תרגום: יותם ראובני
דיוויד נעץ מבט בתמונה של מימי, שצולמה בבר מצווה שלו, עשרים וחמש שנה קודם לכן. היא הייתה אחייניתו, אחיינית מדרגה שנייה, והיא ומשפחתה באו למילווקי מברוקלין לכבוד האירוע. הוא זכר שהיה מאוהב בה בטקס. היו לה שיער משי שחור ועיניים חומות גדולות עם ריצודי זהב. היא הייתה רזה וגבוהה, בעלת פנים מוארכות כמו דיוקן יקר ערך, ושיערה היה תקוע מאחורי אוזניה הקטנות, המעוצבות להפליא, שכמו גולפו בסבון. בצווארה היה פיתול ארוך ולבן, והיא ישבה בשקט בשורה השנייה של בית הכנסת בעוד הוא קרא מהתורה והוביל את הקהילה בתפילה. בסוף נאום הבר מצוה שלו הוא הודה להוריו על שתמכו בו כל כך ואחר כך הודה לקרובי המשפחה ולידידים על בואם. הוא הסתכל לעבר מימי ואמר, "ותודה לך." זה היה רגע משונה וספונטני בחייו, שהיו עד אז שלווים והגיוניים והצטיינו בגישה מעשית. ואולם היא פשוט המשיכה לנעוץ בו את עיניה כשעמד על הבימה. הוא כבר היה אבוד אז. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלו בתשוקה כואבת, להט שאיים לכלות את בשרו. העובדה שהיה בראשית גיל ההתבגרות ומימי, בת חמש עשרה, הייתה כבר במקום אחר לגמרי, גם היא לא תרמה לעניין.
היא התעכבה באזור קבלת הפנים בזמן שהוא רקד עם נערות רזות ולא מפותחות שלמדו איתו בכיתה ז', והמסתוריות והריחוק של מימי העניקו לה סוג של הילה מלכותית שרק הגבירה את טירופו. היא סירבה לרקוד איתו ואמרה, "אני לא בת זוג טובה. אני אוהבת להוביל. "
”יהיה בסדר. "
"תודה, אבל לא. "
באחד הרגעים ראה אותה עומדת לבד ליד המתנות וניגש אליה. "תבחרי אחת," הוא אמר.
"מה? "
"את יכולה לקבל אחת. "
היא חייכה אליו, שיניים לבנות ישרות, בלי גשר. "אתה טיפשון."
"אני רציני." הוא רצה נואשות לתת לה משהו.
"אני לא יכולה לקחת את המתנות שלך."
"רק אחת."
"אתה באמת רציני."
ואז אביה, הדוד אירב, בא ובירך את דיוויד על הקריאה הנהדרת של ההפטרה, ובזה הסתיימו חילופי הדברים. הוא היה מוכן לוותר על כל מה שהרוויח זה עתה, מגדל של מתנות וגעלד לרגל הפיכתו לגבר. ממלכתי תמורת ידך. אני אתחתן איתך יום אחד, חשב.
הוא ראה אותה כמה פעמים אחר כך, בחתונה ואז ביום הנישואים של הוריה, היא חבשה כובע צמר כמו של נהג מונית, ולבשה מכנסי קורדרוי רחבים – מראה שלא הלם את האירוע. ובכל זאת, הוא לא יכול היה להכחיש כי כל אימת שראה אותה ניעורו אותם רגשות, אם כי ניכר שלא אצל מימי. עיניה דמויות השקד, שהיו בלתי חדירות כמחשבותיה, נשארו מרוחקות ומסקרנות. עד מהרה הוא איבד קשר איתה.
עכשיו הוא נסע למלון הייאט בדנוור. מימי באה מניו יורק לכנס של עובדים סוציאליים. דיוויד עצמו היה פסיכולוג עם קליניקה בדנוור, אז יהיה להם משהו במשותף אחרי כל השנים האלה. כל זה היה טוב. הוא הביא איתו תמונה שלה מהבר מצווה שלו. כמובן, זה היה לפני עשרים וחמש שנה, והיא הייתה עכשיו הוא. מיילס. מימי נעלמה לפני שנתיים.
