השאקלפורד היה בית רדוף רוחות. אוושת העלים המתעופפים מעל המרפסת המרקיבה נשמעה למקומיים כלחשן המיוסר של רוחות רפאים. חריקות צעדים עלו ממדרגות העץ וקול התייפחות הדהד בין הקירות. קבלן מאטלנטה תכנן להרוס את הבית ולהפוך את המגרש בן מאה ועשרים הדונם לכפר גמלאים. אבל אז נעצר השגשוג הכלכלי. הבית היה רעוע ומט לנפול ומשעול העפר המתפתל שהוביל אליו נמלא עשבים כמו שביל יער של חוטבי עצים. ככה שנהיה פה לגמרי לבד, אמרה לורן לג'ודי. כשג'ודי הזכיר לה את הסיפורים על רוחות הרפאים, הרגיעה אותו לורן ואמרה שהיא תדאג לזה. תעזבו אותנו לעזאזל, הייתה קוראת בקול בכל פעם שנכנסו פנימה. הם היו מניחים לעיניהם להסתגל לאפלולית ששררה בתוך הבית בעודם קשובים לאיזשהו רחש מלבד קול נשימתם, ואז היו פורשים את שק השינה על הרצפה, לפעמים בחדר שינה אבל בדרך כלל בחדר הקדמי. הוא ולורן היו מתפשטים ומחליקים לתוך שק השינה ובלהט גופם עלה בידם להתגבר על הצינה ששררה בבית הישן.
לורן אף פעם לא היססה לומר את דעתה. אתה לא מפחד להראות שאתה חכם, לא כמו רוב הבנים מאזור הכפר, אמרה לו בשיעור הראשון שלהם יחד. היא שאלה מה ג'ודי רוצה ללמוד בקולג' והוא ענה לה, הנדסה. חינוך, השיבה לו היא כששאל אותה בחזרה. בכיתה ט' היו מסיעים את התלמידים מהייוד לקנטון כדי ללמוד בתיכון המחוזי. בניגוד לשאר הבנים שאיתם גדל, ג'ודי לא נרשם למגמה המקצועית של בית הספר. במקום זה בחר בשיעורים שבהם מרבית התלמידים באו מהמחוז העירוני. הוריהם לא היו בהכרח אמידים, אבל במשפחות שבהן גדלו, הציפייה הייתה שילכו לקולג'. כמו שלורן אמרה, הוא לא חשש להפגין את תבונתו, אבל בתחילה רק משנשאל. בהמשך החל להרים את ידו, ולעיתים ענה על שאלה שאפילו לורן לא ידעה את התשובה עליה. המורים עודדו אותו, וכבר באביב המליצו עליו ועל לורן לקורסי קיץ לתלמידים חסרי אמצעים באוניברסיטאות צ'אפל היל ודיוק.
הבנים שאיתם נסע באוטובוס לבית הספר חדלו מלהזמין אותו להצטרף אליהם כשיצאו לצוד ולדוג. לא עבר זמן רב ואפילו לא טרחו לדבר איתו. במשך הנסיעה הממושכת לבית הספר ובחזרה ראה אותם ג'ודי נועצים מבט בספרים שהוציא מילקוטו, לא רק ספרי לימוד אלא גם ספרים שלורן נתנה לו, ספרי כיס מרופטים כמו "התפסן בשדה השיפון" ו“מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" וגם ספרים מהספרייה על אסטרונומיה ודתות. בעיני כמה מהם זה נחשב למעשה בגידה. בבוקר אחד, קרוב לסוף השנה, בילי רנקין שם לג'ודי רגל בקפטריה וגרם לו להשתטח עם מגש האוכל שלו על הרצפה. בילי עלה עליו במשקלו בעשרים וחמישה קילו ולולא הייתה לורן איתו היה ג'ודי נמנע מלהשיב לו כגמולו. הוא התנפל על בילי והפיל אותו אל רצפת הלינולאום בעודו מייחל לבואו של מורה שיפריד ביניהם. אבל הייתה זו לורן שהגיעה אליהם לפניו. עד שמורה התערב ביניהם, לורן כבר שברה שתי ציפורניים כששרטה את לחיו הימנית של בילי.
