לוּטאן הזמינה אותי להיכנס לחדר מואר, עם קירות בהירים ותקרה גבוהה. לא הפתיע אותה שאני מצלצלת אצלה בדלת אחרי שלא התראינו שלוש שנים, בארץ זרה לשתינו. היא בקושי כיווצה גבות ומלמלה משהו בין השיניים, כאילו מעצבן אותה שהתעכבתי. היא גם לא רצתה לדעת למה הגעתי מבנגקוק ולא הציעה לי תה, אבל אני ידעתי שאצל לוטאן ביקורים לא קוטעים שום דבר ורק עושים לה קצת מצב רוח רע. אחר כך, בלי להתנצל, התיישבה מול הטלוויזיה והמשיכה לצפות באיזה תוכנית. סיקרן אותי לדעת כמה היא מבינה: היא דוברת הוֹקְיֵן, אחת מחמש השפות של סין, ולא מוכנה ללמוד שום שפה אחרת. למעשה היא מאמינה ששפה חדשה היא בסך הכול מבטא שונה שנדבק לך עם הזמן. את זה אמר לי בזמנו בעלה, כששאלתי אותו למה לוטאן לא נרשמת לקורס אנגלית. "היא אומרת שהמבטא של בּרָייטון יבוא לה עם השנים. צריך לחכות."

עד כמה שידעתי, הם הגיעו למלזיה רק שנה וחצי לפני כן; לא הרבה זמן בשביל שיידבק לך מבטא.

החדר היה מרווח, מרוצף בשחור ולבן. ארגזי הובלה עמדו פה ושם ובאחת הפינות, על שטיח שכתוב עליו מלון צ'אנג, היתה ערמה של עשרות נעליים מלוכלכות. כדי לעמעם את האור – בלי הצלחה רבה, כי האור בפֵּנאנְג חודר הכול, כאילו יש בו איזה תכונה מעבר לאור עצמו – הם תלו על החלונות בגדים ומגבות, חולצות, מפות וז'קט של חליפה. הדלתות עמדו פתוחות, אבן ענקית בלמה את דלת הכניסה, והקישוט היחידי – מסך נייר אדום – התנדנד מכבל דקיק. סערה התקרבה מצפון-מזרח. בדרך הרסה הסופה בתי דקל והטביעה אלפי זֵבּואים מבויתים, אבל בינתיים מיצתה את עצמה ומשבי הרוח העדינים בין צמרות העצים רק פטרו אותנו מהחום. ברק הבזיק בשמיים, כאילו מישהו מצלם אותנו מלמעלה. גוש עננים שחור עבר על פני החלון שמולו נתלה הז'קט; פתאום ריחף פנימה ריח שונה, מין ערבוב של אדמה רטובה ומרתפים, שלא דמה בכלום לריח הדביק והרקוב של החום. כמה קילומטרים משם החיות בג'ונגל צווחו בפחד נורא, פחד של יצורים שלא זוכרים שהגשמים נגמרים. לוטאן ישבה בתנוחת לוטוס, עם הידיים על כפות הרגליים הזעירות שלה, עדינות עד כדי כך שהן נראות יותר כמו ידיים, והביטה בדלת האחורית בביטחון מלא שהרוח יביא אתו משהו. והיא לא טעתה. אשכול של עלים ופרחים רקובים בגודל של כדורי טניס התעופף פנימה, ובסופו של דבר הסתבך סביב הרגל של כיסא. לוטאן ניגשה בזריזות יוצאת דופן אל אחד הארגזים, הוציאה מתוכו בודהה עם פרצוף קוף עשוי מאיזה חומר כהה, שלוש קערות מתכת ובקבוקון, וארגנה מזבח באחת הפינות. היא טפטפה לקערות טיפות מהבקבוק, הניחה לרגלי הבודהה כמה פרחים רקובים וסילקה את ערימת הנעליים כדי שתוכל לכרוע על הברכיים על השטיח של מלון צ'אנג. התפילה נמשכה כמה שניות. אבל לא צריך יותר מזה: אם אלוהים זוכר – ואם הוא זוכר הוא מוכרח לזכור לנצח – לא חשוב כל כך כמה נמשכת התפילה; ואם הוא לא זוכר, אנחנו אבודים; כי גם השכחה שלו בהכרח נצחית.

