כל פעם שהציבו אותנו יחד במחסום מול הקסבה בחברון עבר בי, בו זמנית, גל מהיר של התרגשות ואז גל מהיר של בהלה.
כשעמדנו שם, בזמן שפנסים הציתו חולדות שזינקו באוויר ופירות תססו מתחת לדוכנים מכתמי פיח הוא סיפר לי על מקום שנקרא "דינמו דבש", כולם שם היו עירומים, לפחות בראש שלי, מזיעים, חלקים, נכנסים האחד לתוך השני שוב ושוב, בוהקים משמן מבושם.
ביבשת ההיא דיברו בקולות גבוהים, מחצו את פירות העולם וליקקו את האצבעות.
לפעמים עמד לי, ככה, מול הסמטאות הריקות, מול כתובות הגרפיטי שאיחלו מוות לערבים או מוות ליהודים, בקיצור, כולם רצחו האחד את השני כשאני עמדתי מול אחת הדמויות שיצאו מ"דינמו דבש", בחורה בשיער אדום, גופיית רשת, עגיל שחור בגבה, מכנסוני עור, היא התקרבה אלי וליטפה את הפנים החיוורות, את הבשר הבתולי שלי, הדם התעבה בתוכי, כבדות שלא ידעתי קודם לכן הצמידה אותי לאדמה, ידעתי לפתע שיש עולם אחר, ושאני חייב להגיע אליו.
שמרנו שם שמונה-שמונה, בשלב כלשהו כבר לא ידענו מה היום בשבוע, מתי ירד הלילה או יעלה הבוקר, מטורפים מחוסר שינה הסתובבנו ברחבי המוצב, לוחצים כדורי עופרת למחסנית, זורקים באוויר רימוני רסס ותופסים אותם בשנייה האחרונה, עוצמים את העיניים ומדמיינים נערות רחוקות, הן המתינו לנו שנשוב משדה הקרב, מבקשות לנחם את האיברים שנהיו דומים למתכת שפרקנו אל השמיים הריקים של חברון ואז בחדרי שירותים מדפי ריח כלור ועמוסים בכתובות זימה.
באותו לילה שמרנו שוב יחד.
נראה לי ששריקי אהב את הציוות הזה, נהנה לראות נער דתי שעולה בו אדמומיות, שמתחיל לגמגם, שהעיניים שלו נפערות ואפשר לראות בהן אוקיינוס בשעת סערה, עולם פראי שפרץ לפתע, ובעוצמה.
ירדנו בדרך לעמדה ברחוב השוהדה, שכונת אבו סננה עמדה על הגבעה שמולנו והבעירה אלפי עיני חשמל זוממות, היה אחרי חצות ומולנו צעד ברחוב הריק בחור עטוף בטלית, בעל זקן ארוך ומוכתם ניקוטין, אוחז גיטרה ושר, הוא הגיע ממערת המכפלה. אחד האבות שקם מקברו ויצא למסע לעבר כנען.
כול הישוב היהודי שסביבנו שיחק במיומנות בספר של סטיבנסון שקראתי בתיכון, בבוקר הגיעו אלינו חבורות ילדים בחולצות עם חורים ופאות והגישו לנו קפה חם, עוגיות וסנדוויצ'ים. המבוגרים, נשים בכיסויי ראש צבעוניים ורזון מדאיג שהנהיגו כנופיות אין סופיות של ילדים, וגברים חסונים וממעטי דיבור הגיעו בלילות עם הקפה והעוגות, אבל הפנים הרכות שלהם נשברו בחגים, בפורים, בימי שישי, לפתע האדימו, קיללו והנחיתו אגרופים על כל מה שסביבם, עיוותו את פניהם כשקיללו את הפלסטינים, הבנות הצעירות משכו בבגדי הנשים הפלסטיניות ואלו החזירו להן, הבנים ירקו זה על זה. חגיגה שלמה.
שנינו נשענו על קוביות הבטון, נותנים למשקל האֵם-16 לנוח על המחסום.
