"מה לעשות עם הגופה, אדוני?" שאל סמל פיטר לונג את השופט. קולו היה שקט אך רשמי וברור, ונמסכו בו כבוד והשתתפות בצער. זה עתה בישר לשופט אלישר על הירצחה של בתו.
פניו של השופט אלישר היו חיוורים ומתוחים. הקמטים שמסביב לעיניו נראו עמוקים כמו ערוצי ואדי באור החלש. סנטרו רעד להרף עין, אך תשובתו נמסרה בנחישות מתכתית. "תעשו איתה מה שאתם רוצים," החווה ביד ימינו, כאומר, אין לי עניין בה. מאז התחתנה אסתר עם הצנחן הבריטי הארור לא היה לו כל קשר עמה. אנשיו דיווחו לו מדי פעם על דברים ששמעו אודותיה, על כך שנראתה בחברת בעלה בקבלת פנים בארמון הנציב, על כך שהזמינה שמלה חדשה מתופרת נחשבת בתל אביב, על כך שנסעה לאנגליה לשלושה חודשים, וחזרה במטוס ימי גדול שנחת בכנרת, מול טבריה, בדרכו הארוכה להודו. על כל עדכון שקיבל הגיב בגניחה, אפילו לא טורח להודות לעוזר המשפטי או לסוכנת הבית שמסרו לו את העדכון האחרון. בשנה האחרונה כמעט לא שמע עליה דבר. ובחודשיים האחרונים, מאז שהתקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל, שקע במפגשים ובדיונים שנמשכו אל תוך הלילה. יש מדינה להקים, יש הכנות לעשות. הוא לא האמין שאסתר ובעלה יישארו בארץ ישראל לאחר שהמדינה העברית תקום. הם בוודאי יעברו לאנגליה, או לעיר הנידחת הזו בסקוטלנד שם גרה משפחתו של הקצין שלקח ממנו את בתו. ממרחק כזה גם השמועות והדיווחים יפסיקו להגיע. וטוב שכך. ועכשיו אסתר מתה. היא ובעלה נרצחו בפאתי המושבה הגרמנית, קילומטרים ספורים מהמקום בו הוא נמצא כעת, עמוק בתוך כורסתו, לבו מרוסק אך עיניו מסרבות לדמוע.
ההלוויה נערכה בלילה. בירושלים לא מלינים את המת. מלבד אנשי חברה קדישא רק אדם אחד השתתף בהלוויה: ירדנה, אחותה הצעירה של אסתר. באור הנר שהחזיק הרב הצעיר נראו פניה רק מפעם לפעם, כמו בראינוע. פנים צעירים ונחושים, שיער קצר עם קווצות שובבות, עלטת הלילה מסתירה לפתע את הפנים היפים, ושוב אור הנר המהבהב בצנצנת הזכוכית מאיר את לחיה הבהירה, מנצנץ בעיניה הכהות. הרב הוביל את המסע, נושאי האלונקה מיהרו בעקבותיו, קולות חפירה בסלע נשמעו מרחוק, מציינים בהדהודם את המקום אליו הם צריכים להגיע. מרחוק הבזיקה להרף עין כיפת הסלע, העופרת הכהה החזירה במעומעם את אור הירח, שהלך ונעלם מאחורי העננים. אורות קלושים האירו מכיוון העיר העתיקה. רוח קרה נשבה, מסיטה שוב את העננים, מאפשרת לטיפות ירח לזלוג שוב על העיר הישנה. ברוש גבוה התנדנד שחור על רקע שמים אפלים, ריח דק של שריפה ואבק נישא על גבי זרם צינה, עוטף את ירדנה בעצב עמוק.
***
תשע שנים לפני כן, הייתה זו ירדנה שישבה נרגשת בחדר האחורי בסלון הכלות של גברת רוזנטל, מתבוננת בהערצה בגופה התמיר של אחותה אסתר ובידיה המיומנות של הגברת, מרפרפות על גופה של אחותה, מסמנות בסיכות קפלים נסתרים בשמלת הכלולות המפוארת, שאותה תלבש בחתונתה עם האדון הצעיר יצחק טולדנו, בעוד שבוע בדיוק. היו אלה שתי משפחות ראויות זו לזו, משפחת אלישר ומשפחת טולדנו. משפחות ותיקות בארץ ישראל, זו מטבריה וזו מירושלים. יצחק טולדנו היה עלם נאה למראה, גם אם היה רזה מדי. הוא סיים שנתיים לפני כן את לימודיו בבית הספר למסחר בביירות, והשתלב בעסקי הבדים של אביו.