מיילס אמר לו שהוא ילבש חולצה כחולה עם שרוולים קצרים ועניבה צהובה. דיוויד הבחין בו מיד, עומד ליד המזרקה. הוא לא היה חושב לרגע שמיילס שונה מכל גבר אחר, לבוש כאיש מקצוע, מחכה לארוחת צהריים עם חבר לעבודה. היה לו שיער שחור קצר והוא היה נמוך יותר מכפי שדיוויד זכר אותו בתור מימי – בחורה גבוהה, אבל גבר נמוך. מעל הכל הוא נראה מסודר. מטופח, ציפורניים מושלמות, ולחיצת יד אמיצה במקום חיבוק.
"אמא שלי הגיבה הרבה יותר טוב מאבא שלי," אמר מיילס כאשר ישבו לאכול צהריים. הוא הזמין סטייק לעומת סלט הקיסר של דיוויד, ואכל בביסים גדולים. "אירב ממש לא מסוגל להסתכל לי בעיניים, אבל אימא שואלת איך אני מסתדר. היא אף פעם לא אומרת משהו ספציפי כמו 'איך מתקדם הטיפול ההורמונלי' או, 'הקול שלך נעשה עמוק יותר', אבל היא זוכרת לקרוא לי מיילס, ואבא שלי לא. הוא פשוט מתעלם לגמרי מהשם שלי. אני חושב שלאבות יותר קשה לוותר על הבת הקטנה. אמהות מקבלות את הילדים שלהן ויהי מה." דיוויד חשב על בתו שלו, ליאה בת השתיים עשרה, ואכן התקשה לדמיין אותה מחליטה להפוך ללאון. הוא השתוקק לבָּתִיוּת הזאת.
"אתה פשוט לומד לחיות עם תגובות של בני אדם – אלה שמכירים אותך היטב. האמת, זה יותר מסובך עם אנשים שאני מכיר עכשיו. האם לספר על הלפני כן? ואולי הלפני כן כבר לא חלק ממני? הם ירגישו מרומים כשיגלו? או גרוע מזה. היה לי לפחות מקרה אחד שאני מטפל בו, שנודע למטופל שעברתי שינוי מין. האיש הזה, שהיה קצת לא יציב בלאו הכי, איים עליי."
"מה עשית?"
"שלחתי למשטרה העתק של המכתב, שנאמרו בו דברים נוראיים על זה שצריכים להפוך אותי שוב לאישה. קשה לומר שזה לא זעזע אותי. מכל מקום, אני חייב לשקול כל מילה עכשיו ולחשוב אם אני צריך לספר על העבר שלי. הזולת – זה אולי הדבר הקשה ביותר בשינוי מין."
"אני מתאר לי," אמר דיויד. הוא בחן את פניו של מיילס בין צללי הזיפים הדקים, לבדוק אם יש זכר לדברים שחשב עליו פעם בסתר, כשהיה נערה. מימי הקסימה אותו, ביופייה האוורירי החמקמק, בלסת העדינה והשפתיים המעוקלות, שהזכירו לו סלסול אלגנטי של כתב ערבי. הוא עדיין עמד על יופי עדין בגבר שהיה מולו עכשיו.
"ומה קורה איתך?" שאל אותו מיילס. "הבאת תמונות של המשפחה שלך?"
"הבאתי," אמר דיוויד, הוציא את נרתיק העור והראה לו תצלומים של אשתו, רוז, ושל ליאה.
"יש לך משפחה נהדרת," אמר מיילס.
"אנחנו מנסים להביא עוד ילד," אמר לו דיוויד. לא היה לו מושג מדוע הוא סיפר את זה למיילס. הם כמעט שלא סיפרו על כך לאיש, ואחרי זמן רב כל כך הניסיון לא היה עוד חדש או מבטיח. והיה להם מזל גדול בכך שזכו בליאה, כי הוא הכיר זוגות רבים שלא זכו אפילו בזה. אם כי ידע גם כן, שרוז מתוסכלת יותר ממנו. מבחינתו, האישיות המרשימה ולעיתים הדרמטית של ליאה מילאה את הבית די והותר. היא הספיקה בהחלט. כפי שתמיד בחר להאמין שהוא, שגם היה בן יחיד, הספיק להוריו. אבל רוז דיברה על ההנאה שבמשפחה גדולה, היו לה ארבע אחיות משלה, ולאחרונה, כשמלאו לה שלושים ושמונה כמו לו, החל הנושא לסמן את עמדתם בצדדים מנוגדים של קו עיקש. לא פעם הוא העיר שהיה רוצה לעבור ניתוח לחסימת צינור הזרע ולגמור עם זה. "זה" כמובן, היה הלחץ לעשות תינוק, שלאחרונה הפך להיות הלחץ לבצע.
