בזמנו קפצנו, לידיה ואני, הכי גבוה שיכולנו ובכל הזדמנות שהייתה לנו, ידיים מעל הראש, לבושות בבגדים צבעוניים, רגליים מורמות, נעולות נעליים כבדות שהורשינו לא לחלוץ, שלפעמים השתחררו בזמן הקפיצה ונפלו ארצה. זה היה שם למטה בנמל, שבו היטלטלו במים, מאחורי סורגים גדולים ושלטי אין כניסה, חמש סירות קטנות, לא יותר מחמש, אולי כי זה לא היה נמל אמיתי, אלא רק מים חומים מול כיכר בטון אינסופית שבחודשי הקיץ בא קרקס והציב בה קרון, אוהלים וצריפים. וטרמפולינה, טרמפולינה גדולה שיכולנו לקפוץ עליה תמורת חמישים פפניג, לידיה ואני.

לידיה הביטה מבעד לטלסקופ שהוצב על שפת הים, ליד הסורגים, הרבה לפני זמננו, כשעוד היו כאן מנופים וספינות ותחנות וקרונות, והיא הביטה גם מבעד לטלסקופים אחרים, בכל הזדמנות, בכל מקום שהיינו בו. לא הבנתי מה מצא חן בעיניה בזה, בהתבוננות הזאת דרך צינור כהה שמקטין את העולם, מציג רק קטע ממנו, אבל אולי זה לא מצא חן בעיניי רק בגלל שלידיה אהבה את זה כל כך, וכי רציתי שיהיה משהו אחד שאני לא אוהבת ושהיא אוהבת, גם אם זה היה רק להסתכל דרך טלסקופ. לא הבנתי מה לידיה יכלה לראות, מה מישהו יכול לראות שם בכלל – מלבד הצבע הירוק אף פעם לא הצלחתי לזהות כלום, ועד שהצלחתי להבין איך אני אמורה להחזיק את הטלסקופ ולסובב אותו, נסגרה העדשה והכול היה שחור.

לידיה תמיד התנהגה כאילו רק היא רואה את מה שהיא רואה, כאילו אף אחד אחר לא יכול לראות את זה, כאילו הטלסקופ שהסתכלה דרכו הוא לא סתם טלסקופ שכל אחד יכול לזרוק לתוכו מטבע, אלא כזה שנוצר במיוחד בשביל לידיה, כאילו הוא שם רק בשבילה ונועד לשרת רק אותה. בכל הטיולים הקצרים שלנו, השיטוטים והמסעות, היא לא פסחה על שום טלסקופ, לא על זה שבמגדל התצפית ביער הסמוך ולא על זה של מרכז המבקרים בשדה התעופה. היא תמיד נעמדה על בימת הפלדה הזעירה בנעליה הכבדות, בקיץ ובחורף, החזיקה חזק בידיות, הן השאירו לה כתמים אדומים על האצבעות, ביד ימין וביד שמאל, ומשכה את עצמה למעלה.

בשלב מסוים לידיה לא אהבה יותר את הדברים האלה, בלי שהיא או אני ידענו למה, לא את הטלסקופ, לא את הקפיצות, לא את הצמר גפן המתוק בצבעי ורוד ולבן שקטפנו באצבעות זהירות ושהשאיר לנו שכבה גבישית על השיניים, אפילו לא את שמי הקיץ הרחוקים מעלינו עם העננים, כמה שחפים ועקבות מטוסים, השמים האלה, שלידיה תמיד אהבה כי הם שינו את צבעם בכל פעם שהסתכלנו למעלה. פעם הסתפקנו בלשכב על הבטון הזה ליד הסירות ולהסתכל לשמים שילדים העיפו בהם עפיפונים בין עננים כהים ושחפים, עפיפונים שקיבלו מאנשי הקרקס, עפיפונים שהתרסקו ליד ראשינו על הבטון ברגע שהרוח שינתה כיוון. הם התרסקו כשצדם המחודד פונה כלפי מטה, כמו חץ שמישהו ירה. קראנו לשמי הקיץ האלה השמים שלנו, כי מצא חן בעינינו שהם הרשו לשגר אליהם עפיפונים, להעיף גבוה, למעלה-למעלה, ושהם שינו את צבעם מרגע לרגע.