"הוא יהיה לך בעל מצוין," אמר אביה לאסתר, כשישבו לעת ערב בחדר האורחים המהודר בביתם ברחוב הנביאים. ירדנה ישבה על שרפרף נמוך ומרופד בפינת החדר, כמעט נסתרת מעיניהם.
"אני צריכה עוד זמן כדי להחליט," אמרה אסתר. "נפגשתי איתו בסך הכול פעמיים, וגם זה בנוכחות כל בני המשפחה. בקושי החלפתי איתו מלה אחת בפרטיות. אני צריכה לגלות מה אני מרגישה כלפיו."
"זה לא עניין של רגשות," אמר אביה בביטול. "רגשות באים והולכים. הוא יפרנס אותך בכבוד, משפחתו מכובדת, קומה שלמה תעמוד לרשותכם בבית הוריו. את לא צריכה שום זמן כדי להחליט. ההחלטה כבר התקבלה."
"אני נוסעת לטבריה מחר," אמרה אסתר לירדנה, כשיצאו מסלון הכלות.
"אבל החתונה בעוד שבוע …"
"את חושבת שאני לא יודעת? אבל אני רוצה לקבל את ברכתה של סבתא רחל. את יודעת שהיא לא תוכל להגיע לחתונה, ואני חייבת לראות אותה לפני כן. מי יודע אם זו לא תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה."
"אל תדברי ככה," דמעות עלו בעיניה של ירדנה. מבטה של אסתר היה נוקשה ונחוש.
אסתר חזרה מטבריה אחרי ארבעה ימים. בשעת אחר צהרים נעימה היא שתתה תה בחדר האוכל בבית הוריו של יצחק טולדנו, בעוד יצחק הולך סביב השולחן, חולף פעם אחר פעם מאחורי גבה.
"יצחק, הכול בסדר?"
"למה את שואלת? בטח שהכול בסדר. מה יכול להיות לא בסדר??", אמר בקול רועד, והמשיך ללכת סחור-סחור. נברשת הבדולח המפוארת נצצה באלפי אורות מעל שולחן העץ הכבד.
"אתה מפחיד אותי. מה קרה? תגיד לי!"
יצחק השיב בצעקה: "מה קרה לי? מה קרה לי? הוא, הוא נתן לך את ברכתו לחתונה? הוא נתן לך את ברכתו?" הוא נופף בתצלום שהחזיק בידו.
"חיטטת לי בחפציי?" לבה נפל כשראתה את התצלום בידו. הייתה זו תמונתו של בן כתתה מימי לימודיה בבית הספר התיכון בטבריה. יעקב בן צבי, מחייך במשובה למצלמה, שיניו בוהקות, שיערו הבהיר פרוע. "חיטטת לי בדברים? איך העזת?"
"איך העזתי?" קולו של יצחק הפך לצווחה. "איך העזתי??" דמעות זלגו מעיניו, בעומדו רועד מעברו השני של השולחן. הוא שלף מכיסו אקדח קטן. מחשבה מוזרה עלתה בראשה: כבר ראיתי את האקדח הזה, במגירת השולחן של אביו של יצחק. יש לו קת מהודרת, מצופה צדף. יצחק כיוון את האקדח לעבר פלג גופה העליון וירה. הירייה השנייה פיצחה את גולגולתו שלו. חלקי עצם ומוח התפזרו על הקיר שמאחוריו, מציירים פרח אפור אדמדם על הסיד הלבן, מכתימים את האורלוגין הגדול.
***
בעוד גופתה של אחותה נטמנת בחשכת הלילה במדרון הסלעי של הר הזיתים, חשבה ירדנה כמה חבל שהתליון הכבד שהציל את חייה של אסתר כשיצחק ירה בה, ירה בה והתאבד, לא הציל אותה גם הפעם. היא ישבה אז לצד מיטתה של אחותה בבית החולים הדסה שבהר הצופים, והחזיקה בידה את התליון המעוטר, עשוי כסף, אותו נתנה לאסתר אמו של יצחק טולדנו מייד לאחר ארוסיהם. "אם התליון לא היה מסיט את הכדור ממסלולו, הוא היה חודר הישר ללבה של אחותך," אמר לה הרופא שניתח את אסתר. "הוא הציל את חייה. תשמרי עליו," הוא אמר, מעביר את התליון המחורר אל כף ידה.
