האור הירוק כבר נדלק ובני אינו מראה שום סימן שבכוונתו לחצות את הכביש. הוא מוסיף לעמוד על אי התנועה, עיניו מצטמצמות כנגד קרני השמש הניטחות בנו, ידיו מונחות על מותניו כאומר, מי יזיז אותי מפה. אני מושכת אותו בכוח ויבבה של עלבון נמלטת משפתיו. הוא מסנן באנגלית:

"דוֹנט פּוּל מי לייק אֵ דונקי."

גם אני עונה באנגלית, "סוֹ דונט אַקט לייק וואן."

אנשים נפנים לעברנו. עיניהם הבולשות ננעצות בנו והילד עובר לעברית מיד. כך עשה גם באמריקה, אסר עליי לפנות אליו בעברית כשבאתי לאסוף אותו ממגרש המשחקים של חצר בית הספר, עייפה משיחות החולין ההולכות ונמשכות עם האמהות במשרה מלאה, הסְטֵיי הום מאמס: ג'יין או קינדרה או פֵּיישֶנְס, בעיניהן הפעורות, המוהלות השתאות בהערצה – כמה אמהות כמוני כבר יצא להן להכיר, כאלה שגוררות משפחה שלמה לקצה השני של העולם רק בשביל הקריירה, ומה נשאר מהקריירה הזו עכשיו, כשאנחנו נשרכים במעלה רחוב קינג ג'ורג' באמצע אוגוסט, ובני עומד על אי התנועה ומסרב לזוז ממקומו. האנגלית הפעמונית שבפיו מתחלפת בעברית רצוצה כשהוא מטיח בי: "מה את מסתכלת על."

כשהוא נעתר לבסוף, מניח כף יד רפה בתוך ידי, האור ברמזור כבר מתחלף לאדום בחזרה ואני מסננת, "פאק."

"יוּ סֵד דֵה אף וורד!" הוא מצטווח ומתעשת מיד. גבותיו מתכווצות בחשיבות עצמית כשהוא מוסיף בקול מדוד: אמרת את המילה האֵף.

"ואתה החלטת לעצבן אותי היום," אני נוהמת, מסיבה את עיניי מפניו, המאדימים כבר מהשמש, שוב לא מרחתי אותו בקרם הגנה, כמה מהר שכחתי את השמש התל-אביבית היוקדת, כמה מהר שכחתי איך לבלות יום שלם עם ילד, בלי עבודה בבוקר או פְּלֵיי דייט לשעות אחר הצהריים, בלי ג'יין או קינדרה או פיישנס, זהובות שיער ושריריות מרוב וורְק אאוט שתעברנה יד רכה, מרפרפת על מצחי: "אוו, פּוּר ת'ינג, יו לוק אגסוסטד, יו אר וורקינְג טו הארד."

אבל, הנה, גם אם איש אינו מניח יד על מצחי, נחצה בכל זאת את הכביש, בני ואני, ויחד נמשיך לצעוד בחום היום. הילד כבר שכח את עלבונו ועכשיו הוא ממטיר עליי שאלות: "מתי נגיע לַאייס קרים פּלֵייס? ומי יהיה הבי-אף-אף, החבר הכי טוב שלי עכשיו?" אני לא נכנעת. המילים יוצאות מפי קרות ועקשות, "לא יודעת מתי נגיע, אני אפילו לא בטוחה שנמצא בכלל את החנות הישנה, אולי סגרו אותה בינתיים, ובי.אף.אף, זה משהו שתצטרך כבר למצוא בעצמך." בני שוב עוצר מהליכתו ומליט את פניו בידיו, "סטופ איט!" הוא צורח, "תפסיקי לדבר דברים כאלה!" אבל איך אפשר להפסיק כששום בי-אף-אף אינו נראה לעין, רק העוברים והשבים הצועדים הלאה והלאה בקדחתנות ועיניהם מתרוצצות לצדדים לבחון אותי ואת בני, המדדים אחריהם כמו קפיץ שלא נמתח כיאות, אילו מטלות חשובות ממתינות להם בסופה של צעדתם הבהולה שאינם עוצרים אפילו לא לרגע, ורק נרקומנית צעירה שהיתה פעם זמרת בלהקה ניגשת עכשיו לעברנו בצעדים מהוססים.