כשירד מהכביש, אל שביל העפר הבחין ג'ודי שתנועת המכוניות בשביל התגברה לעומת זו של השנה שעברה. פחות עשבים שוטים בצבצו מהאדמה המהודקת, וסימני צמיגים טריים חרצו את הדרך. מה שנשאר ממנה נמצא עכשיו בשאקלפורד, אמר לו בסוף טריי, אחיה של לורן. דרך העפר התיישרה והעפילה קדימה. עצי אלון מכוסים בסגול פרחי ויסטריה תחמו את שני צידיה. עצי קרנית הצטופפו מתחתם, פריחות אחרונות עדיין צמודות לענפיהם. השביל התעקל והעצים נעלמו מהעין. מזרני קפיצים נראו זרוקים בתעלה, לידם אסלת חרסינה סדוקה ומכונת כביסה, כאילו סופת טורנדו העיפה אותם לשם.
בכל פעם שנסעו לכאן בשנתם האחרונה בתיכון, הייתה לורן נשענת על כתפו של ג'ודי כשידה מונחת על ירכו. רגעים כאלה השתוו במתיקותם למעשה האהבה עצמו – רק כמה שעות בודדות, מאוחר יותר בערב. לאחר מכן נשארו בתוך שק השינה ורקמו תוכניות על מה שיעשו כשג'ודי יסיים את הלימודים בקולג'. נגור במקום חם ורחוק מפה כמו קוסטה ריקה, הייתה לורן אומרת. כשהוא אמר כי חבל שלמדו צרפתית בתיכון, ענתה לורן שללמוד שפה חדשה רק ישפר את המצב.
פסולת נוספת הייתה מפוזרת בשביל ובתעלות – פחיות בירה וסודה ושקיות אשפה מפלסטיק, שתוכנן נשפך החוצה כמו פיניאטות חבוטות. עיקול אחרון – ובית שאקלפורד נגלה לעיניו. סמוך למרפסת חנתה מכונית פורד טאורוס חבוטה, שנראתה כאילו נעצרה במקומה בעשבים שהגיעו עד לגובה ההגה. דלת הכניסה של הבית הייתה פתוחה כאילו ציפו שם לבואו.
ג'ודי עלה על המרפסת אבל התעכב ליד הדלת. הדבר הראשון שראה היה מקלט הטלוויזיה, שהוצב בתוך האח. על מלוא המרקע ניגנה להקת רוק ללא קול. קרוב לאח הייתה דחופה ספה באדום עז, ופני השלושה שישבו עליה התגלו אט אט לעיניו באפלולית החדר. ריח הקריסטל מת' הצורב נישא באוויר כשג'ודי נכנס פנימה. מעשה ידיה של לורן, קרוב לוודאי. בתיכון בילי וקייטי לין אפילו לא העזו לקחת "מבוא לכימיה", שלא לדבר על הקורסים למתקדמים, שאותם הוא ולורן סיימו בהצטיינות.
“באת להרגיש איתנו טוב, מר קולג'?” שאל בילי.
“לא," ענה ג'ודי, שעמד ליד לורן עכשיו.
בילי הצביע אל צלחת מרופדת לֶבֶד לאיסוף תרומות בכנסייה, שהייתה מונחת על הרצפה ובתוכה מעט מטבעות ושטרות כסף, וביניהם מקטרת זכוכית ושקית קטנה.
“נו, אז לפחות תתרום משהו."
קייטי לין צחקקה בקול יבש וצורמני.
“בואנה, חבוב, שב פה,” אמר בילי בעודו מפנה לג'ודי מקום. “אנחנו יכולים לעשות לנו כאן ממש פגישת מחזור.”
ג'ודי נעץ מבטו בלורן. חמישה חודשים חלפו מאז ראה אותה בפעם האחרונה. הוא לא היה בטוח מה הטריד אותו יותר, כמה מיופייה הלך לאיבוד או כמה נותר לה ממנו.
