות היתה גברתה אומרת לה: "אלוהים, כמה שאַת טיפשה!" והיא היתה עונה לה: "כן, גברתי," ומחפשׂת משהו סביבה.

חוג מושגיה הצר הצטמצם עוד, וצלצול הפעמונים וגעיית הבקר שוב לא היו קיימים. כל היצורים עשו את מעשיהם בדממה של רוחות-רפאים. רק קול אחד הגיע אל אוזניה עתה – קולו של התוכי.

והוא, כמבקש לבדרה, היה מחקה את תקתוקו של גלגל הצלייה, את קריאתו החדה של מוכר הדגים, את מסורו של הנגר הגר ממול; ולמשמע קול המצילה, היה קורא כמרת אוֹבּן: "פֶליסיטה! הדלת! הדלת!"

היו להם שיחות, לַשניים: הוא היה מדקלם עד לזרא את שלושת המשפטים שברֶפֶּרטוּאַר שלו, והיא היתה משיבה לו במלים חסרות-שחר אף הן ועם-זאת מלים היוצאות מן הלב. לולו, בבדידותה, היה לה כמעט בן, מאהב. הוא היה מטפס על אצבעותיה, מנקר קלות בשפתיה, נאחז בסוּדרה; וכשהיתה מרכינה את מצחה ומנענעת ראשה כדרך המניקות, היו כנפי שביסה הגדולות וכנפי הציפור רוטטות יחד.

כשהיו השמים מתקשרים בעננים והרעם הרעים, היה צווח, אולי מפני שנזכר בגשמי הזעף ביערות מולדתו. קול המים הזורמים הביאוֹ לידי טירוף; הוא היה מתעופף בפראות, נוסק אל התקרה, הופך הכל, ויוצא דרך החלון לבוסס בגן; אבל היה חוזר מיד ונעמד על אחד מסורגי האח, מנתר כדי לייבש את נוצותיו ואגב כך מציג פעם את זנבו ופעם את מקורו.

בוקר אחד, בחורף הנורא של שנת 1837, שמה אותו לפני האח, בגלל הקור, ומצאה אותו מת, באמצע כלובו, ראשו למטה, וטפריו בתוך חוטי הברזל. נראה שהשבץ קטל אותו. היא היתה סבורה שהורעל בפטרוֹסיליה; ואף-על-פי שלא היו לכך שום ראיות, חשדה בפַבּי.

היא בכתה כל-כך עד שגברתה אמרה לה: "אז תני שיעשו לך ממנו פוחלץ!"

היא נועצה ברוקח, שתמיד התייחס יפה אל התוכי.

הוא כתב ללֶה אַוְר. ואחד פֶלַאשֶה קיבל עליו לעשות את המלאכה. אבל מאחר שחבילות שנשלחו בכרכרה הציבורית הלכו לאיבוד לפעמים, החליטה להביא אותו עד אוֹנפלֶר במו ידיה.

עצי-התפוח המעורטלים מעליהם עמדו בשורות משני צדי הדרך. מעטה קרח כיסה את התעלות. כלבים נבחו סביב החווֹת, והיא, כפות-ידיה תחת שכמייתה, בנעלי העץ השחורות הקטנות שלה ובסלהּ, צעדה במהירות, באמצע הדרך.

היא חצתה את היער, עברה את אוֹ-שֶן, והגיעה לסַן-גַטְיֶן.

מאחוריה, בתוך ענן אבק, נסחפת במדרון, דהרה ובאה, מתגלגלת כסופה, מרכבת-דואר גדולה. למראה האשה הזאת שאינה סרה מדרכה, הזדקף העגלון מעל לסוכך, וגם הרכּב צעק, ואילו ארבעת סוסיו, שנבצר ממנו לרסנם, החישו את מרוצתם; שני הסוסים הקדמיים נגעו בה; העגלון משך חזק במושכות והסיט אותם אל שולי הדרך, אבל בחמת-זעמו הרים את זרועו, ובמלוא התנופה הצליף בה בשוטו הארוך, מהבטן ועד פקעת שׂערהּ, צליפה כזאת שהיא נפלה פרקדן.

כששבה אליה הכרתה, פתחה קודם-כל את הסל. ללולו לא קרה כלום, למרבה המזל. היא חשה צריבה בלחיה הימנית; וכשנגעה בה בידיה, הן היו אדומות. דמה ניגר.

