ילדים ואישה מבוגרת אחת. הגבים והכתפיים והידיים היו עמוסים תרמילים ותיקים, את ידה ואת כתפה האחת של האישה משכה מטה צידנית כחולה, ומבית שחיו של אחד הילדים הזדקרה באלכסון שמשייה אדומה. בחצי הדרך, באמצע אי־הנוחות הזאת, נעמדה נור בת השתים־עשרה ואמרה שהיא אוהבת את הים. "אנא בחב אל־בחר," היא אמרה, וכל שאר הארבעה ההולכים וכושלים נעמדו אף הם ובהו בה ואחר כך בים, שעוד היה קצת רחוק אבל כבר פרוש שם לפניהם, ונור עמדה תחתיה והסתכלה בו. הנסיעה מכפרה אל חוף הים לא ארכה יותר משעה ורבע, אבל היא את הים עדיין לא ראתה אף פעם, לא היא ולא אחיה מוחמד בן השמונה, ולא בני הדודים שלה, סמיר בן העשר ויסמין בת השבע. המרחבים הענקיים הנפלאים האלה, הגלים הנשברים וקוצפים ומתפוגגים ונאספים בקלילות אל החוף, הכחול העז תחת שמש אחר־הצהריים שחומה הלך ונגרע כעת, הרוח הנעימה המרפרפת על הפנים והזרועות – כל הטוב והיופי האלה לא להם הם נועדו בנסיבות שנולדו לתוכן, לא להם ולא להוריהם.
האישה וארבעת הילדים עמה עברו את המחסום הצבאי הסמוך לכניסה אל כפרם בפורד־פיאסטה האדומה שלה בלי לעצור ובלי להיעצר. לא היה לה מושג מה אומרים החוקים והצווים במחוזות האלה: האם גם על ילדים חלים הדברים הכתובים על השלט האדום הגדול שלפני המחסום, המודיע שהמעבר הזה הוא רק לישראלים? לא, היא באמת לא ידעה – אולי לילדים מותר דווקא לעבור גם אם אינם ישראלים? התהלכה מין שמועה כזאת, גם בכפר אמרו לה ככה, ובכל זאת היא הרגישה שבטנה מתכווצת וברכיה רועדות כשהמכונית התקרבה אל עמדת החיילים. היא חששה שכאן תסתיים, תעוף כחלום, כל התוכנית היפה של יום שישי הזה, שהילדים – וגם היא קצת, למען האמת – ספרו את הרגעים לקראתה משעות הבוקר המוקדמות, ככה סיפרו לה ההורים. ובאמת, כשהגיעה לכפר הם כבר חיכו לה לרגלי מדרגות ביתם עם צרורותיהם, מתוחים, לא חיוך ולא בדל של חיוך על פרצופיהם הנוקשים מגודל המתח ואי־הוודאות.
כן, גם היא היתה מתוחה, פחדה שבמחסום יעצרו אותם, יורו לה להעמיד את המכונית בצד, יחקרו ויחזירו אותם לאחור. כשיצאו מהכפר עלה על דעתה לרגע להורות לילדים שלא ידברו בערבית עד שיעברו את המחסום, כאילו שהם יודעים לדבר בשפה אחרת. אבל הם ממילא לא הוציאו הגה, ישבו להם כהלומי אלם, והיא התקרבה לאט אל עמדת החיילים, בטנה מתכווצת וברכיה רועדות, הורידה את שמשת החלון, נפנפה לשלום לחייל החמוש שסימן לה בזרועו להאט עוד יותר ואולי אף לעצור, אבל היא רק האטה מאוד־מאוד, חייכה במאור פנים ונענעה לו קלות בראשה לאותת לו ששניהם, הוא והיא, שייכים לאותו המחנה, לעם הזה ולאדוני הארץ הזאת, מה שהחייל בלאו הכי תיאר לו למראה המכונית והפרצוף של האישה הנוהגת בה, והוא החזיר לה חיוך וגם שלום, ובכל זאת שאל: "הכול בסדר?" לוודא שגם המבטא כשר, לא רק המראה. "בסדר גמור, סבבה," היא ענתה לו, אבל כאשר כפף את ראשו וניסה לתחוב אותו אל מסגרת החלון של המכונית ולהציץ בשאר יושביה, לחצה קצת חזק יותר על דוושת הדלק.
יאללה, זוז, מה נטפלת אלי, תן לחיות, היא אמרה, רצתה לומר, והחייל זז הצדה לאחור, כמעט נדחף, והיא המשיכה לנסוע, ופזלה למעלה אל המראה וראתה שלא אכפת לו ונסעה הלאה. "אוף, למי יש כוח לכל הבעיות המעצבנות האלה," קשקשה לעצמה. ואל החלל הדומם של המכונית קראה: "אנחנו בישראל!" ובעצמה התפלאה על תחושת הבית שאחזה אותה למראה הצבע הירוק כל כך בואכה מבוא ביתר ופארק בגין, שבא פתאום במקום הצבע העכור הצהבהב של הגבעות וההרים החשופים שממזרח. "עברנו, אנחנו בישראל! נוסעים לים!"