היא נמנמה בכסא שליד מיטת אחותה, מחזיקה את ידה הלחה, עיניה של אסתר מרפרפות מתחת לעפעפיה הסגורים, נשימותיה חרישיות ורדודות.
***
אסתר החלימה במהירות. היא ארזה את חפציה בשלוש מזוודות גדולות ונסעה לטבריה. היא עזבה את ירושלים בלי לומר דבר למשפחתה ולחבריה. רק ירדנה קיבלה ממנה גלויה שנשלחה מבית הדואר המרכזי של ירושלים, בקצה רחוב יפו. אחות אהובה, נכתב בה, יקרה שלי. אינני יכולה להישאר בעיר הזאת, בוודאי תביני. ואינני יכולה לשאת את שתיקתו המגנה של אבינו. טוב יהיה לכולם שאהיה רחוקה. אכתוב לך, אינני נעלמת. אני רק צריכה למצוא את השקט שאני זקוקה לו. שמרי על עצמך, יקירת לבי.
***
"לא מוצא חן בעיניך לך לזיכל". אסתר שתתה בהנאה את הקפה החם וחייכה לנוכח הכתובת שעל הקיר. בכל פעם שהיה לה קצת זמן פנוי נהגה לשבת בקפה 'עטרה', ברחוב בן יהודה 7. ממול, בבית מספר 6, שכן 'זיכל', הקפה המתחרה. 'עטרה' היה הומה כדרכו. כולם דיברו על המלחמה. יותר משנתיים חלפו מאז שפרצה, וסופה לא נראה לעין. רומל הוביל את כוחותיו מניצחון לניצחון, ואם לא יהיה מי שיעצור אותו הוא עוד יגיע לקהיר ומשם, חלילה, לארץ ישראל. ילד קטן שישב עם אמו ושתה שוקו חם, שפתו העליונה מכוסה שפם של קצפת, הביט בהערצה באסתר ובמדי הצבא שלבשה. היא שבה לירושלים מבלי לומר דבר למשפחתה, נהגת משאית ביחידת תובלה כבדה של הצבא הבריטי. מבסיסה יצאה לנסיעות ארוכות, תמיד בשיירה מאובטחת, עד קהיר היא הגיעה. כוחות גדולים של הצבא הבריטי התקבצו במצרים. כמה קטנה ונידחת נראתה לה ירושלים בהשוואה לגודלה העצום של קהיר, לשאונה הבלתי פוסק ולהמוני האנשים שמילאו את רחובותיה כמו גלי ים הרוכבים זה על גבי זה, בלי הפסקה. אך עד כמה שהעיר הייתה צפופה וסואנת, היא נגדעה באחת. המעבר למדבר השומם והאינסופי תמיד הפתיע את אסתר בחדותו. ממערבולת של ריחות וצבעים הפך הכול, בלי התרעה מוקדמת, למישור צהוב ויבש, מנוקד ברבבות כלי רכב ומלחמה. נערכים לקרבות הגדולים במערב.
***
את קפטן ג'יימס סטירלינג הכירה אסתר בלובי המפואר של מלון המלך דוד. חברה מהיחידה הפצירה בה להתלוות אליה לנשף שערך הצבא לקציניו בעיר.
"אבל אנחנו לא קצינות," היססה אסתר.
מרג'ורי השיבה לה בנחרצות: "כשיראו שתי נשים צעירות ויפות בשמלות מהודרות ותכשיטים נוצצים, הם לא יעצרו אותנו ולא יבדקו לנו את הדרגות. להיפך, הם יציצו מעבר לכתפינו כדי לראות אם יש עוד כמונו. לא מתאים לך להסס, אסתר, הרי יש בך רוח הרפתקנית שמספיקה לעשר בחורות!"
אסתר השתכנעה בקלות. היא לבשה את השמלה היחידה שהייתה ברשותה, שמלה בצבע כחול פרוסי בעלת מחשוף נאה. היא ענדה סיכת יהלומים זוהרת שקיבלה מסבתה רחל, זכרה לברכה.