ביום הולדתה השש-עשרה לידיה הסירה את הבגדים שאימא שלה קנתה לנו, ולא נגעה בהם יותר לעולם. אלה היו בגדים שאימא של לידיה הזמינה בשבילנו במעט הכסף שנשאר לה, בגדים מקטלוגים שהיו מונחים בפתח הבתים, באביב ובסתיו, אימא של לידיה הייתה מדפדפת בהם במשך ימים ושבועות כדי לסמן עמודים באטבי נייר, אטבי נייר משרדיים ממתכת, בכל פעם שמשהו מצא חן בעיניה, שחשבה שייראה יפה על לידיה ועליי.

כעבור שנתיים לידיה ארזה תיקים, את שני התיקים הקטנים שהיו לה, עם כל מה שצריך, שני ספרים, שתי מחברות, תמונה אחת ורק מעט בגדים. במשך הרבה זמן היא הכריזה בפנינו, בפניי ובפני אימא שלה, על חייה החדשים, ותיארה לנו בפרטי פרטים איך היא דמיינה אותם לעצמה. עוד לפני שהתחילו, היא כבר ידעה איך ייראה החדר החדש שלה, ובדמיונה ציידה אותו ברהיטים ובשטיחים שנראים שונה מאלה שהיו אצל אמה. היא תלבש כפפות מעור בהיר, אמרה לידיה בזמנו, בכל עונה בשנה, את הבגדים שלה היא תקנה בלונדון ורק שם, לא בשום עיר אחרת בעולם. ואנחנו, אימא של לידיה ואני, הנחנו לה לדבר ולא האמנו למילה, כי לידיה הרבתה לדבר על דברים ולשכוח מהם ברגע שנאמרו, והם לעולם לא קרו, לפחות לא באופן שלידיה תיארה לעצמה, לא כפי שהיא דמיינה אותם. אולי גם לא רצינו להאמין לה כי לא רצינו לדמיין חיים בלי לידיה. לידיה אמרה לי, כשנהיה זקנות, את ואני, ממש זקנות, עדיין, או שוב, יהיה לנו זו את זו, ואז לא יהיה לנו אכפת מכלום, לא הסתיו, לא החורף, לא השיער הלבן שלנו. יהיה לנו זו את זו, היא חזרה ואמרה, חודשיים לפני שנעלמה והשאירה אותי עם השאלה מתי זה יהיה.

אימא של לידיה ישבה ארוכות מול החלון, היא ישבה על כיסא שלידיה ואני צבענו בלבן בקיץ שעבר, כי בקיץ ההוא צבענו בלבן את כל הרהיטים של אימא של לידיה. אימא של לידיה הרשתה לנו לעשות את זה, כמו שהיא הרשתה לנו כל מה שלידיה רצתה, ואז, אחרי שלידיה הלכה, היא ישבה מול החלון על אחד הכיסאות שלידיה ציירה עליו, באמצע הצבע הלבן, שני פרחים בצבע ורוד חיוור בעזרת שבלונה שהכינה בעצמה. היא לא הורידה יותר את המעיל שלה, את מעיל המשבצות הישן שלא התאים לחצאית ושלידיה תמיד רצתה להסתיר ולשרוף, וגם את הכפפות היא לא הורידה ונאחזה חזק במעילה, כאילו שחתיכת הבד הזאת יכולה להחזיק אותה.

