בדרכו לחוף ביום הראשון לחופשה, עצר הילד האנגלי באחד מעיקולי השביל והשקיף מטה אל מפרץ פראי וסלעי, ואחר כך אל החוף הומה האדם שהיה לו מוכר כל כך משנים קודמות. אמו המשיכה לצעוד לפניו, ובידה תיק פסים ססגוני. זרועה הפנויה, שהתנופפה בחופשיות, נראתה לבנה מאוד בשמש. הנער הביט בזרוע הלבנה, החשופה, והסב את עיניו, שזעף כלשהו הסתתר בהן, אל המפרץ ואחר כך שוב אל אמו.

כאשר הבחינה שאינו צועד לצידה הסתובבה לאחור. “אה, הנה אתה, ג’רי!” אמרה. היא נראתה קצרת רוח, אחר כך חייכה. “מה קרה, יקירי, אתה מעדיף לא ללכת איתי? אתה מעדיף…” היא כיווצה את גבותיה, מתייסרת אשר לסוגי הבילויים שאולי הוא משתוקק להם בסתר, ושלא עלו בדמיונה מרוב שהיתה עסוקה או פשוט פזורת נפש. היטב הכיר את החיוך המיוסר, המתנצל הזה. הוא נמלא חרטה ומיהר לרוץ אחריה. ואף על פי כן, בשעה שרץ, הביט לאחור אל המפרץ הפראי; וכל שעות הבוקר, כששיחק בחוף המוגן, חשב עליו.

למחרת בבוקר, כשהגיעה השעה לשגרת הטבילה במים ובשמש, אמרה אמו: “נמאס לך מהחוף הרגיל, ג’רי? אתה מעדיף ללכת למקום אחר?”

“לא, לא!” אמר במהירות וחייך אליה באותו יצר קבוע של חרטה, שמין אבירות היתה בו. ובכל זאת, כשצעד אתה לאורך השביל פלט פתאום, “הייתי רוצה לבדוק את הסלעים שם למטה.”

היא הפכה בדבר. המקום נראה פראי, ולא היה שם איש; אף על פי כן אמרה, “ודאי, ג’רי. תהיה שם כמה שתרצה, וכשיספיק לך, בוא לחוף הגדול. או פשוט תחזור ישר לווילה, אם אתה מעדיף.” היא התרחקה, ואותה זרוע חשופה שהאדימה בשמש ביום הקודם התנופפה לצידה. כמעט רץ שוב בעקבותיה, כי הרגיש שבלתי נסבל שתלך לבדה, אך לא עשה זאת.

והיא חשבה בינתיים, “הוא בוגר מספיק כדי שלא יקרה לו כלום גם בלעדי, זה ברור. אולי אני מחזיקה אותו צמוד מדי?  לא טוב שירגיש שהוא מוכרח להיות איתי כל הזמן. אני צריכה להיזהר.”

הוא היה בן יחיד, השנה מלאו לו אחת עשרה. היא היתה אלמנה. והיא היתה נחושה לא להיות מגוננת מדי וגם לא להחסיר ממנו אהבה. היא המשיכה בדרכה לחוף שלה אפופת דאגה.

ואילו ג’רי, ברגע שראה שאמו הגיעה לחוף שלה, פנה אל הירידה התלולה אל המפרץ. מן המקום שעמד בו, גבוה בין הסלעים החומים-אדומים, נראה המפרץ כמכתש של ירוק כחלחל רוגש, מעוטר בלבן. ככל שהתקדם, גילה כתמים של סגול וכחול כהה יותר בין הצוקים והמפרצונים הסלעיים המשוננים לבין האדוות המסתלסלות על פני הים. לבסוף, כשרץ והחליק ומעד במורד המטרים האחרונים, ראה את קצף הגלים הלבן ואת תנועתם הזוהרת של המים הרדודים על החול הלבן, ומעבר לזה, כחול אטום וכבד.

