את ספרו של הסופר המקסיקני חורחה וולפי – אחד הסופרים המרתקים כיום באמריקה הלטינית – “המרדף אחרי קלינגסור” (זמורה ביתן 2001) קראתי בהשתאות לפני כשנה. זה רומן בלשי מטאפיסי מבריק המתרחש בתום מלחמת העולם השנייה ובמרכזו החיפוש אחרי המדען של היטלר. למעשה, מדובר במעין משחק ברומן בלשי, שכן הרומן כולו בנוי על נקודות מבט שונות, תנועה כאוטית במרחב ובזמן, עיסוק מופשט בשאלות פילוסופיות, ובעיקר מראה הרומן איך השאלה ברומן בלשי, נאמר “איפה נמצא קלינגסור?”, יכולה להפוך לשאלה מטאפיסית הנוגעת לעצם היכולת לדעת משהו על העולם.
הסיפור שלפנינו “מַאֶסטוֹזוֹ” עוסק בנגנית נבל שהתאהבה במוסיקה בגיל צעיר אך ככל שהתבגרה נדחסה לתוך חוקיו של עולם המוסיקה – העיתונות, יחסי הציבור, ההופעות, המסיבות – ואיבדה מגע עם הדבר שאהבה כל-כך. הסיפור עוסק במוסיקאית אך דומה שהוא נוגע לכל אמן בכל תחום בימינו. לפחות בעיני, השאלה שעולה בסיפור העסיקה את וולפי גם ברומן “המרדף אחרי קלינגסור” : האם קיימת אפשרות לחיים טוטאלים, חיים שבהם אדם מתמסר לדבר האחד שהוא במרכז הווייתו? האם בעולם שבו פועלים כוחות שונים וסותרים – כוחות בירוקרטיים, אידאולוגיים, מסחריים – אדם יכול לסגת למקום שבו הכוחות הללו אינם “פועלים עליו”. יש בכלל מקום כזה?
בהדרגה הנסיגה של הגיבורה המתוארת בסיפור, בחזרה אל המוסיקה ואליה בלבד – לובשת צורה קיצונית, של היפרדות מכל דבר שנדמה לגיבורה שמעכב אותה, אולי גם מבת דמותה:
“מכיוון שלא רצתה ששום דבר יפריע לה, כשהתעוררה עצרה את כל השעונים וכיסתה את החלונות בווילונות כבדים, כך שלא תוכל לדעת מה השעה: היה עליה לבלות את כל זמנה בנחמה הקודרת של אור חשמלי. היא רצתה בכל מאודה שגם גופה יעצור את מנגנון צרכיו… אפילו הבגדים היוו מכשול לאיחוד שלה עם האמנות…”
וכך, השאלה “האם יש מקום כזה” לובשת בהדרגה צורה רדיקלית. לא מדובר עוד בנסיגה מהעולם, מדובר גם בנסיגה מהרגליך, מגופך, מצרכיך, אולי מעין נסיגה מעצמך עבור הדבר האחד שאת מאמינה שהוא עצמך. אין תשובות בסיפור, כמו כל יצירה של וולפי, הוא גורם לך לחשוב.