"הייתי רוצה משפחה יום אחד," אמר מיילס. "זה היה החלק הקשה ביותר בהחלטה שלי. ביי-ביי לאברי הרבייה."
"אני מתאר לי." דיוויד שם לב שכבר אמר את המילים האלה פעמיים ושהוא בטח נשמע כמו צופה המום במופע מוזרויות. הוא צריך להתרגל לבוטות של מיילס – מה קרה להכשרה המקצועית שלו אחרי הכל? הוא עבד עם הומואים ועם לסביות, גם עם טרנסג'נדרים, אף כי לא עם מישהי שעברה ניתוח לשינוי מין. ובכל זאת הוא חש כאילו כל מה שנאמר נוגע לו אישית. כאילו הוא מתעל את הצער של המשפחה.
"אשמח לאמץ, אם אפגוש את האישה הנכונה. כמובן, זו בעיה בפני עצמה." מיילס חייך חיוך רחב. "כלומר, האם עכשיו אני גבר סטרייט שיוצא עם נשים הטרוסקסואליות, או גבר, לשעבר אישה, שעדיין אוהב לסביות? והאם מישהי מהן תרצה בי?"
"הייתה לך חברה קודם?"
"הלנה." מיילס הצמיד את מפית הבד אל הבעת הזעף שהופיעה על שפתיו. "חמש שנים של מערכת יחסים באו אל קצן. "
"כנראה מאוד רצית לעשות את זה."
"אתה שואל אם אני מתחרט?" דיוויד חייך. "אתה מטפל טוב, אני רואה. "
"זה נכון, הרבה יותר ממה שמשלמים לי. אבל בתשובה לשאלה שלך, טוב, תן לי לנסח את זה כך. הייתי מסתכל בארון שלי, בגרביונים שהייתי אמור ללבוש לכבוד אמריקה התאגידית, לפני שנעשיתי עובד סוציאלי, וזה היה עושה לי צמרמורת. אף פעם לא חשתי נוח בבגדי נשים או בעור של אישה. ובאמת, תמיד רציתי זין. עכשיו יש לי אחד. רוצה לראות אותו?"
"סליחה?" אמר דיוויד והסמיק.
מיילס נגע בידו של דיוויד. "אני צוחק איתך, בן דוד. סתם שטיק של טרנסג'נדרים."
האמנם זה מה שזה היה? אחרי הצהריים הציע מיילס שילכו לשחות. במלון הייתה בריכה מקורה. "אני אוהב לשחות," הודיע מיילס לדיוויד. "זה הספורט היחיד שבו הייתי מתחרה. רוצה לבוא איתי? "
"אין לי בגד ים."
"אני תמיד מביא אחד נוסף."
הם עמדו במבואה של המלון, תחת תקרת הזכוכית הפתוחה, מוקפים ביער ארגמן של ספות, כסאות וציורים. "אלא אם כן אתה חייב לחזור מיד. "
"לא," אמר דיוויד, כי הוא לא רצה להיראות… מה? גס רוח? נבוך לשחות עם טרנסקסואל? "בטח, בוא נעשה את זה."