היא התיישבה על ערמת חצץ, הספיגה את פניה בממחטתה, אחר-כך אכלה חתיכת לחם ששׂמה בסלה על כל צרה שלא תבוא, וניחמה עצמה על פצעה בהתבוננות בציפור.

כשעמדה במרומי אֶקְמוֹוִיל ראתה את אורותיה של אוֹנפלֶר מתנוצצים בחשכת הלילה כהמון כוכבים; הלאה משם השתרע הים, מעורפל. ואז אחזה אותה חולשה והיא נעמדה; וסבלות ילדותה, ומפח-הנפש מאהבתה הראשונה, ונסיעתו של אחיינה, ומותה של וירג'יני – כל אלה, כגלי הגאות, שבו בבת-אחת, ועלו אל גרונה וחנקוה.

אחר-כך ביקשה לדבר עם רב-החובל של הספינה; ואף שלא אמרה לו מה היא שולחת, נתנה לו הנחיות.

פֶלַאשֶה החזיק אצלו את התוכי זמן רב. שוב ושוב הבטיח להחזירו בשבוע הבא; כעבור שישה חודשים הודיע שנשלחה תיבה ומאז לא שמעו עליה כלום. נראָה שלולו לא יחזור עוד לעולם. "ודאי גנבו לי אותו!" אמרה בלבה.

לבסוף הוא הגיע – והוא כלול בהדרו, זקוף על ענף של עץ שהוברג אל בסיס של מהגוֹני, רגלו האחת באוויר, ראשו נטוי, והוא מנקר באגוז, שעושה-הפוחלצים, מאהבתו לפאר, צבעוֹ בצבע זהב.

היא סגרה אותו בחדרה.

המקום הזה, שרק מעטים הורשו להיכנס אליו, דמה גם לבית-תפילה וגם לבַּזאר, מרוב תשמישי-הקדושה והחפצים השונים והמשונים שהיו בו.

ארון גדול לא הניח לפתוח כראוי את הדלת. מול החלון הנשקף אל הגן היה צוהר עגול שניבט אל החצר; על שולחן, על-יד המיטה המתקפלת, היו קנקן מים, שני מסרקים וקוביית סבון כחול בתוך צלחת סדוקה. על הקירות נראו מחרוזות-תפילה, קמיעות, כמה איקוניות של הבתולה הקדושה, אגן של מי-קודש עשוי אגוז קוקוס; על השידה, המכוסה בפיסת בד כמו בכנסייה, היתה התיבה העשויה צדפים שנתן לה ויקטור; וגם מזלף וכדור, וכמה מחברות, וספר הגיאוגרפיה המאוּיר, וזוג נעליים; ועל המסמר של הראי, תלוי בסרטיו, כובע הפלוּסין הקטן! פֶליסיטה אף הרחיקה לכת במנהגי הכבוד האלה שלה עד כדי שמירת אחד ממעיליו של האדון. את כל החפצים הישנים, שמרת אוֹבֶּן לא רצתה בהם עוד, לקחה אל חדרה. וכן היו שם פרחים מלאכותיים בקצה השידה ודיוקן של הרוזן ד'אַרטוּאָה בגומחת האשנב.

בעזרת לוחיות הוצב לולו על אצטבה של הארובה שבלטה אל תוך החדר. בוקר-בוקר, כשהקיצה משנתה, היתה רואה אותו באור השחר, ונזכרת בימים שעברו, ובמעשים חסרי-חשיבות לפרטי פרטיהם, בלי כאב, בשלוות נפש.

מאחר שלא היה לה שיח-ושיג עם שום אדם, חיתה לה במין תרדמה של סהרורים. התהלוכות של חג לחם-הקודש היו מעוררות אותה לחיים. היא היתה הולכת לאסוף אצל השכנים פמוטות ומחצלות לקשט בהם את שולחן הפולחן שהועמד ברחוב.

בכנסייה היתה מתבוננת כל העת ב"רוח-הקודש" ומצאה שיש בה משהו משל התוכי. הדמיון נראה לה ברור אף יותר בתמונה אחת מאֶפּינַל, שצויר בה טקס הטבילה של משיחנו. "רוח-הקודש", בכנפיה הארגמניות ובגוף האיזמרגד שלה, אכן היתה צלמו של לולו.