כשגמרה להתפלל, ובאותה המהירות, לוטאן הביאה מהמטבח תה וכדורוני אורז חמוצים-מתוקים. היא התיישבה לידי בשקט והתחילה לגזור מתוך לוח שנה את כל התמונות של משפחת המלכות הבריטית. אני לא יודעת אם התפילה קודמת תמיד לטקס כדורי האורז, או שעכשיו החליטה בכל זאת לברך אותי לשלום בלי להגיד לי מלה. באותו רגע לא נראה לי חשוב במיוחד להכיר את הסדר, וגם לא את הסיבות. התמתחתי ושתיתי את התה, שהיה מבושם ביסמין. בטלוויזיה המשיכו לדבר בשפה ששתינו לא הבנו, ובחוץ התאדה המבול ברגע שנגע באדמה. בהדרגה נעלמה המועקה שעוררה אצלי קבלת הפנים המשונה והתחלתי להרגיש עייפות – מה שדומה לתחושת אמון.

נדמה היה לי שמתממשת התחזית של מָלקולם מלפני שנתיים, כשהמרצים בבית הספר הפוליטכני בברייטון דיברו על האופי של לוטאן. "אשתו של סטיב," אמרו, "יושבת שעות בלי לזוז… היא לא עושה כלום… סטיב מוצא אותה אחרי העבודה באותו מקום שבו השאיר אותה בבוקר… המסכן צריך לרוץ להביא משהו לאכול… לא מעניין אותה כלום… הזמנו אותה למסיבה ו…"

מָלקולם הגן עליה בלהט. הוא אמר שהשאלה האמיתית היא למה מרגיז אותנו כל כך שלוּטאן לא עושה כלום; וחוץ מזה, הוסיף בסמכותיות המסתורית של אחד שחי עשרים שנה באינדונזיה, "עוד יבוא יום ותראו את לוטאן עושה דברים."

ג'ון ענה לו שהאמונה שאנשי המזרח עושים משהו כשהם יושבים ומסתכלים על הקיר היא סתם קלישאה. הוא היה המתנגד הכי תקיף של מלקולם, ובחדר המרצים התפתחו ויכוחים ארוכים, שנמשכו גם בנוכחות התלמידים שכל הזמן באו להתייעץ אתנו על התזות שלהם. עד כדי כך, שלאורך תקופה מסוימת הוויכוחים האלה הפכו לאחד הבילויים שלנו וגם היינו מדברים עליהם במסדרונות כחלק מהחיים האקדמיים. מלקולם טען שהקלישאה היא דווקא האמונה שאנחנו, אנשי המערב, עושים משהו. "יש לנו זיכרון אובססיבי," אמר שוב ושוב. "אנחנו עושים כדי לזכור. האסיאתיים הרבה יותר מעשיים. הם מכירים בקיומה של השכחה." "Rubbish!" היה צועק אז ג'ון.

אפילו המזכירה, איזה בלונדינית מכוערת, התערבה פעם. כדי "לעזור לסטיב" הזמינה את לוטאן לבריכה של האוניברסיטה. לוטאן סירבה כמובן. "שום דבר לא מוצא חן בעיניה," פסקה אז המזכירה, כאילו השחייה היא הפרמטר המוחלט לְעניין בדברים. כשמלקולם שמע על התקרית הוא רתח מזעם. היה נדמה שהוא עומד להרביץ למזכירה או לשבור את השמשה של הכוננית. הוא צעק שמגוחך לשאוף לכך שלוטאן תעשה ספורט ותלך לקניות ברשתות המזון. הבלונדינית התייפחה: "אבל היא צריכה להסתגל…" מלקולם טרק את הדלת ודבריו הדהדו עד קצה המסדרון בחדרי החוג לבלשנות: "להסתגל? מה זה? כל מעבר מהמקום שנולדת בו מנוגד לטבע."