ג'יימס זיהה אותה מהקצה השני של האולם, דרגותיו מבהיקות, כובע הקצינים בידיו. הוא פסע בביטחון לרוחבו של השטיח העבה ושאל אם אפשר להזמין אותה למשקה. מרג'ורי שעמדה לצידה דחקה בה בחשאי במרפקה.
לאחר חודש הם נישאו בכנסיה הסקוטית הצופה אל גיא בן הינום. ג'יימס, בן העיר סטירלינג, שאת שמה נשא כשם משפחתו, לא יכול היה לחשוב על מקום הולם יותר. דודו המפורסם, דיוויד סטירלינג, מייסד כוחות האוויר המיוחדים של הצבא הבריטי, שלחם עם אנשיו בצפון אפריקה, הגיע בטיסה מיוחדת מקהיר כדי להשתתף בחתונה. אסתר נכנסה ללבו ברגע שראה אותה, אופיו הלוחמני קלט מייד את גלי נפשה הפרועה.
ירדנה הייתה היחידה מבני המשפחה לה הודיעה אסתר על נישואיה. בגלויה ששלחה לה כתבה לה: אני מאושרת, אחות קטנה שלי, אך לא אוכל להיות מאושרת באמת אם לא תבואי לחתונה. אל תחששי, אלוהים אוהב את כל האנשים שיש אהבה בלבם, וכנסיה היא מקום לא פחות טוב מכל מקום אחר להכריז בפניו על אהבתנו.
את זר הפרחים הצנוע שהחזיקה בידה, זר של פרחי בר ריחניים, נתנה לה אסתר כשיצאו מהכנסייה אל האוויר הירושלמי הבשום, אוויר של בין ערביים, שהתערבבו בו ריחות אורנים וריחות מדבר.
***
את 'אבנר' נהגה אסתר לפגוש בחדרי האוסף הזואולוגי של הפקולטה למדעי המתמטיקה והטבע בהר הצופים. שם, בין פוחלצים של נמר ממדבר יהודה, חזירי בר, תנים וצבי ארץ ישראלי, צנצנות שבהם נחשים ועקרבים בפורמלין, ותיבות זכוכית מלאות בפרפרים צבעוניים, נהג אבנר לתחקר את אסתר ולתדרכה לקראת משימותיה הבאות. אבנר היה פעיל בשירות הידיעות של ההגנה. יחידות הש"י חולקו למחלקות מקצועיות, אחת מהן התמחתה באיסוף מידע ממקורות ששירתו בשלטון המנדט הבריטי. זו הייתה מחלקתו של הגבר הצעיר בן השלושים, דוקטוראנט לזואולוגיה בשעות היום ופעיל "ההגנה" לעת לילה, שכינויו המחתרתי היה 'אבנר'.
אבנר פנה אל אסתר וביקש את סיועהּ, זמן קצר לאחר שסיימה את קורס נהגי המשאיות של הצבא הבריטי. כשסיפרה לו לימים על היכרותה עם קפטן ג'יימס סטירלינג חיבק אותה כמו אח גדול, הביט בחיבה אל תוך עיניה הכהות, הנרגשות, ובלבו חשב שקשר עם קצין צנחנים מבטיח, ועוד אחיינו של דיוויד סטירלינג ששמעו כבר יצא למרחוק, בוודאי יוכל להועיל למאבק.