ישבנו וחיכינו, אימא של לידיה ואני, ועבר הרבה זמן עד שהבנו שלידיה כבר לא שם, שהיא נעלה את הדלת מאחוריה וריחפה מכאן והלאה, עם הז'קט הכהה וכובע הצמר שלה, ריחפה במורד המדרגות ועד סוף הרחוב, עד לתחנה, עם שני התיקים הקטנים שלה והכרטיס שחסכה בשבילו זמן רב ועכשיו נסעה אתו לשדה התעופה, ואז ישבה במטוס שלא רצינו להביט בו מתרחק, אימא של לידיה ואני.

אבל דִמיינו איך כל זה קרה בזמן שהמשכנו לשבת על כיסאות לבנים מול החלון, גם בימים ובשבועות שאחרי, ודמיינו גם את לידיה ממהרת אל הכניסה למרכז המבקרים עם שני התיקים הקטנים שלה, בדקות האחרונות שנותרו לה לפני העלייה למטוס, כדי להסתכל עוד פעם אחת דרך הטלסקופ כשהיא אוחזת בשתי הידיות, ימין ושמאל, פעם אחת אחרונה.

ועכשיו הגלויה הזאת מונחת על המיטה שלי, ולידה מפתח קשור בסרט אדום, אדום אש, וכתובת, כתובת בלונדון, נשיקה של לידיה, גם בצבע אדום אש, שהיא חותמת בה את כל מכתביה, ולידה קוד כניסה שצריך להקיש אם רוצים לפתוח את דלת הבניין, ושש מילים כמו שהיא כותבת תמיד, לא כמו מכתב אלא יותר כמו ססמה שהיא מוסרת: Come to see – fall and me.

עובר זמן עד שאני מתקשרת, אולי כי אני חושבת יותר מדי על כך שלידיה מעולם לא באה אלינו, אפילו לא ליום אחד, אפילו לא כדי לראות את אימא שלה, על כך שבכל קיץ היא מצאה הסברים שלא הסבירו שום דבר, וכי אני עדיין חושבת יותר מדי שזה לא רק שהיא התנהגה כאילו אנחנו כבר לא מתאימות לה, אלא שהיא גרמה לי להאמין שמעולם לא התאמנו, שאני והיא מעולם לא התקיימנו, לא אנחנו ולא הבגדים מהקטלוגים, לא המקום שקראנו לו נמל, לא קרקס שהציב טרמפולינה וחילק עפיפונים, לא טלסקופים שלידיה יכלה להסתכל דרכם. אני חשה הקלה, עכשיו שהגעתי לתא הקולי וקולה של לידיה חוזר על מספר הטלפון שחייגתי, ואני אומרת משהו בקול חלש ומהוסס, משהו שמתחיל במילים: היי לידיה, כן, אמרתי "כן" מטומטם וחסר תוכן, ואחר כך, אחרי כמה שעות, לידיה מתקשרת בחזרה ושואלת: מה יש לך, למה את נשמעת כל כך מוזר?

היא אוספת אותי משדה התעופה, לא מפסיקה לחייך את חיוכה הרחב, לא מורידה את ידה מהכתף שלי, גם לא כשאנחנו מגיעות לרכבת, לא במדרגות הנעות, לא בכניסה לבניין ליד תיבות הדואר, לא במעלית הקטנה שנסגרת בסורגים שחורים ונושאת אותנו למעלה. היא נותנת לי לפתוח את הדלת במפתח עם הסרט האדום ששלחה לי, עומדת בצד ומביטה בידיים שלי, מסתכלת בי מסובבת את המפתח ונראית כאילו ייחלה לרגע הזה, כאילו ציפתה לו בכיליון עיניים.