"נו, יצאת ביום שישי?" שאלתי אותו ברעד גלוי, הדם התחיל לזרום ללחיים, ואז ירד לקרקעית הבטן, בלי לשים לב ליטפתי את הבטון המחוספס.
"מה נראה לך, נער גבעות? לא ישבתי לעשות קידוש, זה בטוח".
ואז הוא השתתק, זה מה שתמיד עשה, האינקוויזיטור הקטן משכונת התקווה.
"ומה היה?" השאלה הדהדה כמו תחינה, הייתי על בירכיי מצפה לאור שיגיע מהמילים שלו אבל מי שנהנה לענות פעם אחת ייהנה מזה גם לילה שלם, ושריקי שתק.
כנופיית ילדים פשטה עלינו, אחרי שהניחו את הקפה התחילו האצבעות שלהם לזחול בעקבות הנשק: מגרש המשחקים הגדול ביותר בשכונת אברהם אבינו היה מורכב מרובי אם-16, מטולי רימונים ורובי צלפים.
מידי פעם מצאו הילדים לוחם מבולבל מעייפות והניחו את ידיהם על הנשק שלו, העיניים שלהם בערו מאושר, אולי ככה הרגישו בטוחים לרגע, מי יודע, בין הצלפים מאבו סנינה לקרבות הרחוב בבית הקברות המוסלמי ורחוב השוהדה, להפגנות על שלמות הארץ ולמאבק התמידי עם סוחרי הקסבה, אולי המגע עם מחסנית כדורים הרגיע את הלב הקטן והמפוחד שלהם.
כשהילדים הלכו התחילו תמיד השעות הארוכות והריקות שלנו.
אחרי ארבע שעות סיימת להפשיט כל נערה שאי פעם ראית בסניף התנועה, אחרי חמש שעות כבשת שער במונדיאל, ביקרת ביבשות שבהן גברים במסכות רקדו מסביב לדם. ואז, אחרי שש שעות, התחיל להיות מסוכן.
הפחד משתחל בקלות אל המקומות שהדמיון מפסיק להגן עליהם. יורים עליך, יד מתרוממת עם סכין, חמור זקן נושא על גבו השבור מטען נפץ. אז גם מתחילה ההתעללות, ההידרדרות המוסרית, חוסר האכפתיות המוחלט. הכי גרועים, להפתעתי, היו דווקא הקיבוצניקים. לא היו להם גבולות, אולי לא בקיבוץ ובטוח לא בעמדות. "לך תביא לי פלאפל", היה מחיר מצוי למעבר, אבל גם התפשטות, עמידה בשמש או רמז שתחנונים מוגזמים ונטולי כבוד יועילו להמשך התנועה.
נותרנו לבדנו ושריקי התחיל לדבר, שיעמם לו והמילים באוויר לבדן נותרו סימן לחיים, אפשרות של תנועה, התגברות על בטונדות ועכברושים וחולדות עיוורות שפגעו האחת בשנייה וזינקו עד לגובה העיניים. הוא דיבר בלי הפסקה, כמעט כאילו לא הייתי שם כלל, מדבר לעצמו, מציל את עצמו מהשמירה בכניסה לקסבה של חברון בעזרת העלאה של מחזה מרהיב מן הדימיון.
הוא ושני חברים שלו יצאו יחד משכונת התקווה, שם גרו, בהתחלה נסעו לים.
הנוף של הים מעניק לכל מעשה תפאורה דרמתית, גם לוודקה ששתו על הסלעים, לג'וינט שהעבירו שם, לסיפורי הגבורה שלהם מהשירות. על הסלעים עצר שריקי מחבל מהג'יהאד שעמד לצאת לפיגוע התאבדות בירושלים. הסיפור הזה העניק לו ביטחון גם במועדון, מוזיקת טכנו הרעידה את החלל החשוך והלוחם האמיץ ניגש לכל בחורה בטווח הראייה, אכזבות בזו אחר זו נמהלו באלכוהול, שריקי היה מסוחרר מההתרגשות שבניסיון והצניחה שבכישלון והסתובב לבד, כושל מידי פעם על רחבת הריקודים, מניף את ידיו לאות ניצחון וקופץ במקום.