אסתר רמזה לג'יימס שיש לה קשר עם חבורה של צעירים וצעירות הפועלים להגנת היישוב. אמנם, עם גיוסה לצבא, יכולתה להמשיך לפעול פחתה מאוד, אבל, היא "ממשיכה לעזור היכן שרק אפשר." היא לא נקבה בשם המפורש של 'ההגנה' ובוודאי לא סיפרה על קשריה עם הש"י. אבל היא לא יכלה להינשא לאהוב לבה כשהיא מסתירה לחלוטין את פעילותה ואת נאמנותה לבני עמה. ג'יימס לא חקר את אסתר ולא ביקש פרטים נוספים. הוא רק אמר בפשטות שהעובדה שהיא פעילה הינה מובנת מאליה, וכי לא היה מצפה לדבר אחר מאשה שכמותה. "גם בגלל זה התאהבתי בך," אמר בלהט, והוסיף כבדרך אגב שאם יוכל לסייע לה במידע שיש לו חשיבות, הוא לא יהסס לעשות זאת. "משפחתך מעכשיו היא משפחתי," אמר, למרות שמכולם הוא זכה להכיר רק את ירדנה. על אביה שמע כמובן, הרי הוא שופט נודע בירושלים וקצין משטרה בכיר בגליל בעברו. משתיקתה הכואבת של אסתר הבין שהיא לא העזה לספר לאביה על הקשר שנרקם ביניהם. אף על פי כך הוא היה משוכנע שאביה יודע על היכרותם, הולכי רכיל הרי לא חסרים גם בירושלים. הוא קיווה שעם הזמן, אולי אחרי שייוולדו נכד או נכדה ראשונים, תפשיר חומת העוינות הקפואה. המבט החם ששלחה אליו ירדנה בטקס החתונה, והחיבוק השמח שקיבל ממנה רמזו לו שאולי הדבר באמת יכול לקרות.
***
כמה געגועים היו במכתביה של אסתר לאחותה הקטנה. חודשיים אחרי הניצחון הגדול על גרמניה הפליגו אסתר וג'יימס לבריטניה. ג'יימס קיבל תפקיד זמני במשרד המלחמה בלונדון, ובחג המולד הראשון לאחר שתמה המלחמה נסע עם אשתו הצעירה לסטירלינג, עיר הולדתו, כדי שמשפחתו כולה תוכל להכירה.
התפעלותה של אסתר מלונדון הייתה גדולה, למרות שהעיר התקשתה להתאושש מהשנים הקשות שעברו עליה. יופייה הקודר של סקוטלנד עצר את נשימתה. יחד עם זאת, געגועיה לארץ ישראל, לירושלים, לאחותה ירדנה, לחברים שהשאירה מאחור, לא פחתו עם הימים והחודשים שחלפו. הם רק התעצמו והועמקו, לפתו את נפשה והסבו לה כאב שהיה כמעט פיזי.
היא שיתפה את ירדנה ברגשותיה, בכמיהתה לריחה הרטוב, החריף, של ירושלים בחורף וליובש הלוהט שלה בקיץ, שהפך עם רדת הלילה לצינה מעוררת לב. היא שאלה על אנשים שהכירה, והזכירה את יעקב, בעל המכולת הקטנה שליד ביתם, את ורדה, המלצרית מטילת האימה מקפה 'עטרה' ואת פרופסור מינץ, איש שכולו רוח ופיזור נפש, שהתגורר לבדו בדירה מולם.
ג'יימס היה ער לגעגועיה. גם נפשו שלו נקשרה בירושלים. הוא תהה מה יעשה כשיבוא היום בו יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל, האם יוכל למצוא את מקומו מחוץ לצבא, בארץ שאינה שלו, בחברה שתזכור תמיד שהוא היה נציגו של שלטון זר. אבל היום הזה נראה לו רחוק, ועד שיבוא הוא ינסה לחזור ולשרת את ארצו בפלשתינה.
כשבישר לאסתר כי הוא ימלא תפקיד בצוותו האישי של הנציב העליון, ושבעוד שלושה חודשים הם יחזרו לירושלים, לא היה סוף לאושרה.
***
בשמונה בינואר 1948 נרצחו אסתר לבית אלישר וג'יימס סטירלינג ביריות אקדח בפאתי המושבה הגרמנית, לא רחוק מפסי הרכבת. האפילה ירדה במהירות וכיסתה את גופותיהם, רוח קפואה כופפה את צמרות עצי האורן, יללת תנים הדהדה ממזרח.