אבל ברגע שמלקולם נעלם המזכירה הוסיפה: "האשה הזאת מאמללת לסטיב את החיים."

אחת המרצות לצרפתית, ג'ינג'ית אנורקטית, ניסתה להרגיע אותה. "אי אפשר לחזור מהמזרח בלי לשלם מחיר." אני לא יודעת אם התכוונה למלקולם או לסטיב.

מלקולם היה מרצה בן חמישים בערך, שהסתובב עם שיער ארוך וסוודרים עם כתמים. הוא חזר מאינדונזיה, שם חי עשרים שנה, בלי שיסביר אי פעם למה. הוא היה אדם גס רוח שעבר שוב ושוב את גבול הטעם הטוב. הוא היה חורש את החנויות ברחוב סידני כדי למצוא ספרים בכל נושא שקשור במזרח, ומתווכח בצעקות עם מה שקרא בהם. שעות על גבי שעות היה יושב ומתקן בעט שלו את הגבולות של איים רחוקים. בהתקפי זעם היה קורע את הדפים מהספרים היקרים שקנה ברחוב סידני "כי הם כותבים מה שבא להם." הוא אכל במקומות מלוכלכים שתמיד נסגרו כעבור זמן קצר, והיה מתפעל ברכבת מבחורות עם מראה אסיאתי. כמעט כל המרצים האחרים, וגם המזכירה, דחו אותו באופן גלוי. היה לו שם רע, לאו דווקא בגלל ההתנהגות שלו אלא בגלל תכונה שהאנגלים לא סובלים: הוא היה מסוג הגברים שמתפעלים רק מטיפוס נשי אחד. אני חושבת שהחברה הבריטית רואה בהם איום פיזי: אולי האנשים שם חושבים שיש מרחק קצר בין רצח על רקע רומנטי לסיווג שיטתי כל כך של נשים. וחוץ מזה, היה ברור לגמרי שמלקולם מקנא בסטיב – המרצה מבריקסטון שהצליח לחזור מאינדונזיה עם אישה ענוגה שהתעניינה רק בפן אחד של התרבות האנגלית: לוטאן דרשה מאמא שלה להעתיק בשבילה את הדגמים שלבשה ליידי דִי. אבל טועה מי שחושב שרק התסכול הזה גרם למלקולם לומר מה שאמר.

כעת, בפֵּנאנג, בעיצומה של הסערה, הבנתי שהיה בדברים שלו הגיון מסוים. השקט של לוטאן עורר בנו אי נוחות מסיבות משלנו: הרי בין האובססיה שלה עם האופנה המלכותית, והמזבחות שהקימה לבודהה המצחיק שלה, והשעות שהעבירה מול תוכניות טלוויזיה שלא הבינה, היא היתה עסוקה לא פחות מכל בן תמותה אחר.

הגשם התחזק ונחלש ברגעים לא צפויים. לוטאן ישבה לידי והמשיכה לגזור מהלוח שמלות של ליידי די ושל הנסיכה מרגרט – דגמים שנועדו לנשים גבוהות, שהאמא שלה באינדונזיה תצטרך להפוך למיניאטורות.

"לוטאן," שאלתי, "לא נראה לך צירוף מקרים מדהים שאחרי שלא שמעתי מכם שנתיים, פתאום גיליתי שאתם גרים בפנאנג כשהלכתי לאיבוד ברובע הסיני של בנגקוק?"

לוטאן עצרה באמצע גזירת שכמייה ורודה.

"צירוף מקרים?" חזרתי ואמרתי, למקרה שהמשפט היה ארוך מדי בשבילה.

"לא," ענתה לוטאן. "נכנסת לבריטיש קָאוּנְסיל ושאלת עלינו."

"כן, כן, אבל נכנסתי כי היה לי חם, בכלל לא עלה על דעתי ש…"

לוטאן קימטה את המצח, כיווצה גבות בלתי נראות: "בעת מסע קשה לדעת מה מקרי ומה לא."