הדירה שלה צבועה בלבן, לבן שנוטה לצבע קרם, על המיטה שלה יש סדינים לבנים, המגבות במטבח ובחדר האמבטיה לבנות. לידיה אומרת שהיא לא יכולה לסבול שום צבע אחר, לא ברהיטים ולא על קירות. היא תלתה תמונה על הקיר בשני נעצים, במטבח מעל הכיור, ליד אריחים לבנים, תמונה שלנו שאימא של לידיה צילמה פעם: לידיה ואני, בלי ראשים. התמונה החתוכה לא מראה אותנו, היא מראה את הבגדים החדשים עלינו, בגדים מבד עם הדפס פרחוני, הדפס מלא בפרחים קטנטנים. כל אחד יכול להבחין בינינו מיד, גם בלי ראשים, ולו רק בזכות האופן שבו אנחנו מחזיקות את הידיים שלנו, כל אחת בדרכה. כפות הידיים שלי מכווצות לאגרופים, זה נראה כאילו רציתי להסתיר אותן, למשוך אותן בחזרה. כפות הידיים של לידיה פרושות, אפילו כשהיא עומדת נראה שהן בתנועה. לידיה שואלת: זוכרת את הקטלוגים האלה? ומנסה לצחוק, אבל נראית כאילו היא עדיין כועסת. בגדי נערות, ככה אימא של לידיה קראה לזה אז, וגם לידיה קראה לזה ככה, אבל בנימה אחרת לגמרי, ואני בטוחה שבאותו רגע שבו אימא של לידיה צילמה את התמונה הזאת היא לא רצתה שיראו את הפנים של לידיה, את המבט שלה, אלא רק את הבגדים שהתאימו לנו יותר מקיץ אחד, עם חגורות לבנות ודקות מפלסטיק וקרדיגנים אפורים. באחת הפינות כתבה לידיה בעיפרון עבה: ויקי ולידיה – יפות גם בלי ראשים.

היא חוצה את הדירה, מרתיחה מים לקפה ושואלת: את עוד שותה אותו ככה? ואז היא אומרת שיש לה טבעת בשבילי, טבעת שעיצבה בשבילי, רק בשבילי, בצבע כחול חיוור, כי הרי כחול הוא הצבע שלי, כמו הכחול שבשמים, שאנחנו מכירות עוד מפעם, הכחול הזה שיכול להשתנות בכל רגע, בדיוק אותו כחול, את זוכרת? אני מלטפת את הטבעת על האצבע שלי, תוהה איך היא הצליחה, אחרי כל השנים האלה, לעצב לי טבעת ולהכין אותה כאן, מתחת למנורה הלבנה שלה, עם הצבת הקטנה שלה, להכין טבעת מחוטים ואבנים שאני יכולה לראות דרכה, שמוצאת חן בעיניי מיד כי היא בצבע הכחול שלי, שמתאימה לי בדיוק, ולידיה אומרת, היא יפה עלייך, הטבעת הזאת, על האצבע שלך, ומביטה בכפות הידיים שלי במבט ששמור רק לה, בעיניים קטנות מהרגיל, הראש נוטה הצדה, הידיים נטועות במותניים.

לידיה נראית כמו שהיא נראית כי היא לא אוכלת, כי היא מתכחשת לרעב, כי היא תכניס לפיה צמר גפן טבול בתה צמחים אם לא אעצור בעדה. המקרר הקטן שלה ריק, כמעט ריק, בקבוק עם מיץ שפג תוקפו כבר מזמן, מסכת ג'ל לעיניים שהיא מניחה על העפעפיים בכל בוקר כשהיא שותה קפה נטול קפאין, לובשת חלוק לבן ומגבת לבנה שכרכה כמו טורבן סביב שיערה הרטוב, בכפכפיה הלבנים מבד מגבת שמבצבצות מתוכם בהונותיה, משוחות בלק בצבע לבן. כשהיא יושבת ככה בבוקר, מולי, ומול החלון הזה, התחום במסגרת לבנה, שלידיה פותחת אחרי כל סיגריה שלישית או רביעית, אני חושבת כל הזמן, לא תהיה לנו זִקנה, לפחות לא כמו שלידיה חשבה, לא כמו שהיא העלתה בדעתה, אז, קצת לפני שעזבה: היא ואני, שפופות, כפופות, אוחזות זו בזו. אחר כך, במשך היום, המשפט הזה חוזר שוב ושוב בראש שלי: לא תהיה לנו זִקנה.