“אני חושבת שהוא עדיין בקטע שלך, אחותי,” אמרה קייטי לין.
לורן הרימה אליו את מבטה בעיניים מזוגגות.
“אתה עוד בקטע שלי, ג'ודי?”
הוא בחן במבטו את הריהוט העלוב בחדר. ספה ומקלט טלוויזיה, אבל ללא שולחנות או כיסאות, הרצפה מכוסה כולה בכל מיני דברים זרוקים, מעטיפות של סוכריות ועד סבך שרשראות עם נורות צבעוניות לחג המולד. בפינה היו מונחים כמה מספריה של לורן, “הדתות הגדולות בעולם", ”אבשלום, אבשלום", אנתולוגיה לשירה. גם המחשב שלה עם צג סדוק. כבל מאריך כתום התפתל סביב הספה ונעלם לתוך המטבח. גנרטור, הבין ג'ודי, מששם לב להמהום המכונה.
“תדליק את האש, בילי,” אמרה לורן, "שיהיה קצת יותר נעים.”
הוא החליף את התקליטור בנגן הדי-וי-די, ולהבות כתומות הבהבו על המרקע. כתפיו מהימים שהיה שחקן פוטבול בתיכון היו עכשיו גרומות, חזהו היה שקוע.
“רוצה שאני יגביר את הקול?” שאל בילי.
לורן הנהנה, והאח פצפצה ולחששה.
“יש לנו פה מקום בשבילך,” אמרה קייטי לין וטפחה על הרווח בינה לבין לורן, אבל ג'ודי נשאר לעמוד.
“אני רוצה שתבואי איתי,” אמר ג'ודי.
“לבוא לאן, מותק?" שאלה לורן.
“בחזרה הביתה.”
“לא שמעת?” ענתה לו לורן. “לילדות רעות לא נותנים לחזור הביתה. אפילו לא מתפללים בשבילן, לפחות זה מה שטריי אומר.”
“אז בואי איתי לראלי. נשיג לנו שם דירה.”
“הוא רוצה להציל אותך מאיתנו, טראשים כמונו," אמרה קייטי לין. “אבל בעצם אנחנו לא כאלה רעים. הצלחת לתרומות הזאת, לא פרצנו לכנסייה לגנוב אותה. בילי קנה אותה בשוק הפשפשים.”
“אתה צריך להציל אותנו מלורן,” אמר בילי. “היא עושה פה את הבישולים, ורק תסתכל עלינו. אנחנו מאבדים קילוגרמים כמו איש שלג.”
“תציל אותנו, ג'ודי,” חזרה אחריו קייטי לין. “אנחנו נמסים. אנחנו נמסים.”
“בואי החוצה איתי,” אמר ג'ודי.
לורן הלכה אחריו למרפסת. באור של אחר הצהריים הוא הבחין בגוון הצהבהב של עורה ותהה אם הם גם מזריקים לעצמם את החומר. לפי מה שקרא ברשת, מקרי צהבת היו די שכיחים כתוצאה מכך. מכנסי הג'ינס של לורן היו תלויים ברפיון על מותניה, שיניה היו אכולות ומוכתמות כגרעיני תירס אינדיאני. ג'ודי דמיין לעצמו סוג של מכורים שגופם הלך והתדלדל ונשארו רק וורידים ואף ופה, ומעט בשר על העצמות, כדי שאלה יישארו פתוחים.
“אף אחד לא רצה להגיד לי איפה את,” אמר ג'ודי. “לפחות את יכולת.”
“בסביבה הזאת אין לנייד ולרשת שליטה,” הזכירה לו לורן. “אתה לא חושב שזה יפה שקיימים עדיין כמה מקומות כאלה?”
“יכולת להתקשר מהעיר,” השיב ג'ודי. “לא חשבת איך הרגשתי בלי שום מושג איפה את נמצאת ואם את בסדר?"