Here we are. אז היא יושבת במקום כדי לשלוט באירועים. האם  צירוף מקרים אפשרי למי שיושבת בלי לזוז? האם פגעתי בה כשאמרתי שקשה לי להאמין ששוב נפגשנו? הרוח שינה בינתיים כיוון ולקח את העננים השחורים למקום אחר. הטלפון צלצל. לפני שעניתי הסתכלתי על המכשיר כאילו הוא משהו שלא אמור להיות שם. על הקו היה סטיב. הוא אמר לי שיש לו הרבה עבודה, שאתרווח לי ואחכה לו. הוא לא שאל על לוטאן ואני תהיתי בשביל מה לעזאזל הוא צלצל, הרי הוא לא ידע שאני אצלו. חזרתי לספה. לוטאן הכניסה את הדגמים שגזרה למעטפה. עצמתי קצת את העיניים והתעוררתי רק כשסטיב טלפן שוב. בינתיים חלמתי משהו שכבר קרה לי – ההליכה לאיבוד בבנגקוק והאופן שבו איתרתי את סטיב ולוטאן. כשנגמר החלום החלטתי שזאת תהיה הגרסה שאספר, הגרסה הסופית. אם כי אני מודה שהיא קצת שונה ממה שקרה. הלכתי לאיבוד ברובע הסיני של בנגקוק, זה נכון, וגם שאלתי עליהם בבריטיש קאוּנסיל, אבל בחלום היו גם דברים אחרים. בכל מקרה אני מתבססת על הגרסה הזאת, כי אני לא מוכנה שהחלומות יהפכו למשהו מיותר, משהו שלא יכול לשמש אפילו כתירוץ.

מרגע שהחלום התחיל היה בו את אחד הסממנים שמבהירים לך שאת חולמת: היום היה נהדר, אבל אני ידעתי שלכל האחרים החום בלתי נסבל. ההבדלים האלה, הסודות האלה לגבי המציאות שעוברת עלינו או על אחרים, הם תמיד הוכחה לזה שאנחנו חולמים. עליתי על הסירה למקדש השחר. הנהר היה סוער. צמחי מים צפו על הגלים ואחר כך הסתבכו בפסולת ושקעו. זה היה הביקור האחרון שלי בעיר בנגקוק. כבר עליתי על עשרות סירות כדי לראות את הבודהה השוכב, את הארמון של הבודהה מבָּרקת, את הבודהה מזהב ואת גני הבודהה השקרי, עם הצבים והנזירים בני האחת-עשרה שמטיילים שם חמורי סבר. מקדש השחר הופיע פתאום על הגדה הימנית של הנהר הכי רחב, כמו שמופעים בניינים בחלומות, והיו לו צורה ומרקם של משהו אורגני שיכול לצמוח עד אין סוף. כשהתקרבנו ראינו את הפיתוחים והעדינים של הגג, משורטטים על רקע שמיים בצבע ורוד מופלא. ברגע שהסירה התקרבה אל המזח קפצתי החוצה וחציתי בריצה את הגשר. רציתי להתחמק מזוג שחייך אלי מתוך כוונה לשוחח איתי. מול הכניסה למקדש היו המון דוכנים של פירות ומותגים מזויפים. עליתי במדרגות עד שהגעתי לכיפה. חומות האבן היו מכוסות בפטרייה אפורה ובתבליטים של אלות נרגזות. על המרפסת שמעתי קולות אנגליים שאמרו: "בטח היה מדהים כאן במאה התשע עשרה." פתאום ידעתי שאני במרפסת של הכיפה השנייה, אם כי לא זכרתי בכלל שהתקדמתי. "אני לא רוצה להיכנס למקדש," חשבתי, "כל המקדשים זהים. חלל גדול, בודהות בכל המידות, אגרטלים ריקים, שעון, חיטי פילים ואיזה אוסטרלי שמנמנם מאחורי עמוד כדי לחסוך לעצמו שלושה דולר שיעלה לו מלון זול." הקטע האחרון הצחיק אותי. אחר כך הסתכלתי על קירות המקדש. היה בהם משהו ארעי, כאילו הם עומדים להיחרב עוד רגע בהתקף זעם אלוהי. למטה נתקלתי באותו זוג, שצילם את הקישוטים שעיטרו את אחד העמודים. הסרט לא יצליח להם, התנבאתי. בדוכנים בכניסה אשה צפון-אמריקאית התמקחה על המחיר של חולצת שאנל.