הם הלכו לחדר של מיילס, דנים בדרך בכנס. מיילס אמר שהמצגת שלו למחרת הייתה חלק מדיון בנושא "לחיות עם ההורים (הלא) טרנסג'נדרים שלך". הניסיון שלו עם הוריו היה של חצי הכחשה, ולא היה יוצא דופן. "ברור שאני מבין," הוא הודה. "איך היית מרגיש אם הבת שלך הייתה עוברת שינוי מין באמצע החיים? דבר ראשון, אתה מבקש מהורים לוותר על כל האשליות שהיו להם בקשר להמשך המשפחה בצורה גנטית רגילה. לא להוליד ילדים זה דבר אחד, ולוותר מרצון, כמו במקרה שלי, על היכולת ללדת, הוא דבר שונה לגמרי. אין פלא שכל כך מעט רופאים מוכנים לעשות את הניתוח. הם מתבקשים לבצע הליך בלתי הפיך, שמבוסס אך ורק על מצב נפשי, משהו שהם אמורים להאמין בו, שנקרא דיספוריה מגדרית, ובו או שמסירים את איברי המין או שמחליפים אותם באיברים עקרים לגמרי. כלומר, יש לי זין מכובד, הודות לפלאי הפאלופלסטיקה, אבל חס וחלילה שתיפלט ממנו אפילו טיפת זרע אחת. אני מבין, באמת, את ההורים שלי ואת הרופאים… את כולם. אתה רוצה להחליף באמבטיה?" שאל מיילס והתחיל להתפשט. הוא זרק בגד ים לדיוויד.
הוא רצה ללכת לאמבטיה. אחרי הכל הוא לא התכונן לזה. לא להערות הישירות של מיילס. אם כבר, הוא חשב שיהיה עליו לשדל את מיילס לדבר, כמו מטופל שמתקשה, חקירה עדינה לשם בניית אמון. אבל מיילס היה חופשי לגמרי – יש לי זין מכובד. האם דיוויד אמר אי פעם דבר כזה למישהו? ומה האורך של הזין של מיילס בכלל?
בחדר האמבטיה פרש דיוויד את בגד הים. קטן, אבל יכול להתאים. לפחות זה לא היה ספידו.
"הכל בסדר שם?" שאל מיילס.
"מעולה," אמר דיוויד.
"הבגד ים מתאים? "
דיויד מתח את צד המפשעה בבגד הים העשוי ניילון. "מתאים מאוד." כשפתח את הדלת, מיילס עמד שם בחלוק הלבן של המלון מהודק על גופו ובכפכפים.
"לא רע," העיר מיילס ובחן את בגד הים של דיוויד. נדמה היה שבן דודו חיכה לרגע הזה.
מיילס, כפי שרמז, אכן היה שחיין מצוין. דיוויד צפה בו מחליק על המים ללא מאמץ מצד לצד של הבריכה, מתהפך במהירות ליד הקיר ונורה לפנים, כל שריריו צוללים לעבר התנועה הבאה, חרישי כצלופח. בינתיים עמד דיוויד במים העמוקים, נשען במרפקיו על המעקה. רוז, שחיינית חזקה בפני עצמה, ניסתה לשכנע אותו לבוא איתה לבריכה הציבורית. הוא הסכים שהוא זקוק לפעילות ושלא פעם הוא כלוא במחשבותיו, אחד הסיכונים של המקצוע, ושעליו לפעול על פי העצה שהוא נותן למטופליו – לצאת לעולם ולייצר קצת אנדורפינים.
"רוצה לשבת בג'קוזי?" שאל מיילס מהצד השני של הבריכה. הם היו לבדם במים. הם ירדו במעלית ועברו על פני קבוצה של משתתפי כנס שבדיוק נרשמו. דיוויד הלך בעקבות מיילס, משער שהוא מכיר את הדרך הקצרה ביותר לחדר הכושר, אבל עתה תהה אם לא הייתה גישה יותר ישירה – ופרטית. בעגה הפופולרית של המקצוע, הוא היה צריך להתייחס להתנהגות של בן דודו – הלהיטות להחליף בגדים בחדר המלון הפתוח ואחר כך לעבור בלובי, להציג לראווה את הזין המכובד שלו – פיצוי יתר אקסהיביציוניסטי על הפחד שמא הוא לא מספיק גברי. העניין הוא שפיצוי יתר או לא, זה גרם לדיוויד להרגיש פחות גברי בעצמו.
