החום הזה אני בחיים לא אצליח להתרגל אליו, אמרתי לעדנה ואפילו לא הסתכלתי. והצל והמזגן, והריח המוכר של שארית קטורת וספרים ליוו אותי פנימה. בסוף מתרגלים, היא זרקה והתיישבה בכורסה שלה, הבלויה, אבל שתמיד חשבתי שהרבה יותר נוחה מהספה הדו מושבית שאני שוכב עליה. כשרק באתי אליה לראשונה, הייתי קטוע רגליים ומדמם, אחרי דריכה על מוקש. במשך כמעט שנה היא ספגה וניקתה את שאריות הדם הנקרש, עד שהפסקתי לדמם.

על השולחן הקטן, העגול, הנמוך, ישבו כמו תמיד קנקן שקוף בתוכו פלח לימון וכוס זכוכית קטנה. בקצה, עמדה חבילת טישו בתוך קופסת עץ שעדנה הכינה בעצמה, והדביקה עליה אבני חן בצבע אדום עמוק (היא סיפרה לי באחד המפגשים הראשונים שזו אבן רובי אמיתית). זה יפה ממש, חייכתי לה, אבל אני לא בוכה. היא לא נעלבה, רק אמרה שבסוף כולם בוכים. 

אני מוזג לי מים ומוריד את הכוס בשלוק, היד השנייה שלי מחכה שאסיים, עוד אוחזת בקנקן. ובאמת, איך שאני מוריד בחזרה את הכוס, היד השנייה מורידה מעט את הקנקן בזווית הנכונה והכוס שוב הופכת מלאה. כן, אין ספק שחם היום עדנה אומרת,  ואני מזיז את הראש והיא מחייכת. אני מרגיש טיפות נוזלות לי מהגב ונעצרות בחריץ. עדנה שואלת איך אני, אם שמעתי משהו מאנטון. אני אומר לה שחלמתי עליו אתמול בלילה. היא שותקת, ואני יודע שאני צריך להמשיך. אז אני ממשיך. 

חלמתי שאנחנו בדרך לים, אין לי מושג איך הוא הצליח לשכנע אותי ללכת לים, אבל אנחנו בדרך לים. בדרך הוא מבקש ממני שנבנה ארמון בחול, ונשחק בכדור במים, ונתחבר לילדים הפנימיים שלנו. אבל אין לנו כדור, אני אומר לו. ואנחנו בדיוק חולפים על פני מתחם תחנת דלק מנטה, והוא מזיז את ההגה ואנחנו נכנסים למתחם. הוא יוצא מהרכב, ואומר לי להפסיק להיות כבד כל כך. אז אני משליך את הגוף שלי מחוץ לרכב, והולך אחריו. הוא נכנס לחנות שנראית כמו הכל בשקל ומוצא כדור ים בצבעים זוהרים, ומתלהב כמו ילד קטן, מוציא כסף ומביא למוכר. 

אני עוצר לרגע לבלוע רוק, ועדנה אומרת מעניין שחזרת לחלום על הים. אני מחייך ונותן לה מבט של חכי, לא שמעת עדיין כלום. יכול להיות שהיא שינתה משהו בפנים? אני חושד לרגע. אולי משהו באיפור. אני חושב לשאול אותה, אבל מרגיש שזה עלול לקחת את השיחה למקום אחר. אז אני מניח לזה, ומספר לה שהגענו לחוף הים. אני יוצא מהאוטו, וגרגירי חול נכנסים לי לסנדל ועוברת לי צמרמורת בכל הגוף, ואני אפילו בחלום עצמו לא מבין איך הוא הצליח לשכנע אותי. 

זה מוזר, אבל החוף לגמרי ריק, ורק שמשיה נטושה עומדת בסמוך למים. אנטון מצביע עליה ואומר שככה לי יהיה צל ולו תהיה השמש. הוא מוסיף שחבר מהקבוצת פסוריאזיס המליץ לו על החוף הזה, אמר שבאיזור הזה השמש מיוחדת וטובה במיוחד לריפוי, ושמאז שהוא גילה את החוף הזה הוא כבר לא צריך לנסוע עד לים המלח. אני שמח שאתה סופסוף פה איתי, הוא אומר, ואני עונה שדווקא לים המלח הייתי בא איתו. 

