כולם מקשיבים בדריכות לקול הצעדים הלא מוכרים במסדרון, מנסים לנחש מי תורן הערב. מיהו האבא המסכן שאמור לאכוף את כיבוי האורות לאחר שכל ההורים השכיבו אותנו לישון ועזבו.”אבא חדש,” לוחש יודה וכולם תוהים בוודאי איזה אויב מצפה לנו הלילה. מתוחכם כמו ברמן החשמלאי והפנס שלו, שמוציא את הפקק מארון החשמל? חפפן כמו וקסמן שעוזב אחרי חמש דקות של שקט? או אכזר כמו צוקרמן שלא מהסס להפליק למישהו גם אם הוא לא תופס אותו על חם? רק אני יודע שהערב זה תורו של אבא לאכוף את הוראת כיבוי האורות הכללי בבית הילדים שלנו.

דממה משתררת ויוּדָה מחליט שהגיע הזמן לגלות מי התורן. הוא קם בחושך וחובט עם הכרית חבטה רועמת על הקיר. מוישה מזנק אל מתג החשמל, מדליק ומכבה את האור פעמיים להזמין את ההורה לחדר שלנו כדי לברר עם מי יש לנו עסק הערב. הוא חוזר במהירות למיטה שלו, ורשרוש השעוונית מתחת לסדין מזכיר לכולנו שהוא עדיין מרטיב בלילות. כמי שנגמל רק לאחרונה אני מכיר היטב את גערות המטפלות בבוקר ואת מבטי הלגלוג של הילדים שנגמלו מזמן. אני שוכב בשקט מתוח, חושש מהלילה המצפה לאבא ולי. “למיטות!” צועק צביקה, התצפיתן של מגני השמש, ותוך רגע כולם מתחת לשמיכות, מעמידים פני ישנים. הדלת נפתחת וראשו של אבא מציץ פנימה. הוא ניצב דומם בפתח הדלת ומאזין, עד שצחוקים רמים נשמעים מהחדר ליד השירותים. הוא משאיר את הדלת פתוחה וממהר לשם. מוישה ניגש לדלת, מציץ שמאלה ולוחש לצביקה, ” תודיע לדויד, הוא בחדר של שרה א.” דויד הוא ילד חדש שהגיע ממרוקו. בלילות הראשונים שלו בבית הילדים הוא עקב בהפתעה מתחת לשמיכה אחרי הפעילות המרדנית הלא מוכרת. אבל, בתחרות הפלוצים האחרונה, מוישה, שופט תחרויות הפלוצים, הכריז שדויד ניצח והעניק לביצוע המנצח את השם: “טרומפלדור מדור לדור.” באותו לילה דויד כבר הצטרף בשמחה לשיגועים. 

צביקה מפשיל את השמיכה, נעמד על המיטה ומסמן לדויד דרך מגני השמש שהגיע תורם.  כולם מזדרזים לחזור אל מתחת לשמיכות, והרעש מהחדר של דויד מהדהד עוד לפני שכולנו מכוסים. הם דופקים שם על הרצפה עם רגלי מיטות הברזל. מבעד לרעש הקצוב נשמעים צעדי הריצה הנחפזים של אבא. הנקישות נפסקות בחטף כשהבנות מעבירות סימן לתצפיתן בחדר של דויד.  “בבקשה תוותר,” אני משדר לאבא תחינה טלפתית, “‘למען שנינו.”. אין לאבא שום סיכוי להשתלט על 24 ילדים בני שבע, בשישה חדרים, המסרבים ללכת לישון. בנוסף ליתרון המספרי ומרדנות הנעורים, עומד לרשותנו יתרון מגני השמש. זוהי גומחה בגובה מטר וחצי הנמשכת לכל אורך הבניין, שתפקידה להרחיק את החלונות ולמנוע חדירה ישירה של קרני שמש. במסדרון עוברים מחדר לחדר בהליכה, ובמגני השמש בצד המנוגד, אפשר להעביר מסרים ולעבור מחדר לחדר בזחילה על ארבע. בזמן בניית הבניין הזה היה כנראה חוסר בתריסים והמתכנן שבחר בפתרון הזה לא הבין שבכך הוא הבטיח את ניצחון הילדים בלילות.

ברגע שאבא מגיע לחדר של דויד, הוא מוזמן חזרה בטריקת דלת לחדר הבנות בצד השני. מינה שם פוחדת מרעמים, ובלילות סערה היא בוכה ולא משתתפת בשיגועים, אבל הלילה שקט ואפשר לסמוך עליה. כולם יודעים שאסתר שם לא תשתתף. היא הגיעה חדשה מחיפה הרבה לפני דויד, אבל עדיין לא התאקלמה. כל לילה אחרי שהחגיגות נגמרות, וכולם באמת הולכים לישון, היא מתיישבת במגני השמש ובוכה. היא לא מבינה למה ההורים שלה, שגרים כל כך קרוב, ובטח שומעים אותה, לא באים.   

הפוגה משתררת שוב, ואני מתפלל להפסקת השיגועים. צביקה מציץ ימינה ושמאלה במגני השמש ומודיע, “תורנו, הוא יושב ליד המקלחות” החדר חשוך אבל אני יודע שכולם ממתינים לי. “קדימה!” מפלחת את הדממה לחישתו של יודה. ” תורך עכשיו!” חבל לי על אבא, אבל אין לי ברירה. מי שלא מצטרף לשיגועים כשאבא שלו תורן, מוחרם חודש שלם על ידי כולם.

 אני מוציא את משרוקית הפלסטיק החבויה בין המזרן לקיר ושורק, ‘טוּ טוּרוּרוּ טוּרוּרוּ טוּ טוּ’. אני מספיק להחביא את המשרוקית ולהתכסות  בשמיכה, כשקול צעדיו של אבא מתקרב. הוא נעמד בפתח, ולאחר רגע ארוך ניגש למיטתי. אני נושם באיטיות בעיניים עצומות, ורק פעימות ליבי המואצות מאיימות להסגיר שאני ער. אבא רוכן מעלי ומסדר את הכרית מתחת לראשי. בידו הימנית הוא לוחץ בכוח על כתפי השמאלית ומכאיב לי. “אני יודע שהשתתפת במהומה,” הוא לוחש. הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו. לאחר רגע קצר נשמעת טריקת הדלת החיצונית.

 כמה דקות לאחר לכתו שבים האורות ונדלקים והחגיגה הלילית מתחילה. כריות מתעופפות, פרצופים מציצים ממגני השמש, וגם בחדרי הבנות שמח. הלילה, לא בא לי להצטרף לחגיגות. אני מתעלם מחברי המתרוצצים, שוכב במיטה ובוהה בתקרה.