"בטח," אמר דיוויד ודחף את עצמו החוצה מהמים. בגד הים נצמד לירכיו. זה היה מוזר… הוא כמעט הרגיש כאילו הוא שוב בן שלוש עשרה, לובש בגד ים קטן, מתבייש בשל השינויים בגופו. אלא שכעת גופו השתנה נגד רצונו – או העדר רצונו – מחווה אילמת לגיל הביניים. מיילס, לעומת זאת, הראה את כל סימני חידוש הנעורים, אם לא נעורים של ממש.
בג'קוזי הוא בחן היטב את החזה של מיילס, שהייתה בו רק שכבה קלה של ריפוד, כאילו היה מלא בפוך, אבל לא עד כדי כך שתחשוב אני מסתכל בחזה של אישה לשעבר. הוא לא ראה כל צלקת. הפטמות היו קצת אסימטריות וגדולות יותר מהרגיל (אבל בהשוואה למה? היה עליו לשאול את עצמו). ברגע של אינטימיות משונה במעלית התוודה דיוויד בדרכם לבריכה שהיה מאוהב בו – כלומר, במימי. הוא לא נכנס לפרטים ולא תיאר כיצד הופיעה בנפשו בת השלוש עשרה בטקס מעבר דתי בחסות אל שחדל להאמין בו. גם לא שבעיני רוחו פתח את רוכסן שמלתה הוורודה, ולא חלם שיהיה עליו לפתוח את רוכסן העור שלה על מנת למצוא את האדם האמיתי. הוא פשוט אמר, "הייתי די מאוהב בך כשהייתי בגיל ההתבגרות." ומיילס, עומד זקוף ומהורהר בחלוק המגבת של בית המלון עם סמל היאט ובגד ים כחול עד הברכיים, כאילו היה מתאגרף שיש לו רגע של ריכוז לפני כניסתו לזירה, פנה אליו ואמר, "ההערצה התקבלה. והיא הדדית. "
מיילס ראה שהוא נועץ בו מבט וחייך. דיוויד הסב במהירות את מבטו, נבוך בשל הסקרנות והבהייה שלו. "אתה נהנה?" שאל מיילס.
"למה אתה מתכוון?"
"השחייה."
"הו, כן," אמר דיוויד. הוא היה צריך לשטח כל הזמן את בגד הים המתנפח שלו.
"משהו מטריד אותך?"
"לא," הוא אמר, אף כי ידע מניסיונו עם מטופלים שהגיב מהר מכדי שיהיה אמין.
מיילס מתח רגל – שעירה, דיוויד שם לב – וטופף בבוהן גדולה על חזהו של דיוויד. "בטוח? "
"טוב, אנחנו קצת בבעיות עכשיו, רוז ואני. אבל לא משהו רציני. "
"רוצה לספר לי על זה? "
"אני חושב שזה בקשר לכיוון של החיים שלנו. "
"נשמע כמו בעיית תחבורה. "
דיוויד צחק. "במובן מסוים. רוז רוצה עוד ילד, כפי שאמרתי לך."
"האמת שאמרת ששניכם רוצים עוד ילד. זה לא מדויק? "
"היא יותר ממני. אני חושב שהיא מאמינה שזו הדרך להתקדם. אני לא כל כך בטוח."
"כמה זמן אתם נשואים? חמש עשרה שנים?"
"כן."
"זה הרבה זמן יחד. אני מקנא בך. זו השקעה ששווה לשמור עליה."
"אכן כן," אמר דיוויד. ואז הוא חשב שזה מוזר לדבר עם הבן דוד שלו בג'קוזי על הצד האינטימי של נישואיו, בן דוד שרק הרגע אמר לו שיש לו איבר מכובד, ושאיתו, למרבה האירוניה, הוא הרגיש כן לחלוטין באופן שכמעט לא הרגיש בזמן האחרון. "אני משער שפשוט נצטרך לראות מה יקרה הלאה."
"אני לגמרי מסכים," אמר מיילס. "אני דוגמה חיה למה שקורה הלאה. ורוצה לדעת משהו? זו תמיד עבודה בתהליך. איכשהו הוודאות בנוגע לדבר הבא, אפילו שאני בטוח שהוא יקרה בכל פעם, אותה עוד לא השגתי."