תרגום: אדם בלומנטל
"רצונך בסיפור אהבותי המטורפות?" (אופנבאך, "סיפורי הופמן")
מחיאות הכפיים הסוערות בקושי נגעו בה, קריאות "הבראבו!" החוזרות ונשנות של הקהל העומד מול הבמה – פרצופים שלא יכלה לזהות תחת חום הזרקורים – הגיעו לאוזניה כמלמולים עמוסים, זמזומים שעוררו בה מיאוס יותר מאשר הכרת תודה. אותם קולות, אותם הדים שבזמנים אחרים, כשהיתה צעירה יותר, גרמו לדמה להתפרץ בחזה ובלחייה, הרעידו אותה, הסבו לה הנאה כמעט כמו היצירה המבוצעת, לא עוררו בה כעת שום דבר; אדרבה, הם הפריעו לה, קטעו את הדממה הנפלאה, המחווה היחידה, התמורה היחידה שראוי לתת, בתום הקונצרט, בעד המוזיקה. היא לא היתה מודעת למפח הנפש עד שהבחינה בעצמות לחייה היבשות, בגופה הרפוי, בזעם שגאה בה כשחייכה וקדה קידה. היא שנאה את הפרחים שילדה בלתי נראית הניחה ליד הנבל שלה והשנאה הזאת הכאיבה לה מיד. מה קרה לה? האם התרגלה להצלחה? המחשבה שאיבדה את היכולת להתרגש הפחידה אותה. מה יעלה בגורלה, אמנית אחרי הכול, אם אפילו התלהבות מעריציה אינה מטלטלת אותה? הדמעות זלגו על פניה שטופי הזיעה, אבל הפעם לא היו אלה דמעות של שמחה מאופקת, אלא של צער ובושה.
כשהבחינו ביפחותיה, החלו האנשים להריע ביתר שאת והעציבו אותה עוד יותר. היא נאלצה לסבול בסבלנות ארבע קריאות חזרה לבמה, שלוש הראשונות עם המנצח והאחרונה לבד, נטושה לגורלה נוכח ההערצה הכפולה של התזמורת ושל הקהל. הצעקות לא חדלו: קריאות "עוד, עוד, עוד" ליוו את מחיאות הכפיים הקצובות. היא התנגדה וקדה לקהל פעם אחר פעם בהכרת תודה, מתחננת לרחמים. זה לא שסלדה מלנגן שוב, אלא פשוט לא היתה מסוגלת; בדרך כלל נתנה שניים, שלושה ואף ארבעה הדרנים, אבל באותו רגע חשה חסרת אונים אל מול המוזיקה. היא חצתה את קדמת הבמה לעבר יציאת האמנים והפצירה במנצח שיוציא את התזמורת. שריקה רחוקה נתנה את אות הסיום לקונצרט בזמן שהיא הסתגרה בתאה, מול המראה.
היא היתה משוכנעת: מעולם לא ביצעה את רָיינֶקֵה טוב יותר, ידיה היו כשתי ציפורים שהתנו אהבים באמצעות מיתרי הכלי, חגות במחול אווירי, מתחככות זו בזו קלות, כל אחת בקצה אחר של הכלוב שהפריד ביניהן, שבויות זו בקסמה של זו. מה קרה, אם כך? כשהקשיבה לעצמה הרגישה שכל הידע והתשוקה שצברה במהלך הקריירה מוצאים ביטוי בהיר כאש בכל תנועה ותנועה. תחילה "אַלֵגְרוֹ מוֹדֶרָטוֹ" שהכיל את צחוקו של המאהב, אבל גם את ספקותיו ואת נדודי השינה שלו, ואחר כך "אַדָג'יוֹ" מלא שבירות, תסכולים ושכחה. ואז, ה"סְקֵרְצוֹ"… מעולם לא עלה על דעתה "סקרצו" שכזה, כמו בדיחה סרת טעם, גדושה פרצי צחוק אפלים, חוסר אונים וטירוף. יצירה במלוא מובן המילה: לא יתכן שכל זה לא עניין אותה עוד. לא, אי שביעות רצונה, עיקש וכפייתי, אותת לה שדבר-מה לא היה כשורה. זה היה ההסבר המשכנע היחיד: מורת רוחה כשלעצמה הוכיחה ששגתה.