“יכול להיות שכן חשבתי עליך,” ענתה לו לורן, נמנעת מלהביט בפניו. "אבל הנה מצאת אותי. המשימה הושלמה ועכשיו אתה יכול להמשיך הלאה".
“למה את עושה את זה?” שאל ג'ודי.
השאלה נשמעה בנאלית, כמו משהו מספר או סרט, שאותם ודאי הייתה לורן קוטלת בלגלוג. “אה, אתה מכיר אותי,” אמרה לורן. “אף פעם לא הייתה לי סבלנות לדחות סיפוק מיידי. אני מוצאת מה שעושה לי טוב וישר קופצת ראש לתוך זה.”
“זה עושה לך טוב,” תמה ג'ודי. "להיות פה רחוק מכולם עם שני אלה?”
“זה מספק לי את מה שנחוץ כדי להרגיש טוב.”
“ומה תעשי כשלא תוכלי להשיג את מה שנחוץ לך?” לא הרפה ג'ודי. “מה יקרה אז?”
“ריבונו של עולם ימלא את כל מחסורי,” ענתה לורן בקול רך. “זה מה שלמדנו בכנסייה, לא? בגלל שאתה נמצא בחברתם של הפרופסורים האתאיסטים שלך איבדת את אמונתך, ג'ודי, ממש כמו שאשתו של הכומר וילקינסון הזהירה אותנו בבית ספר של יום ראשון.”
לורן התקרבה אליו והשעינה קלות את ראשה על חזהו, אם כי זרועותיה נותרו שמוטות לצידי גופה. הוא הריח את הקריסטל מת' החמצמץ מבגדיה, את עורה ושערה הלא נקיים.
“אז להיות פה מביא לך זיכרונות נעימים מפעם?” שאלה אותו לורן.
כשג'ודי לא ענה לה, היא הרחיקה ממנו את ראשה. מחייכת, הרימה את ידה אל לחיו. היד הייתה חמימה, דם עדיין זרם בעורקיה.
“זה מביא לי,” אמרה לורן ומשכה את ידה לאחור. “אתה יודע שהייתי מתקשרת או שולחת אימייל, מותק, אבל פה אין קליטה.”
“בואי איתי כבר עכשיו; אל תלכי בחזרה פנימה," הפציר בה ג'ודי. “את לא צריכה לארוז כלום. יש לי כסף לקנות לך בגדים וכל מה שתצטרכי. ניסע עכשיו ישר לראלי.”
“אני לא יכולה לעזוב, מותק,” אמרה לורן.
“את כן יכולה," התעקש ג'ודי. “את היית זאת שהראתה לי איך לצאת מפה.”
קייטי לין נראתה בפתח.
“צריכים שתבשלי קצת בשבילנו, מאמי.”
“או-קיי,” אמרה לורן ונפנתה שוב אל ג'ודי. “אני צריכה ללכת."
“אני עוד אחזור," קרא אחריה ג'ודי.
לורן נעצרה ליד הדלת.
“אני לא חושבת שאתה צריך," אמרה ונכנסה פנימה.
ג'ודי נכנס בחזרה לטנדר ונהג העירה. אם נקבל ציונים מספיק טובים, נוכל לצאת מפה, אמרה לו לורן. במשך שלוש השנים הראשונות של התיכון, הוא ולורן קיבלו ציון 100 בכל המכינות לקולג' שבהן למדו. הם חלקו ביניהם את פרסי הלימוד האקדמאיים, אף כי לורן הייתה מסוגלת לזכות בכולם בעצמה אילו רצתה. בכיתה י"א השיגה את הציון הגבוה ביותר בתיכון בבחינות הכניסה לקולג'. בקיץ של אותה שנה עבדה לורן בוול מארט בתור קופאית, בעוד ג'ודי עבד עם אחותו ואימו במפעל העופות. הוא השתמש בכסף שהרוויח כמקדמה על הטנדר. בתוכניתם היה להעמיס עליו את כל רכושם כשיעזבו את קנטון וייסעו לקולג'.
