באחד מיערות ההימלאיה, בצל אלונים מכוסי טחב, רכב השוטר, ושמשו טפף בעקבותיו.

"איזה עסק מכוער, בְּהֵר סינג'," אמר השוטר. "היכן הם?"

"עסק מכוער בהחלט," אמר בְּהֵר סינג', "ובנוגע להם, אין ספק כי הם נצלים כעת באש חמה יותר מכל המדורות שהודלקו אי פעם מענפי עצי מחט."

"בוא נקווה שלא, בְּהֵר סינג'" אמר השוטר, "כי למעט ההבדלים בין גזע לגזע, הרי זה סיפורהּ של פרנצ'סקה דה-רימיני."

בְּהֵר סינג' לא ידע דבר על פרנצ'סקה דה-רימיני, לכן שמר על שתיקה עד שהגיעו אל קרחת היער של שורפי הפחם. הלהבות הדועכות אמרו "וִיט, וִיט, וִיט," בעודן רוקדות ומלחשות מעל האפר הלבן. היתה זו ודאי שרפה אדירה, כשבערה במלוא עוצמתה. אנשי דוֹנגָה-פָּה, שמעבר לעמק, ראו אותה קורצת ולוהטת מבעד לחשכת-הליל, ואמרו ששורפי הפחם בקוֹדְרוּ שותים לשוכרה. אבל היו אלה רק סאקֶט סינג', טוראי מגדוד ההובלה של חיל הרגלים הילידי של פנג'אב, ואתירה, אישה – בוערים, בוערים, בוערים.

כך קרה הדבר, ויומנו של השוטר יאמת את דבריי.

אתירה היתה אשתו של מאדוּ, שורף-פחם בעל עין אחת ואופי מרושע. שבוע אחרי החתונה היכה את אתירה באלה כבדה. כעבור חודש, סאקֶט סינג', טוראי שקיבל חופשה מהגדוד והיה בדרכו אל הגבעות הצוננות, עבר בקוֹדְרוּ וחישמל את תושבי הכפר בסיפורי תהילה בשירות הממשלה, והכבוד שרחש לו הקולונל סאהִיב-בָּהאדוּר בכבודו ובעצמו. ודסדמונה הקשיבה לאותלו, כפי שהקשיבו דסדמונות ברחבי עולם כולו, ובעודה מקשיבה, התאהבה.

"יש לי אישה משלי," אמר סאקֶט סינג', "אם כי זה לא משנה, כשחושבים על כך. עלי לחזור לגדוד בעוד זמן מה, ואיני יכול להיות עריק, בכוונתי להיות מפקד מבצר."

בהימלאיה אין גרסה לשיר:

"אותך לא הייתי אוהב כך, יקירה,

אם לא הייתי אוהב את כבודי אף יותר."

אבל סאקֶט סינג' כמעט המציא אחת כזו.

"לא נורא," אמרה אתירה, "תישאר איתי, ואם מאדוּ ינסה להכות אותי, תכה אותו אתה."

"טוב מאוד," אמר סאקֶט סינג', והיכה את מאדוּ ללא רחם, להנאתם של כל שורפי הפחם בקוֹדְרוּ.

"זה מספיק," אמר סאקֶט סינג', בעודו מגלגל את מאדוּ במורד הגבעה. "עכשיו יהיה לנו שקט." אבל מאדוּ חזר וטיפס במעלה השיפוע המכוסה עשב, וארב ליד בקתתו במבט זועם.

"הוא יכה אותי למוות," אמרה אתירה לסאקֶט סינג'. "עליך לקחת אותי מכאן."

"תהיה מהומה במגורי החיילים. אשתי תתלוש את זקני, אבל אין דבר," אמר סאקֶט סינג', "אקח אותך מכאן."

במגורי החיילים היתה מהומה גדולה, ובזקנו של סאקֶט סינג' משכו כהוגן, ואשתו של סאקֶט סינג' הלכה לגור עם אמהּ ולקחה את הילדים. "זה בסדר," אמרה אתירה, וסאקֶט סינג' אמר, "כן, זה בסדר."

מאדוּ לבדו נותר אפוא בבקתה שהשקיפה אל דוֹנגָה-פָּה שמעבר לעמק, ומאז שחר הימים, מעולם לא חש איש כל אהדה לבעלים חסרי מזל כמוהו.

הוא הלך אל ג'אסין דֵייז, האיש-המכשף שהחזיק בראשו של "הקוף המדבר".

"החזר לי את אשתי," אמר מאדוּ.

"איני יכול," אמר ג'אסין דייז, "עד שתגרום לנהר הסוּטלג' שבעמק לזרום מעלה, אל דוֹנגָה-פָּה."

"בלי חידות," אמר מאדוּ, ונופף בגרזן מעל ראשו הלבן של ג'אסין דייז.

"תן את כל כספך לראשי הכפר," אמר ג'אסין דייז, "והם יכנסו את מועצת הכפר, והמועצה תפרסם הודעה שאשתך חייבת לחזור."

וכך מסר מאדוּ את כל חסכונותיו על פני האדמה, שהסתכמו בעשרים ושבעה רופי, שמונה אנה, שלושה פאיסה ושרשרת כסף, למועצה של קוֹדְרוּ. ונבואתו של ג'אסין דייז התגשמה.

הם שלחו את אחיה של אתירה לגדוד של סאקֶט סינג', לקרוא לאתירה לשוב לביתה. סאקֶט סינג' בעט בו עד שהקיפו פעם אחת את מגורי החיילים ואחר כך העבירוֹ לידי מפקד המבצר, והוא הצליף בו בחגורה.