מיד רץ למים והתחיל לשחות. הוא היה שחיין טוב. במהירות התקדם מעל לחול הבוהק, מעל אזור ביניים שם נחו הסלעים כמפלצות דהויות מתחת לפני המים, ואז הגיע אל הים האמיתי, החמים, ובו זרמים קרים שהגיחו לפתע מן המעמקים וזעזעו את גופו.

כשהרחיק עד כדי כך שיכול להשקיף לאחור לא רק על המפרץ הקטן אלא גם מעבר לצוק שבינו לבין החוף הגדול, צף בנוחות על המים וחיפש את אמו. הנה היא – כתם של צהוב תחת שמשייה שנראתה כמו פיסה של קליפת תפוז. הוא שחה חזרה אל החוף. הוקל לו לגלות שהיא אכן שם, אבל פתאום תקפה אותו תחושת בדידות.

בקצה כף קטן שתחם את המפרץ בצדו האחר היו זרועים כמה סלעים. מעליהם ראה חבורת נערים מתפשטים. הם ירדו בריצה אל בין הסלעים, עירומים. הילד האנגלי שחה לעברם אך שמר מרחק כמטווחי אבן. הם היו בני המקום; כולם היו שזופים, חומים וחלקים, והם דיברו שפה שלא הבין. צורך דחוף להיות איתם, להיות משלהם, שטף את כל גופו. הוא שחה והתקרב עוד מעט; הם הסתובבו והביטו בו בעיניים כהות, דרוכות ומצומצמות. ואז חייך אחד מהם ונופף בידו. די היה בכך. בן רגע שחה אליהם ועמד לצדם על הסלעים, מחייך בתחינה חששנית, נואשת. הם ברכו אותו בצעקות עליזות; ואז, כשהתמיד בחיוכו החששני, המבולבל, הבינו שהוא זר שתעה והתרחק מהחוף שלו, ומיד נשתכח מהם קיומו. אבל הוא היה מאושר. הוא היה איתם.

הם החלו לקפוץ שוב ושוב ממקום גבוה אל באר מים כחולה בין סלעים מחוספסים וחדים. אחרי שצללו ועלו שוב מן המים שחו בחזרה, טיפסו מעלה וחיכו לתורם לקפוץ שוב. הם היו נערים בוגרים יותר, גברים בעיני ג’רי. הוא קפץ, והם הביטו בו; וכאשר שחה חזרה לתפוס את מקומו פינו לו דרך. הוא הרגיש שקיבלו אותו וקפץ שוב בזהירות, בגאווה.

כעבור זמן מה נדרך בכיר הנערים לקפיצה, צלל מטה אל תוך המים, ולא עלה מתוכם. האחרים עמדו סביב והשקיפו. לאחר שחיכה שיעלה ויופיע הראש החום הבוהק, מילט ג’רי זעקת אזהרה; הם הביטו בו באדישות והסבו שוב את עיניהם אל המים. כעבור שעה ארוכה עלה הנער בצדו האחר של סלע כהה, ופלט את שארית האוויר מראותיו בנתז משתנק ובקריאת ניצחון. מיד קפצו פנימה כל האחרים. רגע אחד היה נדמה שהבוקר מלא נערים מפטפטים; ומיד אחר כך התרוקנו האוויר ופני המים. אך מבעד לכחול הסמיך היה אפשר להבחין בצלליות מתנועעות ומגששות.

ג’רי קפץ פנימה, חלף במהירות על פני להקת השחיינים התת-מימיים, ראה חומת סלע שחורה מתנוססת מעליו, נגע בה ועלה מיד אל פני השטח, שם התגלתה החומה כמכשול נמוך שהוא יכול להשקיף מעליו. הוא לא ראה איש; במים מתחתיו נעלמו צלליותיהם המטושטשות של השחיינים. ופתאום, בזה אחר זה, עלו הנערים בצדו האחר של מכשול הסלע, והוא הבין שהם שחו ועברו דרך איזה פתח או חור בו. שוב צלל מטה. מבעד למים המלוחים הצורבים לא הצליח לראות דבר מלבד סלע חלק. כאשר שב ועלה ראה שכל הנערים שוב עומדים על סלע המקפצה, נערכים לחזור על מעשה הגבורה. ועכשיו, באימת כישלון, צרח אליהם באנגלית, “תסתכלו עלי! תסתכלו!” והתחיל לבטוש ולהתיז במים ככלב מטופש.