מעולם לא הרגישה גרוע יותר, יושבת מול המראה שנורות בצדיה, מביטה בנהרות השחורים הזולגים מעיניה. זה היה נורא. מאז שהיתה קטנה רצתה יותר מכל דבר אחר להיות מוזיקאית – צ'לנית או זמרת, כנרת או חלילנית, לא משנה – ולהיות המבצעת ה כ י טובה בכלי שלה. האמת היא שלא זכרה את צלילי הנבל שהרדימו אותה, לדברי הוריה, בינקותה, אבל מרגע מפגשה המחודש עם תוויו, בגיל עשר, נותרה שבויה בצליליוּתוֹ לעד. להתראות חברים, מסיבות, צעצועים וחיבוקים; להתראות גם אהבות נעורים הפכפכות: מאותו רגע והלאה הוקדש כל זמנה ללימודיה בקונסרבטוריון. היא בילתה יותר שעות בחדר החזרות – כשהיא מסלקת את מתחרותיה המעטות – מאשר בחדרה או בכיתת בית הספר. במשך תשע שנים, מגיל אחת עשרה עד גיל עשרים, קיימה את אותה שגרה: קמה השכם בבוקר, הלכה בלית ברירה לחטיבת הביניים או לתיכון ומשם הישר לבית הספר למוזיקה. אחר כך, בין שמיניות ושלמים, אכלה משהו קטן, בלי לסור מהנבל, ולא חזרה הביתה לפני עשר בלילה. גם כשישנה, היה זה רק כדי לחלום על עתידה בתור סולנית. כנגד הלגלוגים או העצות של חבריה לכיתה, שהפצירו בה לנהל חיים רגילים יותר, מנתה את מעלותיה של ההקרבה למען תהילה והערכה בעתיד: עיקשותה, כשרונה ובדידותה ירוויחו לה את האושר הגדול מכול; ביום שתזכה להצלחה כבר לא ירחמו עליה אלא יקנאו בה.
ואולם כעת הבינה שהיום הזה כבר הגיע ושום אושר מופלא לא תקף אותה. היא זכתה אמנם להערצה בכל רחבי הגלובוס, הופיעה באינספור ערים עם התזמורות היוקרתיות ביותר באירופה ובאמריקה – במיוחד נחקקו בזכרונה כמה ערבים בלתי נשכחים, במינכן עם צֶ'ליבִּידָאקה, באמסטרדם עם הַייטינְק ובלונדון עם מארינֶר – ובתור סולנית, הקונצרטים שלה קיבלו ביקורות נפלאות, אבל כל זה כבר לא הספיק לה, היא חזרה לנקודת הפתיחה ועכשיו היה עליה להתחיל מהתחלה. רק אז הבינה מה קורה: כשמגיעים לרמה מסוימת של טכניקה ופרשנות אין ברירה אלא להתחיל מחדש, להחזיר את הברק ואת הטריות, להימנע מהסחות דעת ומטעויות ולהתמסר למוזיקה לחלוטין. היה עליה לנטוש כל מה שנותר לה מן העולם הזה: החברות המעטות, המשפחה ואפילו התהילה שכה השתוקקה לה. רק כך תוכל להגיע לשלמות. סוף כל סוף הבינה שטעתה, שברגע מסוים בקריירה הניחה לעצמה להיסחף בזרם החיצוני והזניחה את שאיפתה האמיתית. בגיל עשרים ושתיים התאהבה – איש לא יכול להישאר לבד לעד, חשבה – בגיל עשרים ושלוש התחתנה, וכעבור שנתיים שוב היתה עצמאית. שנים שבוזבזו על ייסורים, פיוסים וגָלוּיוֹת. איך יכלה להבהיר לו שהדבר הכי חשוב בשבילה הוא המוזיקה ואם הוא אוהב אותה עליו לקבל את סדר העדיפויות שלה? בלתי אפשרי. לפני שהסתלק ואחרי שקילל אותה וכינה אותה חולה כפייתית, עוד הספיק לשמוע את הצלילים הקודחים של מוצרט שסחטה מהנבל בחדר השני, בוכיה. כשהלך אפילו לא קמה מהנבל; היא המשיכה לנגן, נואשת, עד ששמעה את הדלת נסגרת. הכאב היה עז משציפתה; בכל פעם שניגנה נזכרה בליטופיו ואצבעותיה חיפשו במיתרים את מגע עורו. אף על פי שמעולם לא הודתה בכך, היה לה קשה מאוד לשכוח אותו: בביצועיה הטובים ביותר לא הפסיקה לבכות עליו והוא נכח גם בין הצלילים וההפוגות. כמה רוחות רפאים ישובו לרדוף אותה עכשיו כשהחליטה לוותר על הכול, לרבות עברה, כדי להשיג את מטרתה ולהצדיק את חייה? לעת עתה לא תנגן עוד בפומבי עד שתהיה, לא בין הנבלאיות הטובות בהיסטוריה, אלא הטובה מכולן, עד שתהפוך את בשרה למוזיקה באמצעות הנבל. השעון בתאה הורה על שלוש לפנות בוקר. היא החליפה בגדים והניחה לשיערה הארוך לגלוש על כתפיה. היא יצאה לרחוב. ירח צהוב השתקף באגמי עיניה.
