1.

כשאת יולדת, חשבה היולדת, את נולדת מחדש. את והתינוק שלך אחים ללידה. אם ואחות, ככתוב. את נולדת איתו ולפניו ואחריו, זוחלת על גחונך, בחשכת התעלה, עקב בצד אגודל עד צינור הפליטה. חוזרת אל השפכים שמביאה איתה הלידה. נשטפת במפלי הפסולת שבלעדיהם לא תהיה נשמה באפו של התינוק. והוא אדם. ואת אדם. בגלל זה את נמשכת אל זירת הפשע. מצטרפת אל המעגל המקיף את היולדת. 

ועוד חשבה היולדת, במבט-על אני נראית כמו ספינה טובעת – בגלל זה הקברניט העתיד לבוא. זה שעוד ידובר בו – שוקעת בנוזלי החיים שהם גם נוזלי המוות. במין דז'ה וו אכזרי. שאינו מאפשר לך לקונן, ורק עוזר לך לפתוח את השפתיים לחיוך. גם זה בקושי. היא יולדת. זאת היולדת. אני. הגוף הטמא הוא הגוף המעניק חיים. אני. אפופת זוהר מלוכלך. בזוי. גלימת הלידה מכסה עלייך. למען היופי. למען קדושת החיים, אך לא למען קדושת האימהות. למען סובבייך. ואין תווך. רק לפני ואחרי. ואני. והוא. והיא העטופה בסדיני לובן. את היולדת בבתולייך. 

והנה היא צפה. כלומר את. אני צפה. ממריאה אולי. ניתקת מהנעשה כאן למטה. בכּור החיים. ושוב שוקעת בשלוליות הדומן. אני פרה. אני דובה. אני חולדה. את פצועה, את דולפת, את נפלטת, את משתינה, את מחרבנת. זה מה שאומרים לך. תלחצי. תלחצי. וכל הנקבים נלחצים. ואת יודעת, בראשית היה הכאב. שם מקור העולם. בטינופת של חדר הלידה.

וזה הסרט שלך. סרט אימה. את מתפרקת לחלקים כמו מכונה. את הגיבורה כאן. ואיזה גיבורה שאת, אומרת המיילדת. התינוק עוד יצא לך מהאף. מרוב לחיצות. מהאוזניים. עוד לחיצה אחת, אומרת המיילדת. עוד מעט זה נגמר. היא רואה את מה שאינך רואה עדיין. היא מקדימה אותי בצעד. ושוב אני ילדה בת חמש. פעם ראשונה, הילדה המצטיינת של השבוע. על הלוח הירוק מציירים כוכב בגיר אדום. זה הכוכב שלי. 

הם רוצים לראות כבר את הראש. הרופא לא מרוצה מהמצב. חמש דקות, זה כל מה שאני נותן לך, הוא אומר למיילדת. אל היולדת אינו פונה כלל. אחר-כך אנחנו נכנסים. מספיק כבר עם ההתקשקשות הזאת, הוא מוסיף ואומר. אני הקברניט של הספינה הזאת. הרופא המרדים מניח את העיתון בצד. מערכה שנייה. 

האִם אני מעל המיטה או מתחתיה? שאלה היולדת. אל תיגע בי, אמרתי לו. תתרחק ממני. לך. לך מכאן. והוא נסוג אל פינת החדר. לחוץ בין שני קירות. פקו ברכיו. רואה ואינו נראה, עמד נכלם. מיותר לגמרי כמי שאפילו עדותו מיותרת. והוא האב. בעל כורחו נלקח להיות אב. ורק בגלל אהבתו אליה, אל היולדת, נעתר. למרות הסיכומים, למרות ההבטחות. ושוב אינו נדרש. אני צמא, חשב האב ולא העז להרים את בקבוק המים שהיה על אדן החלון. 

ו-עכ-שיו! אמרה המיילדת, תלחצי עכשיו בכל הכוח. והיולדת נשפה את האוויר ולחצה את האוויר ודחסה אותו במורד האגן, והסוגרים נפתחו, וגופה כמלחציים. עוד קצת, אמרה המיילדת. אל תתקפלי עכשיו. ברגע האחרון. הנה, את מצליחה. ו… את נהדרת.

אבל היולדת לא הצליחה. והרופא וצבאו נכנסו. והמלקחיים. הכי עדינים בכל המחלקה, אמר הקברניט לספינה הטובעת. מלקחיים של בלרינה, הוא אמר. היא לא הבינה את הקשר. עוד לפני שתרגישי משהו – זה ייגמר. והיא כבר מוטלת על המיטה הזאת שלושים וחמש שעות. יותר אפילו. בלי להרגיש, מה? רצתה לשאול אותו. אבל הציר הקדים אותה. הנה הוא מגיע, אמר הרופא. יש לנו כאן מצב של עורף אחורני-ימני, והרופא המיילד, הקברניט, מכניס תחילה את הכף השמאלית ואחריה הכף הימנית, יש הקוראים להן להבים, מסובב בשמאלו את ראשו של העובר, שבעוד כמה דקות יהיה תינוק, כנגד כיוון השעון, הס מושלך, זיעה ניגרת על מצחי כולם, הופ, הופ אומר הרופא המיילד. מה אמרתי?! אפשר לנשום לרווחה. הראש בחוץ. 

