This is Heading Animation

00.00
מגבע לקאסר אל יהוד – נסיעה ספרותית עם נורית זרחי
  • מגבע לקאסר אל יהוד – נסיעה ספרותית עם נורית זרחי

מגבע לקאסר אל יהוד – נסיעה ספרותית עם נורית זרחי

9 דק'

קראו ב:

יפתח אלוני

מגבע לקאסר אל יהוד – נסיעה ספרותית עם נורית זרחי

9 דק'

"אבי היה שנים רבות מועמד למוות, הוא רצה למות שנים לפני שמת באמת", אני מקריא לנורית, "לכן המוות שלו היה מביך, אולי אפילו נחות במובן מסוים. במיוחד משום שמת בהוספיס, מוות עלוב אל מול עינינו. הוא רצה מוות הירואי והתבייש למות ככה". אני משתתק, שוקע בריפוד הרך של הכורסה האצילית שלה, רחבה כאילו חיברו אותה מן השתיים הצנומות שהיו בחדר של הוריי בקיבוץ.

"זו פתיחה טובה לסיפור. רק תדע שאף אחד לא רוצה למות באמת. זו העמדת פנים". נורית רכונה לשולחן הסלון, מדביקה גזרי תמונות צבעוניות זעירות על קופסת גפרורים, יוצרת תמונת קולאז', "חיים שלמים בקופסת גפרורים". ידיה מצרפות בפינצטה גזיר כתר זהוב לראש כלב, שמביט לעברי מלב הקופסה. כלבת הפודל הלבנה שלה מזנקת על ברכיי וטומנת ראש
בחיקי.

אני ממשיך לקרוא: "מכל השקרים שלי, הבזוי ביותר הוא כשחתמתי שהוא מסכים לעבור מבית החולים להוספיס. הוא הסתכל בי מהמיטה בציפייה שאהיה הסיכוי האחרון שלו לשרוד, אבל אני האמנתי שאני יודע מה נכון בשבילו. עד היום אני מחפש עדויות בעד ונגד ההחלטה שלי להעביר אותו להוספיס, כאילו הלבטים מסוגלים לשנות את הגורל".

נורית נושפת על הקולאז'. "הדבק הזה לא מדביק", היא רוטנת. "אביך היה צריך להציל את עצמו, לבקש להישאר בבית, למות מוות טבעי. ולהניח לך. ואתה להניח לו". היא מרימה ראש, "תמשיך".

זו צורת עבודת העריכה איתה, אני מקריא והיא עוצרת אותי בשאלה או בהוראות: תמחק, תקצר, מה פתאום?

"אבי חי בהתמדה עיקשת, אטומה, חסינה מפני מאורעות הזמן, שומר על מרחק נכון בינו לבין החיים. הוא אכל, עבד, קם נלהב בבקרים, אולי אפילו היה לו קומץ ידידים. אבל במובן העמוק ביותר הוא היה נוכח-נעדר. כאילו נשא איזה סוד שכדי להצפינו בנה לעצמו אישיות רבת קסם. בעודו בחיים תמיד חיפשתי אותו. עתה, במותו, אני מוסיף לחפשו. המוות לא שינה דבר. רק הזמן שלי אוזל".

"תראה", היא מרימה ראש ממלאכת ההדבקה, "אתה מנסה למצוא את הסיפור עליך ועל אביך, אבל אין סיפור כזה עד שלא תכתוב אותו. סיפור אינו פעולת הדבקה סבלנית של שברים, כאילו הייתה פעם שלמוּת. אין 'פתאום הכול התבהר'. כותבים לחלל ריק. מחפשים. מחפשים. מנסים להבין. להיעזר במילים כדי לתת צורה למה שקרה. בלי לתת צורה, דבר לא קיים". היא עוצמת עיניים, נשענת לאחור על הספה, כרויה לקול כלשהו. "אבי מת כשהייתי בת חמש. אני זוכרת רק את המבט שלו, עיניים שמסתכלות בי באהבה, כשאימי, שהייתה משוגעת לא קטנה, תובעת ממני להיות ילדה נורמלית. לפעמים נדמה לי שאני שומעת את קולו, אבל אני לא בטוחה. האובדן הוא פטיש שמפורר הכול. כל מה שנשאר לך זה ללכת בַּשביל, לעקוב אחר הפירורים".