שם, כשהגוף הסתחרר, עלו בו מראות מהמחסום, הילדים שמלטפים רובי אם-16, הפלסטינים שהביטו בו בזעם, המתפללים שנכנסים למערה, השטיחים במסגד והפרוכת בארון הקודש בבית הכנסת, המסדרים במוצב, עליית המשמר, החלומות בלילה.
הוא צעק בעודו רוקד, אבל החברים שלו חשבו שהוא נכנס לקצב וקפצו סביבו בהתרגשות, "יאללה אחי," צעק לו עמוסי, "יאללה אחי, בלאגן," צעק לו גם בני.
זה, כמובן, לא מה שהוא סיפר לי, לא, לא, על כישלונות אף אחד לא חוזר, לספר אנחנו יודעים רק איך העולם ליטף אותנו. והעולם ליטף אותו בסיפור – הבחורה שהתחיל אתה לקחה אותו לדירה שלה בדיזנגוף, סטודנטית לתיאטרון, מאלו שעוצרות את הסקס כדי לעשן משהו.
שריקי תיאר את הגוף שלה, את החזה הקטן והאגן הרזה, את הרגליים הארוכות ואת השיער הבלונדיני הקצר, תיאר, והמשיך לתאר כשראה איך אני מתחיל לפתוח את הפה, איך אני בולע רוק, איך הגוף שלי מפסיק לזוז ונשתל במקום. דיבר לאט יותר ויותר, מתאר איך הוא מלקק לה את החזה ויורד לבטן, איך הוא מוצא בלשון את איבר המין שלה ואיך היא פולטת לאוויר גניחות קטנות שהולכות וגוברות עד שהן נהיות לצעקות.
כמה אבנים נחבטו על רצפת השוק והעירו אותי, מה זה החרא הזה עכשיו לחשתי, מביט בשריקי בעיניים קרועות.
עמד לי, פעימות קטנות עלו מהחלציים שלי, מתיקות משונה סיבכה לי את האצבעות שהתהדקו על ההדק.
כמה דקות לא נשמע שום קול נוסף. התחננתי שימשיך, מבקש לחזור לאותה כבדות שמעלימה ברגע את התפאורה שעמדנו בה, אבל שריקי כבר ישב על הבטונדה, מובס לגמרי, חסר כוח, מפשפש בידו בחמגשית שהביאו לנו לפני שלוש שעות – חביתה קרה, ירקות חתוכים וקוטג'. הוא לא אכל, הוא העביר את הזמן.
התקרבתי אליו וביקשתי שוב, "בחייאת, בן אדם, מה בסוף קרה איתה?"
"מה אתה חושב?" הוא זינק מהבטונדה, "מה כבר קורא לך עם כוסית כזאת? מה כבר יכול לקרות? אתה מטומטם או מה, אין לך כלום במוח?"
שריקי התקדם בקסבה וכיוון את הנשק שלו קדימה, משחק את אותה תמונה נצחית ששבנו וראינו במאה אלף סרטים, הגיבור בדרך לעימות, עייף ומלוכלך, אבל צודק.
שוב נשמע רעש, ואז קול ברור של צעדים. הבטנו אחד על השני בהפתעה, ואז היא התחלפה בחרדה. מה פתאום צעדים בקסבה בשלוש לפנות בוקר? כל דבר שהתרחש בלילה בעיר הזו היה הזוי ומסוכן.
הצעדים הלכו והתקרבו. הנשק, שהיה על הצוואר שלנו כל הזמן, שירינו בו וששימנו אותו כל יום ושישנו אתו מתחת לכרית ושקמנו אתו למסדר, הנשק שקיבלנו בטקס שבו צעקנו שבועה מול אבני הכותל המוארות באור נוצץ ובהיר, הנשק הזה, מעולם לא השתמשנו בו עד אז בשטח, לא ירינו על אף אחד עדיין, ובתוכנו קיוונו שזה גם לא יקרה, למרות שבשיחות בפלוגה כולם רצו לאש בהתלהבות.
