קראו ב:
כל כך קָצרה רוחם של מעסיקיו החדשים של מ’ לראות אותו משתבץ סופסוף במשרתו ומביא להם את התועלת שרק הוא, הסתבר, יכול, עד שחטפו אותו ממש מחייו, מחיינו, מהמעבדה שלו, והטיסו אותו אליהם עשרה ימים לפני שאני ארזתי ואפסנתי את קיומנו הקודם – על חשבונם, כולל הקנס לבעל הבית על קיצור החוזה – והצטרפתי אליו עם שני הילדים. יצאנו ביום אפור וטחוב, דולף גשם, חצינו את קו המשווה שקועים בשינה ופקחנו עיניים בעיר זוהרת בשמש קיץ, פרושה על גבעות ירוקות שהשתפלו עד הים, רק החוף הלבן בינן ובינו.
על אחת הגבעות האלה עמד הבית שנשכר עבורנו, צבוע ורוד חיוור מבחוץ כמנהג המקום ומרוהט כולו, עד הסכו"ם, עד הסדינים, עד התמונות על הקירות, ציורים בסגנון נאיבי של אמנים מקומיים. פעם בשבוע בא גנן, בחור שחור בכובע מצחייה, לרסן את צמחיית הגן. גם כובסת באה והלכה, וטבחית, וזוג מנקים, להבריק את החלונות שמפרץ הטורקיז נשקף דרכם עז ונוצץ כאילו היו חסרי זגוגיות. אף פעם לא היינו לבד. איש מהם לא דיבר אנגלית, וכשכיליתי את סך כל אפשרויות הפנטומימה הייתה סוכנת הבית, לִידיה, נחלצת לעזרתי, באנגלית במבטא רך ומרגיע. היא גם הייתה היחידה שבאה יום-יום: כשקמתי בבוקר – מ’ יצא לעבודה בטרם אור – היא כבר הייתה בבית, עגלגלה, בשמלה רחבה, ראשה עטוף במטפחת צבעונית, עסוקה במשהו, מחלקת הוראות בתקיפות חרישית, מעניקה לי עוגן בעצם נוכחותה. לפעמים דימיתי שכלל לא עזבה בערב הקודם. פעמים רבות יותר לא הבנתי איך אנחנו, שבבית (עוד לא התרגלתי לומר "בבית הקודם") לא הייתה לנו אפילו עזרה שבועית, זקוקים כאן לעובדים רבים כל כך כדי לצלוח את הימים. הפכנו את עורנו. מ’ הפך את עורו, התחלתי לנחש כבר כשקיבל אותנו בשדה התעופה, רוחו קצרה להשאיר אותנו בבית ולשוב לעבודה, להמשיך לפתח את מה שבא לפתח כאן.
ניסיתי לחשב כמה עלה כל זה והסתחררתי. ואם כדאי להם להוציא סכומים כאלה כדי להעסיק את מ’, צאי וחשבי לאיזו תמורה הם מצפים – צאי וקווי שאת והילדים אינכם חלק ממנה. דרכו של הכסף שהוא עיוור למהמורות, לקשיים, להתנגדות, רואה רק את מבוקשו. מ' היה אפידמיולוג לא עלום שם ולא בעל שם עולמי. דומה שפנו אליו מיד כשהחל המוניטין שלו לחרוג מגבולות ארצנו. מה בדיוק התבקש לייצר כאן עבורם לא הצלחתי להבין מתשובותיו המעורפלות, ופחדתי לנחש. מילאתי את המקום שהוכן עבורי אם לא בשמחה, הרי גם בלי להקשות קושיות, קל וחומר להתמרד. כעבור שבוע התווסף לצוות הטורחים עלינו נהג שלקח את הילדים בבוקר לבית ספר פרטי והחזיר אותם אחר הצהריים – היה לו כובע מצחייה דמוי כובע שוטר, שעורר בהם עליצות רבה – ואני נשארתי בבית עם העובדים המתחלפים מדי יום ועם לידיה התמידית. יום אחד גיליתי נוכחות נוספת שנעלמה מעיניי עד אז: במבואה, מאחורי הדקל הננסי, חרטומה הרוטט של מצלמה צמודה לקיר עקב אחרייך באשר הלכת. שלושה ימים חלפו עד שהצלחתי למצוא רגע לספר למ’: אחת לכמה זמן היה בא הביתה לאכול איתנו ארוחת ערב מוקדמת לאושרם של הילדים, וחוזר אחר כך לעבודה. חיכיתי שהילדים יקומו מהשולחן, נשארנו רק אנחנו ולידיה, שהתהלכה ופינתה את הכלים בחיוכה הקל הקבוע. "רק מצלמה אחת מצאת?" צחק. "כמו בכל בית אחר ברובע הזה, יש לנו מצלמות נגד פורצים."
"נגד פורצים או נגד פולשים?" שאלתי. מ’ שוב צחק, כאילו התבדחתי, ואז נישק אותי וקם ללכת, לובש את הז'קט שלו בדרכו החוצה, כמו דמות של גבר ממהר בסרט, ולפני שהספקתי ללכוד אותו במבטי ולהפוך אותו שוב למ’ המוכר, נעלם. מרחוק שמעתי את זמזום המצלמה שהסתובבה אחריו במבואה ואחר כך את הדלת הנסגרת. לידיה שאלה אותי אם אני רוצה קפה.