"אני הולך פה לאיבוד".

 "לחפש בזיכרון זה לחיות עם הפחד, כדי לגלות אמת שלא נוכל להבין לעולם. לכן אמת היא רליגיוזית, אמונה קטנה להפליא, במידת אדם, אור מהבהב בחלון הבית".

 נורית עוצמת עיניים. "חשוך מדי בדירה הזאת", היא אומרת בלי לפקוח אותן. "בקודמת היה יותר אור. אור נותן לגוף תחושה של מקום. כל מסע מסתיים בהסתובבות פתאומית פנימה, אל פנים החדר. ושם בחדר נוצרת תחושת השייכות למקום".

"אז החדר משלך הוא הפתרון?"

"זוהי חירות של אסירים, אסירי עולם. אולי זו חוויית הבית, נדמה לך שאתה חופשי בתוכו, אלא שככל שחולפות השנים הבית מושל בך, וכך יוצא שהוא נהיה למרכז. כשמתחשק לי לעבור דירה זה בלתי נסבל. אני מוצאת את עצמי נצמדת לעבר שטמון בחפצים ובקירות, וכשזה מתבהר לי אני שונאת את עצמי. מי רוצה לחיות במוזיאון של עצמו?"

 

[…] הנה שולחן הכתיבה שבחרתי בשוק,

זה שמעולם לא אהבתי,

ניצב עדיין בחדרי אחרון כהר.

עדרי כוסות וספלים, אלה

שחצו איתי סיפי נישואין,

שפתי ילדים חתומות בחלב.

תמיד ייוותר אחד ללכת בעקבותיי כשה […].

 

אני מקריא לה אחד משיריה. "זה אני כתבתי?" היא משועשעת. "טוב, די לדבר עליי, מה איתך?"

"אם אני יצור מהחלל שמסתכל עליי, העדויות די ברורות, הבית מושל בי. אני מתגורר באותו מקום אין-סוף שנים, הדברים שלי שם, המשפחה… בורגנות במובן הקלאסי. בקיבוץ גרו בחדרים. כשמישהו היה אומר בית הוא התכוון לקיבוץ כולו".

"הבית הוא הצד הפנימי של החיים, קשה להתעלם מזה. אולי זה המפתח לחדר שבו נמצא אביך. הוא הקים קיבוץ, חי בקיבוץ במקום שבו ה'אני' הולך לאיבוד ב'אנחנו'. אלא שהמיתוס התפרק, כי אין באמת אנחנו, ומי שנשאר בקיבוץ, שיווי המשקל שלו התערער מאוד. למקום הזה אתה צריך להיכנס, לספר מה קרה שם. זה הסיפור שאתה כותב".

"זה מצחיק, בקיבוץ אסור היה לנעול את דלתות החדרים. הנעילה נחשבה למעשה רכושני ובורגני, ואף על פי שכל הדלתות היו פתוחות אני עדיין לא מצליח להיכנס".

"חייבים לנעול את הדלת! לא בפני בני אדם, אלא בפני מלאך המוות, תראה". היא פותחת את אגרופה הקפוץ, מטבע מתנוצץ על כף ידה, נופל ונוקש על הרצפה. "זה בשביל כארון, משיט המעבורת של האדס", היא צוחקת, "שלא יעשה עניינים ויעביר אותי את נהר הסטיקס חת ושתיים ולא אצטרך לנדוד על גדת הנהר יותר מדי".

אני מרים דף מהשולחן ומקריא שיר שכתוב בכתב ידה, מילים גדולות ומפוזרות:

אדם, חוה, כל כך רחקתי מכם.

כל צד אתם נמצאים ממני בצד השני,

ואני מנתרת אחריכם מעבר לעבר

עם תינוק הזמן החיוור, המתקצר בזרועותיי.