הם עלו למעלה להחליף בגדים ושוב דיוויד הלך לאמבטיה, בעוד מיילס התלבש בחלל הפחות פרטי של החדר. דיוויד הסתכל באיבר המכווץ שלו בראי, דבר צפוי אחרי שחייה, ובמיוחד בבגד ים הדוק. הוא מתח את העורלה, אבל היא חזרה מיד לתנוחת אקורדיון, דומה לפני כלב שארפיי סיני שהתקמטו בצורה לא טבעית.
"זה בסדר אם אני רק אשטוף את עצמי כאן?" קרא דיוויד מהאמבטיה.
"קדימה. אני אעשה אותו דבר אחריך. "
הוא ראה את תיק הרחצה של מיילס מאחורי האמבט כאשר פתח את וילון המקלחת. הוא ידע הכל על סודיות. מה יכול להיות יותר חשוב במקצוע שלו? אתה הולך לכלא, אחרי הכל, כדי לשמור על פרטיות של מטופל. או שאתה אומר לעצמך שזה מה שתעשה, אם אי פעם זה יגיע לכך. ובכל זאת, הוא לא הצליח להתאפק והציץ בתיק, ושלף משם את בקבוקוני התרופות: לקספרו, טרזודון, אטיוואן, פאקסיל… כל הארסנל נגד דיכאון וחרדה. זה לא הפתיע אותו. הפתיע אותו רטט החיבה הפתאומי שחש כלפי מיילס וכלפי הפגיעוּת שלו. הוא זכר מתי ראה בפעם הראשונה את מימי, והיא נראתה כל כך בודדה, אולי הנערה הכי בודדה והכי יפה שראה מעודו, שילוב קטלני לגבי מישהו כמוהו שגילה רגישות לפצעים של אחרים והיה בדרכו להיות פסיכולוג, וטיפח את השאיפה הזאת.
"אם אתה צריך משהו, קח מתיק הרחצה שלי," אמר מיילס, ודיוויד משך את ידו במהירות, כאילו מיילס יכול לראות אותו. "אני מתכוון דאודורנט או משהו."
"תודה."
"רוצה שנתקלח יחד?"
"מה?"
"דיוויד, דיוויד," אמר מיילס. "אני רק צוחק איתך. "
"הו, כן," אמר דיוויד. "שטיק של טרנסג'נדרים. נכון. "
הוא התקלח והתלבש ואחרי שמיילס עשה אותו הדבר הם ירדו במעלית. הוא כבר ניסה לתכנן מה יאמר להוריו שירצו לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי, ותהה אם יגלה להם את האמת.
הוא עדיין התקשה להאמין שהדוד אירב לא סיפר להם על מיילס. הו, כן, זה מתאים לו. הכחשה יכולה להיות כוח עצום. פעם הייתה לו מטופלת שבניסיון לתאר לו את מידת ההכחשה במשפחה שלה, הסבירה כי כשהייתה בת חמש עשרה הייתה לה הפלה, ממש מול הוריה. הם ישבו כולם בסלון וצפו בטלוויזיה. היא הייתה בחודש הרביעי ולבשה חולצות רחבות על מנת להסתיר מה שהחל כבר להיראות, היא הייתה חלשה על גבול העילפון, ופלטה גוש דם. היא רצה לאמבטיה אבל לא היה ספק באשר למה שקרה – המכנסיים הקצרים שלה היו ספוגים דם, הדם היה ממש מול אביה ואמה. הם לא אמרו דבר. היא "ניקתה את הלכלוך" בשקט ואחר כך לא דובר עוד בעניין.
אז אין פלא שמיילס עדיין היה בלתי נראה ומימי תחיה בזיכרון המשפחתי עד שהדור יתחלף. דיוויד עדיין חש שהוא בשליחות, סוכן הפועל נגד הסודיות של המשפחה. ומיילס נראה אסיר תודה. הוא הודה לו במידה כמעט מוגזמת על שהסכים להיפגש.
"ברור," אמר דייוויד. "אני רוצה לשמור על קשר. "
מיילס היטה את ראשו. "אני אשמח."