היא קנתה אותה ותלתה אותה במקום הרוזן ד'ארטוּאָה – וכך ראתה את שניהם במבט אחד. הם התחברו יחד במחשבתה: התוכי נתקדש על-ידי הזיקה הזאת לרוח-הקודש, ורוח-הקודש נהיתה בעיניה חיה יותר ומובנת. אי-אפשר שאלוהים בחר בְּיונה לדבר מגרונה, שהלא החיות האלה אין להן קול, אלא ודאי בחר באחד מאבותיו של לולו. ופֶליסיטה אמנם היתה מביטה אל התמונה שעה שהתפללה, אבל מזמן לזמן היתה מסיבה מעט את עיניה אל הציפור.

פעם אחת חשקה נפשה להצטרף אל מסדר הבתולה הקדושה. מרת אוֹבּן הניאה אותה מזה.

מאורע חשוב אירע: נישואיו של פול.

אחרי שהיה תחילה לבלר של נוטריון, ואחר-כך עסק במסחר, במכס, באגף המסים, ואפילו עשה נסיונות להתקבל ל"רשות המים והיערות", הנה עתה, כשמלאו לו שלושים ושש, נחה עליו פתאום רוח אלוהים והוא מצא את ייעודו: משרד הרישום! ושם הראה כשרונות גדולים כל-כך עד שמפקח מחוזי אחד הציע לו את בתו לאשה והבטיח לו את חסותו.

פול, שדעתו נתיישבה עליו, הביא אותה אל אמו.

היא דיברה סרה במנהגיה של פּון-לֶוֶק, התנהגה כנסיכה, העליבה את פליסיטה. כשהסתלקה, נשמה מרת אוֹבּן לרווחה.

בשבוע שלאחר-כך נודע שמר בּוּרֶה מת בברֶטוֹניה תחתית, בפונדק. השמועה שהתאבד נתאמתה; התעוררו ספקות לגבי הגינותו. מרת אוֹבּן עיינה בספרי החשבונות שלה ומהר מאוד גילתה את קופת-השרצים שלו: מעילות בחובות, מכירת עצים בגניבה, קבלות מזויפות, וכו'. ומלבד זאת גם היה לו בן לא-חוקי ו"יחסים עם מישהי מדוֹזוּלֶה".

המעשים המחפירים האלה צעירוה מאוד. במארס 1853 תקפו אותה כאבים בחזֶה; לשונה נראתה כמכוסה בעשן; העלוקות לא הקלו את המחנק; ובערב התשיעי נפחה את נפשה והיא בת שבעים ושתיים בדיוק.

חשבו אותה לזקנה פחות, בגלל שׂערה החום שמחלפותיו עטרו את פניה החיוורות, המחוטטות. רק ידידים מעטים התאבלו עליה, שכן היתה בהליכותיה יהירות מרחקת.

פליסיטה ביכתה אותה שלא כמו שמשרתים מבכים את אדוניהם. מותה של גברתה לפניה בילבל אותה, נראה לה מנוגד לסדרי-בראשית, נורא ובלתי-נסבל.

כעבור עשרה ימים (פרק-הזמן הנדרש כדי לחוש ולבוא מבֶּזַנסוֹן), הופיעו היורשים. הכלה חיטטה במגירות, בחרה לה רהיטים, את השאר מכרה, ואחר-כך חזרו אל משרד הרישום.

כורסתה של הגברת, שולחנה העגול הקטן, מחמם-הרגליים שלה ושמונת הכסאות נעלמו! במקומן של התמונות נראו ריבועים צהובים על הקירות. הם לקחו אִתם את שתי המיטות הקטנות, עם מִזרניהן, ובארון לא היה עוד שום חפץ מכל חפציה של וירג'יני! פליסיטה עלתה אל חדרה שיכורה מצער.

למחרת היתה מודעה על הדלת; הרוקח צעק לה לתוך אוזנה שהבית מוצע למכירה.

ברכיה פקו, והיא נאלצה לשבת.

יותר מכל התעצבה על שיהיה עליה לעזוב את חדרה – ללולו המסכן נוח בו כל-כך. היא עטפה אותו במבט חרד, התחננה אל רוח-הקודש, וקנתה לה הרגל של עובדי-אלילים לומר את תפילותיה בכריעת ברך לפני התוכי. לפעמים פגעה השמש שחדרה בעד האשנב בעין הזכוכית שלו והתיזה ממנה קרן אור זוהרת שהביאה אותה לידי אֶקסטזה.