בסתיו של שנתם האחרונה בתיכון, מילאה לורן את טופסי התמיכה הכספית שנתנה להם גברת טרקסלר, היועצת החינוכית. היא וג'ודי המשיכו בעבודתם אחרי הלימודים ובשבתות, כדי לכסות את ההוצאות שהמלגות לא ישלמו עבורן. ואז, ביום אחד בנובמבר, אמרה לו לורן כי שינתה את דעתה. כשגם הוא וגם גברת טרקסלר נכשלו בניסיונותיהם לשכנע אותה לחזור בה מהחלטתה, אמר לה ג'ודי שהם יוכלו להסתדר גם ככה, שמשכורת של מהנדס תספיק לשניהם. כל מה שלורן תצטרך לעשות זה להמתין ארבע שנים ואז יוכלו לעזוב את קנטון אחת ולתמיד, לעזוב מאחוריהם חיים שבהם אף פעם לא מצליחים לסיים את החודש, והאיום ממעקלים וממשכונאים אורב לפתח בבוא הצרה הבאה. ג'ודי היה עד לפטליזם העיוור שדחף אחרים מכיתתו, רבים מהם במכינות לקולג', לחיים כאלה. הם נכנסו להיריון או נאסרו או שפשוט נשרו מהלימודים. כמה מהם, המרדניים יותר, מילאו את מגרשי הגרוטאות בשלדי מתכת מרוסקים. צלבים מעוטרים בפרחים ומזכרות סימנו את המקומות בצידי הכבישים, שבהם מצאו את מותם. אפשר היה לצפות את סופם על פי חיוכם המלגלג בתמונות ספר המחזור שהותירו אחריהם.
מיד לאחר שעזב ונסע לקולג' פוטרה לורן כי קיללה לקוח, ומצאה לה עבודה במפעל העופות. ג'ודי נהג בחזרה לקנטון פעם בחודש. הם שמרו על קשר באמצעות טלפון ואימייל, אבל המתינו בקוצר רוח לחופשת חג המולד. באותו לילה ראשון לאחר שחזר הביתה, הוא אסף את לורן מבית אימה והם נסעו למסיבה בקוב קריק. ג'ודי ציפה שיהיו שם משקאות חריפים ומריחואנה, אולי גם קצת כדורים. מה שהפתיע אותו היה הקריסטל, ועד כמה הייתה לורן נינוחה כשנטלה בידה את המקטרת שהוצעה לה. כשבילי שאל אותו אם ג'ודי רוצה לנסות, הוא נד בראשו לשלילה. לאחר שחזר לקולג' התקצרו המיילים ושיחות הטלפון ביניהם והפכו פחות תכופים. יצא לו לראות את לורן רק פעם אחת, בסוף ינואר. היא ירדה במשקל ואיבדה את מקום עבודתה. בחופשת האביב אמר לו טריי, שלורן בשרלוט ולא ניתן לבקר אותה שם. מאז לא שמע ג'ודי דבר.
כשג'ודי נכנס לסופרמרקט וין-דיקסי, היה טריי עסוק עם קונה. הוא סיים וניגש אל ג'ודי שהמתין לו. טריי הושיט לו יד לאחר שניגב אותה על הסינר הירוק המוכתם שלו.
“אז סיימת את הסמסטר?”
“כן,” ענה ג'ודי.
“בטח קיבלת ציונים טובים, מה?”
ג'ודי הנהן.
“אולי תוכל לשמש דוגמה לכמה ילדים מפה, ככה שתהיה להם קצת אמביציה," אמר טריי. “אז מה קורה הקיץ?”
“הציעו לי בקולג' עבודה בספרייה, אבל אני חושב שאגור בבית עם אימא ואעבוד בלפרק עופות.”
"למה לך לעשות את זה לעזאזל?” שאל טריי.
"שכר הלימוד שוב עלה. אפילו עם המלגות אצטרך לקחת הלוואה נוספת. פה אין לי שכר דירה והמשכורת יותר טובה.”
“לא עושים שום הנחות לכאלה שנולדו פה, הא?” אמר טריי.