אני מביטה בבגדיה המזוהמים התלויים על גופה השלדי ובפניה המחוררות המאירות בנועם כשהיא אומרת: "צהריים טובים, גברת, יש לך אולי כמה שקלים בשבילי?" קולה אדיב, כמעט אסרטיבי, כאילו הציעה לי עכשיו איזו הצעה עסקית משתלמת במיוחד, אבל הילד מושך לי בחוזקה בשרוול, וכשאני נפנית אליו פניו חיוורות מאימה הוא אומר: "הוּ איז דיס ווּמֵן, מאמי, שי לוקס לייק א זומבי." הנרקומנית שהיתה פעם זמרת מביטה בבני, שפתיה משתפלות כלפי מטה בעלבון. להרף עין היא נראית בדיוק כמוהו בשיערה הסתור, בידיה השמוטות במרי לצד גופה הקטן. עוד רגע ואוציא מגבון מהתיק כדי למחות את פניה המחוררות, כשנקיים אז מרגישים יותר טוב, אני תמיד אומרת לבני כשהוא נופל או מקבל מכה, ובאמת, הוא עצמו נראה עכשיו כמי שמבקש להתנקות מחטאיו כשהוא טומן את פניו המיוזעות בשולי חולצתי ונשאר לעמוד שם בראש מורכן.

לאחר כמה שניות הוא שוב מרים את ראשו ופניו מציצות אל הנרקומנית שהיתה פעם זמרת במבט מתחטא, אבל פניה של הנרקומנית נאטמות בבת אחת, עיניה הופכות מזוגגות והיא מסובבת אלינו את גבה ומתרחקת במהירות. גם היא, כמו שאר העוברים ושבים, צועדת עכשיו בקדחתנות, גופה הזעיר בולע את הרחוב בתוך שניות ספורות עד שהיא פונה לעובר אורח אחר, כפי הנראה באותה בקשה שבה פנתה אלינו, והילד שוב מושך אותי בחולצה, קולו מצפצף מרוב ייאוש כשהוא שואל: "איפה האייס קרים פלייס נמצא בְּ?", אני מתפרצת, "לא יודעת, לא יודעת איפה האייס קרים פלייס, אולי בכלל הרסו אותו אחרי שנסענו, בוא נחזור הביתה כבר." בתוך ראשי אני שומעת שוב את יבבת העלבון הרמה ואת הצרחות שיבואו אחריה, אבל שקט מפתיע משתרר, ואני מבחינה שבני עצר על עומדו ועכשיו הוא מתבונן היישר הכן לפניו ואומר: "הנה, אמא, זה כאן."

