עוד בטרם מלאו לו שלושים נכלל אנדריאס שטיכמן ברשימת עשרים הסופרים המבטיחים מתחת לגיל ארבעים. כינו אותו “קוסם” ו”אביר הסיפור הקצר” ועל הפרוזה שלו אמרו שהיא “מזהירה” ו”מבריקה”, “עצמאית ויוצאת דופן” – וכל זה, לדעתי, בצדק רב. אנדריאס שטיכמן מראה שהומור יכול להכאיב גם כאשר הוא נובע מאהבת אדם גדולה. הסימפטיה שלו למפסידנים ולאבודים יוצאת מגדר הרגיל, וכמוה רגישותו לשפה וכושר הביטוי שלו. הוא אינו מייצר מילים גדולות, הוא פשוט מוצא את המילים הנכונות. אפשר לראות את זה בסיפורים שלו ובשני הרומנים הכבירים שלו. ובדיוק באותה מידה גם בסיפור הזה, המחזיק ששה עמודים בקושי, “למה אנחנו שוב הולכים לוואטאן?”. ששה עמודים: הכול שם.
תרגום: גדי גולדברג
למה אנחנו לא הולכים למיקֶה, לרוברט או לקְנוֹזִי? כי החבר׳ה אומרים שלמיקה, לרוברט ולקנוזי אין זמן היום, ואין ברירה, אנחנו מוכרחים שוב לעלות אליו, מוכרחים שוב להיכנס למאורה המעופשת של ואטאן בקומה העשירית, שיש בה ריח של כלב, למרות שאין לו כלב בכלל, והתריסים בה תמיד מוגפים, נעים זה בטח לא. הוא יושב ליד השולחן ושוקל את הגראס במאזני היד המצחיקים שלו, ואז הוא מוסיף עוד קצת גראס ושוקל שוב, ואפשר רק לקוות שהוא לא יתחיל שוב לצטט שירים בפרסית. מצד שני, מה זה בעצם משנה, הרי הוא בלאו הכי תכף יתחיל לדבר. ואנחנו גם יודעים בדיוק מה הולך לבוא, הסיפור עם שבבי העץ שתקעו לדוד שלו מתחת לציפורניים, והסיפור עם הביצה החמה שתקעו לדוד שלו מאחורה. ואז הוא מהנהן פתאום, כאילו עוד רגע תבוא בדיחה, אבל הוא רק מספר לנו שאבא שלו היה בנאדם אמיץ מאוד, בדיוק כמו שהוא, ואטאן, הוא בנאדם אמיץ מאוד, והוא שוקל ושוקל ומספר לנו על העלונים שנתנו לו לחלק בבית הספר, אבל הוא כבר סיפר את זה אלף פעם. כבר אלף פעם הוא צייר לנו את הסמל עם גדר התיל ופרח הציפורן, ועכשיו הוא שואל אם אנחנו רוצים שיצייר לנו את סמל המפלגה הקומוניסטית. אנחנו שואלים בחזרה אם הוא זוכר את הציור של אתמול, אבל הוא לא מקשיב לנו בכלל. עכשיו הוא מתאר את סרט הקולנוע שראה כשירו באבא שלו, ואנחנו מכירים את זה לפרטי פרטים, ומכירים גם את ההרגשה הפתאומית שגרמה לו לעזוב את הקולנוע, אנחנו יודעים שאבא שלו דימם למוות ושהוא היה בנאדם אמיץ, רק לפני שתי דקות הוא הזכיר את זה. אנחנו אומרים: אנחנו צריכים ללכת למסיבה, ואטאן, אין לנו הרבה זמן.
הוא שואל אם אנחנו רוצים תה.
והוא מכין לנו תה ומדבר על נשים, וכמעט אפשר לחשוב שעכשיו יהיה בסדר, אבל אנחנו כבר רואים לאן זה מוביל, אל הדודות שלו מהים הכספי שהוא הסתתר אצלן עם האבא המת שלו, אלו באמת היו נשים, אנחנו כבר יודעים, עשר נשים שמנות, וכולן היכו בידיהן על הראש מרוב צער.
ואז ואטאן צוחק.