כל זה חלף־עבר. עכשיו כבר השאירו הרחק מאחור את ארץ המחסומים וגם עברו את עמדת התשלום בכניסה אל פארק ניצנים, ששום איש בה לא ביקש לבדוק מי ומה הם, האישה הזאת והילדים השקטים שאתה, ורק גבו ממנה את דמי הכניסה. וכבר נמצא לה מקום חניה בחניון הגדול של חוף הרחצה, וכל חמשתם חילצו את עצמם ואת צרורותיהם מתוך המכונית והחלו לפסוע בשתיקה על החול לעבר הים.
ואז נעמדה נור ופסקה את פסוקה: "אנא בחב אל־בחר", וגם האישה נעמדה והסתכלה בה ובשלושת הילדים האחרים שנעמדו אף הם, כל אחד בתנוחה אחרת, כאילו הם משחקים ב״אחת־ שתיים־שלוש־דג־מלוח" וכאילו הפך ברגע זה הילד העומד אל הקיר את פניו להביט ולבחון מי מהמשחקים לא הצליח לקפוא במקומו וזז קצת ולכן עליו לצאת מהמשחק. אבל האישה מצאה את עצמה מביטה ובוחנת את הארבעה כדי למצות את החוויה, לחיות במלוא עושרו ומשמעותו את הרגע הזה שכל כך ציפתה לו מאז תוכננה ונקבעה הנסיעה: לראות אותם רואים את הים בפעם הראשונה. עיניים מופתעות, קורנות, שפתיים קצת פשוקות, מזווית פיה של יסמין, הקטנה מכולם, נזל חוט לבן דק של רוק, כנראה לא בלעה את רוקה, עיניו הכהות הגדולות של מוחמד היו כמעט עגולות מרוב היפערות, סמיר נראה כעומד לפרוץ בצחוק, ואילו נור, הגדולה יותר, כבר כמעט נערה, היתה רצינית דווקא, פניה לבשו ארשת כמהה, חולמנית, ועיניה ניבטו למרחקים.
הרגע ההוא, קרוב לוודאי שרק בזיכרונה הוא התארך מאוד. במציאות הם בוודאי מיהרו לחפש להם מקום בין כל הנופשים הרבים, השמשיות והכיסאות והמחצלות והקלקרים והילדים והכלבים וגלגלי הים בכל הצורות והצבעים והגדלים, בין צלילי מכשירי הרדיו הניידים וחבטות המטקות והקריאות והדיבורים בעברית וברוסית ובאנגלית, שעוד מעט יתערבבו בהם קולותיהם של נור ומוחמד ויסמין וסמיר בערבית – שעה קלה הם עוד ידברו ביניהם בקולות נמוכים כדי שלא לבלוט בסביבה, אבל אחר כך ישכחו ויצעקו ויצווחו זה אל זה וזה על זה בצלילים הגרוניים האלה שהאישה המבוגרת שאתם מתקשה כל כך ללמוד להגותם כהלכה.
הם תקעו את השמשייה האדומה בחול, פרשו שמיכה בצלה, והאישה אמרה לילדים שכאן המחנה שלהם והם רשאים להניח את התיקים והתרמילים ולחלוץ נעליים וללכת למלתחה להחליף בגדים, ולחזור תכף ומיד ולא להתרחק בשום אופן בלי לומר ובלי לבקש רשות. הם חזרו אחד־אחד, צייתנים וממושמעים עדיין. נור חזרה במכנסי ג׳ינס ארוכים ובחולצת טריקו – רק בת שתים־ עשרה וכבר קיבלה עליה כנראה את הכללים המצרים החלים בחברתה על בנות מינה. סמיר חזר במכנסי ברמודה עד הברכיים ומתחתם התגלה אחר כך, כשהתחיל סוף־סוף לקפץ ולהתרוצץ, פס רחב של תחתונים אדומים כהים במותניים, ששיווה לו דווקא מראה אופנתי. רק מוחמד ויסמין חזרו בבגדי ים – הוא במכנסי רחצה קצרים ירוקים זוהרים והיא בבגד רחצה צהוב־ירוק מעוטר במין חצאית צהובה קצרצרה כל כך שבשום אופן לא היה אפשר לראות בה אמצעי של הסתרה, אולי אפילו להפך: מין התגרות שובבה שמודיעה שלא כדי לכסות היא נוצרה אלא כדי לגלות, לגלות את מה שיש בינתיים: גוף חמוד של ילדה קטנה בריאה, שעדיין שומר על שמץ של עגלגלות תינוקית.