את יום המחרת הקדישה להכנות. היא קמה מאוחר מהרגיל – אולי ניחשה שיותר לא תישן שעות ארוכות – התרחצה ושמה פעמיה לסטודיו הקטן שלה. בין הספרים, הפרטיטורות, הדיסקים והתוכניות עמד הכלי הדומם מכוסה באריג ירוק. במשך זמן מה התבוננה בו בלי להסיר את הכיסוי, כאילו ביקשה לדמיין תחילה את קווי המתאר שלו. קרני שמש קטועות שחדרו מבעד לתריס צנוע שטפו את החדר. גרגרי אבק ריחפו באוויר החם של שעת הצהריים. מקץ שניות אחדות של ציפייה רצה לטלפון, התקשרה לסוכן שלה וללא נימוקים ביטלה את כל המחויבויות שלה, לרבות הקלטה של קונצרט של הֶנדל עם הָרְנוֹנקוּר והקוֹנְסֵנטוּס מוּסיקוּס של וינה. אחר כך החלה לרוקן את הסטודיו עד שנותר ערום כמעט לגמרי.
הנבל נותר לבדו עטוף בקרני השמש.
היא ניגשה אליו ובזהירות רבה החליקה את הכיסוי עד הבסיס. עמוד הזהב הרקוע עיטורים עדינים של פרחים וסרטים נראה כמו תורן נעוץ בקרקע, כאילו שרידי אונייה מפוארת נתקעו בחדר העלוב. היא הקיפה אותו מספר פעמים, בוחנת כל פרט ופרט, תחילה המיתרים, אחר כך העץ והדוושות, בניסיון לחקוק אותו בזכרונה בטרם תיגע בו. היא רצתה להחניף לו ולפתות אותו. היא ניקתה והבריקה את הקצוות בצייתנות, בדקה שהמנגנון עובד כמו שצריך וחזרה וכיוונה את המיתרים עד שהיתה מרוצה. מבלי משים ירד הלילה על שניהם. סוף כל סוף היא נחה מעט. לפני ששכבה לישון ניתקה את פעמון הכניסה ואת הטלפון: היה עליה להימנע מהפרעות חיצוניות.
כך החלו בעבורה הבדידות, הלמידה, הדרך. בשבע בבוקר התיישבה מול הכלי בארשת ממוקדת, שלווה, וגופה מוכן להתמסר לחבלי האומנות. ראשית, חקרה את אפשרויותיו הצליליות של הנבל, את אינספור הצירופים, התכסיסים והתעלומות. ככל שהתקדמה, גילתה אוקיינוסים חדשים; התעלות שמצאה הובילו אותה לתהומות חדשים, חללים ריקים עצומים שנפערו תחתיה. היא הזיעה וסבלה במחשבה על העתיד. דמעות של זעם החליקו על שפתיה בעוד גפיה מתמודדים עם האנדרלמוסיה המוזיקלית. באיזו מידה אפשר באמת להכיר כלי? היא התחבטה בשאלה רק כדי לענות עליה בעצמה: באותה מידה שאפשר להכיר אדם אחר. הצלחותיה הפעוטות הסבו לה עונג עצום, אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת מפח הנפש שגרמו לה כשלונותיה הממושכים. אף על פי כן היתה נחושה לנצח. היא המשיכה לפרוט עד שנפלה תשושה על הנבל וידיה שזורות במיתרים, כאילו אחזה בהם כדי לא להישאב אל הטרוף.