הם הביטו מטה בקדרות ובזעף. הוא הכיר את הבעת הזעף הזאת. ברגעי כישלון, כאשר השתטה כדי למשוך את תשומת לבה של אמו, גמלה לו בדיוק באותו מבט בוחן, נבוך וקודר. מבעד לבושה היוקדת, כשהגיחוך המתחנן מתוח על פניו כצלקת שלא יוכל להסיר לעולם, השקיף אל קבוצת הנערים החומים המגודלים שעל הסלע וצעק, “בון ז’ור! מֶרסי! אוֹ רווּאָר! מֶסייה, מסייה!”  כשהוא כורך את אצבעותיו סביב אוזניו ומנענע אותן.

מים חדרו אל פיו; הוא נחנק, שקע מטה ושב ועלה. הסלע, שרק רגע לפני כן הכבידו עליו הנערים, הזדקר כביכול מן המים מרגע שהוסר ממנו משקלם. כעת, במהירות, ריחפו מטה על פניו בדרכם אל תוך המים; האוויר התמלא בגופים צונחים. הסלע עמד ריק באור השמש הלוהט. הוא ספר אחת, שתיים, שלוש…

כשהגיע לחמישים כבר היה מבועת. כולם בוודאי טובעים תחתיו, במערות המימיות שבסלע! כשהגיע למאה לטש את מבטו אל המדרון השומם ותהה אם עליו לקרוא לעזרה. הוא ספר מהר יותר, מהר יותר, כדי לזרז אותם, כדי להעלות אותם אל פני השטח במהירות, או להטביע אותם במהירות – הכול עדיף על פני אימת הספירה עוד ועוד ברִיק הכחול של הבוקר. ואז, כשהגיע למאה וששים, התמלאו המים שמעבר לסלע בנערים שעלו וצפו כלווייתנים חומים. הם שחו חזרה אל החוף בלי להעיף בו ולו מבט. הוא טיפס ועלה שוב אל סלע המקפצה והתיישב, חש בחספוס האבן הלוהטת תחת ירכיו. הנערים אספו בינתיים את בגדיהם ורצו לאורך החוף אל צוק אחר. הם הלכו כדי להתחמק ממנו. הוא בכה בגלוי, אגרופיו קפוצים על עיניו. לא היה מי שיראה אותו שם, והוא בכה עד שלא יכול לבכות עוד.

נדמה היה לו שחלף זמן רב, והוא שחה אל המקום שממנו יכול לראות את אמו. כן, היא עוד היתה שם, כתם צהוב תחת שמשייה כתומה. הוא שחה בחזרה אל הסלע הגדול, טיפס ועלה ואז צלל לתוך הבריכה הכחולה בין שיני הסלע האימתניות. מטה, מטה ירד, עד שנגע שוב בחומת הסלע. אבל המלח צרב כל כך בעיניו עד שלא ראה דבר.

הוא עלה אל פני השטח, שחה אל החוף וחזר לווילה לחכות לאמו. כעבור זמן קצר התקרבה באיטיות במעלה השביל, מנופפת בתיק הפסים שלה, וזרועה החשופה, הסמוקה, משתלשלת לצידה. “אני רוצה משקפי שחייה,” התנשם, מתריס ומפציר גם יחד.

היא שלחה בו מבט חוקר, סבלני, ואמרה בקלילות, “כן, בוודאי, יקירי.”

אבל עכשיו, עכשיו, עכשיו! הוא צריך אותם ברגע זה, לא בשום זמן אחר. הוא נדנד והציק עד שהלכה אתו לחנות. ברגע שקנתה את משקפי השחייה, חטף אותם מידה כאילו עמדה לקחת אותם לעצמה ויצא בריצה, במורד השביל התלול אל המפרץ.