ואטאן צוחק לבד, לעצמו, בזמן שהוא מביא את התה ואז שוב מתחיל לתאר איך אבא שלו שכב במרתף רחוץ ומאופר, ואיך קברו אותו אחר כך בגינה, אנחנו כבר מכירים את זה בעל פה. אנחנו אומרים: ואטאן, קברת את אבא שלך ואז הסתובבת בים הכספי, שבו הנשים יורדות למים מכוסות, ופגשת את אַסְפָאֶל הקטנה, שהייתה שונה מכולן עם השיער הקצר שלה. הלכת אחריה דרך השדות, על פני עצי רימון וגרוטאות של מקררים, והיא הייתה כמעט כמו נער והתיישבה על חומות, והנשיקות שלה היו כמו נשיכות. אבל אתה חושב שאנחנו באמת רוצים לשמוע את כל זה שוב פעם, ואטאן? אתה חושב שאנחנו רוצים לשמוע שוב פעם איך היא נעלמה פתאום ואיך השוטרים באו ובעטו לך בבטן כי הם ראו אתכם? ואיך חשבת שיתלו אותך על מנוף בחצר הגרוטאות, ואיך השוטרים בסוף הלכו משם ולא תלו אותך על מנוף, ואיך אספאל יצאה מתוך אחד המקררים וצחקה כאילו היא לא פחדה בכלל? לא, ואטאן, אנחנו לא רוצים לשמוע את זה שוב פעם, בטח שלא בפעם האלף, ולמה אתה מביא עכשיו עלי גפן ממולאים ומספר שוב את אותה בדיחה ישנה וקורא לעלי הגפן ״התחתונים של חווה״? פשוט תשקול את הגראס, ואטאן, תשקול את הגראס.
וְואטאן שוקל ושותק ואז הוא אומר: המלחמה, ואנחנו אומרים: לא, ואטאן, עזוב את המלחמה עכשיו, תשקול את הגראס, כי מה, אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שגייסו אותך וערקת והיית צריך לחכות למבריחים שלושה ימים בתוך מערה? מה, אנחנו לא יודעים שאספאל באה ורצתה לברוח איתך, למרות שהמבריחים התנגדו, ושאחר כך המבריחים בכל זאת הסכימו כי היא שלפה כסף מהכיס? ושכל המבריחים קראו לעצמם ״עלי״, מה, את זה אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שרכבתם אז על סוסים דרך ההרים ושלא יכולת לראות יותר כלום מרוב שלג? אנחנו אומרים: כן, ואטאן, אנחנו בהחלט יודעים את כל זה, כבר רכבנו איתך אלף פעם דרך ההרים וכבר אלף פעם שאלנו את עצמנו יחד איתך, אם הסוס הולך קדימה או אחורה ואם אנחנו כבר בעבר השני. ראינו את השלג הכחלחל ואת המנופים ואת גדר התיל, שבכלל לא היו ממשיים, ואנחנו יודעים שהעלי הכי חזק היכה אותך, ואטאן, כי היית תשוש כל כך. ראינו את המסוקים שחגו מעל הכפרים בהרים, ואיך נאלצתם להתחבא בין העזים, ואיך נגעת בעמוד הגבול לטורקיה שלוש פעמים כדי להשתכנע שאתה לא מדמיין. אנחנו יכולים לספר את זה מתוך שינה, ואטאן: הייתם עשרים איראנים והתחבאתם בתוך משאית, מאחורי שטיחים, ולחברה שלך ירד דם מהאגודל, והיא ביקשה שתנשק אותו ורצתה לשמוע כל הזמן כמה אתה אוהב אותה, אבל לך כבר לא היה כוח לזה. ומישהו הפיל את המְכל שלתוכו הייתם משתינים, זה היה מניף המשקולות מזָהֶדאן, ואתה בקושי יכולת לסבול אותו כי הוא רק הראה כל הזמן את הכתבה מהעיתון עם התמונה שלו והיה מדבר בקול רם מאוד על הפרסים שזכה בהם, גם כשעצרתם בתחנות דלק, ששם אסור היה לדבר בשום אופן, ידעת את זה? תן לנו לספר לך, ואטאן, כי אנחנו יודעים הכול בדיוק! אספאל נצמדה אליך כל כך עד שבקושי יכולת לנשום, ואז היה חור ביריעה ושוב ראית בפעם הראשונה בתים, ואטאן, גם אנחנו רואים אותם.