 

היא מושיטה יד שאתן לה את הדף, מרימה עט מהשולחן, מוחקת מילה, כותבת מעליה אחרת בתנועה חדה. "צריך לתקן את זה", היא מקריאה לעצמה במהירות את השיר ומוחקת עוד מילה. "אולי כתבתי את מה שאביך הרגיש, שכנראה אנחנו זרוקים פה ללא פשר, וזו הרגשה די נוראה, בייחוד כשהיא שייכת לדור שראה את מפעל חייו נהרס. הוא היה חלק מן ההמצאה החברתית שאני גדלתי בה, גם אתה, הוא מחק את אלוהים בשם האמונה בחילוניות. זה מעשה רליגיוזי. אי אפשר לתאר את החזון הציוני-סוציאליסטי ללא דחף משיחי, חילוניות אחרית הימים, וזה היה חייב להתפרק, ומה שנשאר בסוף, בנפש שלו, בנפש של כל מי שהיה שותף לאמונה העזה הזו, זו אותה ההמתנה
למשיח".

ההבחנות של נורית נוקבות את ריאותיי ובא לי אוויר.

"בא לָךְ להימלט מהמשיח? לנסוע לאנשהו?"

"לאן ניסע?" היא תוהה.

"ניסע בזהירות", אני אומר, והיא צוחקת שוב.

"ומאלה", אני אומר ואוסף את דפי הסיפור, "נעשה קומזיץ".

תנועותיה של נורית חדות ונמרצות, אבל גופה מעכב את התנופה כשאנחנו פוסעים במעלה הרחוב.

"תדע לך שזיכרונו קצר ממכאוביו. ואף שהגוף הזה שלי הוא, דבר לא קושר בינינו לבד מעייפות. זִקנה זה לגיבורים", היא מתנשפת על המושב. "הכול מאט. חוץ ממה שרץ בתוך
הראש".

באופן מוכני כמעט אני פונה דרומה לגבולות. היא מורידה את שמשת החלון והרוח נוהמת. הדי שיר שהיא מזמזמת לעצמה מגיעים אליי. אינני מכיר אותו.

"מה את שרה?" אני שואל.

 "לא יודעת, אבל זה עוזר".

"גם אבי היה שר", אני מרים קול להתגבר על נהמת הרוח, "השיר הקבוע שלו היה, 'איזה יופי איזה יופי, בובה נמתחת עם קפיץ בתחת…' תמיד חשבתי שהשיר הזה הוא שטות שלא אומרת כלום, אבל היום אני מבין שזו טקטיקה של ניתוק. הוא היה מצטט את מרקס, אי-התקשרות לשום דבר זה החופש".

נורית מרימה את השמשה ומפנה את ראשה לעברי, "זה לא ציטוט ממרקס, אלא מבודהא.

אני נקשרת לדברים, אבל מאבדת אותם. לאבד זו אמנות, אני חושבת שאני טובה בלאבד. ככה גם נאבדים החיים. אולי מגיע משהו אחר, אני לא יודעת מה, אבל אני מאמינה במשהו הזה".

"לאן נוסעים?" היא שואלת לפתע.

"קראתי שפתחו את אתר ההטבלה של ישו, "קאסר אל יהוד, יש שם גם מנזר מעניין. רוצָה?"

"הזדמנות להיטבל", היא זורקת. "נהיה לנוצרים ונתמלא אמונה במקום זו שאבדה לכופרים כמונו שעזבו את הקיבוץ".

אנחנו יורדים מירושלים מזרחה, חומת ההפרדה לשמאלנו. נורית פוערת פה לומר משהו ונמלכת בדעתה. החיילת במחסום מסמנת לנו בתנועת יד להתקדם. המדבר נפקח לעין.

"פעם עשיתי סרט על נזירות במדבר. פיילוט לנשיונל ג'יאוגרפיק. האמונה, ההתמסרות והפרישות הפליאו אותי, במובן מסוים עוררו בי קנאה. לעזוב את הבית בעבור חדר במדבר. הפטריארך היווני נרתם לסייע ושלח אותי למנזר קאסר אל יהוד לראיין נזירה אוסטרלית שחוותה התגלות".

"אני יכולה להבין את זה", נורית אומרת. "גם אני שומעת מדי פעם קול: כרעי על ברכייך! אבל אחר כך דבר לא יורד ומתגלה".