לא גיליתי מצלמות נוספות בבית, גם לא יכולתי לחפש באין לי כמעט רגע אחד לבד, בלי שום עובד בקרבתי. וממילא מצלמות יכלו להסתתר בכל מקום, בתוך כל עציץ או מנורת תקרה, כל מראָה או מסך טלוויזיה או קיר שלם יכלו להיות מצלמה גדולה. יכולתי לברוח לגן, לקרוא שם את כל הספרים שלא הספקתי בחיים התזזיתיים הקודמים, בין העבודה לילדים ולדירה הצפופה התובענית, אבל הגן היה ג'ונגל בזעיר אנפין, צפוף וסמיך, ומלבד ערסל, שטלטוליו הסבו לי בחילה, היה אפשר לשבת שם רק במשטח מרוצף זעיר על כיסאות ברזל עתיקים, שפיתוחיהם חרצו סימנים על הגב. למרבה הפליאה, קולות פכפוך של נחל קטן או מזרקות, שנשמעו מתוך הבית, נעלמו ברגע שיצאת החוצה לגלות את מקורם, כמשטים בך. במקומם נשמע כמדומה זמזום מנוע קרב ומתרחק וחוזר חלילה, כאילו מכונית לא נראית חגה סביב הבית. כשניסיתי לתהות על כך באוזני לידיה היא רק חייכה במבוכה, כנראה לא הבינה אותי. לא מים ציפו לי בגן אלא יתושים שנשכו בי באכזריות והניסו אותי בחזרה פנימה, שם הייתי יושבת זקופה כמו אורחת על קצהָ של איזו כורסה, תחת כנפי הקש של מאווררי התקרה, עיניי בוהות בספר ובאוזניי פיסות שיחה בין המשרתים שלא הבנתי בהן מילה, וככל הידוע לי יכולות היו לעסוק בי. כשקמתי לעבור לחדר אחר, הדמויות החייכניות בציורים נעצו בי מבטים מתמונה לתמונה, מקיר לקיר. התחלתי לחשוש שדעתי מתערערת. באחד הימים ההם דיברתי עם אחותי. צעדתי עם הטלפון מצד לצד על השטיח העמוק בחדר השינה וניסיתי להסביר לה, וליתר דיוק לרמוז לה, כי עלה בדעתי שהשיחה מוקלטת, או משודרת, או מוּאזנת. יכולתי לשמוע איך היא הולכת ונסוגה ממני כשחזרה ואמרה, "את חייבת להירגע." היה נדמה לי ששמעתי רשרוש מאחורי הדלת הסגורה. ניתקתי את השיחה ויצאתי לפרוזדור. לידיה באה לקראתי ואמרה שנשלח אליי מהמשרד סל פירות כדי לאחל לי יום נעים, ואם ארצה כמה פרוסות אננס ומנגו ופפאיה.
בערב ההוא, בשעת הארוחה, הילדים סיפרו לי כרגיל על יומם בבית הספר, ואני הנהנתי ואפילו הגבתי ושאלתי שאלות מדי פעם, אבל לא הקשבתי להם ולא לעצמי, אלא פנימה, למשהו שהתחבט בירכתי מוחי וניסה להיחלץ.
הילד אמר: "…ובהפסקות אנחנו נפגשים –"
"בחצר," השלימה הילדה.
"… ואפילו כשיש מלא ילדים סביבנו –"
"אף אחד לא יכול להבין מה אנחנו מדברים," צחקה הילדה בעונג, וידי שבחשה במזלג בתוך האורז והשעועית, נעצרה. שקט גמור השתרר עליי, ובלע את קולות הילדים, ואת רחש המאוורר מעלינו, ואת פכפוך המים העלומים מחוץ לחלונות, ואת צעדיה של לידיה. רגע אחד, ואחריו שוב שמעתי וראיתי והבנתי הכול. פניתי אל לידיה, שהניחה איזה כלי על השולחן, ואמרתי לה כלאחר יד, בשפתנו: "תוכלי להעביר לי את הלחם?"
היא נטלה את טס הלחם וקירבה אותו אליי, ואז ראיתי את חיוכה קופא ואת פניה השחומות מלבינות. ידה התאבנה באוויר, והיא שמטה את הטס על השולחן כאילו אזל כוחה בבת אחת (הילדה הביטה בפליאה, הילד לא שם לב, הוא עדיין דיבר) וכשלה אל המטבח. קמתי ומיהרתי אחריה.
"לידיה," אמרתי אל גבה (היא חיפשה קדחתנית את התיק שלה במזווה), "בבקשה אל תדאגי, אני לא אגלה להם."
היא חטפה את התיק והסתובבה אליי, מימיי לא ראיתי פנים מבועתות כל כך. "את לא מבינה," אמרה לי בשפתנו, בלי זכר למבטאה המקומי הרך. "הם כבר יודעים. העונש כבר בדרך אליי."