היתה לה קצבה של שלוש מאות ושמונים פרנק שהניחה לה גברתה. הגינה סיפקה לה ירקות. אשר לבגדים, היה לה מה ללבוש עד סוף ימיה, וכדי לחסוך במאור היתה שוכבת לישון עם דמדומים.

היא כמעט ולא יצאה כלל מהבית, כדי שלא תצטרך לעבור על-פני החנות לממכר חפצים משומשים, שאחדים מהרהיטים הישנים היו מוצגים שם לראווה. מאז תקפה אותה הסחרחורת היתה גוררת רגל אחת; ומאחר שכוחה תש והלך, היתה אימא סימון, שחנות המכולת רוששה אותה, באה בוקר-בוקר לחטוב לה עצים ולשאוב מים.

עיניה כהו והלכו. תריסי-העץ לא נפתחו עוד. עברו שנים רבות. והבית לא הושכר ולא נמכר.

מחשש שמא יגרשוה, לא ביקשה פליסיטה שייעשו תיקונים כלשהם. קרשי הגג נרקבו והלכו; ובאחד החורפים היה הכר שלמראשותיה רטוב כל הזמן. אחרי הפסחא החלה לירוק דם.

אז קראה אמא סימון לרופא. פליסיטה ביקשה לדעת מה מחלתה. אבל מאחר שהיתה חירשת מכדי לשמוע, לא קלטה אלא את המלים: "דלקת ריאות". זה היה מוכר לה, והיא ענתה חרש:

"אה! כמו לגברת," שכן נראָה לה טבעי שתלך בעקבות גברתה.

מועד הצבת השולחנות לחג לחם-הקודש קרב.

השולחן הראשון הועמד תמיד לרגלי הגבעה, השני לפני בית הדואר, והשלישי באמצע הרחוב בערך. על השולחן הזה היתה תחרות ולבסוף בחרו נשות הקהילה בחצרה של מרת אוֹבּן.

הלחץ בחזהּ והקדחת החמירו. פליסיטה דאבה על שאינה עושה כלום למען שולחן החג. אילו לפחות יכלה לשים עליו משהו! ואז עלה בדעתה התוכי. אין זה יאֶה, התנגדו השכנות. אבל הכומר נתן את הסכמתו; והיא, מרוב אושר, הפצירה בו שיקבל לידיו, אחרי שתמות, את לולו, הנכס היחיד שלה.

מיום שלישי ועד שבת, ערב חג לחם-הקודש, הלכו ותכפו שיעוליה. בערב היו פניה מכוּוצות, שפתיה דבקו לחניכיים, היא החלה להקיא; ולמחרת, לפנות בוקר, הורע לה מאוד והיא ביקשה לקרוא לכומר.

שלוש זקנות עמדו אצלה בשעת המשיחה האחרונה. אחר-כך הודיעה שיש לה צורך לדבר עם פַבּי.

הוא בא בבגדי חג, ולא הרגיש בנוח באווירת הנכאים הזאת.

"סלח לי," אמרה והתאמצה לפשוט את זרועה, "חשבתי שאתה הוא שהרגת אותו!"

איזה מין פטפוטים אלה? לחשוד בו ברצח, באיש כמוהו! והוא התרגז, עוד רגע היה מקים מהומה.

"הלא אתה רואה שהיא כבר לא שפויה בדעתה!"

מפעם לפעם דיברה פליסיטה אל צללים. שלוש הזקנות הלכו להן. אמא סימון אכלה את ארוחת-הצהריים.

כעבור שעה קלה לקחה את לולו והגישה אותו אל פליסיטה:

"זהו! עכשיו תגידי לו שלום!"

אף-על-פי שהוא לא היה גווייה, התולעים אכלוהו; אחת מכנפיו היתה שבורה, המילוי ביצבץ לו מבטנו. אבל היא, שכבר היתה עיוורת, נשקה לו על מצחו ואימצה אותו אל לֶחיה. אמא סימון שבה ונטלה אותו ממנה לשימו על שולחן החג.

ה

האפרים הפיצו ריח קיץ; זבובים זימזמו; השמש הבהיקה את מי הנהר וחיממה את לוחות הצפחה. אמא סימון, שחזרה לחדר, נרדמה בשקט.