הוא הפחיד אותנו, זו האמת, הכוח שאצור בו. לא היה אחד שלא הצמיד אותו בדמיון לרקה בזמן שעמד שמונה שעות בשמירה, לא דיכאון, לא טראומה, לפעמים רק שעשוע בכוח הזה שנח בידיים שלנו, היופי האצור בהתפוצצות, בזינוק האש, הבקע העצום בשעמום שאחז בנו, היינו זקוקים למשהו שימלט אותנו מהבטון, והנשק, נשר המתכת שבידינו, נצץ מאפשרות.
הצעדים התקרבו עוד, שריקי התקרב אלי, יכולתי לשמוע את הנשימות שלו, כמעט כאילו היו המשך הנשימות של הסטודנטית לתיאטרון, חום גופו היה חום גופה, לרגע לא ידעתי איפה אני, אבל אז נשמעו הצעדים שוב והוא הופיע מקצה הסמטה, מתקרב לעברנו.
חברון הייתה חממה למטורפים, האוויר שנפלט ממערת המכפלה כיסה כמו ענן מפויח את כל העיר. ריקודים ברחוב, צעקות, אישונים מוגדלים, דם ששטף את האישונים הללו, המאבק היה בחוץ בעיר הזו ועל מסלול הדוגמנות של רחוב השוהדה צעדו דוגמנים קשי שרירים ונעולי מבט. באמצע הלילה היה עוצר בעמדה שלנו חסיד ברסלב ומנגן ניגונים חסידיים, מדבר אתנו על גאולה בידיים מתנופפות בהתלהבות, נערים פלסטינים היו מתגרים בנו, מצמידים את פניהם לפנינו, משועממים כמונו, הם היו סגורים מכל עבר באלימות וחיפשו מוצא, והמוצא מאלימות הוא תמיד אלימות קשה יותר.
גם הבחור שמולנו היה מהמפלגה הזו.
פה קצת פתוח, טיפת ריר זלגה לו על הלסת, הוא גרר את הגוף שלו במין הילוך קופצני, כאילו הלך על גחלים, הילוך של מי שהעולם כל הזמן בוער תחתיו, חסר הפוגה. העיניים שלו היו מזוגגות, מביטות הרחק מהשוק, הרחק מעבר לעמדה ולבטון, לשכונת אבו סננה ולשכונת אברהם אבינו, הרחק מגדרות המתכת בכניסה למערה, הרחק מעל העיר כולה, קריית ארבע, מביטות לעבר אותו מקום שהטירוף מעניק לנו: ממלכה רחוקה וצבעונית של אירועים שעולים בדמיון, הפוגה ממושכת מסיפורי האבן שעל האדמה.
שריקי כיוון את הנשק לעברו וצעק לו לעצור.
"ווקף ווקף, וואלה אנא בטוחק, ווקף ווקף וואלה אנא בטוחק!" חזר פעמיים על המשפט שלמדנו במסגרת הוראות הפתיחה באש, משפט שנשמע לי בכלל כמו הצהרת אהבה, "אנא בטוחק, אנא בטוחק," הקריאה הדהדה בסמטאות האבן כמו כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת, לרגע זה ממש נשמע לי כמו "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך," כאילו שריקי והבחור שמולו אחוזים באיזה ריקוד משותף ומגרה.
הבחור לא עצר, העיניים שלו המשיכו להביט הלאה, אמרתי לשריקי להוריד את הנשק.
"בחייאת רבאק, אתה לא רואה שזה מסובב על כל הראש, הוא גנוב לגמרי, מה הוא יכול לעשות? לירוק עלינו בזמן שהוא מדבר, זה הכי מסוכן שלו, תראה איך הבן אדם נראה."