אני חושבת עליו גם כשאנחנו עוזבות את הדירה ולידיה ממהרת מחנות אחת לאחרת, מבית קפה אחד לאחר, נכנסת ויוצאת, עם הפעמון בדלת שמכריז על בואנו, עם ה-Hello-o-o הקולני שלה, עם ה-o המתארכת, המתנגנת, שאופיינית רק ללידיה, ה-Hello-o-o הזה, קצת כמו הזמנה, כמו דרישה, וגם קצת כמו איום, כאילו שאר האנשים נמצאים שם כדי לבדר אותה. אני חושבת: לא תהיה לנו זִקנה, אולי כי אני לא חושבת שלידיה היא מישהי שמסוגלת להזדקן, שתיראה זקנה אי-פעם, שתרשה לפניה להתקמט, אני חושבת כך עכשיו כשאני מביטה בה חוצה את החנות באלכסון עם משקפי השמש שלה בסגנון ג'קי אוֹ, עם קווצת השיער הצבועה הזאת שדבוקה למצחה, בתלבושת השחורה ובחצאית הזאת שמגיעה לה בדיוק עד מעל הברכיים ועדיין חושפת רגליים ארוכות, וזה מעורר בי הרגשה רעה, אולי כי הרגליים שלה נראות כמו שהן נראות, ובנעליים האלה, בעקבים הגבוהים שלה והרצועות המונחות על הקרסוליים שמחלקות את רגליה של לידיה לחלק עליון וחלק תחתון.

אז, כשהיינו בנות חמש-עשרה, שש-עשרה, שבע-עשרה, כשהיה לנו זו את זו, בכל יום, בכל שעה, אף פעם לא הפריע לי כשאנשים חשבו שאנחנו זוג. מצא חן בעיניי שאנשים חשבו שאני יכולה להיות עם מישהי כמו לידיה, ושחשבו על לידיה שהיא מעוניינת במישהי כמוני. נהנינו להפיץ בעולם שמועות ושקרים וסיפורים, וצחקנו כשהאמינו לנו, התלחששו וגיחכו והצביעו עלינו מאחורי גבנו. אבל עכשיו לראשונה מפריע לי שעשויים לחשוב שאנחנו זוג בכל אחד מבתי הקפה האלה, בכל אחת מהחנויות האלה, בכל פעם שלידיה מתפרצת דרך הדלת עם צלצול הפעמון הזה, ואז כשהמבטים מופנים אלינו, אל לידיה ואליי.

אנחנו הולכות לשתות תה שמוגש בקנקן עשוי כסף, עם סקונס בצד, שלידיה לא נוגעת בהן. אחר כך אנחנו עוברות בפארק גדול כי אני מתעקשת שנלך דרכו, ונראה שלידיה משתעממת שם, בלי אנשים, בלי חנויות. עלים נושרים ושטים מטה, עלי סתיו חומים. יש לך עלה בשיער, אני אומרת, להוציא לך אותו? לידיה מהנהנת, אני מושיטה יד לשיערה, מראה לה את העלה, עלה קטן בצבע אדום, ואז העלה ממשיך לשוט ארצה. על הדשא רץ ילד לבוש באחד מהמעילים הכהים הקצרים האלה שלובשים כאן הילדים, הוא רץ על הדשא הסמיך, שצבעו ירוק בוהק. הוא מחזיק חוט ביד. העפיפון שלו מתנפנף בשמים חסרי צבע, למעלה-למעלה, עפיפון כמו אלה שהיינו רואות אז, כששכבנו על הבטון בנמל, זרועותינו שלובות תחת ראשינו. לידיה נעמדת במקומה, מביטה למעלה אל העפיפון האדום הזה, שהרוח נושאת הלאה, מושך וגורר את הילד הקטן שרץ יותר ויותר מהר, וככה אנחנו עומדות לזמן-מה, עד שלידיה אומרת, זה נראה כאילו הוא רוצה לקחת אותו איתו.