כשהגיע הביתה האורות היו כבויים. רוז השאירה לו הודעה שליאה ישנה אצל חברה ושהיא עצמה עלתה לחדר למעלה כדי לחשוב – שם קוד לנמנום. אשתו אהבה נמנומים. לו גרמו נמנומים כאלה נדודי שינה, אבל היא יכלה לקום ממנוחה מפנקת כזאת, להתמתח בעליזות ולמלמל בעצלנות, ואז לישון עוד ארבע שעות אחר כך בלי שום בעיה. תפריע לי, נאמר בפתק.
הוא נכנס לחדר השינה. מכונת הקול המהמה ברקע. הם התמכרו לרעש לבן והוא פעל עליהם כמו התנייה: ברגע שהמכשיר הופעל, שניהם נעשו מנומנמים ופרשו למשכנות חלומותיהם. כל זה נראה עכשיו לגמרי נורמלי, לאחר שפגש את מיילס.
הוא נשכב במיטה ונצמד אליה, והיא נדחפה אל גופו חזרה. הוא חש בחמימות של עכוזיה דרך הבד הדק של כותנת הלילה שלה. הוא הצמיד את שפתיו אל השקע הרך בצווארה ונישק את כתפה, נושך אותה קלות עד שאמרה, "הממ". ואז היא הסתובבה ופנתה אליו.
"איך היה? "
"שונה. "
"אבא שלך התקשר. הוא רצה לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי. אם היא נשואה עכשיו או שיש לה, כמו שהוא ניסח את זה, בחורצ'יק. אין לו מושג, נכון? "
"בדיוק," אמר דיוויד. "ואני לא בטוח שאני הולך לספר לו. אם אבא של מיילס רוצה לשמור את זה בסוד, למה אני צריך להגיד משהו להורים שלי? לא סביר שהם יראו את מיילס שוב, וכולם ירדו לקברים שלהם – הדור המבוגר הזה – מרוצים מהסטאטוס קוו המובן."
"איך הוא נראה? עדיין כמו בתצלום?"
הוא הראה לה את התמונה של מימי מגיל חמש עשרה וסיפר על אהבת הנעורים שלו אליה. היו לה רגשות דומים לאחד מבני הדודים שלה, אבל גם שם לא קרה שום דבר… טוב, חוץ ממשחק פוקר עירום. רוז ניצחה, הבן דוד הפסיד, סוף הסיפור. לפחות למיטב זיכרונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראתה, בהתחשב בארבע האחיות במשפחה, זין, וזה פחות או יותר כיבה את הלהבה: הפנים המלאכיות של בן הדוד באות עם דבר כזה?
"אני עדיין יכול לראות אותה בו." הוא חשב על הדרך שמיילס הרכין את ראשו כשנפרדו – בדומה לאופן שבו מימי הסתכלה עליו כשהיה בן שלוש עשרה, ורוממה את לבו ועוד איבר, כאילו רצתה לבחון את דיוויד במלוכסן ולהיראות יפה תוך כדי.
"יש לך ריח של כלור. "
"הלכנו לשחות. כנראה לא הוצאתי את הכל מהשיער."
"הלכת לשחות? עם מיילס? "
"ואחר כל התקלחתי אצלו בחדר."
"הו, בחיי." היא פתחה את החגורה שלו כשאמרה את זה, וידה החליקה מתחת לגומי של התחתונים. הוא זכר שעמד מול הראי של מיילס באמבטיה, בוחן את עצמו ואת גברותו, מנסה לפענח מה זה אומר שמימי הייתה פעם הפנטזיה שעליה אונן כשהיה בן שלוש עשרה. והיו יותר מאחת. במסגרת הקטגוריה של פנטזיות הצלה, הוא הציל אותה מבניינים בוערים, ממעשי שוד, מהתעללות מינית, וגם, וזה היה אירוני בהתחשב במיומנויות השחייה של מיילס, מטביעה. היא הייתה אסירת תודה לנצח, וזה היה גמולו המושלם. אחרי שהקריב את עצמו, קצר נשימה, הוא היה גומר. "המוות הקטן" כמו שהצרפתים מכנים את האורגזמה, ששים לקשור מין ומוות בכל הזדמנות מתוך הפטליזם הפילוסופי שלהם.
האם תמיד רצה להציל אנשים?