ג’רי שחה אל מכשול הסלע הגדול, הרכיב את משקפי השחייה וקפץ פנימה. הדף המים פרץ את איטום הגומי והמשקפיים התרופפו. הוא הבין שעליו להגיע אל בסיס הסלע בשחייה מפני המים. הוא הצמיד היטב את המשקפיים, מילא את ריאותיו וצף על המים, כשפניו מטה. כעת יכול לראות. כאילו היו לו עיניים מסוג אחר, עיני דג שחשפו עולם צלול ועדין ומתנועע בתוך המים הבהירים.

מתחתיו, במרחק שני מטרים בערך, בהקה בלובנה קרקעית החול, נקייה להפליא, ועליה הסלסולים הקשים והיציבים ששרטטה הגאות. שתי צלליות אפרפרות נעו שם כמו חתיכות ארוכות, מעוגלות, של עץ או צפחה. הוא ראה את הדגים מתקדמים זה אל זה, עומדים דומם, עטים לפנים, סוטים הצידה וחוזרים שוב, כמו במחול. כמה סנטימטרים מעליהם ריצדו המים כאילו צנחו דרכם פתיתים נוצצים . ושוב דגים, ריבוא דגיגונים באורך הציפורן שלו צפו במים, וכעבור רגע חש באינספור הנגיעות הקטנטנות שלהם בגפיו. כאילו שחה בין שבבי כסף. הסלע הגדול שאותו חצו הנערים הבוגרים הזדקר מתוך החול הלבן, חשוף, שחור, מצויץ קלות באצות ירקרקות. שום פתח לא נגלה לו. הוא שחה מטה עד הבסיס.

שוב ושוב עלה, מילא את חזהו אוויר וירד בחזרה. שוב ושוב גישש על פני הסלע, מישש אותו, כמעט חיבק אותו מרוב הצורך הנואש שלו למצוא את הכניסה. ואז, באחת הפעמים, כשנצמד אל החומה השחורה עלו וצפו ברכיו, וכפות רגליו נהדפו לפנים ולא נתקלו בשום מכשול. הוא מצא את הפתח.

הוא עלה אל פני המים, טיפס בין האבנים הזרועות על מכשול הסלע עד שמצא אבן גדולה, חיבק אותה בזרועותיו וקפץ למים. בזכות המשקולת שבידיו שקע מיד לקרקעית החולית. הוא אחז בחוזקה בעוגן האבן שלו, שכב על צדו וחיפש מתחת למדף הסלע הכהה את המקום שבו עברו קודם רגליו. כעת ראה את המעבר. הוא היה חשוך ומשונן, והוא לא הצליח להביט עמוק לתוכו. הוא שמט את העוגן שלו, אחז בשולי הפתח וניסה לדחוף את עצמו פנימה.

הוא הצליח להכניס את ראשו, גילה שכתפיו נתקעות, סובב אותן הצידה והצליח להיכנס עד המותניים. הוא לא ראה שום דבר לפניו. משהו רך ודביק נגע בפיו; הוא ראה צמח כהה נע על פני הסלע האפרפר ונתקף בהלה. הוא חשב על תמנונים, על עשבים נכרכים. הוא הדף את עצמו לאחור, וכשנסוג התגלתה לו רצועת אצה תמימה מתנועעת על פי המנהרה. זה הספיק לו. הוא עלה אל אור השמש, שחה אל החוף ושכב על סלע המקפצה, והביט מטה אל באר המים הכחולה. הוא ידע שהוא מוכרח למצוא את דרכו מבעד למערה, או לפתח, או למנהרה, ולהגיע לצד השני.