צלצולי פעמון העירו אותה; תפילת הערבית הסתיימה. הזיותיה של פֶליסיטה שככו. היא חשבה על התהלוכה ובתוך כך גם ראתה אותה, כאילו היא הולכת אחריה.

כל ילדי בית-הספר, זמרי המקהלה ומכבי-האש צעדו על המדרכות, ובאמצע הרחוב עברו בסך: בראש, שומר הכנסייה חמוש ברומח שלו, השַמש ובידו צלב גדול, המורה המשגיח על הזאטוטים, הנזירה החרדה לילדותיה הקטנות; שלוש מבין החמודות ביותר, מסורקות כמלאכים, פיזרו עלי ורדים בחלל האוויר; הדיַאקוֹן בזרועות פרושות, ניצח על המוסיקה; ושני מקטירי קטורת נסבו על כל צעד כלפי תיבת לחם-הקודש, שהאדון הכומר, בגלימת-המיסה היפה שלו, נשא אותה מתחת לחופת קטיפה ארגמנית, אחוזה בידי ארבעה גבאים. המון אדם נהר מאחוריהם, בין יריעות הבד הלבנות המכסות את קירות הבתים; והתהלוכה הגיעה אל רגלי הגבעה.

זיעה קרה ליחלחה את צדעיה של פליסיטה. אמא סימון הספיגה אותם בפיסת בד ובתוך כך אמרה בלבה שיום אחד יבוא גם התור שלה.

רחש ההמון גבר, רגע היה חזק מאוד, והתרחק.

מטח צליפות הרעיד את השמשות. הרכבים הם הנותנים כבוד לתיבת לחם-הקודש. פליסיטה גילגלה את עיניה ואמרה, בקול רם ככל שיכלה:

"הוא בסדר?" חרדה לתוכי.

חבלי גסיסתה החלו. חירחור, שתָכף והלך, הגביה את צלעותיה. בועות קצף צצו בזוויות פיה, וכל גופה רעד.

כעבור שעה קלה נשמעה נהמת האוֹפיקלֵידים¹, קולותיהם הצלולים של הילדים, וקולם העמוק של הגברים. לפרקים נדם הכל, והלמות הצעדים, שפרחים עימעמוה, נשמעה כעדר העובר באחו.

הכמרים הופיעו בחצר. אמא סימון טיפסה על כיסא כדי להגיע אל הצוהר העגול, וכך יכלה להשקיף על שולחן החג.

זרים ירוקים היו תלויים עליו והוא היה מקושט בתחרים אנגלי. בתווך היתה מסגרת קטנה ובה שרידים מקודשים, בפינות היו שני ענפי תפוז פורחים, ולכל אורכו פמוטות כסף ואגרטלי חרסינה, שחמניות מיתמרות מהם, וחבצלות, ואדמונים, ואצבעוניות, ואגודות של בקעצורים. תל הצבעים העזים הזה השתפל באלכסון מהמדרגה הראשונה עד לשטיח והלאה על המרצפות; ודברים משונים צדו את העין. מסכרת של כסף מוזהב עם כתר של סיגליות, עגילים משובצים אבני אלנסוֹן התנוצצו על מצע של טחבים, שני פרגודים סיניים הציגו לראווה את נופיהם. לולו, מוסתר תחת ורדים, לא גילה אלא את מצחו הכחול, הדומה ללוחית של אבן-כַּחַל.

הגבאים, זמרי המקהלה והילדים נערכו בשלושת צדי החצר. הכומר עלה לאטו במדרגות והניח על התחרים את שמש הזהב הגדולה שלו, הקורנת. הכל כרעו על ברכיהם. הושלך הס. ובזיכי הקטורת, שנעו במלוא התנופה, החליקו על שרשרותיהם.

אד תכול עלה אל חדרה של פליסיטה. היא שירבבה את נחיריה ושאפה אותו בחושניות מיסטית; אחר-כך עצמה את עפעפיה. שפתיה חייכו. פעמיות לבה הואטו זו אחר זו, כל אחת עמומה מקודמתה, שקטה ממנה, כמעיין חרב והולך, כהד נמוג; וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה.

*מתוך הקובץ "שלושה סיפורים", עם עובד, 1992.

---

1. כלי-נשיפה גדול, עשוי נחושת, שאינו נפוץ עוד כיום.