"היא מזויפת," אמרה.

"אבל הגברת מתכוונת להציג אותה בתור אמיתית," היה נדמה שהמוכרת הסבלנית עונה לה. ככה זה בחלומות: את מבינה מה שאחרים חושבים.

פתאום מצאתי את עצמי מתחת לצל של עץ גדול מאוד עם שורשים חשופים. קרוב לשם, קבוצת יפנים הצטלמה עם נחש בריח ישֵן. בעלת הנחש גבתה דולר לכל תמונה והיפנים, שעמדו בתור ועל פניהם הבעה של טייסים מתאבדים התייסרו מכל רגע. ברקע ראיתי זוג מתנשק עד זוב דם ואמרתי לעצמי, "ברור, ככה נהוג אצלם." בזמן שכל זה קרה התיישב לידי גבר שחום עור. הוא לבש חליפת ספארי בצבע חאקי ונופף על עצמו במניפה שחורה. שוחחנו.

"מוצא חן בעינייך המקדש?" שאל אותי.

"הוא נפלא בעיני! בעיניך לא?"

"הוא בסדר, כמו כל המקדשים פה…" האיש ענד טבעת ענקית, גם היא שחורה, ודיבר במבטא האיטי של הודים שמדברים אנגלית.

"המקדשים הבודהיסטים לא בשבילי," אמר. הוא הוציא כרטיס מהכיס ונתן לי.

במקום הכרטיס קיבלתי את המניפה. אבל זה לא מפתיע: בחלומות חוסכים בחפצים. אז הסתכלתי על המניפה שהתגלתה ככרטיס ביקור, וגיליתי את שמו: ראג'יב אוֹקְרָה…

"אני מנהל חברה שמשווקת מנחות מהמקדשים, במקדשים בתאילנד יש פירות וירקות…"

"ולמה ציפית?"

"בטירוּמָלאי, שם נמצא המשרד הראשי שלנו… הגברת מכירה את טירומלאי?"

"לא. איפה זה?"

"בדרום הודו. הגברת איטלקייה?"

"לא."

"ספרדייה? צרפתייה?"

"לא. ארגנטינאית."

"יש נשיא במדינה שלך?"

"כן."

"ויש מסעדות שמגישים בהן את מאכלי טירומלאי?"

"לא, חבל." הרוח התחילה לשנות את הנוף. אל תבקשו ממני להסביר איך, אבל הנוף השתנה. בחלום שלי כבר לא היו יפנים וגם לא עץ גדול. "אז אתה אומר שהחֶברה שלך משווקת מנחות. מה זאת אומרת? אני לא מבינה."

"אלפי צלייניות שמגיעות לטורמלאי ממאדרס ומקומות אחרים מקריבות שם את השיער שלהן לאל וישנוּ. כמעט חמש-מאות סָפַּרים מועסקים במקדש בגילוח הראשים. תוך ארבעים שניות הם מספרים אשה עם שיער עד המותניים. החֶברה שלי קונה את השיער. בטונות."

"ומה עושה החברה שלך עם השיער?"

"אנחנו מוכרים אותו ליצרני פאות." ברגע שאמר את הדברים, הופיעו בכל מקום פאות.