"לפני זמן מה ישבתי בשדה התעופה של אמסטרדם וחיכיתי להודעה על המראת המטוס היוצא לוונקובר. הייתי לבד. מטוס אחד הביא אותי, אחר עמד לקחת אותי. לפתע שמעתי את קולו, את הדברים שאמר לי כשעזבתי את הקיבוץ: 'איך אתה יודע שיהיה יותר טוב? איך אתה לא מפחד?' ישבתי שם בטרמינל משותק. האור מסביב התעמעם, שדה התעופה התפוגג, רק הקול ריחף מעליי. אולי הזיכרון הוא ההתגלות".

נורית מסתכלת לעבר הרי אדום. "אני לא מפחדת מהמוות. אני מרגישה שנגזר עליי להגיע רחוק אל תוך הרקיע. זה מוצא חן בעיניי שסביבי יהיה רק ריק, שום שמץ אור, אפילו לא גץ. אני יודעת שמצפה לי שם משהו. אולי אהיה כוכב חדש ברקיע, כזה שאין לו שם, קטן, עמום, דומם". אור נערי ניתז מעיניה, היא נושפת על שמשת החלון, מתווה עיגול בתוך האד, מנקדת עיניים, קו אף וקו ניצב לו לפה. "אבל אסור לדבר על זה… הכתיבה היא אבסורד במובן הזה, היא לא תשתיק את אביך למענך, להפך, המילים יותירו אותו חי, אולי אפילו יותר משהיה".

"כן, הקול שלו מתגורר בגולגולת: תראה, הוא לוחש, תראה אותי, ואני רואה אותו. שוכב בארון מתחת לאדמה, גופו שלם עדיין, ציפורניו ושערותיו ממשיכות לצמוח".

אמבולנס עוקף אותנו ביללה. "אולי היה אסור לי להסתכל בו כשהעלו אותו על המיטה של האמבולנס שלקח אותו להוספיס. אחות הפשיטה אותו מהפיג'מה שעליה היה מודפס 'רכוש בית חולים סורוקה'. ראיתי אותו עירום, על גבו, ברגליים קצת מפושקות, כשצינורית נעוצה באיברו הרפוי. מה יכולתי לעשות? לקחתי סדין וכיסיתי אותו בלי לסובב את הראש. אבל הוא תפס לי את היד ועצר אותי. ויתרתי. הנחתי את הסדין, והם גלגלו את המיטה והעלו אותו לאמבולנס".

אני מאט, מניח לאמבולנס להתרחק.

בחניה של קאסר אל יהוד אני מחנה לצד אוטובוס של "מטיילי פחימה". קבוצת צליינים יפנים יורדת ממנו, משתרכת בחום אחרי מדריך שמניף מטרייה שדגל לבן מתנוסס בראשה, עיגול אדום במרכזו.

"רוצָה להצטרף אליהם? שיטבילו גם אותנו?"

"אם זה מה שדרוש כדי להתרחץ בחום הזה, אז כן", המבט הנערי שוב ניצת.

אנחנו הולכים בעקבותיהם אל שפת הבריכה. הם נכנסים אחד-אחד, מתמסרים למים ולכומר שתומך בעורפם בזמן שהם שוקעים. מגיע תורנו. הכומר מנופף אלינו בידו שניכנס למים. נורית מרימה את שולי שמלתה, פוסעת לעברו, "אדוני הכומר, אנחנו יהודים".

הוא מסתכל לעברה, פניו מאירות, "זה יקרב אתכם לאלוהים, אפשר גם וגם".

"אדוני הכומר, אני מודָה לך על הנכונות והפתיחות, זה יפה מצידך".

לטבול במים באמצע המדבר זהו חטא קדוש.

רטובים אנחנו מתרחקים, ונורית אומרת, "תמיד האמנתי שיש שני אלוהים, ללא התחלה וסוף, אחד טוב ואחד מרושע כולו. כך חשבו הקתרים, שהאל הטוב הוא כול-יכול בממלכת השמים, והרע שולט בעולמות הארציים התחתונים".

אנחנו נעמדים בצל עץ צפצפה תמיר. הרוח משבשבת את עליו, צובעת את האור בירוק וכסף.