מכיוון שלא רצתה ששום דבר יפריע לה, כשהתעוררה עצרה את כל השעונים וכיסתה את החלונות בווילונות כבדים, כך שלא תוכל לדעת מה השעה: היה עליה לבלות את כל זמנה בנחמה הקודרת של אור חשמלי. היא רצתה בכל מאודה שגם גופה יעצור את מנגנון צרכיו. היא ישנה לסירוגין ואכלה את הדבר הראשון שמצאה במטבח, שהלך והתרוקן. עד מהרה איבדה את תחושת הזמן; לא היה לה מושג כמה שבועות כבר נמצאה בחדר הזה, מלטפת את אהובה, נענית לגחמותיו, משתפת אותו בפולחן האירוטי שלה. בלי לחשוב פעמיים, התפשטה כליל: אפילו הבגדים היוו מכשול לאיחוד שלה עם האמנות. היא התיישבה, אקסטטית, והביטה בנבל, בבטחון שעד מהרה יגשים את משאלותיה. עורה התערבב בגווני העץ הכהים, רק פיה ועיניה בלטו בצבעם על פני הרקע החום, האדום והוורוד. היא פישקה רגליים והציבה את הנבל בין ברכיה. כפות הרגליים היחפות דרכו על הדוושות הקרות והאצבעות החבולות חזרו וליטפו את המיתרים. מוצרט, הנדל, רודריגו, בּוּאָלְדייה, באך, דֶבּיסי, גוֹסֵק נשמעו בזה אחר זה ואחר כך השתלבו והתערבלו במסה צלילית כבירה. דומה היה שהיצירה גדלה עד אינסוף, בולעת הכול, כוללת בתוכה את כל המוזיקה שנכתבה עד כה, כמו חור שחור שהיה בו הכול, החל בצלילים הראוותנים ביותר, במלודיות הפשוטות ביותר, וכלה בהרמוניות המחוספסות והמוזרות ביותר. הנבל והגוף העירום, שהתמזגו כעת לעצם אחד, לנפש אחת, הכילו את המוזיקה. עד מהרה הצטרף גם הקול האנושי להילולה הדיוניסית: צרחות של כאב ושל שמחה, של עייפות ושל רפיון, של אושר ושל ייסורים יצרו קונטרפונקט עם הכרומטיות העשירה של הנבל. תוך כדי המערבולת, נוזל סמיך, לוהט כלבה, החל לזלוג על המיתרים ואף טיפטף על הדוושות והכתים את עורה הלח והמתוח של האישה. גם הכאב לא עצר בעדה: אדרבה, ביתר נחישות – ובו בזמן, באורח בל יאמן, ביתר עדינות – המשיכה לאגור צלילים. הנבל כבר לא הניח לה לעצור, היה עליה לנגן, לנגן, לנגן עד אבדן הכרה, עד שלמות. הפצעים ברגליים ובידיים העמיקו, אבל לא היה לה אכפת, שום דבר לא היה חשוב פרט למוזיקה. פתאום, כשתש כוחה, כשהפחד היה גדול מלהכיל, ידעה שהיא עומדת להצליח, ששם, עוד קצת הלאה, נמצאת המטרה שתמיד רצתה להשיג. היא ניצחה. אז השתררה דממה, דממה קרה ומוחלטת. התמורה היחידה שראוי לתת בעד המוזיקה.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.