תחילה, אמר בלבו, עליו ללמוד לשלוט בנשימה שלו. הוא נכנס למים כשבידיו אבן גדולה אחרת, כדי שיוכל לשכב בלי מאמץ על קרקעית הים. הוא ספר. אחת, שתיים, שלוש. בקצב יציב ספר, בעודו מאזין לתנועת הדם בחזה שלו. חמישים ואחת, חמישים ושתיים… החזה שלו כאב. הוא הרפה מהאבן ועלה אל האוויר. הוא ראה שהשמש החלה לשקוע. במהירות חזר אל הווילה ומצא שם את אמו, אוכלת ארוחת ערב. היא אמרה רק, “נהנית?” והוא אמר, “כן”.

כל אותו הלילה חלם הילד על המערה שבסלע, וברגע שנגמרה ארוחת הבוקר הלך למפרץ.

בערב ההוא שתת דם רב מאפו. במהלך היום בילה שעות מתחת למים,  לומד לעצור את נשימתו, וכעת חש חולשה וסחרחורת. אמו אמרה, “במקומך, יקירי, לא הייתי מגזימה.”

ביום ההוא ולמחרת אימן ג’רי את ריאותיו כאילו הכול, כל חייו, כל מה שהוא עשוי להיות בעתיד, תלוי בזה. בלילה שוב דימם אפו, ואמו התעקשה שלמחרת יבוא אתה. ייסר אותו לבזבז יום באימון הדקדקני שלו, אבל הוא נשאר לצדה בחוף האחר, שעכשיו נראה כמו מקום לילדים קטנים, מקום שבו אמו יכולה לשכב לבטח בשמש. זה לא היה החוף שלו.

הוא לא ביקש רשות, למחרת, ללכת לחוף שלו. הוא הלך בטרם תספיק אמו לשקול את כל החסרונות והיתרונות הסבוכים של העניין. והוא גילה שבזכות יום המנוחה התארכה הספירה שלו בעשר. הוא זכר שהבנים הבוגרים עברו בסלע בזמן שספר עד מאה ושישים. וביום ההוא ספר מהר, מרוב בהלה. עכשיו, אם ינסה, יוכל מן הסתם לעבור במנהרה הארוכה. אבל הוא החליט שלא ינסה עדיין. עיקשות משונה, מאוד לא ילדותית, מין קוצר רוח כבוש, גרמו לו לחכות. בינתיים שכב במצולות על החול הלבן, שהיה זרוע באבנים שהביא איתו מלמעלה, ובחן את הכניסה למנהרה. הוא הכיר כל זיז ופינה בה, עד כמה שאפשרה לו הראוּת. כביכול כבר חש בחדות שלה סביב כתפיו.

ליד השעון בווילה, כשאמו לא היתה בסביבה, ישב ומדד זמנים. בתדהמה, ואחר כך בגאווה, גילה שהוא מסוגל לעצור את נשימתו במשך שתי דקות בלי מאמץ. המלים “שתי דקות”, שאותן אישר השעון, קירבו אותו אל ההרפתקה שכל כך היתה נחוצה לו.

בעוד ארבעה ימים, אמרה אמו בדרך אגב באחד הבקרים, יהיה עליהם לחזור הביתה. ביום לפני שיעזבו, הוא יעשה את זה. הוא יעשה את זה גם במחיר חייו, אמר לעצמו בנחישות. אבל יומיים לפני שהיו אמורים לעזוב – יום של ניצחון שבו האריך את הספירה בעוד חמש-עשרה – אפו דימם כל כך שהוא הסתחרר ונאלץ לשכב ברפיון על הסלע הגדול, כמו אצה, ולהביט בדם האדום הסמיך ששתת אל הסלע וזרזף אט אט אל הים. פחד אחז בו. נניח שתתקוף אותו סחרחורת בתוך המנהרה? נניח שימות שם, לכוד? נניח – ראשו הסתחרר בשמש החמה והוא כמעט ויתר. הוא חשב שיחזור הביתה וישכב לנוח, ובקיץ הבא, אולי, אחרי שיגדל בעוד שנה – אז יעבור מבעד לפתח.