אנחנו קרבים לקבוצת היפנים, פוסעים איתם באכסדרה שמקיפה את חצר המנזר, קשובים לחיתוך הווקלי של השפה.

"הייתי רוצה לנסוע ליפן", היא אומרת בקול שקט, "להיות במקום שבו אינני מבינה לחלוטין את השפה, להיות בתוך מוזיקה כשאני בדולה ממנה".

אישה מחברי הקבוצה ניגשת אלינו ושואלת באנגלית אם אפשר להצטלם איתנו. נורית מניחה את ידיה על מותניה, מפנה כלפיה חצי גוף בפוזה של ליידי.

"היא סופרת מפורסמת", אני אומר ליפנית, והיפנית קוראת לעבר חברי הקבוצה, "שי איז א-פיימוס רייטר!" ומיד נשים נוספות מצטרפות ונעמדות ליד נורית, מצטלמות איתה על רקע תמונת דיוקנה של מריה הקדושה.

בדרך חזרה אני מגלה שהתבלבלתי בפנייה, ואנחנו מוצאים את עצמנו מטפסים בכביש אל תוך ירושלים.

"לירושלים עולים, זו הגיאוגרפיה משכבר הימים", נורית אומרת. "ברחובותיה אני מרגישה כפופה, כאילו אני מטפסת ואחד האלים מניח אצבע על כתפי להזכיר לי את ממדיי האמיתיים. בתל אביב אני פחות זקנה. הנוכחות של העולם מוחצת אותך בזִקנה. הוא כל כך קרוב שקשה לראותו. זה אבסורד שמבינים אותו כשמזדקנים".

"את חשה זקנה, נורית?"

היא מחייכת. "הזִקנה היא טריקית. היא כמו קול מעולם אחר, מזמן עתיד, קול שאין לו שום דבר טוב לבשר. כשהיא מתחילה, היא לא מסתיימת".

"אבי חטף התקף לב בגיל חמישים וחמש, ומאז הוא לא בטח בגוף שלו, אבל כשהוא היה נועל את נעלי העבודה שלו הכול היה משתנה, הן היו מייצבות אותו. אהבתי לשבת לידו על הספסל במרפסת ולראות אותו נועל אותן, הן ייצבו גם אותי".

"שלא תתחיל לרחם על עצמך, זה הופך את הזיכרון לקבר".

הפודלית הלבנה של נורית משתוללת משמחה כשאנחנו נכנסים לדירה. "בואי, פאפקה לבנה קטנה שלי", נורית מתכופפת ומרימה אותה לחיקה. "מאז שעמדתי על דעתי תמיד היה לי כלב כבן לוויה, הם חסרי יכולת לבגוד וחסרי העדפות בהענקת חיבה".

"את בטח מתכוונת לגברים. מאז שאנחנו מכירים לא שמעתי אותך אומרת, אני הולכת לשתות קפה עם חבר, זו תמיד
חברה".

"זה קשור לזִקנה. גברים מבוגרים לא מתעניינים באישה שמזכירה להם את אמא שלהם".

 "אבל התשוקה עדיין קיימת", אני אומר.

"כבר אין לי כוח לדבר על תשוקה, אני לא רוצה לומר… יש מספיק אנשים עם קשיי שפה שמפטפטים עליה בלי סוף.

"אז כשאתה זקן צריך לוותר על החלום להתאהב?"

"זה לא פשוטו כמשמעו. הייתי רוצה שמישהו יצפה לי אי שם ברחובות הגשומים. למצוא אדם שאוכל לומר לו: תבוא תלך, לא אכפת לי, העיקר שתהיה קיים".

"זה נשמע כמו ניסוח רומנטי לאהבה, אז איך זה שאת חיה לבד?"

"אני גם שואלת את עצמי. אולי כדי לחיות עם מישהו יום-יום צריך כישרון שאין לי; או שהבחירות שלי לא היו מוצלחות".

"היית מאוהבת פעם, נורית?"

"אני לא מאמינה בזה ומאמינה, אני לא זוכרת. אולי. אני מניחה שאז, כשהייתי עם מישהו, חשבתי שאני מאוהבת. אבל אני לא בטוחה. באחרון אני בטוחה שכן. הייתי מאוהבת בו ללא ספק, אלא שהוא כבר מת. כך שבמובן מסוים אני יכולה לומר שאני מאמינה באהבה. ואביך?"