"חזרי!" צרח אחיה של אתירה.

"לאן?" אמרה אתירה.

"אל מאדוּ," אמר.

"לעולם לא," אמרה.

"אם כך, ג'אסין דייז ישלח קללה ואת תקמלי כקליפת עץ באביב," אמר אחיה של אתירה. אתירה חשבה על הדברים בשנתה.

למחרת בבוקר סבלה משגרון. "אני מתחילה לקמול כקליפת עץ באביב," היא אמרה. "זו קללתו של ג'אסין דייז."

והיא אכן החלה לקמול, כי לבה התייבש מפחד, ואלה המאמינים בקללות מתים מקללות. סאקֶט סינג' גם הוא היה מפוחד, מפני שאהב את אתירה יותר מחייו שלו. חלפו חודשיים, ואחיה של אתירה עמד שוב מחוץ למגורי הגדוד וילל, "אהא, את קמלה, חזרי הביתה."

"אני אחזור," אמרה אתירה.

"מוטב שתגידי שאנחנו נחזור," אמר סאקֶט סינג'.

"כן, אבל מתי?" אמר אח של אתירה.

"בעוד יום אחד, מוקדם מאוד בבוקר," אמר סאקֶט סינג', והוא פסע בכבדות, להגיש לקולונל סאהיב בָּהאדוּר בקשה לחופשה של שבוע.

"אני קמלה כקליפת עץ באביב," נאנחה אתירה.

"בקרוב תרגישי טוב יותר," אמר סאקֶט סינג', והוא סיפר לה את אשר על לבו, והשניים צחקו יחד ברכות, מפני שאהבו זה את זה. מאותה שעה הלך והשתפר מצבה של אתירה.

הם יצאו יחדיו לדרך, נסעו ברכבת במחלקה השלישית, כפי שאפשרו הנהלים, ואחר כך בעגלת מסע אל הגבעות הנמוכות, ואחר כך ברגל אל הגבוהות. אתירה שאפה את ריחם של עצי המחט בגבעות שלה, גבעות ההימלאיה הלחות.

"כמה טוב לחיות," אמרה אתירה.

"הא!" אמר סאקֶט סינג'. "היכן הדרך לקוֹדְרוּ והיכן ביתו של שומר היערות?…"

"הוא עלה ארבעים רופי לפני שתים-עשרה שנה," אמר שומר היערות ומסר לו את הרובה.

"הנה עשרים," אמר סאקֶט סינג', "ואתה חייב לתת לי את הקליעים הטובים ביותר שישנם."

"כמה נפלא לחיות," אמרה אתירה בערגה, שואפת את ניחוח עצי המחט המכוסים טחב; והם המתינו עד שירד הלילה על קוֹדְרוּ ועל דוֹנגָה-פָּה.

מאדוּ ערם את העצים היבשים לשריפת הפחם הקרובה על תל שמעל לביתו.

"יפה מצדו של מאדוּ שחסך מאתנו את הטרחה," אמר סאקֶט סינג' כשנתקל בערימה, שקוטרה היה חצי מטר רבוע וגובהה כמטר ומחצה. "עלינו להמתין עד שיעלה הירח."

כשעלה הירח כרעה אתירה על ערימת העצים. "אילו רק היה זה רובה סניידר ממשלתי," אמר סאקֶט סינג' בתסכול, וצמצם את עיניו לכיוון קנה הרובה המיושן של שומר היערות.

"מהר," אמרה אתירה, וסאקֶט סינג' פעל במהירות; אבל אתירה כבר לא מיהרה עוד. ואז הוא הצית את המדורה בארבע פינותיה וטיפס לראשה, טוען מחדש את הרובה.

לשונות האש הציצו מבעד לבולי העץ הגדולים ומעל לענפים הכרותים. "הממשלה צריכה ללמד אותנו ללחוץ על ההדק בבהונות," אמר סאקֶט סינג' בחומרה אל הירח. היתה זו אבחנתו הציבורית האחרונה של טוראי סאקֶט סינג'.

כעבור יום אחד, מוקדם מאוד בבוקר, בא מאדוּ אל מדורת המתים וצווח ביגון כביר, אחר כך רץ משם, לתפוס את השוטר שסייר במחוז.

"הממזר הרס פחם עץ בשווי ארבעה רופי," השתנק מאדוּ. "הוא גם הרג את אשתי והשאיר מכתב שאני לא יכול לקרוא, קשור לענף עץ מחט."

בכתב היד הנוקשה והרשמי שנלמד בבית הספר הגדודי, כתב טוראי סאקֶט סינג':

"הניחו לנו להישרף יחד, אם דבר מה יישאר , כי אמרנו את התפילות הנדרשות. כמו כן הטלנו קללה על מאדוּ ומָלאק, אחיה של אתירה, שניהם אנשים רעים. מסרו את כבודי לקולונל סאהיב בָּהאדוּר."

השוטר הביט זמן רב ובסקרנות במיטת הכלולות העשויה אפר אדום ולבן, שעליה היה מונח, שחור ודומם, קנה הרובה של שומר היערות. בהיסח דעת שלח את דורבן עקבו לתוך בול עץ חרוך למחצה, וגצים התפצחו ועפו כלפי מעלה. "אנשים בלתי רגילים ביותר," אמר השוטר.

"וִיוּ, וִיוּ, אוֹ-הְיוּ," אמרו הלהבות הקטנות.

השוטר כלל ביומנו את העובדות היבשות בלבד, כי ממשלת פאנג'ב אינה מעודדת רומנטיקה.

"ומי ישלם לי את ארבעת הרופי?" אמר מאדוּ.

---

*דימוי דרך colossal