***
מפקח בילוש גרהם רוברטס עיין בדוח סיכום החקירה ששלף בתנועה יגעה ממכונת הכתיבה שעל שולחנו. הוא כבר התרגל לכך שבמכונה זו האות t תמיד הייתה גבוהה במילימטר או שניים מהאותיות האחרות, ובמובן מסוים אף התגאה בכך, וראה ב-t הקופצת מעין חתימה נסתרת של סגנונו. אך הוא לא היה גאה בדוח הזה, שסיכם את חקירת הרצח של בני הזוג סטירלינג, מכיוון שנאלץ להמליץ לסגור את התיק בהיעדר ראיות. הוא לא אהב להיכשל בחקירות כלשהן, בוודאי שלא בחקירות רצח, והוא אהב עוד פחות להיכשל בחקירת רצח שבה הקורבן היה בן למשפחה מפורסמת. הממונים עליו דרשו תוצאות והוא לא היה מסוגל לספקן. בנסיבות אחרות היה ממליץ להשאיר את התיק פתוח, אך חלפו יותר מארבעה חודשים מאז בוצע הפשע, משטרת המנדט הבריטי עמדה לעזוב תוך שבועות ספורים את פלשתינה, וככל שחקירת הרצח הייתה חשובה בעיניו, המאורעות ההיסטוריים הפכו אותו לעוד הערת שוליים בסיפור גדול בהרבה.
הוא עיין בפסקת הסיום של הדוח שכתב. לא היה זה הסגנון היבש והענייני שאפיין את כתיבתו בדרך כלל. אבל הוא הרגיש שבימים כה סוערים מותר לו לחרוג במעט מהסגנון המקובל במסמכים משטרתיים.
"כיווני החקירה בתיק זה היו מגוונים. הנרצחת גונתה והוחרמה על ידי בני משפחתה בשל נישואיה לקצין צבא בריטי, שנחשב בעיניהם נציג של שלטון כובש ועוין. משפחתה של המנוחה הינה ותיקה ומכובדת בקרב היהודים, וידוע על מסורת של קנאות העולה עד כדי נקמת דם בקרב משפחות אלה, בעיקר כאלה ששורשיהן בחברות ערביות. העובדה שאביה של המנוחה היה קצין משטרה בכיר בעצמו, וכיום הוא שופט רם מעלה, לא פסלה כיוון חקירה זה. נהפוך הוא. אבל בדיקות דיסקרטיות העלו שלכבוד השופט עצמו אליבי מושלם, שכן הוא ישב בדין מול אולם מלא קהל בעת שבוצע הרצח. כמובן שיכול היה לשגר למשימה מי מטעמו, אך בקרב מודיעינו בעולם התחתון, וגם במעגלים נרחבים, לא רק בקרב עברייני ירושלים, לא נפוצו אפילו שמועות שיכלו לחזק אפשרות זו.
כיוון חקירה נוסף היה שהרצח בוצע על ידי אחת הכנופיות היהודיות, הרואות בעין רעה התרועעות של נשים יהודיות עם בריטים בכלל ועם אנשי כוחות הביטחון בפרט. ידועים מקרים של התנכלות ואף התעללות של בריונים מכנופיות שטרן ובגין בנשים כאלה, אך לא היה תקדים של פגיעה שעלתה עד כדי רצח. ייתכן כמובן שעל רקע האירועים ההיסטוריים ובימים של אלימות גוברת מכל הסוגים גם הנקמה בנשים יהודיות שקשרו את גורלן בנציגי השלטון תעלה מדרגה, אך לכיוון חקירה זה לא נמצאו תימוכין. פנינו בצינורות הרשמיים לשירות הביטחון המכיר מקרוב את הכנופיות ופעילותן, וגם לו לא היה כל מידע שיכול היה לתמוך בתזה זו.
נבחנו כמובן המניעים הפליליים המקובלים במקרי רצח. בחנו את מעגל המכרים של בני הזוג, בדקנו מי עשוי להרוויח כספית ממותם, חקרנו לעומק האם יש מישהו שעוין את בני הזוג או אחד מהם, עד כדי רציחתם ממארב. לא הצלחנו גם בכיוון זה. אני שמח לציין כי כל שלמדנו על בני הזוג סטירלינג היה שמדובר בזוג צעירים מקובל ואהוב. ג'יימס היה קצין הגון ומוערך, הידוע באומץ לבו ובנאמנותו לאנשיו; אסתר הייתה אשה מלאת שמחת חיים, נועזת והרפתקנית, בעלת היסטוריה אישית, איך לומר, צבעונית במקצת. אך כל מי ששוחחנו עמו התייחס אליה בחיבה ובאהבה. בני משפחתה סירבו לשתף פעולה בחקירתם, ולא דיברו עליה מטוב ועד רע. רק אחותה הצעירה דיברה אתנו בגילוי לב, ודבריה היו מלאים באהבה וצער. אין לנו סיבה להניח שהרצח בוצע ממניעים פליליים כלשהם.