“לא.” ענה ג'ודי.
“מה שלום אחותך?” התעניין טריי.
“בסדר, אני מניח, בהתחשב בנסיבות."
“שמעתי שעצרו את ג'ף בגלל שלא שילם דמי מזונות,” אמר טריי. “איזה אידיוט חסר תועלת, תמיד היה כזה. כשקארן התחילה לצאת איתו הזהרתי אותה שהיא מכוונת נמוך מדי. גם לך וגם לה יש אותה נטייה לזה.”
טריי נפנה לבדוק אם איזה קונה צריך עזרה.
“נסעתי לשאקלפורד,” אמר ג'ודי.
טריי עיווה את פניו.
"ידעתי שלא הייתי צריך להגיד לך. חשבתי שיהיה לך מספיק שכל לא ללכת לשם.”
“לא שמעתי ממנה יותר מחודשיים,” השיב ג'ודי.
“אז עכשיו ראית אותה ואתה מבין שאין טעם ללכת לשם יותר,” אמר טריי.
“אתה לא יכול לעשות משהו?”
“כמו מה?” זרק לעומתו טריי. "לדבר איתה? להתפלל בשבילה? כבר עשיתי את זה. אני זה שהלך בפברואר ולקח אותה משם, הסיע אותה לשארלוט. שלושה שבועות, חמשת אלפים דולר. חצי אני שילמתי וחצי אימא.“
“במשטרה בטח יודעים שהם נמצאים שם,” אמר ג'ודי. “אני מעדיף שתשב בבית סוהר במקום איפה שהיא עכשיו."
“שישה חודשים, כי הם לא מוכרים את הסם, לפי מה ששריף הניקוט אמר, וזה בתנאי שמקבלים, מה שנקרא, שופט קשוח. מיד אחרי שתשתחרר היא תחזור לשם.”
“אתה לא יכול להיות בטוח,” אמר ג'ודי.
“אני כן יכול. היה לה אולי סיכוי בפברואר, אבל אחרי שמשתמשים בחומר הזה כל כך הרבה זמן כמוה עכשיו, זאת כבר לא שאלה של בחירה. משהו במוח משתבש. חוץ מזה, הניקוט עסוק מעל לראש בלתפוס את כל אלה שמתחרטים על זה שנתנו לתינוקות שלהם לנשום את החומר, אותם ואת אלה שמוכרים סמים לתלמידים בתיכון.”
“אז התייאשתם ממנה, אתה ואימא שלך?” התעניין ג'ודי.
“שריף הניקוט סיפר לי שהרבה פעמים הוא התפלא למה אף פעם לא יצא לו לראות עכברושים בבית של משתמשים בקריסטל. אתה מבין, עם כל הטינופת ששם היית מצפה שהם ישרצו במקום. ואז הוא תפס שלעכברושים יש מספיק שכל לשמור על מרחק. תחשוב על זה.”
“מה שקרה לאביך בתחנת כוח, איך שזה קרה…”
פניו של טריי האדימו.
“אם זהו התירוץ שלה, אז היא במצב עוד יותר גרוע ממה שחשבתי. אימא ואני סבלנו בדיוק כמוה מזה שאבא נפטר. והנה אנחנו ממשיכים לעבוד, עושים מה שצריך.”
“לורן לא אמרה את זה," ענה ג'ודי. “אני אומר את זה.”
“לה היה אבא הרבה יותר זמן ממה שהיה לך, והנה אתה מסתדר די טוב בהשוואה לאחרים פה,” אמר טריי. “הטרקסלר הזאתי לא הפסיקה להתפעל מכמה שלורן חכמה, עם מנת משכל כזאת וכזאת, ותוצאות בחינה כאלה וכאלה בשביל כניסה לקולג'. אבל אני אף פעם לא התרשמתי שהיא כזאת חכמה לפי מה שהיא בחרה לעשות. הייתי בטוח שתיכנס להיריון לפני שתגמור את התיכון. תראה, היא הייתה מגיעה למצבה הנוכחי הרבה יותר מהר בלעדיך. שנינו עשינו למענה יותר ממה שמגיע לה.”