אבל גם לאחר שהחליט, או חשב שהחליט, מצא את עצמו מתרומם ומתיישב על הסלע ומביט מטה אל תוך המים; והוא ידע שעכשיו, ברגע זה, כשאפו זה אך הפסיק לדמם, כשראשו עדיין כואב ופועם – זה הרגע שבו ינסה. אם לא יעשה את זה עכשיו, הוא לא יעשה זאת לעולם. הוא רעד מרוב פחד שלא יצליח לעבור; והוא רעד באימה מפני המנהרה הארוכה, הארוכה תחת הסלע, מתחת לים. גם באור השמש בחוץ, מכשול הסלע נראה רחב מאוד וכבד מאוד; טונות של סלעים לחצו והכבידו על המקום שבו התכוון לעבור. אם ימות שם, הוא ישכב עד שיום אחד – אולי רק בשנה הבאה – הבנים הבוגרים ישחו פנימה ויגלו שהמעבר חסום.

הוא הרכיב את משקפי השחייה, הידק אותם היטב, בדק את האיטום. ידיו רעדו. אחר כך בחר באבן הגדולה ביותר שיכול לשאת והחליק מעבר לקצה הסלע עד שמחצית גופו טבלה במים הקרירים, המקיפים אותו מכל עבר, ומחצית ממנו בשמש החמה. הוא נשא עיניו פעם אחת אל השמיים הריקים, מילא את ריאותיו פעם, פעמיים, ואחר כך שקע במהירות לקרקעית עם האבן. הוא הניח לה והתחיל לספור. הוא אחז בשולי הפתח בידיו ומשך את עצמו פנימה, פיתל כה וכה את כתפיו כפי שזכר שעליו לעשות, והדף את עצמו לפנים ברגליו.

כעבור רגע כבר היה לגמרי בפנים, בתוך חור קטן מוקף סלעים, מלא מים אפורים-צהבהבים. המים דחקו אותו מעלה אל תקרת המנהרה. היא היתה חדה והכאיבה לו בגבו. הוא משך את עצמו הלאה בידיו – מהר, מהר – והשתמש ברגליו כבמנופים. ראשו נחבט במשהו; כאב חד סחרר אותו. חמישים, חמישים ואחת, חמישים ושתיים… לא היה לו שום אור, והיה נדמה שהמים לוחצים עליו בכל כובד משקלו של הסלע. שבעים ואחת, שבעים ושתיים… הוא לא חש כל מאמץ בריאותיו. הוא הרגיש כמו בלון מנופח, ריאותיו היו כל כך קלות ונינוחות, אבל ראשו פעם.

שוב ושוב נדחק אל התקרה המשוננת, שהיתה לא רק חדה אלא גם חלקלקה ורירית. ושוב חשב על תמנונים, ותהה אם יתכן שהמנהרה מלאה אצות שהוא עלול להסתבך בהן. בעווית רגליים מבוהלת הדף את עצמו לפנים, הרכין את ראשו ושחה. ידיו ורגליו נעו בחופשיות, כמו במים פתוחים. הפתח התרחב כנראה. נדמה היה לו שהוא שוחה מהר, והוא חשש להיחבל בראשו אם המנהרה תיעשה צרה יותר.

מאה, מאה ואחת… המים התבהרו. תחושת ניצחון הציפה אותו. ריאותיו החלו לכאוב. עוד כמה תנועות והוא בחוץ. הוא ספר בפראות; אמר מאה וחמש עשרה, ואז כעבור זמן רב, שוב מאה וחמש עשרה. מים צלולים, ירקרקים כאבני חן, הקיפו אותו מכל עבר. ואז ראה, מעל ראשו, סדק אנכי שחצה את הסלע. אור השמש שהסתנן דרכו חשף את הסלע הכהה החשוף של המנהרה, צדפה אחת ויחידה וחושך לפנים.