אלה ימים של אלימות מתגברת, של עוינות גדלה והולכת בין ערבים ויהודים. אין יום שעובר בארץ הקשה הזאת מבלי שיהרגו בני אדם רק בגלל השתייכותם לקבוצה היריבה. כנופיות הורגות זו בזו, ופוגעות ללא הבחנה בעוברי אורח תמימים.
כשיצאו אסתר וג'יימס לטיול לעת ערב בפאתי השכונה בה התגוררו, ג'יימס לא לבש את מדיו. הם נראו כמו כל זוג יהודי אחר. אני מניח שלרוע מזלם הם נצפו על ידי חברי כנופיה ערבים שיצאו באותו ערב לפגוע ביהודים. מדוע? כי זה מה שקורה בחודשים האחרונים, עוד יותר מתמיד. רצה הגורל והיו הם אלה שחייהם קופדו. אלה ימים שבהם הורגים ללא הבחנה, והזוג הצעיר והיפה הזה נקלע ללא כוונת מכוון ללבו של מארב.
לאחר שלא מצאנו תימוכין לרצח על רקע מה שמכונה 'כבוד המשפחה' או לרצח על ידי כנופיית טרור יהודית כזו או אחרת, ולאחר שלא מצאנו כל מניע פלילי 'מקובל' לרצח, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה שאסתר וג'יימס הם קורבנות של כוחות היסטוריים גדולים, שכדרכם סוחפים בנתיבם בני אדם רגילים, מבלי שיעצרו ולו לרגע במסלולם. הם לא יהיו הקורבנות האחרונים."
***
יום חורף סגרירי בירושלים, לעת ערב. השנה היא 2015. ששים ושבע שנים חלפו מאז הרצח הכפול. בית הקברות בהר הזיתים מוזנח, מצבות לא מעטות מנותצות. הזהב של כיפת הסלע בוהק בחיוורון. כיפת העופרת של מסגד אל-אקצה בולעת את אור השמש הקלוש. ירושלים פרושה על הריה ככל שהעין יכולה לראות. ברושים כהים מתכופפים ברוח. חבורת אנשים קטנה מתקבצת ליד אחד הקברים. אלה הם אחייניה של אסתר אלישר, מבוגרים בהרבה מממנה ביום מותה. המצבה לידה התאספו אינה נושאת את שמה של אסתר, אך מחקר שעשה אחד האחיינים ברישומי חברות הקדישא הפועלות בהר הזיתים גילה שקברה נמצא ממש מתחת לקבר סביבו עמדו, שנוסף לימים מעליו. בשנים בהם היה הר הזיתים תחת שלטון ירדני אי אפשר היה לחפש את קברה של אסתר, וירדנה, שהייתה היחידה מהמשפחה שהשתתפה בהלוויה, נפטרה בגיל צעיר להכאיב, ולא היה את מי לשאול. הזמן נקף, ורק בשנים האחרונות החל אחד האחיינים להתחקות אחר סודות חייה של אסתר ובתוך כך לנסות למצוא את מקום קבורתה. ירדנה, האחות הצעירה, האהובה, הלכה לעולמה, אך בתה, הנושאת את שמה, נמצאה עם שאר האחיינים, ולבה, כמו לבה של אמה, יצא אל אסתר. "באנו באיחור לחלוק לך כבוד אחרון," נשא דברים המבוגר שבחבורה הקטנה. נאמרו כמה משפטים, אבל אף אחד לא אמר קדיש. רק ירדנה לחשה את המלים בלבה. יתגדל ויתקדש שמה רבא. החשיכה נפלה על ההר בחטף, וגשם התחיל לרדת. לאור פנסי כיס ירדה החבורה בטור עורפי מבית הקברות. ראשיהם מורכנים, מי בגלל הגשם והרוח, מי בגלל הצער והבושה. ובכל זאת, ראי אסתר, לחשה ירדנה ללא קול לדודתה, כל אחייניך התקבצו ובאו לכבודך, לזכור אותך באהבה ולומר לך הנה אנחנו, משפחתך.
דימוי: Frederic Edwin Church – Jerusalem from the Mount of Olives