ורק היולדת דואה מעל הנעשה כאילו אין לה חלק בכל ההתרחשות הזאת. שפתיה יבשות מאוד. אבל חיים מוטלים על כף. חייה. מי נתן את ההוראה, הוא רוצה לדעת. הרי יש כאן מקרה של שליית פתח. חלקית, אומרת האחות. עוד שתיים שלוש לחיצות והוא בחוץ, אומר הרופא ומוציא את המלקחיים בזה אחר זה, ומשליכם אל קערת הנירוסטה. ודם נוטף מכפות ידיו, והחלוק הלבן שלו שחוט. עשינו בשבילך את רוב העבודה, הוא אומר ליולדת. את יכולה להמשיך מכאן. אבל עיניה עצומות. 

2.

הנה מגיע ציר, אמר הרופא, והיולדת נתלשה בבת אחת מהמיטה המגואלת בדם וצנחה אל תהומות ההכרה והלאה מהן אל מרחב האבדון. שם אין חיים אבל גם מוות אין. מרחב סלילי של תווך. של בין לבין. מחכים, חשבה היולדת בשעה שצללה פנימה, כל מה שנדרש הוא סבלנות. וכך היה עד שנקרע החוט שחיבר אותה. אבל לאן חיבר. חללית האם כבר רחוקה כל כך. והיא לבד עכשיו, דואה במרחב שחור שאין בו כבידה. 

היולדת שכבה על מיטת הלידה, בלא ניע. זה מה שנראה כלפי חוץ. קולות אנושיים נשמעו במרחבי הפרא. וגם תנים ושועלים. מרחוק נשמעו. היולדת לא זיהתה אותם. לא היה אחד שיוכל למשוך אותה מעלה. להחזיר אותה. אבל לאן. רק לצאת מכאן, חשבה היולדת. אבל לאן. אני רוצה לקום היא אמרה, אבל שפתיה לא נעו וקול לא בקע מהן. להתעורר, אמרה היולדת, אני רוצה להתעורר. 

מה קרה שם בעולם שבו העיניים עצומות. ואין אוויר. טיפת חמצן אין. השרירים חלשים, נרפים, ולא מגיבים כלל, אין אחיזה בדבר, והגוף כבד מאוד, נסוג אל תוך עצמו, מתגלגל במהירות כמו סלע במורד, כמו מחשבה רעה. בתוף המוח מתערבלים צבעי השחור והצהוב כמו במכונת כביסה. להקה של גחליליות זוהרת באפלת הכלום, נדלקת וכבה כמו פנסי אזהרה. והזעקה לא נשמעת, רק נחבטת בין הקרומים. והבדידות. אין כאן נפש חיה מלבדי. והיובש בשפתיים. כמו צביטה של אַין. והספירה לאחור. 

אני כל כך לבד, חשבה היולדת. השקט הנורא של המוות מכסה כמו שמיכה דקיקה. קילומטרים על גב קילומטרים של שדות פרג. ומעליהם מסתחרר זוהר. קר לי, אמרה היולדת, קר לי. אמא, קראה היולדת. אני רוצה את אמא. אבל איש לא היה מסוגל לשמוע. ובום. שתיקה. ורק התנים והשועלים. ויללות החושך. 

וכך זה נמשך זמן מה. כך זה נמשך כל הזמן ובמשך כל הזמנים כולם. פיר האינסוף, מפולש משני צדיו. שלוש דקות וארבעים שניות שכבה היולדת ללא תזוזה. ורק כף רגלה הימנית רטטה במין תנועה לא-רצונית. בהרות אור התחילו ממלאות את העיניים. גופים עמומים. כתמים בעלי נפח. עיניה של היולדת מתגלגלות במרחבי התקרה הלבנה. גם החלונות בצדו המערבי של החדר לבנים, חלביים. ולובן בוהק ממלא את עיניה. עיניים עייפות שלא נעצמו שלושים ושש שעות ברציפות. 

3. 

חדר הלידה נראָה כמו בית מטבחיים. הסדין שמתחת ליולדת היה ספוג כולו, אדום ממש, ומתוכו התבהר גופה העדין, החיוור, ראשה ופלג גופה העליון ליתר דיוק, ומשם ומטה לא אפשר היה לדעת מהו גוף ומהו רקע. 