נפרדתי מהאדון ועליתי לסירה הראשונה שעברה שם. על גדת הנהר עמדו צריפי עץ רעועים ובמים שחו אנשים. סירה גדולה של דייגים בטורבני משי, שארגו רשתות בשמש, עברה מול הסירה שלנו. במים, מעל כתמי שמן המנועים, צפו ראשי דגים מתים וקליפות פרי. קבוצת נזירים על סירה קטנה אותתה לנו. התקרבנו והם עלו לסירה שלנו. הגבות שלהם היו מגולחות והם לבשו טוניקות כתומות. אחד ירד למטה לשבת, האחרים נשארו על הסיפון. הבד הקל של הטוניקות התנופף ברוח ונצמד לרגליים הכחושות שלהם. עברנו כמה עצי ערבה ואז פנתה הסירה והגענו למעגן. הנזירים נעלמו בין העצים. הם התהלכו שלובי זרוע ושוחחו ונראו עליזים מאוד. לא ידעתי איפה אני. הלכתי לאורך כמה רחובות שנראו לי אירופאים יותר מאסיאתיים ומיד מצאתי את עצמי במרכז רובע סיני. התזזית שם היתה מטורפת אבל ידעתי שאני לא יכולה לסגת. משני צדדי הרחוב נפתחו דלתות של אינסוף משרדים עם שלטים במנדרין וחיפויי העץ הכהים המסמנים הצלחה. במשרדים התערבבו יחד המסחר ומשק הבית; מדי פעם הופיעה זקנה או בכה איזה ילד. על המדרכות עמדו צעירות שטיגנו נתחי בשר לא מזוהה, גושי ג'לי שקופים וציפורים שלמות. סבלים שסחבו מטענים מפלצתיים צנחו באמצע הרחוב ועצרו את התנועה, אבל אף אחד לא עשה כלום. תעלות הניקוז היו מלאות באשפה. צללים של חולדות עברו בריצה ומאות פרצופים צעקו אלי בפה גדול: צוואר חזיר? קִנִי… תולעים? באותו רגע צנחתי מעולפת בפתח בניין גדול, אבל העילפון לא גרם לי להפסיק ללכת. מיד ידעתי שהבניין הוא הבריטיש קאונסיל, והרגשתי הקלה. נכנסתי. המזכירה היתה המזכירה הבלונדינית מבית הספר הפוליטכני בברייטון, ואני שאלתי על לוטאן ועל סטיב.

*

"סטיב מטלפן אלייך, סטיב מטלפן אלייך." לוטאן נענעה אותי בעדינות.

"חשוך פה. מה השעה? כמה זמן ישנתי?" התיישבתי וראיתי שלוטאן מחזיקה תינוק.

"סטיב רוצה לדבר איתך." היא הצביעה על הטלפון כאילו הוא חפץ שלעולם לא היתה מעיזה לגעת בו.

"תודה," אמרתי, ולא הורדתי את המבט מהתינוק.

סטיב רצה להגיד לי שהוא יתעכב יותר מהצפוי: "יש לנו ישיבת סגל ואני לא יכול לצאת. המנהל  כאן לידי, אסביר לך אחר כך…"

"אל תדאג," אמרתי לו. "נחכה לך לארוחת הערב."

"אם יש אוכל  זה בגדר נס. קשה לי להאמין שיש משהו במקרר. אנחנו כבר יודעים שלוטאן נולדה מוקפת במשרתים. אבל אפשר להגיד לשִי לבוא ולבשל משהו. ללוטאן יש את המספר שלה. לוטאן שם בסביבה?"

"כן, היא כאן לידי. יש לה תינוק," אמרתי. חשבתי שזה יהיה חידוש גם בשבילו.

"אני לא מאמין. ג'ורג' עוד ער?"

""לא סיפרתם לי כלום…"

"כן," ענה סטיב. "הוא נולד בשנה שעברה בג'קרטה. אלוהים! רק שתרדים אותו לפני שאני מגיע. אחרי יום כזה אני לא רוצה לבלות עם הילד."

ניתקתי.

לוטאן ענדה לג'ורג' שרשרת על הקרסול.

"אם הוא רוצה להיות ער הוא צריך ללבוש את זה," הסבירה לי.

"מה זה?"

היא צלצלה בפעמונים כדי להדגים לי.

"מתנה מסבתא. זהב. ככה אני שומעת איפה הוא מסתובב ואני לא צריכה לקום. ילד רע, ג'ורג', י-לד-רע," חזרה ואמרה לוטאן במבטא האסיאתי המובהק שלה.

ג'ורג' היה לבן מאוד, העיניים שלו היו מלוכסנות והוא כל הזמן הצביע על דברים.

"כשהוא מדבר אני לא מבינה אותו," אמרה לוטאן בגאווה.