לקוח אחד היה זקוק לעזרתו של טריי.
“תישאר בראלי," יעץ לו טריי. "פה זה כמו רשת של קורי עכביש. אם תישאר פה מספיק זמן תיתקע לתמיד. סופך שתהיה כמוה. או כמוני.”
בשעה שיצא ממגרש החניה, נזכר ג'ודי באחר הצהריים לפני שעזב לקולג', הפעם האחרונה שהוא ולורן נסעו לשאקלפורד. לאחר שעשו אהבה, נטלה לורן את ידו והובילה אותו לקומה השנייה, שם עדיין לא היו אף פעם. בחדר האחורי היו ארון מגירות ומראה, מניפת קרטון עם מיתוג של בית הלוויות, וסוס נדנדה מעץ. לורן שאלה את ג'ודי אם הוא יודע למה אומרים שהבית רדוף רוחות. לא היה לו מושג, מלבד זאת ששמע כי משהו לא טוב קרה במקום. כשירדו מטה במדרגות, לורן נפנתה אליו. כשקראתי להם להעז ולהתגלות, אמרה לו לורן, תמיד קיוויתי שישמעו לי.
______
ארוחת הערב כבר הייתה מוכנה כשג'ודי חזר לבית אימו. קארן הגיעה עם האחיינית שלו, קריסטל. ידיה של אחותו היו אדומות ומלאות חתכים מפירוק עופות שחוטים, וכשדיברה אל הילדה הייתה בקולה נימה צורמנית אפילו כשלא גערה בה.
“קח קצת תירס, ג'ודי,” אמרה אימו, והרימה את הקערה בכפות ידיה יותר מאשר באצבעותיה.
כשג'ודי היה קטן, היו ערבים אחרי העבודה כשאימו בקושי הייתה מסוגלת לסחוט מטלית רחצה. היא לא יכלה ליישר את אצבעותיה, וכאב הקרין מידיה לכתפייה ולצווארה. אחרי שהפסיקה לעבוד במפעל העופות ונעשתה מלצרית, שכך הכאב, אולם האצבעות עדיין המשיכו להיות מכופפות.
“קשה להאמין שכבר מאי,” אמרה אימו של ג'ודי. “רק עוד שלוש שנים עד שתסיים את הקולג'.”
“ואז ייעלם מפה אחת ולתמיד,” אמרה קארן. "אחי הקטן תמיד ידע מה שהוא רוצה. חשבתי שגם אני ידעתי, אבל התבלבלתי בין זין זקוף לאהבה.”
“אל תדברי ככה,” העירה לה אימם, “בייחוד לא לפני הילדה.”
“למה לא, אימא?” ענתה לה קראן. “את עשית את אותה הטעות."
אימם התכווצה ברתיעה.
“חבל שלא הכנסת את לורן להיריון בתיכון,” אמרה קארן לג'ודי. “יכולת אז להסתלק מפה כמו שאבא עשה. היית שומר על המסורת המשפחתית."
“לא הייתי עושה את זה,” השיב ג'ודי.
“באמת?” תהתה קארן. “כנראה שאף פעם לא נוכל לדעת. נכון, אחי הקטן?”
“בבקשה," אמרה אימם בקול רך. “בואו נדבר על משהו אחר.”
“לורן לא החזיקה מעמד זמן רב במפעל,” אמרה קארן. “וטוב שזה מה שקרה. מסטולה כמו שהיא הייתה חצי מהזמן, הייתה סכנה שתקטע לעצמה יד. ובכל זאת לא הפסיקה להשוויץ כמה היא חכמה. בהפסקות תמיד ישבה עם שתי המקסיקניות האלו, מנסה ללמוד את השפה שהן מקשקשות בה כל הזמן, עוזרת ל'מאדרות' שלה למלא כל מיני טפסים.”