גם על הרצפה נקוותה שלולית בוהקת. בעין לא חדה במיוחד אפשר היה  לראות כי היא ממשיכה ומתפשטת. וסביב התמונה השותתת הזאת, אף כי דוממת, רחשו זוגות ידיים, זרועות התקפלו ונמתחו, התנועעו  כמסרגות מהירות, וערמת המגבות שהיו מונחות על העגלה הסטרילית הלכה והתנמכה. מבטיהם של הרופאים ושל האחיות היו מרוכזים בדבר אחד בלבד, וההבעה החתומה שעל פניהם לא הסגירה את המתחולל מאחוריה. טיפות דם טפטפו בצינור העירוי. הרופא מדד באצבעותיו את הדופק של היולדת, ואחרי אנחה קצרה, שאפשר לפרשה אולי כאנחת רווחה, ביקש מהאחות הראשית למדוד לחץ דם. בתמונת המוות הזאת פעפעו חיים, אלה שניתנו ואלה שיימשכו למרות הכול. 

התינוק שהיה כלוא בלא שפה, בלא אחיזה, במעלית תזזיתית, תקועה בין שמים וארץ, מְכָל ציפה מאיים, אטים לאור בלא אוויר, בלא קול אנושי, בלא יד מלטפת, בלא סיכוי להיחלץ לפני מועד הפקיעה, פקיעת הקרומים, צועק מרגע לידתו ועד סוף ימיו ורק האם שומעת את הצעקה שלו. 

גם סביבו היתה התקהלות לא קטנה. חומת חלוקים לבנים סגרה עליו. והיולדת, שקועה בדמדומי הלידה עדיין, לחשה: הוא מת, הוא מת. אך התינוק, אחרי טפיחה קלה על הגב, קרא קריאה שהחרידה את כל הנוכחים בחדר והתפשטה במסדרונות בית החולים כזעקה לעזרה ממש. אבל הסובבים את היולדת שמעו את קול החיים. 

גוף קטן, רכיכתי, מטונף כמו אחרי מרחץ דמים. זולג כולו. מפריש נוזלים עכורים. שתן וצואה ודם, עטוף בקרומי לידה, מלופף בחוטי ג'לטין. מהסס עדיין בין חושך לאור. נזר הבריאה שלא הוד לו ולא הדר. מעוך כולו. כמו פחית משקה מקומטת. סימני המלקחיים צרובים ברקותיו כמו נחרכו בברזל מלובן. התינוק נלחם על חייו. מחליק בין אצבעות המיילדת. מפרפר כמו דג שנמשה מהמים זה עתה. נולד לך בן, היא אומרת. והיולדת. פיה דם. עיניה דם. 

והוא התינוק, אחרי שהתפקד כאדם בעולם הזה שמחוץ לרחם, הונח על שולחן טיפולים גבוה והאחות הראשית המשיכה לנקות את גופו, למחות את שיורי הלידה, ולהכינו לביקורו הקרב של רופא הילדים. משקלו בעת הלידה היה ארבעה קילוגרם ותשע מאות ושמונים גרם. תינוק גדול לכל הדעות אף כי מפעם לפעם עוד נפלטים לעולם תינוקות במשקל גבוה כמו שלו. כך או כך לא יוחסה למשקלו חשיבות מיוחדת. אמרו סוכרת היריון אף כי לא היתה סוכרת, אמרו רעלת היריון אף כי לא היתה רעלת. אמרו, היא מבוגרת מדי. בגיל הזה יש רק סיבוכים. והמשיכו ללידה הבאה. 

גם למבטים הממושכים שנעץ התינוק בסובבים אותו לא התייחסו. הכול יודעים כי התינוק אינו מבחין בפרטים בשבועות הראשונים לחייו וכי עיניו הפקוחות מעידות בעיקר כי אינו ישן, כך אמר רופא הילדים שהגיע לחדר הלידה. בגסות אמר. והתיר את התינוק מאריזתו החדשה והקשיב לריאות, ואמר איזו תינוקת יפה יש לך. והאם אמרה: יש לי בן. נולד לי בן. 

והגוף שנקרע נתפר מחדש. בלחישה. בתפר נסתר. מכסה על מה שאירע כאן. והצינור שהיה מגולגל בזווית החדר התמלא מים ונמתח והתרוקן ונשפך ושטף את החדר והמים נגרפו אל תעלות הניקוז המסורגות בצד המערבי, למרגלות החלונות הלבנים. וריח הדם נמתק בריח המים. ודהה. והחוויר. ונקי עכשיו. כמו לא היה.  

אחרי שהוצא התינוק מחדר הלידה והועבר למחלקת הילודים, הוצא גם בעלה מהחדר. בעלה שמעתה הוא אב. מתי כל זה קרה, אין לדעת. האִם נפרדו לשלום, ומה אמר לה. אם אמר לה דבר מה. ועכשיו היא. עכשיו תורה להתגלגל מכאן והלאה אל המחלקה. 

היולדת פקחה את עיניה.