אנחנו מתיישבים מתחת לשמשיה הנטושה, ומותחים ביחד את הסדין ים שאנטון הביא. אני מגלגל לי סיגריה, נזהר מגרגירי חול, ואנטון מנסה לדרבן אותי, רק להרטיב קצת רגליים הוא אומר. והרי הוא יודע, גם בתוך החלום הוא יודע על הסלידה שלי. את מבינה? גם בחלום הוא מרוכז בעצמו, בהנאה שלו. הוא אמר שהוא מבין אבל שזה לא יכול להמשיך לנהל אותי. 

אז אנחנו יושבים על הסדין, הוא קורא ספר ברוסית, והכדור הצבעוני שהוא קנה יושב בינינו. אני סוף סוף מצליח להירגע, ופתאום הוא אומר טוב מספיק, ואורז הכל ואנחנו שוב ברכב, על כביש ראשי. כל הנסיעה אנחנו שותקים, עד הכניסה לגבעתיים. בעצם גם אז אנחנו שותקים. חונים בחנייה, מול הבניין, באים לצאת מהרכב,ופתאום אזעקה מתחילה ואנחנו שומעים שריקה איטית וחזקה, אז אנחנו משתטחים על האספלט, ושמים את הידיים על הראש. אני שומע רעשים של זכוכיות מתנפצות ואז מתעורר. 

עדנה לא מגיבה. תמיד לוקח לה דקה או שתיים. לפעמים גם יותר. אני נותן לה מבט של את קולטת איזה חלום הזוי, אבל איזו מחשבה תפסה אותה, והיא שוקעת בה. אז אני מחכה. ואז היא שואלת איפה אני חושב שאני ממוקם בסולם ההחלמה מהפרידה הזאת, ואני עונה בגאווה שמחקתי אותו מהפייסבוק. עדנה שולחת לי מבט של נו, באמת, ואני משפיל מבט לכפכפים שלי ואומר שאני  מבקר בפרופיל שלו לפחות חמש פעמים ביום.

אני מרגיש שעוד שאלה עומדת להגיע, אז אני מיד מוסיף ומספר שנרשמתי לסדנת ריקוד מחול מודרני, במתנס ליד הבית. היא אומרת בועז, זה יופי ממש, ומתיישרת בכורסא שלה וזורקת מבט מהיר לכיוון השעון שיושב מעלי, על הקיר. זה בכוונה ככה, שהיא תראה ואני לא.

זה חלום של שנים בועז, אני שמחה. הנה, אתה ממלא לאט לאט את החלל שיצרה הפרידה הזו. אני מזיז את הראש להסכמה, ואז פולט על הדייט שיש לי היום בערב. הגבות שלה עולות למעלה ואני חושב אולי זה מה ששונה בה היום. הן נראות עבות ושחורות יותר מבדרך כלל, כאילו היא עברה עליהן עם עיפרון שחור ובלי טוב טעם בכלל. זה גורם לה להיראות נחרצת יותר. כמעט אני מתפתה ושואל, ואז חושב שאולי זה נושא רגיש.

את דין הכרתי באפליקציית זיונים אבל איכשהו סיימנו בלזיין אחד לשני את המוח. ככה כבר שבוע שלם. קבענו לשאכטה אצלו בדירה היום בשמונה בערב. ניסיתי להגיד לו שזה מוקדם, אבל הוא אמר שכבר כמה שנים הוא קם עם הזריחה, וכבר בעשר בלילה הוא יכול להרגיש את הגוף והראש מפסיקים לתפקד. אמרתי לו שאצלי זה הפוך. הוא צחק ואמר שאני עוד צעיר. 

על דלת הכניסה היה דבוק הפרצוף של מדונה, והספרה חמש, מקולפת. למי אתה מחייך? הוא פתאום עמד מולי, והדלת הייתה פתוחה, והתנערתי מהמחשבות ונכנסתי פנימה. סתם, עניתי. הוא הציע לי קפה ועוגיות שהשותפה שלו הכינה. שאלתי אם יש ערק והוא אמר שלא, אז ביקשתי כוס מים.

לא סיפרת לי במה אתה עובד, זרקתי. הוא ענה הייטק, ועוד ביזנס קטן מהצד, לנפש. הוא העביר אלי נרתיק קטן ובו וויד ואינסטרומנטים, וסימן לי גלגל גלגל. פרסתי הכל על השולחן וניגשתי למלאכה, ושאלתי מה זה ביזנס קטן. הוא חייך חיוך כזה של אנשים שיודעים שהם הולכים להגיד משהו שיפתיע את הצד השני. העברתי את הלשון משמאל לימין וסגרתי את הג׳וינט. אני רוקם עיטורים ואותיות על עריסות ובגדי תינוקות, הוא אומר, ומוסיף אני מת על ילדים, בזמן שאני מדליק את הג׳וינט ומוציא עשן לחלל. 