הגלידריה הקטנה הניצבת מולנו צבועה בצבעי פסטל בהירים המזדהרים מעל המדרכה המטונפת. היא נראית כמו קצפת שנשפכה מעל עוגה ישנה, לנסות להציל את טעמה. אני מתקדמת בעקבות בני הצועד פנימה בנחישות, כולו אחוז התרגשות, כאילו נכנס לארון הבגדים המוליך אל ממלכת נרניה. ובאמת, ממלכת חורף-עד מתגלה בפנים, עם הקור העז הנושב מהמזגן וארונות הזכוכית המלאים בעוגות קטנות וממתקים, והדליים העולים על גדותיהם בערימות גלידה צבעונית. הילד פולט אנחת התפעלות ומסובב את ראשו לאחור, לקבל את אישורי להמשיך ולהתקדם, כי הממלכה ריקה מאדם, ואני מהנהנת בשתיקה ומוסיפה לצעוד אחריו, שואלת בקול רם: "יש כאן מישהו?" וגם בני עונה כהד אחרי: "ישש כאן מישאוו?" ומיד אחר כך אנו מבחינים בזרוע קטנה ואחריה מופיעה בחורה עגומת פנים ושואלת בקול מפוחד: "מה תרצו?" ואני נותנת שטר כסף בידו של הילד ומסמנת לו לגשת אליה. "תזמין מה שאתה רוצה," אני אומרת ומתרחקת לירכתי הגלידריה. אולי אוכל לנוח קצת על אחד מכיסאות הפסטל הקטנים הניצבים שם בפינה, לשבת שם בשקט ולהאזין לרחש המזגן. אני נוטלת מוכנית את אחד העיתונים המוטלים כאן על השולחן הוורדרד, לאפשר להורים להעביר את הזמן בין ניגוב כתמי הגלידה מפיהם ובגדיהם של ילדיהם. המשרות הרשומות בלוח הדרושים קופצות בזו אחר זו מול עיניי, דרוש מנהל משאבי אנוש, איש כוח אדם, מזכירה רפואית, מזכירה למשרד עורכי דין, סייעת לגן ילדים, מנהלת מזון ומשקה. אולי אמצא לי משרה כאן, בגלידריה הזו ממש, וכך אחסוך זמן ואנגב את הגלידה המטפטפת מפיו של בני על חשבון שעות העבודה. שורה של מודעות כתובות באותיות קטנות עוד מחכות לקריאתי אבל אני כבר מרימה את העיניים בדריכות, נכונה לרגע שבו יזדקק לי שוב, אולי לא יצליח לבטא את מבוקשו או שלא יבין מה לעשות עם העודף. אבל בני דווקא שולט במצב: הוא נעמד על דרגש קטן ובוחן את מכלי הגלידה בקפידה, עיניו נוסעות מאחד לאחר, לבחור את הטעמים הרצויים לו. אחר כך שפתיו זזות בהיסוס והמוכרת מעמיסה על הגביע שלו הררים של גלידה צבעונית. כשהוא שב אליי עם הגביע הענקי הוא נראה מעט נבוך, ככל הנראה לא תאמה הכמות שקיבל את מה שביקש ובמבט אשם הוא שואל: "את רוצה לאכול איתי מאמי, דו יו וונט טו שר?" "למה לא," אני עונה, "כאשר אבדתי אבדתי," ופניו מתרוננים, "יו אר דה בסט מאמה," הוא מטיח בי, כמה קל לרצות את הילד, לפעמים נדמה שצריך להשקיע מאמץ כדי לאכזב אותו.

כאילו ברחנו שנינו מבית הספר אנחנו יושבים ביחד, מלקקים את הררי הגלידה ביסודיות. זו לא מלאכה קשה במיוחד, הגלידה טעימה, קלה ואוורירית מזו שנהגנו לאכול בשנים האחרונות, ובכל זאת, לאחר שבני מעיף מבט אל סביבותיו, לוודא שאין בחנות איש מלבדנו, הוא אומר: "בואי נדמיין שאנחנו באמריקה." עיניו נוצצות כשהוא מתחיל למנות את שמות הרחובות באזור מגורינו לשעבר, וגם אני מצטרפת לטיול הרגלי, הנה – אנחנו חוצים את שרידן רואד, ועכשיו פונים שמאלה לדייוויס ושוב ימינה לקלארק, והנה אנחנו ב"אֵנְדי'ס אייסקרים", "בואי נזמין שם ונילה אייסקרים!" הוא מצטווח בעוד הגלידה הצבעונית, מורכבת-הטעמים שהזמין כאן עדיין מתלעלעת בפיו, ועכשיו שיחת חולין עם המוכר ב"אנדי'ס", "האו אר יו טודֵיי, איטס א נייס דיי טודיי, איזנט איט?" הוא מעווה את פניו ומאנפף בנימוס מעושה, ואנחנו צוחקים אבל בבת אחת הוא משתתק והחיוך קופא על פניו כאשר לתוך הגלידריה פוסע ילד בן גילו, מלווה באמו, או שאולי היא סבתו; אשה כבדת גוף ששורשי שיערה הצבוע מאפירים וסיגריה תלויה לה בזוויות הפה, כולה אומרת ציפייה לרגע שבו יעזבו את הגלידריה והיא תוכל להדליק אותה.