עכשיו שהתיאור המפורט הזה נכתב מזיכרונה על פי רשימות חפוזות שרשמה לה סמוך לאחר הטיול, כלומר מזמן – נור כבר התחתנה מאז ועומדת לסיים את לימודיה הגבוהים בכימיה, סמיר נפלט מבית־הספר והוא שוליה במוסך, מוחמד בשנת הלימודים האחרונה בתיכון, ולאחרונה התבגר מאוד כשעשה עצמו מטפל צמוד לאחיו הבכור שנפצע קשה בתאונת דרכים, ויסמין נערה שכבר לא יוצאת מהבית בלי כיסוי ראש – עכשיו שהיא נוכחת שבזיכרונה נשמרו פרטים רבים אף יותר, היא שואלת את עצמה למה הסתכלה בהם אז במבט חקרני כזה, דקדקני כל כך עד שתנועותיהם ודיבורם ולבושם השתמרו אצלה בפרטי פרטים שכאלה. ברור לה שמלבד הסקרנות לראות איך ציידו אותם הוריהם לבלות לראשונה בחייהם על שפת הים היתה למבט הזה גם תכלית מעשית: לחקוק בתודעתה את מראהו של כל אחד ואחד מהם ולתת בהם סימנים כדי שלא ילכו לה לאיבוד חס וחלילה, כדי שאם יגלו פתאום את חירותם במרחבים האלה של חול וים ויתפרדו ויתרחקו וירוצו כל אחד למקום אחר, תדע לצוד אותם לפחות בעיניה, אם לא בידיה ממש, שבאמת ביקשו אז לכבול אותם איכשהו מחשש שמא לא תצליח לעמוד בהבטחתה להורים להחזיר אותם בערב לבתיהם בריאים ושלמים. את ההבטחה הזאת היא נתנה להם בלי שהתבקשה כלל, ונענתה שהם בכלל לא דואגים – מה יש להם לדאוג, הרי הם נמצאים בידיה, אמר לה אביה של נור ופרש קצת את ידיו שלו ואחר כך הצמיד את ימינו אל לוח לבו, והם יודעים שאפשר לסמוך עליה כאילו היתה אמם יולדתם. איזו שטות, היא אמרה אז בלבה, מתי היו לה ארבעה ילדים לשמור עליהם בים, ועוד ילדים שלא יודעים לשחות?
ואמנם אין ספק שבשעות שלאחר מכן עזר לה המבט המדוקדק לתור ולמצוא אותם – את מכנסי הג׳ינס והחולצה התכולה של נור דקת הגו, שבלטה כמובן מאוד בין הילדות חשופות הגוף שעל החוף, ואת החצאית הצהובה הקצרצרה של יסמין, ואת פס התחתונים האדומים של סמיר, ואת המכנסיים הזוהרים הירוקים של מוחמד, שהוא דווקא נעלם לה פעמים אחדות מרוב שלא היה שונה כלל מכמה וכמה ילדים אחרים בבגדי ים ירוקים. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, היא ספרה שוב ושוב בהתחלה, אחד, שניים, שלושה, ארבעה… לא, רק שלושה, איפה מוחמד? – "מוחמד רץ שם," הצביעה נור. אחד, שניים, שלושה, ארבעה… לא, זה לא סמיר, איפה סמיר? – "הנה סמיר, קבור בחול," הראתה לה יסמין…
ועם זאת היא זוכרת, זוכרת ויודעת שלא רק סקרנות וגם לא רק מטרה מעשית היו להתבוננות שלה, שהשתהתה עוד ועוד על ארבעת הילדים, כי אם גם השתוקקות, תשוקה לראות את הילדים האלה כמו ילדים רגילים, ילדים שעורם החלק והמבריק ממי הים גלוי לעין, ילדים שגלידה מעורבת בחול נמרחת להם על הפרצוף הסמוק על יד הקיוסק, סתם ילדים על חוף הים. כי בביתם, בכפרם – שגם שם הם כמובן ילדים רגילים, בעצם – היא לא הצליחה לראות אותם כך אף פעם. מנקודת הראות שלה תמיד הם היו בעיניה קודם כול בשר מבשרה של המציאות המשובשת והמעוותת הזאת של מקום מגודר בגדרות וג׳יפים צבאיים עוברים הלוך ושוב ברחובו המרכזי, מקום שחיילים חמושים עוצרים בו לעתים קרובות ילדים בדרך הביתה מבית־הספר כדי לבדוק אם אין על ידיהם סימנים שהשאירו אבנים שנזרקו… מקום ש… מקום ש…
באותו יום שישי הם התערבבו מהר עם ילדים אחרים על חוף הים של ניצנים, וזרקו יחד אתם חול וצדפים על המדוזות שנסחפו אל החוף למות שם בלי לעורר חמלה בלבו של אף אחד, וזרקו חול והשפריצו מים זה על זה, ואחר כך התגלגלו במורד גבעות הדיונות, ואחר כך נמרחו להם הגלידה והארטיק והקרטיב על הפרצופים, ואחר כך גם התפרדה החבילה שוב ושוב. הם באמת גילו את חירותם, כל אחד בדרכו.