היא פנתה לצאת, אבל כעבור צעדים אחדים נעצרה וחזרה לחדר האוכל, נשקה לכל אחד מהילדים על ראשו, והסתלקה בריצה.
בלילה התאמצתי להישאר ערה עד שמ' חזר, לקראת שתיים בבוקר. הקשבתי לבגדיו הנשמטים אחד-אחד עד שחשתי את הטפיחה על המזרן כשקרס למיטה. הסתובבתי אליו ואחזתי את פניו בידיי בתחינה.
"לידיה יודעת את השפה שלנו," לחשתי לו, "היא ריגלה אחרינו מהרגע הראשון."
מ' ליטף את לחיִי בעיניים עצומות. "את חייבת להירגע," אמר. ידו החליקה ממני וצנחה אל הסדין.
"בשביל מה," התחננתי. "אתה כבר שלהם, אנחנו בידיהם. למה הם צריכים לעקוב אחרינו."
הוא מלמל משהו ונרדם. אישי, הלוחם הנחוש במחלות הזמן הזה, אויבם המר של נגיפים מדבקים וחיידקים עמידים. לְמה הייתָ. מה אתה מפתח עבורם בקדחתנות כזאת, מה יהיה על העולם כשיְשַלחו בו את מעשה ידיך. כמה, הרחק מעבר לכל דמיון, יתעשרו בעליו אם יסחרו בו, אם רק יאיימו לשלחו. כמה אפסי במשוואה הזו ערך חייה של איזו לידיה (אם אמנם זה היה שמה) שכשלה, כמה קל להשליך אותה הצִדה. בכל זאת משהו בי – משהו שזכר כמה אהבה את הילדים, אהבה שחרגה מכל העמדת פנים – התעקש עליה. כאילו ניחשתי שאם אוותר עליה תהיה זו תחילת הוויתור על עצמי. למה הייתי צריכה לטמון לה מלכודת.
למחרת בבוקר קמנו הילדים ואני בפעם הראשונה אל בית ריק. כשבא הנהג, הילדה נצמדה אליי וסירבה ללכת לבית הספר. ביקשתי משניהם (כבר הייתה להם איזו שליטה בשפת המקום) שיאמרו לו להשאיר את הילד בבית הספר ולחזור מהר הביתה. עמדנו שתינו לפני השער וחיכינו לו. הסתובבתי לאחור להביט בבית. הצמחייה נראתה כמו אורבת לרגע שנסתלק כדי לבלוע את הבית, לכסות ורוד בירוק, להחזיר לגבעה את אשר לגבעה. כשחזר הנהג ויצא לפתוח לנו את הדלת למושב האחורי, הוריתי לו באמצעות הילדה להסיע אותנו אל ביתה של לידיה. ראיתי תחילתו של הנהון – מורגל היה בציות – וגוויעתו בטרם עת.
"הוא אומר שהוא לא יודע את הכתובת," אמרה הילדה, אבל אני הדפתי אותה בעדינות אל תוך המכונית ונכנסתי אחריה. הנהג עמד עוד רגע בחוץ, נבוך, ואחר כך סגר את הדלת אחרינו ונכנס גם הוא, מצחת כובעו מורכנת וידיו מהססות מעל ההגה. שמתי לב שמה שנראה לי עד כה דמוי כובע שוטר היה כובע של נהג צבאי.
"תגידי לו שייסע לשם מיד," אמרתי, "אין לנו רגע לאבד." הנהג נענה למצוקה בקולי לפני שהילדה תרגמה לו. כאילו גמר אומר בבת אחת, התניע והתחיל לנסוע במהירות במורד הגבעה, בצִדה שניבט אל פנים הארץ. מהצד הזה, שחלונות הבית התעלמו ממנו, לא היה אפשר לנחש כלל את קרבתו של הים. ככל שגלשנו מטה בכביש התלול הלכו הבתים והתרפטו, הווילות הוורדרדות וגניהן התחלפו בבניינים בלויים, מתפוררים, דחוקים זה אל זה, אכולי עזובה וכתמי לחות. הנהג נעצר לבסוף מול אחד מהם, יצא לפתוח לנו את הדלת – אנחנו יצאנו לפני שהספיק – ואמר משהו לילדה. "קומה ראשונה, דלת אחרונה מימין," אמרה לי. בכניסה לבניין הצליף בפנינו ריחה הנחרץ של הדלות. עלינו לקומה הראשונה בריצה, יד ביד, בלי לגעת במעקה המדרגות החלוד. בקצה המסדרון הדלת הייתה פתוחה למחצה, ובאפלולית ששררה דימיתי לראות כמין צל שקוף בשמלה רחבה חומק החוצה, מרחף, ולהרף עין קיוויתי שהספקנו, כנגד מה שלבי כבר אמר לי, אבל אז הצצתי פנימה ומיד הִכה בי המראה, ההתנודדות הזו מן התקרה, והספקתי לכסות ברגע האחרון את עיני הילדה.
מתוך הספר "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" / טל ניצן (2021) בהוצאת 'אפיק – ספרות ישראלית'
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.