אההה, ואטאן אומר, בסדר, בסדר, הבנתי, אבל אולי תרצו ביצה חמה? אולי תרצו שאדחף לכם מאחורה ביצה חמה כמו שעשו לדוד שלי? והוא קם ומעמיד פנים כאילו הוא מתכוון ללכת לבשל ביצה, אבל אז הוא מרים גבה, ואנחנו אמורים להבין שזה היה בצחוק, ואנחנו מחייכים עכשיו כולנו ביחד, כן, אנחנו ממש כמעט מחייכים עכשיו, אבל בעצם אנחנו לא באמת מחייכים, אלא אומרים: ואטאן, תעשה טובה, תשקול את הגראס. והוא שוקל את הגראס, אבל הדיבור פשוט נשפך ממנו, הוא יוצא מהשפה התחתונה שלו. יש הרי משהו שהוא עוד לא סיפר לנו: איך הוא חטף פריחה כזאת שהוא היה מוכרח לגרד לעצמו את החזה במזלג עד זוב דם, זה היה כשהם כבר היו באיסטנבול, אספאל והוא, כל החורף הם גרו בחדרון זעיר והיו צריכים לחכות שם לַדרכונים. והוא היה צריך לגדל זקן, ולגלח אותו רק לפני הצילום, כי אז העור מתחתיו יוצא בהיר וחלק, והוא היה נראה צעיר יותר, אבל הייתה לו פריחה גם בזקן וכל הגוף שלו היה עקצוץ אחד גדול. ואז אספאל השתמשה בארון להבעיר אש לחימום, למרות שעלי אמר שאסור להשתמש בארון להבעיר אש לחימום, ואיך שהם רבו ואיך שהוא רצה לשכב איתה, ואיך שהיא רצתה לשכב איתו רק אם הוא אוהב אותה, ואיך הוא לא יכול היה להגיד שהוא אוהב אותה. ושנגיד לו אנחנו, איך אפשר לאהוב מישהו באמת כשהתריסים כל הזמן מוגפים, וכשעלי מביא לחם רק מדי פעם, וכשהסחת הדעת היחידה היא הטלוויזיה הטורקית שמשדרת רק בין שש לתשע, וגם אז בעיקר סרטים רומנטיים שאתה לא מבין מהם כלום, רק ראבאבאבאבאב, שכנראה אומר ״אני אוהב אותך״. אבל איך אפשר לאהוב ככה מישהו, שנגיד לו. כשעלי הבוס מופיע עם הצלם ועם שתי בחורות ומתנהג כאילו הוא מלך במעיל הפרווה שלו, כשהוא תופס לאספאל בשדיים הכמעט לא קיימים שלה, וכשאספאל בכל זאת מחייכת בחביבות כי היא רוצה עצים לבעירה. וכשעלי הבוס אומר שהם לא משתמשים במספיק סְפּירְט ושאיראנים לא יודעים להבעיר אש, וכשהוא רוצה להדגים להם איך מדליקים את התנור. וזה בעצם מצחיק, אומר ואטאן, אנחנו לא חושבים שזה מצחיק? איך שעלי הבוס התיז ספירט לתוך התנור וזרק לתוכו גפרור ואז נשמע פיצוץ, וענן ענקי של אפר צבע את כל החדר בשחור. אבל זה שעלי הבוס נעלם אחר כך כעונש על הטמטום של עצמו והופיע עם הדרכונים שלהם רק אחרי שישה שבועות, זה לא ממש מצחיק, אבל בעצם הוא בכלל לא רוצה לספר לנו את זה, הוא הרי לא רוצה לנג׳ס. הוא גם לא רוצה לספר איך עלי הבוס המשיך לעשות ממנו צחוק ואמר לו שיגיד בשדה התעופה שהוא פגוע מוח ורוצה לעבור ניתוח בגרמניה. ושהוא באמת אמר את זה בשדה התעופה, ושהוא טס לגרמניה בתור טורקי ושעכשיו קראו לו עמיר חוּשאנְג ראבארזארֶה, למרות שזה מצחיק. אבל הוא לא רוצה לספר לנו את זה, וגם לא שהשוטר בדלפק שיפשף את התמונה של אספאל והבין שזאת לא התמונה המקורית, ושהוא, ואטאן, לא יכול היה לעזור לה ורק בהה באצבעות של השוטר, ואז ניסה להגיד משהו על מזג האוויר, אבל היא כבר הסתלקה ונעלמה לתמיד. והוא גם לא רוצה לספר לנו שפתאום הוא דווקא כן ממש אהב אותה, אלא אם אנחנו כן רוצים לשמוע את זה.
ואנחנו אומרים: בעיקרון, ממש לא, האמת, במיוחד כי אנחנו כבר יכולים לדקלם את זה מתוך שינה, ואטאן, פשוט תשקול עכשיו את הגראס! והוא שוקל את הגראס ואומר: אוף, המשקל הזה דפוק, אני אתן לכם בחינם! או, אלה מילים, ואנחנו מודים לו. אנחנו קמים לצאת סוף סוף למסיבה, וְואטאן עוד שואל, כמובן, אם הוא יכול להצטרף. אבל אנחנו אומרים: לצערנו אי אפשר, ואטאן, זו מסיבה פרטית, מצטערים, אתה בטח מבין את זה? והוא אומר שהוא מבין, אבל אז הוא בכל זאת בא איתנו, כי הוא רוצה ללכת לקיוסק, זה הרי באותו כיוון, אבל אחרי שנפרדנו בקיוסק אנחנו שמים לב שהוא ממשיך ללכת אחרינו. בכל פעם שאנחנו מסתובבים, הוא מסתתר בצל, וכשאנחנו מגיעים בסוף למסיבה, יש לנו הרגשה ממש משונה. לפני הבית מחכות הבחורות שביקשו שנביא להן גראס, הן מסתכלות עלינו, אבל נראה שהן בכלל לא מתעניינות בנו, בעצם הן רק זוקרות את ראשן ושואלות: מה זה שם אחריכם?