"הו," קראה רוז.
"את בסדר? "
"כן, כן, אל תפסיק." הוא חדר אליה בכוח, מדלג על המשחק המקדים הרגיל שלהם, מרים את הכותנות עד לצווארה, אצבעותיו פרושות על החזה שלה, מרתק אותה למזרן. קריאותיה הדהדו בבית הריק. רק לעיתים רחוקות הוא היה רק שלהם. הוא שמע גם את האנקות שלו מהדהדות בגרונו, נשימתו נעשית מהירה, התשוקה גוברת, זחוחה ובלתי ניתנת לעצירה, ואז רוז סטרה לו על פניו, הדהוד המכה בידה עקצץ בבשרו, והוא גמר מיד.
הוא ירד מעליה. הם שכבו זה ליד זה, מותשים ומסתכלים בתקרה. הוא לא רצה לדבר, והנשימה של רוז מילאה את הדממה.
לבסוף הוא שאל, "למה עשית את זה? "
"אתה…"
"מה?"
"אמרת את השם שלו."
מעולם לא סטרה לו במין או בכל הזדמנות אחרת. זה היה מנוגד לה בתכלית. כל כך לא מרוסן. הוא התפרץ ברגע המגע, אבל עתה לא יכול היה להגיד אם הסטירה הייתה בו זמנית או שהוא גמר קודם. "אני חושב שדמיינת את זה," אמר דיוויד. "רק בגלל שדיברנו עליו. "
"לא דמיינתי. אתה קראת בשם שלו וזה הפריע לי."
"לא חשבתי עליו." או שאולי כן? האם חשב שלא סיפר לרוז על כך שמיילס מתפאר בזין החדש שלו, או על הנשיקה הפתאומית על פניו של דיוויד שהפתיעה אותו לגמרי, כשעמדו להיפרד, ואיך הוא לא יכול היה לשכוח כמה רכה היא הייתה, הנשיקה של מימי, כאילו מיילס בכוונה נהיה היא לרגע כדי לבלבל אותו.
דיוויד התרומם ונשען על מרפקו ובחן את רוז, פניה וחזה סמוקים, פטמותיה עדיין זקורות, עיניה ענן ירוק משועשע. "טוב, בין אם עשיתי את זה או לא, אני מתנצל. "
"גם אני. הכאבתי לך?"
"לא… זאת הייתה פשוט… הפתעה."
היא נשקה לקצות אצבעותיה ונגעה בהן בלחייו. "רצתי שתשים לב. אליי."
הטלפון צלצל. הוא קם לענות כי אולי זו ליאה. יום אחד, כשהיא תהיה יותר מבוגרת, הוא לא ירגיש את הצורך לזנק אל הטלפון בכל פעם, אבל עתה הוא דמיין לעצמו תסריטים מחרידים בשברי שניות. מישהו צלצל וניתק, מספר של דנוור בשורת הזיהוי של המטלפן, והוא תהה לרגע אם זה היה מיילס.
כשחזר למיטה שכבה רוז על גבה, ברכיה צמודות לחזה שלה. הרופא אמר להם שהתנוחה הזו לא עוזרת. אם היא רוצה להיכנס להריון, אם יהיה להם עוד ילד אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות, הזרעונים הקטנים ישחו בה בלי שום קשר ויעשו את העבודה, אמר הרופא. אבל רוז עשתה זאת מתוך הרגל או אמונה תפלה, ודיוויד הניח לה ולא העיר דבר. "כמה אירוני זה יהיה," אמרה רוז עכשיו, מדברת אל ברכיה, "אם אחרי שראינו את מיילס, זה סוף סוף יקרה? "
דיוויד נשכב לידה והניח את ידו על בטנה השטוחה, אחרי ששחררה את ברכיה. הוא חש את החום שם, חש שמשהו מתבשל, חש, הוא היה בטוח, ששינוי מהותי נפלא ומסתורי מתרחש. והוא חש גם את שפתיו הרפות של מיילס על לחיו, אותה לחי שרוז סטרה לה, כמו כדי לעורר את קיומם חיים חדשים, לא שלו ולא שלה אלא בריאה שעוד אין לה צלם.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.