יצאנו לגינה. הסערה מחצה את רוב הפרחים והם הפיצו ריח מתקתק עז, כמעט מבחיל. תוכים ישבו על עץ מגנוליה. ג'ורג', שעמד לרגלי העץ, רצה לתפוס אותם.

"ג'ורג' שובב מאוד," אמרה לוטאן. "הוא תמיד מחפש דברים גבוהים."

"סטיב אומר שכדאי שנדבר עם שִי…"

"כבר צלצלתי אליה," אמרה לוטאן בחיוך קטן. "היא לא מבשלת טוב כל כך אבל היא יכולה להכין לנו משהו."

"גם כאן את לא אוהבת את האוכל?" שאלתי.

"כל המאכלים באותו טעם. הם לא יודעים לאכול חריף," קבעה באותן מלים ובאותו זלזול שבהם תיארה לפני שנים את האוכל האנגלי.

החשיך. האור המסנוור הפך לכחול כהה. בגן עוד אפשר היה לראות את הפרחים הלבנים ואת גזעי העצים, ובמרחק כמה מטרים את דרך העפר שעליה עברו מדי פעם אופניים. ג'ורג' התיישב מתחת לַמגנוליה, אולי חיכה שירדו התוכים. גם אנחנו התיישבנו, אבל על מדרגות הכניסה.

גבר צעק משהו מהשער. לוטאן הבריחה אותו בתנועה של ידה, כאילו גירשה זבוב.

"מה הוא רצה?" שאלתי.

"אני לא יודעת," אמרה. "הוא בטח רוכל. הם מוכרים דברים מכוערים."

כעבור זמן מה הופיעה אשה עם פנים חדות, שהלכה יחפה עם שני סלים בידיים ותרנגולת מתה תלויה על הכתף. ג'ורג' רץ אליה מיד והתחיל לדבר איתה.

"זאת שִי," אמרה לוטאן. "ג'ורג' מעריץ אותה. הוא כל כך אוהב את האוכל כאן," הוסיפה, כאילו היתה לו בררה.

שִי לקחה את ג'ורג' על הידיים והלכה לבית. לא הבנתי  איך היא מצליחה ללכת עם כל הכבודה הזאת.

סטיב הגיע מאוחר. ואולי לא. קשה לדעת כמה זמן ישבנו על המדרגות, בזמן שהכינו לנו ארוחת ערב והקשבנו לרחש הצרצרים, הציקדות, ומדי פעם איזה קוף שבחש בפחי האשפה של השכנים.

"היה יום נורא," אמר סטיב. "אנחנו מארגנים קורסים למבחן קיימברידג' באנגלית. יש לנו מנהל חדש, אבל חסרים לנו מרצים." סטיב השמין מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.

כשנכנסנו הופתעתי לגלות ששִי הספיקה לסדר את החדר, לבשל וככל הנראה גם להשכיב את ג'ורג'.

הארגזים והבגדים התלויים נעלמו. הנעליים היו מסודרות בזוגות. במרכז החדר היא סידרה כמה כרים ושולחן נמוך. ליד כל צלחת הניחה פרח, והיו גם פמוטים עם נרות בצבעים שונים, שכמעט כולם עמדו להיכבות.

אכלנו קארי עוף ברוטב קוקוס. לוטאן פוררה את חתיכות הבשר וחזרה ואמרה בפה קפוץ: "אין לזה שום טעם."

סיפרתי את החלום בתור אמת לאמיתה, סטיב רצה לדעת באיזה טון סיפרה לי המזכירה שהם חיים בפנאנג.

"בבנגקוק שונאים אותנו," אמר. "אנחנו הסניף היחיד באסיה שיכול להאפיל עליהם. אבל אני לא יודע… המנהל החדש, לואיס…" הוא הביט בלוטאן כאילו חיכה שתאשר משהו ממה שאמר.

לוטאן מצצה פלפלים בלי עכבות וירקה אותם חזרה לצלחת.

"לואיס?" חזרה אחריו.

"הגבר השמן שפגשת בשבוע שעבר בשגרירות, כשהלכנו ליום ההולדת של השגריר. אמרת לי שהוא מדבר סינית טוב מאוד."

"כן. הוא גר בבית שהיה צריך להיות שלנו. הבית על הגבעה. עם גנן וטבחית קבועה," ענתה לוטאן.

סטיב פנה אלי: "לוטאן משוכנעת שהבית הזה היה צריך להיות שלנו. כבר הסברתי לה אלף פעמים שזה הבית של מנהל הבריטיש קאונסיל, אבל היא לא מבינה את זה."

"וחוץ מזה, הוא לא מדבר סינית כל כך טוב," הוסיפה לוטאן, כאילו בתי הפאר של פֵּנאנג נועדו רק לדוברי סינית רהוטה.

"טוב,"  המשיך סטיב, "מה שרציתי להגיד לך זה שלואיס הוא לא בדיוק המנהל שציפינו לו."

"למה?"

"הוא עבד בבית ספר בקולומביה, וזה היה אסון. תוך שנתיים הוא הצליח להרוס את המקום  לגמרי. כדי להיות תחרותיים אנחנו צריכים מישהו שיידע לעשות עסקים עם הסינים מקַנטון, הם הכי ממולחים."

לוטאן קמטה את האף בזלזול בכל פעם ששמעה שמדברים על סינים מקנטון.

*

הנרות כבו ונשאר לנו רק האור שנכנס מבחוץ. סטיב ואני המשכנו לדבר על אנגליה, נזכרנו בזמנים ההם בפוליטכני ובמחיר של כל הבירות שהוא התגעגע אליהן.

אני לא יודעת באיזה שלב נעלמה לוטאן, אבל כשסטיב ואני נפרדנו כדי ללכת לחדרים שלנו היא כבר לא ישבה על הכרים.

*

למחרת יצאתי מוקדם עם סטיב. בשמיים הסתמנה סערה נוספת. בדרך לבריטיש קאונסיל סטיב הראה לי את בית הקברות האנגלי, שרוב המתים בו מתו ממלריה או מאיזו קדחת טרופית אחרת, ושורשי הצמחים פוררו שם את הצלבים והמצבות עד שלא נשארו עליהם שמות וגם לא תאריכים.

לוטאן נשארה מול הטלוויזיה. היא ישבה באותה תנוחה כמו ביום הקודם, עם כפות הרגליים הזעירות בין הידיים. אמרתי לה שלום אבל היא לא ענתה לי. כשהכנתי קפה במטבח היה נדמה לי שהיא ישבה שם תמיד, על הכורסה מול הטלוויזיה, ושכל היתר, כולל הזיכרונות שלי מברייטון, היה תעתוע או חלק מהחלום. אבל זאת פשוט היתה התנהגות של אשה שיודעת לשבת בשקט, ומבלבלת את כולנו.

*

סטיב הוריד אותי במרכז פנאנג.

קבענו להיפגש שוב בערב ולצאת לאכול שלושתנו יחד. ליד הגשר היתה מסעדה שלוטאן ממש אהבה. "ג'ורג' יכול להישאר עם שִי," צעק סטיב כשהתרחק, כאילו הילד הפריע לנו בערב הקודם.

צעדתי לאורך הטיילת וראיתי מבנים מהתקופה הקולוניאלית, שנראו הזויים מרוב הזנחה. חציתי פארק שעשועים והגעתי לרובע הסיני הבלתי נמנע. העליזות המלזית התחלפה כאן באווירה קודרת. גברים רבים נראו כאילו הם עומדים לעשות מעשה קיצוני, או לכל הפחות מה שאנחנו, המערביים, מחשיבים כקיצוני. הייתי רעבה. החלטתי לאכול משהו שיהיה קל להבין מהו, או לחילופין משהו שאי אפשר לזהות בכלל. בחרתי באפשרות השנייה, כי הראשונה היתה מגבילה אותי לתפריט על בסיס בננות. אשה עם פנים רחבות עמדה בחנות אופניים צפופה וטיגנה מין משולשים במחבת ענקית. "את מוכרת אותם?" שאלתי אותה.

"לא."

"אני יכולה לקנות אחד?"

"כמובן."