הוא הגיע לקצה גבול היכולת שלו. הוא נשא את עיניו אל הסדק כאילו היה מלא אוויר, ולא מים, כאילו יכול להצמיד אליו את פיו ולשאוף אוויר. מאה וחמש עשרה, שמע את עצמו אומר בתוך ראשו – אבל את זה כבר אמר מזמן. הוא מוכרח להמשיך הלאה אל תוך החושך שלפניו, אחרת יטבע. ראשו התנפח, ריאותיו כמעט התפוצצו. מאה וחמש עשרה, מאה וחמש עשרה, הלמו המלים בראשו, ביד חלושה נאחז בסלעים בחשכה, משך את עצמו לפנים והותיר מאחור את המרווח הקצר של מים שטופי שמש. הוא הרגיש שהוא גווע. ההכרה שלו החלה להתערפל. במאמצים גדולים התקדם בחשכה בין רגעי חוסר הכרה. כאב אדיר, הולך ותופח, גדש את ראשו; ואז נבקעה החשכה בפיצוץ של אור ירוק. ידיו, שגיששו לפנים, לא נתקלו בכלום; ורגליו, שבעטו לאחור, הדפו אותו החוצה, אל הים הפתוח.

הוא צף ועלה אל פני המים, פניו מופנות מעלה אל האוויר. הוא התנשם כמו דג. הוא הרגיש שכעת ישקע ויטבע; הוא אינו מסוגל לשחות את המטרים הספורים חזרה אל הסלע. ואז אחז בו ומשך את עצמו ועלה עליו. הוא שכב על בטנו, מתנשם כולו. הוא לא ראה דבר מלבד חשכה קרושה מפוספסת באדום. עיניו ודאי התפוצצו, חשב; הן מלאות דם. הוא תלש את משקפי השחייה ונחיל דם זרם אל הים. אפו הוא שדימם, והדם מילא את המשקפיים. שוב ושוב חפן מים מהים הקריר המלוח והתיז אותם על פניו, ולא ידע אם דם הוא טועם או מלח. כעבור זמן מה לבו נרגע, עיניו הצטללו, והוא התיישב. הוא ראה את הבנים המקומיים צוללים ומשחקים במרחק כמה מאות מטרים. הוא לא רצה אותם. הוא רצה רק לחזור הביתה ולשכב לנוח.

כעבור שעה קלה שחה ג’רי אל החוף וחזר באיטיות במעלה השביל אל הווילה. הוא השתרע על מיטתו וישן, והתעורר לשמע צעדים על השביל בחוץ. אמו חזרה. הוא מיהר לחדר הרחצה, כי חשב שאסור שתראה על פניו כתמי דם או דמעות. הוא יצא מחדר הרחצה ופגש אותה כשנכנסה אל הווילה בחיוך, ועיניה אורו.

“היה לך בוקר נחמד?” שאלה והניחה לרגע את ידה על כתפו החומה החמימה.

“כן, כן, תודה,” אמר.

“אתה נראה קצת חיוור.” ואז, בחדות, בחרדה, “איך נחבלת בראש?”

“סתם, נחבלתי,” אמר לה.

היא התבוננה בו בעיון. הוא היה מתוח; עיניו היו מזוגגות. זה הדאיג אותה. ומיד אמרה לעצמה, אוי, אל תגזימי! שום דבר לא יכול לקרות לו. הוא שוחה כמו דג.

הם ישבו יחד לאכול ארוחת צהריים.

“אמא,” אמר, “אני יכול להישאר מתחת למים שתי דקות – שלוש דקות, לפחות…” זה עלה ופרץ מתוכו.

“באמת, יקירי?” אמרה. “אבל לא הייתי מגזימה. אני לא חושבת שאתה צריך לשחות עוד היום.”

היא היתה ערוכה להתנגדות, אבל הוא נכנע מיד. ההליכה למפרץ היתה לעניין חסר כל חשיבות.

*Extracted from To Room Nineteen published by Flamingo, Copyright © 1954 by Doris Lessing. Featured by kind permission of Jonathan Clowes Ltd., London, on behalf of The Estate of Doris Lessing.