כשקריסטל רצתה לקחת לחמנייה נוספת, סטרה לה קארן על היד המושטת. הילדה החזירה את ידה ברתיעה, שפכה את כוס החלב שלה והחלה לייבב בקול.
“רואה את מה שאתה מפסיד פה, אחי הקטן?” עקצה אותו קארן.
עוד שלוש שנים, הרהר ג'ודי כששכב על מיטתו באותו לילה. עוד הלוואות שצריך להחזיר, ובמצב כלכלי לא יציב שכזה, סיכוי קלוש להשיג עבודה. הוא נזכר באחר הצהריים ההוא של יום שישי, שבו ישבה גברת טרקסלר בחדר הקדמי של ביתם והסבירה להם כיצד העובדה שהוא בן למשפחה חד-הורית תעניק לו יתרון. לבנך מגיע שתהיה לו הזדמנות לחיות חיים טובים יותר, אמרה גברת טרקסלר לאימו, והסבירה איך למלא את הטפסים של הסיוע הכספי שהביאה איתה. היועצת החינוכית נמנעה מלהשהות את מבטה על הריהוט הדל, על שמשת החלון הסדוקה שכוסתה בפיסת ברזנט כחול, אבל כוונתה הייתה ברורה למדי. כל אותה העת ישבה אימו ומרטה בעצבנות את שמלתה, שמלת החג שלה, בעודה מקשיבה לנאמר.
מכיוון ששנתו נדדה, קם ג'ודי ולבש את מכנסי הג'ינס שלו וחולצת טי, יצא החוצה וישב על מדרגות המרפסת. הלילה היה קריר ושקט, מוקדם מדי בשביל זמזום הציקדות, על גשר הפלדה שמעבר לאחו לא עברה שום מכונית. פלח ירח מוקף כוכבים הקרין את אורו. כמו פסיק חיוור, ציינה פעם לורן, ודיברה על צורות הירח השונות. באחר הצהריים של אותו יום שישי, לאחר שכל הטפסים היו חתומים, ביקשה גברת טרקסלר מג'ודי לצאת איתה החוצה. לורן אומנם אכזבה את שנינו, אמרה לו גברת טרקסלר בעת שעמדו ליד מכוניתה, אבל זה לא צריך למנוע ממך להגשים את מה שאתה רוצה בחייך.
ג'ודי נכנס בחזרה פנימה והדליק את המחשב הנייד שלו. בבית של אימו לא היה חיבור לאינטרנט, אבל קודם לכן כבר הוריד מהרשת תמונות לפני ואחרי. הוא התבונן בפנים שקמלו כמו פרחים בצילום בהילוך מהיר. כל שנה שחלפה נראתה כעשור. הכתובת נפטר שיספה את פניהם של כמה מהם.
לאחר שאימו יצאה ללכת למשמרת שלה במזנון, ארז ג'ודי מזוודה ותרמיל גב ונסע לעיר. הוא עצר בכספומט ורוקן את חשבון הבנק שלו, ומשם פנה ונסע לשאקלפורד. הוא חנה ליד הטאורוס ועלה במדרגות הנרקבות של המרפסת ופתח את הדלת. הם היו על הספה, ומקלט הטלוויזיה עדיין הבהב ללא קול בתוך האח.
“אני רוצה שתבואי איתי לראלי,” אמר ג'ודי והתקרב כדי לאחוז בידה של לורן. “בבקשה, אני לא אבקש ממך שוב.”
כשהרימה אליו את עיניה, נצנץ משהו במעמקי אישוניה. משהו, אם כי לא היה זה שמץ היסוס.
“אני לא יכולה, מותק,” אמרה לורן. “אני פשוט לא יכולה.”
ג'ודי יצא החוצה וחזר עם המזוודה ותרמיל הגב. הוא הניח אותם באמצע החדר והוציא את הכסף מכיסו ושם אותו בצלחת התרומות.
"תדליק את האש, בילי,” ביקשה קייטי לין בעודה ממלאה את המקטרת. "המסכן הזה היה בקור בחוץ כבר הרבה זמן."
