הגניחה שלה משכה אותי אל המקום. הייתי מותש, המשטר בעבודה החדשה סחט אותנו עד טיפת החיים האחרונה שבעורקינו. אבל החשד שלי שהצרחות והגניחה ועינויי הכאבים המושתקים נבעו מסיטואציה אחרת, הוא שהשיב לי קצת חיים וגרם לי לחוש אליה כחץ מקשת.

היא הייתה לבדה, לרגלי דקל, לפני חנות נטושה, סביבהּ הטינופת שלה, ואף על פי ששררה חשכה גמורה, היא הייתה מוארת בקרן אור שהסתננה מפנס הרחוב במידה שיכולתי לראות את פניה המאובקים ואת התכווצות שריריהם הקטנים ואת התאדמות עיניה המצטמצמות ומתרחבות לסירוגין במנגנון מכאיב מעורר רחמים. דומה היה שבבדידותה ובחשכתה היא מבקשת רחמים משֵׁדי המחשכים. מבטי החליק אל כפות ידיה, היא לחצה בהן על בטנה התפוחה תחת מלבושים בלים, וכשראתה אותי השתתקה פתאום ובהתה בפני בעיניים קבועות במקומן ובפנים ריקות מהבעה כפניה של מומיה פרעונית. ואז אמרה בתמימות גמורה:

"אתה יכול ליילד אותי? התינוק יפלח אותי אם לא תעשה את זה."

אמרתי לה בלי לחשוב: "למה שלא תלכי לבית חולים?"

היא חייכה חיוך שמנוני כהה, כבד.

"אני לא יכולה ללכת, ואין לי כסף לשלם למונית, וגם לא לבית החולים, אין ביקום שום דבר מלבד הלירה.

היא פלטה יללה עמומה ואיבדה את הכרתה, ממלמלת דברים מבולבלים כשיכורה. הייתי אובד עצות. לא היו לי אלא חמש לירות לשלם על האוטובוס הביתה והשעון הורה על עשר וחצי. יש רק עוד חצי שעה עד תחילת העוצר, ואחרי שטאטאתי ושטפתי את רצפת בית הקולנוע אני עייף כל כך שלא אוכל לסחוב אותה על הגב, וגם אם אסחוב אותה, שום בית חולים לא יקבל אותה, ואין בעיר הזאת בית חולים של צדיקים.

בתוכי פנימה לחש קול שלא יכולתי לקבוע האם קול של מלאך הוא או של שד ארור:

"מה לך, אתה? האל אשר ברא אותה יכול למצוא לה מוצא. ואתה דאג לעצמך… בעוד חצי שעה יש עוצר. רוץ להשיג את האוטובוס האחרון. ומחר בבוקר תבוא ותמצא שהיא יָלדה תיקן גדול והוא משוטט על ידה ומגלה את העולם הסובב אותו במחושיו ובעיניו הבורקות."

עלה על דעתי רעיון: שאנסה לסחוב אותה אל המדרכה של הרחוב ואולי ימצא אותה סיור של משטרה והם ייקחו אותה לכלא ויביאו לה מיילדת או רופא על חשבון הממשלה.   

 הסיור לקח את שנינו.

אולי הרופא צדק במידת מה: ריח הזוהמה והטינופת של הפרשות מחלת המין שלקתה בה באמת היה עז וחודרני ובלתי נסבל כלל ולכן הוא ביקש מהמנקָה שתסיר את שיער הערווה שלה, עם הכינים, הסירחון וההפרשות המצחינות, ושתרחץ את החלק הזה היטב במים חמים ובסבון פנול ותשים עליו חומר חיטוי.

אחר כך הוא הלך לרוקן את מעיו בכיור וקילל את היום שלמד בו רפואה וגניקולוגיה ומיילדוּת.

המנקה אמרה לי: "עזור לי. בבקשה!"

והיא אמרה: "אני מתה."

הפועלת נזפה בה ברוגז: "מוּתי. מוּתי. הניחי לנו ונוּחי."

כשפיסקה את שוקיה המלוכלכות החומות, המנוקדות בעקבות של המורסות, היא שקעה בחצי עילפון, מתמסרת לחבלי הלידה ולהנאה מן הכאב של הצירים.

כשהופיעו טפריו הקדמיים, קטנים, לבנים, רעננים וענוגים, היינו אחוזי תדהמה, אני והמנקה, ושקועים בתרדמה דמיונית דביקה שהפילה עלינו, במנגינת רגאיי שהסתננה אלינו ממשרד הבריאות השכן, שריקת העכברושים, נהמת הים, צריחת העורבים, השחורים, רעם פתאומי, פטפוט צמיגי שנפלט מנקבוביות הקירות ונקבי הטבורים, פיסות הבדים הכבדים הלבנים, צמר הגפן הספוג דם המפוזר פה ושם.

פתאום חשנו קור למראה ראשו המוארך המחבק את חלל התא ועליו שפמיו השחורים הזעירים, טבולים בריר דביק שקוף וצמיגי. אחר כך אמרה לי המנקה:

"הרגשתי דברים דולקים, כאילו נחתו עליהם ירחים מאירים קטנים."

אמרתי:

"התמלאתי דיבור מוזר לא מובן, שחנק אותי."

בציר האחרון הוא קפץ החוצה בחינניות ובזריזות, כאילו צלילי מנגינות הרגאיי הזרימו דם בעורקיו הצעירים.

הוכחתי בדברַי לאגף החקירות הפליליות כי מזמורי הקוראן, המיית היונים, שירי האהבה לא באו ממקור מסוים, ואין אנו יכולים לטעון כי יש בינינו מישהו שיכול לכונן הרמוניה בקיפאון הזמן.

באותו רגע נשרו זה אחר זה רטיבוּת הדקל, ציוץ הזמירים, ונפל כוכב והאיר את פאתי המזרח של העולם. ואז הוא פקח שתי עיניים שחורות אופטימיות, ניער מעצמו את הריר, ובטלטלות עזות הוא נבח לפני שקפץ מהחלון אל המדרכה.

*דימוי: איברהים אל סלאחי