"נדמה לי שהוא היה רומנטיקן שפחד מהתלות באהבה. להפקיר את אי-השקט שלו בידי אחר. הוא החזיק מעמד כמו חייל, כמגן על המולדת, עמד והצדיע, עד שהדברים שהצדיע להם נשברו. אז משהו בתוכו נשבר ונעלם גם הניצוץ הממזרי שהיה בעיניו כשהביט בנשים".

"זה קרה להרבה מהדור שלו. חוויית ההתפרקות כשאתה חסר אונים היא איומה".

"זה קשור לזִקנה?"

"הזִקנה מתחילה, את כלואה בגלימה, העונות אינן משנות, הן רק חולפות. ואין למי להתלונן, זה לא יגרום לגשם לבכות. מתחשק, אז מה? הזִקנה היא סיפור אחר, סיפור שאינו עוד שלי, הקול שמדבר איננו שלי או שאני לא רוצה בו. כשאני מסתכלת על עצמי במראה אני מבחינה באיברי אישה זרה".

"לא תקבלי מה שאת רוצה, גברת", אני מצטט מתוך אחד משיריה. פניה מתקדרות.

"פעם דמיינתי שאם אתחתן ויהיו לי ילדים ומשפחה, בוודאי אהיה מאושרת. האמנתי במכונת האהבה, אבל היה לי ברור, כשהיא נחתה אצלי, שזו טעות. אין לי את הכישרון להזין אותה, רציתי לפצות, להעניק, להיות הכרחית, אבל השערות שלי הסתבכו במנוע, וירדתי לעומק דעתם של שמשון ואבשלום".

אנחנו שותים קפה.

"זה בסדר שנסתכל במה שקורה איתךָ?" היא לוקחת את ספל הקפה הריק שלי והופכת אותו באחת על הצלוחית הקטנה.

"את מאמינה בזה?"

"החלומות מותירים משקעים".

היא הופכת באיטיות את הספל בחזרה, מניעה אותו בתנועות מעגליות, האבקה השחורה נמרחת על דופנותיו. היא בוחנת את הכתמים, מצביעה בחוד העיפרון. "כאן יש ציפור גדולה, וכאן אחת קטנה, אתה רואה", היא מטה לעברי את פתח הספל. "יש כאן הרבה ציפורים, כמו בסיפורים שלך". היא מחפשת עוד סימנים, מהמהמת, שקועה בעתיד שלי הקבוע באבקה. אני מסתכל עליה, קוסמת גדולה וילדה אבודה.

"עכשיו", היא אומרת, "תקריא לי את הפתיחה לסיפור". היא נשענת לאחור, הפודלית קופצת על ברכיה. היא עוצמת עיניים ומליטה את פניה בכף יד אחת.

אני מוציא את הדפים וקורא: "אבי נעלם, ומאז דמיוני רודף אחריו. אי-היותו הותיר אותי חסר כול, לבד מן המוות, מן הקרבה התמידית אל הגבול הבלתי נתפס שבין החיים והמוות, עד שאינני יודע לעיתים באיזה צד אני נמצא. אני רוצה להתקרב אליו, אבל במקום זה אני מתקרב למקום שבו החיים נעשים מוות. אני מתחיל לתפוס את האבסורד. תנועה במעגלים, פנייה לכיוונים רבים בבת אחת. אבי פלט אנחה קלה, גופו התקשה במיטה, והנה נהיה מוות. כמו מאז ומתמיד היו חייו קניינו".

"תקריא לי שוב בלי המשפט האחרון", היא אינה פוקחת את עיניה. הכלבה קופצת מברכיה ומטפסת על שלי.

אני מקריא, "…גופו התקשה במיטה, והנה נהיה מוות".

 


הסיפור לקוח מתוך "לאיבוד" – ספר מסע להרים ולאנשים / יפתח אלוני (הוצאת "אפיק", 2021).

תרצו משהו
אחר?

© פרויקט הסיפור הקצר 2022

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp