הפעם הראשונה שנולדתי הייתה בגיל שנתיים-שלוש יחד עם הזיכרון הראשון שלי; אני עומד בסלון, מביט בהורי אוכלים ארוחת ערב ואומר "אבא". הדגש היה על המילה. היא לא הייתה מכוונת לשום מקום. זה היה פשוט אימון של השפה. את התמונה אני זוכר במעורפל, אבל את תחושת הקיום שלי ברגע אמירת המילה, בזכות אמירת המילה – אני זוכר מצוין. זאת לא הייתה הפעם הראשונה, אבל בפעם הזאת אמרתי אותה כל כך טוב וברור וחזק, שבאותו רגע פרצתי אל התודעה. 

עד גיל שש גדלתי ברעננה בבניין כזה מהסיפורים של יהודה אטלס שאנשים מדברים מהחלונות. בשנים הראשונות של חיי כל אדם, חפץ או עניין תפסו אחוזים גדולים מהתודעה שלי. שמיכה של נילס הולגרסון ואווזי הבר היו בשלב כלשהו בין 7-3 אחוז ממה שהיה לי על ההארד דיסק בראש. בנוסף, כשיש לך כל כך מעט מילים כדי לתאר את החוויות שלך, אתה נמצא במעין מצב מדיטטיבי תמידי. הדימויים והחויות פוצעים את הרגש באופן ישיר, אבל אין הרבה מילים לתווך את מה שקורה. הכל חדש. השפה אטית, מזדחלת מאחור. לעתים מילה היא אובייקט בפני עצמו שאי אפשר לתאר, ובהיעדר משמעות או ידע של קרוא וכתוב, הופכת להיות לה צורה. בדרך כלל צורה של מה שראיתי באותו רגע כששמעתי אותה לראשונה. למשל כשאומרים לי את המילים "בית כנסת" עד היום אני רואה תמונה של מגלשה כתומה בגן שעשועים. זה כמו אצל אינדיאנים שנתנו שמות לתינוקות לפי מה שהם ראו באותו הרגע. רק הפוך – אני צרבתי תמונה לפי המילה שניתנה לי. 

פעם שאלתי את אמא שלי מאיפה מגיעות המילים והיא אמרה לי שיש מכונה שממציאה אותן. אני לא יודע למה, אבל דמיינתי את המכונה הזאת עומדת באמצע מעבר חצייה ליד איפה שגרתי. היא נראתה כמו מכונת משקאות של קוקה-קולה. אנשים חוצים לידה את הכביש והיא פולטת מילים בקול אלקטרוני ויבש.

בפעם השנייה שנולדתי גם גססתי ואז מַתִּי. זה קרה בגיל שש או שבע. 

זה היה תהליך אטי שהתחיל ביום הראשון של כיתה א'. יום אחד אתה לובש עליך תיק גדול עם כתפיות ויש בו ספרים, מחברות וכלי כתיבה. אתה יושב על כיסא ומולך מסך ענק של שלוש מאות אינץ'. צבעו ירוק כהה ועליו מופיעים הסימנים שיחסלו אותך – האותיות והמספרים. 

למזלי, הייתי תלמיד גרוע מאוד. זאת הייתה התנגדות פנימית בשילוב של התפתחות מעוכבת. היה בי צורך להיות  אהוב כמו כולם ולהצליח במשימות, אבל הייתי כל כולי על אסיד, כל הזמן, מבלי שידעתי איך זה להיות לא על אסיד. ככה העברתי את ימי כיתה א', בבדידות חלקית, בלעיסת נייר טואלט כדי להרשים ילדה מסוימת ובשקרנות מפותחת לגילי, אבל לקרוא לא ידעתי.

המחנכת שלי זימנה את הורי לשיחה והציעה שארשם לחוג אורגנית במתנ"ס. מוזיקה היא עוד שפה, ואולי שם יהיה לי קל יותר. ואכן נרשמתי. ישבתי מול אורגנית לבנה עם עוד עשרה ילדים ולא הבנתי מה קורה בכיתה, בדיוק כמו שלא הבנתי בשיעור עברית או חשבון. זה חוסר הבנה מאוד בסיסי; לא להבין מה אני עושה פה ומה רוצים ממני, בזמן שזה נדמה שכל השאר נולדו עם הכישרון הטבעי הזה של להבין מה הם עושים פה ומה רוצים מהם. אני זוכר מוצאי שבת אחד שראיתי דאגה על פניה של אמא שלי. היא ביקשה שאשב איתה מול האורגנית ואנסה לנגן את "יונתן הקטן", אבל לא ידעתי, גם אחרי שלושה חודשים בחוג. פשוט לחצתי על הקלידים באופן שהיה נראה לי ושרתי תוך כדי את המילים. היא לא אמרה לי כלום, אבל זה כן היה ברור לי רק מלהביט בה, שאולי לא באמת ניגנתי את יונתן הקטן, שזה היה רק בראש שלי והדמיון, חזק ככל שיהיה, לא משנה את המציאות רק מתוקף קיומו. 

בסופו של דבר, קצת הרבה אחרי כולם, למדתי לקרוא. אני זוכר נסיעה בערב ברחוב אחוזה ברעננה. גשם. מלחמת המפרץ. אני מביט בשלטים ובפרסומות דרך חלון הרכב. השלטים מדברים אלי ואני יודע מה הם אומרים לי. אני קורא אותם בתנועת שפתיים ללא קול. אין לי זכות יותר להמציא את המשמעות שלהן. ולמרות ההתנגדות שהייתה לי, הסימנים האלה נצרבים בלבי. העולם השלים את השליטה המוחלטת שלו בי. עכשיו אני יודע לקרוא והוא לא רק שלי. 

באותה תקופה עברנו מדירת שלושת החדרים שלנו לקוטג' יפה שההורים שלי בנו. הייתי מאושר. אני זוכר את הפעם הראשונה שהתעוררתי בחדרי החדש, הלבן היפה, שהיה רק שלי. ידעתי שזה פרס או שוחד שהסכמתי לקחת.

בשנים שאחרי הרבה מהחלומות שלי התרחשו בבית הישן כאילו אני עדיין גר שם. התת מודע שלי סירב לעדכן אצלו את הכתובת החדשה . רק בגילאי העשרים הוא התחיל להבין שוואלה מצב אני לא גר שם יותר, אז נושא החלומות שונה לחלומות שבהם אני חוזר לבקר בבית הישן. 

בגיל עשרים ושבע, עשרים שנה אחרי שעזבתי, מצאתי את עצמי עושה מדיטציות שלמות שהיו פשוט דמיון אטי וארוך של סיבוב בתוך הבית הזה. כמו רוח רפאים הסתובבתי שם. בלי לברוח לזיכרונות, רק ריחוף אטי בתוך החלל. לפעמים הייתי מרוקן בראשי את הבית מרהיטים, לפעמים מכניס לשם רהיטים חדשים. ואז התחיל לקונן בי הרעיון המטופש שאולי אלך לבקר שם פיזית. כל המודעות הסימבולית הייתה מגוייסת לרעיון הזה. בפעמים הראשונות הייתי מגיע. עושה סיבוב בחצר. מביט בחלון של חדר ילדותי מלמטה. פעם אחת ראיתי אור נכבה שם. הלב הלם בחוזקה והלכתי משם כאילו נגלה אלי אלוהים.

יום שישי אחד בצהריים החלטתי שזהו, הספיק לי הפור פליי המשונה הזה. נסעתי לשם. צלצלתי באינטרקום. עליתי. האישה שפתחה לי הייתה בת גילי, ציינתי בפניה שזה מוזר. הסברתי בכמה מילים מי אני ומה אני עושה פה וביקשתי לעשות סיבוב בבית. זה היה כמו לבוא לראות דירה שאתה מתכוון לשכור. עשיתי סיבוב קצר בחדרי הבית, זיהיתי הכל ולא הרגשתי כלום. הייתי רוצה שתהיה משמעות לרגע הזה, אבל לא הייתה לו המשמעות שחשבתי שתהיה לו. אמרתי תודה שלום והלכתי משם מבלי בכלל להיזכר או לחשוב על זה כמעט מאז.

אה, ולגבי המילה לחזור. אני אעשה את זה קצר, כי באמת אין לי הרבה מה להגיד. בחיי, אני לא מבין איך אפשר לכתוב בעד המילה הזאת בכלל. אף אחד ושום דבר לא חוזר לשום מקום. יכול להיות שאנשים מספרים לעצמם שהם חוזרים לאן שהוא, אבל זה רק דמיון מודרך, דרך פחדנית לתאר התעקשות או געגוע. החיים עשויים מחומר כל כך עדין ומורכב שאין אפשרות לשום רגע להיות יותר מחד-פעמי. המציאות היא הדבר הכי לינארי שיש. אין חזרות. יש רק הליכה. ועוד הליכה ועוד הליכה ומוות כמובן.

סיפור זה עלה במסגרת ״מועדון כתב״ – במה לקרבות ידידותיים בין אמני המילה הכתובה
מועדון כתב #5, ללכת מול לחזור, 2017
יוזמה, הפקה וניהול אמנותי: יעל ביאגון-ציטרון ומיכל צורן