רציתי להגיד לו שאני לא, אבל במקום יצא לי ״פעם כשהייתי ילד, היה לי דובי. אתה יודע, כזה כמו שיש לכל הילדים. אמא שלי רקמה עליו את השם שלי באנגלית״. הוא הינהן ושלח יד שאעביר לו את הג'וינט, אז אני מעביר לו. אני מרגיש איך המחשבות שלי מתנגשות זו בזו ועוצרות לי את הדיבור, הוא כנראה שם לב אז הוא שואל אם יש לי אותו עד היום. את מה, אני שואל. את הדובי, הוא עונה. אני עונה לו שאיבדתי אותו כשעברנו דירה אחרי שההורים שלי התגרשו.

פתאום אני מדמיין שלולית קיא בנינו על הרצפה, ודין קם ומביא מגב וסמרטוט, ומתחיל לנקות. ואני נשאר לשבת, כי הגוף שלי לא משתף איתי פעולה. הוא נראה אדיש, כאילו כל ערב מקיאים לו ככה על הרצפה גברים זרים. הוא מניח שתי ידיים מתחת לקו הלסת, ומביט בי. אני יכול להישבע שאני מריח קיא. אני מרגיש חום אימים, ושואל איפה השירותים והיד של דין מתרוממת ומכוונת, ואני הולך באותו הכיוון בדיוק. 

אני סוגר את הדלת ולוקח הרבה אוויר פנימה למרות שהרבה אוויר אין בתוך התא הקטן הזה, רק אסלה וליד כיור לבן מחובר לקיר, מעליו מראה קטנה, עגולה. הורדתי את המים, ושטפתי ידיים בלי סבון. הסתכלתי על עצמי במראה, העיניים שלי הפכו קטנות. הפנים נפוחות. נראיתי לעצמי מכוער ויפה בדרך בלתי אפשרית.

כשאני יוצא חזרה, דין כבר לא ישב על הכיסא ליד השולחן, הוא עומד במטבח ובוהה במיקרוגל. הוא שולח אלי יד, ואני נותן לו את שלי. התחושה הזו כמעט גורמת לרגליים שלי להתקפל. הוא מצמיד אותי אליו ואנחנו עומדים ככה צמודים ליד המיקרוגל. אתה אוהב דוריטוס הוא שואל, ואני מהנהן. וגבינה צהובה? ואני מהנהן שוב, והיד שלי נשלחת לכיוון הזין שלו. הוא לוקח את היד שלי ונושק לה ואומר שהוא בתקופה כזו, מורכבת. 

המיקרו מצפצף, הוא מנתק את עצמו ממני ופותח את הדלת של המיקרו ומוציא משם קערה עם דוריטוס וגבינה צהובה שהפכה נוזלית ומבעבעת. הוא מחזיק את הקערה ביד אחת, ובשנייה שולף דוריטוס אחד נוטף גבינה, מכוון אותו לעברי, ואני פותח את הפה והוא מכניס לי. אני לועס ומחייך אליו, הוא מחייך אלי בחזרה ואומר אין דברים כאלה, נכון? ובפה מלא אני מסכים. זו גבינה טבעונית, אתה קולט? אם לא הייתי אומר לך בחיים לא היית חושב. ואני פותח עיניים לסמן לו שאני באמת בהלם. 

הקערה של הדוריטוס עומדת ריקה ורק כתמים של גבינה שהתייבשה מפוזרים בתוכה. על השולחן ארבע כפות רגליים, מאפרה, בקבוק מים, וגליל של נייר טואלט. היד של דין עוטפת את העורף שלי והטלוויזיה פולטת אור בלי רעש. אני בודק ורואה שהוא נרדם. אני מסתכל על השעון שתלוי על הקיר ורואה שעשר וחצי בלילה. אני שומע את הקול של דין דרך הטלפון אומר לי בעשר הגוף והראש מפסיקים לתפקד. אני קצת מחייך וחושב אולי זה לא רק עניין של גיל, אלא של יציבות, מצב רגשי. אני מניח את הראש בעדינות על החזה שלו, וגם אני עוצם עיניים.