בנה, לעומת זאת, דווקא אינו נראה כמי ששש להסתלק במהירות מהמקום. גופו, הנתון בתוך חליפת כדורגל הגדולה ממידותיו, נמתח כולו כמו נמר שזיהה את טרפו, עיניו נתלות בבני בהתגרות והוא צועק, "היי ילד, איזה טעמים יש לך בגלידה?" עיניו של בני מתמגנטות אל הילד בסקרנות, כבר שבועות שלא בא בחברת ילדים אחרים, ועכשיו הוא מגלגל את עיניו כלפי מעלה בריכוז, מנסה לחשב כיצד לענות על השאלה בעברית. אני מבקשת ללחוש על אוזנו את התשובה אבל הוא מסב את פניו ממני, ובבת אחת פורץ בריצה אל עבר הילד הזר, ידו האחת מחזיקה בגביע והאחרת מורה על הגלידה הנמסה. שפתיו מתחילות לנוע כדי לומר משהו אבל המילים אינן משתחררות, והילד בחליפת הכדורגל משרבב את שפתיו למולו, "מה, ילד, אתה אילם?" והאמא-הסבתא שולפת מפיה את הסיגריה ואומרת, "זה לא יפה לדבר ככה, עופר," אבל גם היא בוהה בבני בסקרנות, אצבעותיה ממוללות את הסיגריה והיא מוסיפה, "אתה לא מכיר את הילד," עיניה החשדניות נוסעות עכשיו ממנו אליי, השרועה כאן על הכיסא הוורוד ככלי אין חפץ בו.

עייפות ממלאת את אבריי ואני נוטה ונופלת, נוטה ונופלת לתוך הכיסא. אני לא כאן, אני במטבחה הלבן של קינדרה ג'ונסון, הילדים משחקים בחדר השני, ריח זיעתם המתוקה עוד נישא מהמסדרון וקולותיהם העמומים, הרכים כמו צבעי פסטל, מהדהדים באוזנינו. קינדרה מוזגת קפה לספלים ומניחה בצלחות עוגיות לילדים, עיניה הכחולות עוטפות אותי בהבנה מלאה, הבנה שאיני צריכה לעשות שום דבר וגם איני צריכה לחשוב על שום דבר, לא עליה ולא עליי ולא על בני ועל פניו הקטנים, המתאדמים מול פניו של הילד בחליפת הכדורגל, הילד עם החיוך המתגרה על שפתיו, הממתין שבני ייפול גם הוא יחד איתי אל תוך הכיסא ואל הנהר הגדול המצפה לנו מתחתיו לשטוף את הכול.

אבל בני אינו נופל עכשיו. היישר הכן הוא עומד מול הילד בחליפת הכדורגל. זרועו האוחזת בגביע הגלידה נמתחת קדימה, לופתת את הגביע כאילו היה אקדח. עיניו מצטמצמות בריכוז לפנים. הגלידה נמסה ומטפטפת על כף ידו אבל הוא אינו חדל מעמידתו. כמו הבחור בסרט שלפני שנה צפינו בו יחד באחד הלילות שבהם שודר שוב ושוב בערוצי הכבלים, כשבני לא הצליח להירדם בגלל השלג הנערם בחוץ ואני שכחתי לומר בזמן שזה לא סרט לילדים: הבחור החיוור והדק, ששריריו משתרגים מעל צלעותיו הבולטות כשהוא מכוון אקדח אל מול דיוקנו הנשקף לו במראה, עוצם עין אחת ופונה בשאלה החוזרת ונשנית אל היריב הקם עליו, כך בני עומד עכשיו מול הילד בחליפת הכדורגל. עינו האחת עצומה כאילו הצמיד אותה אל עינית האקדח, עורו מזדהר כולו וגופו דק ותמיר, תמיר כאילו גבה בן לילה בעשרה סנטימטרים הוא נראה כשהוא מכוון את גביע הגלידה המנטף אל הילד בחליפת הכדורגל, השאלה מתגלגלת עכשיו גם בפיו, "מה אתה מסתכל על? הא? אתה מסתכל על אני? כי אני לא רואה אף אחד חוץ מאני כאן."

*מתוך "ארזנו לבד", אסופת סיפורים על הגירה וחזרה בעריכת שי צור. הוצאת אינדיבוק, 2014.