את יסמין היא מצאה יושבת על החול ומקשטת בצדפים ארמון קטן של חול שבנתה. את סמיר, ילד חסון אבל קטן קומה, ראתה שוכב על צדו, רגליו בתוך המים הרדודים וראשו שעון על המרפק והוא מביט לו בשקט בחול הרטוב ונשאר כך רגעים ארוכים. את נור ראתה בגבה, עומדת על קו המים, אולי שוב לבשו פניה ארשת כמהה, חולמנית, ועיניה ניבטו למרחקים, עורגות אל איזו הבטחה של משהו אחר, חדש, מרגש. ואת מוחמד צדו עיניה במרוצתו על הסלעים השטוחים בתוך המים, רץ ומתכופף ומסתכל פנימה ושולה משהו מן הים. היא ניגשה אליו וראתה לרגליו דג קטן מפרפר ומפרכס, הוא הרים אותו והדג התחבט בכף ידו.
"תחזיר אותו תכף ומיד למים, הוא ימות, מהר! תחזיר!" היא צעקה עליו בכעס, פתאום היא נהייתה היסטרית. והילד נבהל והשליך לבסוף את שללו העלוב אל המים. היא הציצה רגע אל המקום שהדג צלל שם בין הסלעים, ולא העזה לבדוק אם הוא הוחזר אל בית גידולו לחיות שם, או לגסוס ולמות.
"אתם רואים, את כולם הבאתי לכם בחזרה חיים ובריאים ושלמים," היא אמרה לבני המשפחה הרבים שהתאספו מיד סביב מכונית הפורד־פיאסטה האדומה, שארבעת הילדים נפלטו ממנה אחת־שתיים והתפזרו ונעלמו מן העין, ואילו היא השתהתה בה עוד רגע להירגע מעט ממאמץ הנהיגה לקול השירים והדקלומים ומחיאות הכפיים שהילדים מילאו בהם את חלל המכונית בנסיעה בחזרה – כמה נוחה יותר היתה הדממה ששררה בו בנסיעה בכיוון ההפוך – ואז הזיזה ודחפה והרימה את ישבנה מהמושב ויצאה החוצה בכבדות־מה, לא זריזת מותניים עוד. למה שלא תחליף את המכונית הזאת במכונית גבוהה יותר? עלה על דעתה קודם שפנתה בגאווה אל הסובבים: "אתם רואים, חיים ובריאים ושלמים."
כבר היה לילה, וחושך משל בארץ שמאחורי המחסום כשחזרו. שום חייל לא עמד בו לבדוק את הנוסעים בכיוון הזה, מישראל אל הגדה המערבית, והבטן לא התכווצה והברכיים לא רעדו. רק הנפש חישבה לפקוע מגודל המתח שנפרק ממנה עכשיו, כששבה וכל הארבעה אתה – אף אחד לא הלך לאיבוד, אף אחד לא טבע. אבל שלא כמוה, איש מבני המשפחה לא חשש כנראה שמישהו מהם לא יחזור בשלום. לא הקלה כי אם נהרה, נהרה אמתית, היתה שפוכה על הפנים הרבות בחצר הבית שבכפר, לאורו החזק של הפנס המאיר אותה.
"את אפילו לא יודעת איזה דבר חשוב עשית," אמר לה בעברית אביהם של סמיר ויסמין, ועמד ונשא נאום קטן על כמה זה חשוב להראות לילדים האלה שהם יכולים להיות בין ילדים יהודים, להיראות כמוהם ולשחק כמוהם, כמה חשוב שהם לא יגדלו רק לשנוא. חוץ מזה, היא הגשימה להם חלום, את החלום לראות את הים, "ואת זה הם לא ישכחו לך לעולם, לעולם הם לא ישכחו לך את זה. תודה רבה, אלף תודות לך."
את המשפט הזה קשה לה כעת לראות כתוב. למה? כי הוא תמים? כי הוא פתטי? ואולי בעת ההיא הוא עוד ביטא תקווה כנה, אמתית, שמאז כבר נגוזה גם מלבה וגם מלבו של הנואם, שהיום הוא כבר סב לנכדים שעדיין אסור להם לנסוע אל חוף הים, מרחק שעה נסיעה מכפרם.