אבל שריקי שקע לתוך הכוח שהיה לו ביד, ראיתי את זה בעיניים שלו, איך הנשר מעצים אותו, מגדיל אותו, גורם לו כמעט לרחף, נותן לו כנפיים. איך הקור של המתכת הופך לחשמל נעים של שליטה, איך עצמת העופרת נוגעת בשרירים, מרככת ומקשה אותם בו זמנית. הוא היה יפה יותר, נחוש, מגויס כולו, בעל מטרה.
היה לו סיפור ביד, אירוע, היה לו ביד את מה שכל הזמן שיקר לגביו על הסלעים שמול הים, במועדונים, בשולחן שישי של המשפחה, כשפגש חברים מהתיכון העירוני .
"תעצור כבר מטומטם", הפעם הוא צעק בעברית, "תעצור או שאני יורה, באלוהים אני יורה."
התקרבתי אליו ונגעתי לו ביד, מנסה להרגיע אותו.
"עזוב אותך אחי, זה הזוי אחד בתוך אלף הזויים."
שריקי הסתובב והביט בי במבט קשה, הייתה שם בהלה, אבל גם חדווה משונה, התרגשות מהרגע, מהמופע הזה שריסק את שעות השמירה באחת. אגרוף המציאות שהלם על הזכוכית שמאחוריה הבטנו על העולם האטום.
הבחור נעצר סוף סוף, וסוף סוף הביט עלינו. נראה היה שמה שראה קודם, אותה ממלכה צבעונית, מעשים מופלאים של הדמיון, נמהל לרגע בצמד הלוחמים הרזים, אדומי העיניים שהביטו בו, בקוביות הבטון שהקיפו אותם ונראו כמו לבנים שלקחו סטרואידים.
אחרי מבט ארוך הוא חייך אלינו ואז, כאילו עמדנו משני צדי מעבר חצייה בעיר אירופית צוננת, נופף לנו לשלום בהתלהבות, ובאותה תנועה הזיז קצת את הז'קט שלבש.
שריקי השתגע.
"תעיף את היד שלך משם, תרים את הידיים באוויר!"
שריקי צעק וקולו הלך ונהיה חרד יותר ויותר. הוא באמת בטוח שיש לו פצצה מתחת לז'קט, לרגע זה כבש גם אותי, התמונה ובה האצבע שלוחצת על המרעום, הגוף הנקרע וההדף שמקמט את האוויר עד אלינו, מניף באוויר זיקוקי בטון. אבל אז הבטתי בו, בבגדים המלוכלכים, בנעליים הקרועות, בעיניים שלו, הכל מתחיל ונגמר בשני חורי ההצצה האלה, הפוליגרף הטבעי שלעולם לא טועה. תמימות, צמחיה מופרעת ונטולת בני אדם הופיעו שם.
לא היה לו שום קשר לעיר הזו ולמנוע הקברים שבער בתוכה.
"שריקי!" עכשיו גם אני צעקתי, "עזוב את הבן-אדם, תן לו ללכת כבר."
אולי הבחור הבין קצת עברית, אולי ידע מאין ספור המחסומים שעמד בהם, שעמד מולם, שעבר או שנהדף מהם חזרה, מה זה אומר ללכת, ולכן התחיל ללכת.
אחרי שני צעדים עצר שוב כי שריקי הניף את הקנה לעבר הרקיע.
"ווקף וואלה אנא בטוחק," צעק שוב את מילות האהבה שלו, את סיסמת הקרבה. ואז ירה באוויר פעם אחת.
קול הנפץ פילח את העיר הדוממת והצפופה, קרע את השממה הארוכה של הלילה, נע כמו כוכב שביט כלפי מעלה. הגוף של שריקי רעד ונרתע לאחור, הנשק שבידיו פרש את הכנפיים שלו והכה בהן.
הבחור שמולנו, מהבהלה, מקול הנפץ שעורר בו שדים שמלמלו כל העת וכעת צעקו, לא רק שלא עצר, אלא הגביר את הצעדים שלו, ביקש להימלט מכל האירוע.
"בן זונה," צעק שריקי, "מה הוא חירש או מה? חתיכת מטומטם! ווקף, ווקף, ווקף! "
הצעקה שלו הייתה קורעת לב, מיואשת, אבל הבחור המשיך ללכת במהירות, מבולבל, מביט לרגע על המרחק, על הממלכה הרחוקה, הצבעונית, של הטירוף , ואז אל הנערים שעמדו צמודים זה לזה למרות הנהלים, הביט למעלה ולמטה שוב ושוב, ואז שריקי ירה עוד פעם.
את הרגל התלויה באוויר לא אשכח בחיים. הרגל שנקרעה מהגוף, מיטלטלת לבדה ברחוב הריק, את המבט על פניו כשהביט ברגל המשוחררת שלו, הרגל שנגאלה מסרבול הגוף, הרגל שהתמלאה דם.
"מה אתה מטומטם?" דחפתי את שריקי, אבל הוא החזיק את החולצה שלי כשניסיתי להתקרב לבחור ששכב על הרצפה מולנו, אוחז את הרגל שלו, מביט בה באימה.
הצמחייה הצבעונית שבאישונים שלו נשטפה בפיח, המים שזרמו לו בעין נעלמו וצבע כהה ועכור עלה שם.
"אתה לא מתקרב אל הבן- זונה הזה," שריקי הצמיד את פניו לפניי. "מבחינתי יש לו מטען על הגוף." ניסיתי להשתחרר מהלפיתה שלו, אבל הוא היה חזק ממני.
קולות הירי העירו את השכונה היהודית שבקצה שלה עמדנו, אורות עלו בחלונות, בתוך דקות עמדו בעמדה שלנו כיתת הכוננות של הישוב היהודי, הפטרול של הפלוגה עם בן-נעים, הקצין שלנו, ומיד אחר כך גם החפ"ק של החטיבה. כולם חמושים מכף רגל עד ראש, עץ רימונים שלם, מהומה של קולות קשר, צעקות, התלהבות שבמרכזה עמדנו אנחנו, שנינו, נשטפים באור הנעים של הפעילות המבצעית, הטפיחות על השכם, הסערה שהסתחררה וגירשה את הפחדים, את הדמיון השחור, את השעמום השקוף והריק.
במילים רגועות הצליח בן-נעים לגרום לבחור, תוך שהוא מדגים על עצמו, להוריד את הז'קט ולהרים את החולצה, ובגלל אותו הרגע התחרבן לי כל העסק בגואה.
עד שהגעתי למקום כזה, דינמו דבש ארוך על הים, מסעדות וברים עם מוזיקת טראנס ששיבשה את תפיסת הזמן והמרחב, ובו פליטי שנות השישים המשיכו לחלום על הארץ האבודה, נטולת השלטון, ארץ הילדות שאינה פוגשת את היבשת העצומה של הפרנסה והילודה, המקום שבו כולם נעו אחד כלפי השני בזרועות פתוחות, מספרים זה לזה כמה הם יפים, כמה אור עולה כמו אד מהנפש הפורצלנית שלהם, לא יכולתי לרדת לחוף.
לא יכולתי לצאת לקו המים שבו התרחש המשתה היווני, שבו ליקקו האחד את ההילה של השני ואז את הפטמות. לא יכולתי. הרזון שלו, הצלעות שדקרו את העור ומתחו אותו כמו בד משומש, העור שהוכתם בסימני כריות אצבע אדומות, עור שזוף ומוכה שמש. היד שלו אוחזת בבד החולצה, חולצה צהובה זרחנית של נבחרת ברזיל. כמו נער מולאטי בחוף קאריבי הוא שכב על הרצפה של הקסבה בחברון והתחיל לצחוק אלינו צחוק חסר שליטה, צחוק שהגיח מאחורי ההרים הגבוהים של הכאב, מאחורי ההכרה והגוף, מאותו עמק ההולך ויורד, חסר שליטה, למטה.
