הסיפור מתרחש בטבריה, כיוון שאף אחד מהקוראים, מכריו של המספר, לא הסתובב מעולם בטבריה, כך שלא יעצרו אותו ברחוב, על הטיילת או השד יודע איפה, ויאמרו לו, בטבריה לא כך. קוראים שכאלה עולים לי כבר מן ההתחלה על העצבים ועובר לי החשק לכתוב להם, אלה שמכירים כל רחוב, כל סמטה, בעבורם כל שמועה היא רוח המנשבת באוזן, להם, התליינים האלה, שעל מה הם מבקשים לעצור אותי בכתיבת הסיפור, שהם באים אלי במחשבות, ובחלומות, ואומרים לי, השוטרים האלה, איך לכתוב, מי אתם, הסיפור הזה לא מיועד לכם. אני כותב אל אלה שמכירים באמת את טבריה, את הסמטה האחת ההיא, ברחוב השלושה, בדקו אם יש רחוב כזה בעצמכם, וברחוב השלושה ישנו בית מלון – בית מלון זנוח מאוד, עומד בין שני בנייני דירות, ובכל זאת, דווקא לשם אני מגיע ושוכר לי חדר כדי שאוכל לשבת ולכתוב. עד לטבריה עלי להגיע כנראה, לרחוב השלושה, לבית מלון זנוח שחרפה, מה, לא מגיע לי לכתוב בעירי, כאן כל הרחשים האלה זוחלים מתחת לרגליים, מי מכיר את רחוב השלושה, אולי רק המספר ובעל המלון, ודרי הבניינים הסמוכים שעסוקים ובצדק בעמל ימיהם ובסיפוריהם שלהם, וספק אם בכלל הם יודעים שביניהם עומד בית מלון. הנה כאילו חדרים אחרים נמחקו, או שעומדת בהם ריקנות מתמדת, ואילו את חדרו של המספר בוחר בעל המלון להשאיר פתוח, בית מלון זנוח שכזה ברחוב השלושה, דומה יותר לחיה פצועה ששוכבת, קורצת בעין דומעת, אולי בשל הדליפה המתמדת שבעל המלון כלל לא טורח לטפל בה, ולמה, משום שהוא לוקח את המספר כמובן מאליו, טוב יהיה אם יבוא עם אקדח וירה בראש של החדר הזה, חיה פצועה כזו ודואבת, ובכל זאת בחר בעל המלון להותיר את המלון על תלו בשביל המספר, רק שם יכול המספר לשבת ולכתוב כמו בן אדם, כן – בטבריה. שני הבניינים בסמוך למלון הם כצבת האוחזת בגחל אש שלבסוף יכבה, ובית המלון יעלם ותוותר אולי צלקת בין הבניינים או אפר שחור של סיגריה שמעשן אחד הדיירים, פניו פני עם הארץ, מעשן תמיד באותה השעה, עם ציוץ הציפורים, מחוץ לפתח השביל הצר בין הבניינים, מעשן בסתר, שאשתו לא תדע, אבל חדרו של המספר עוד אש כמוסה בגחלת. עם דעיכת העשן יעלם המלון, כרוח קרירה הרחק אל הערפל שעל האגם הגדול הנשקף, אמנם לא מרחוב השלושה, אך כמה רחובות משם, אם תבקר אתה יודע את מי, אחרי כמה נקישות על הדלת, תוכל גם להביט אליו מהמרפסת, ואולי אל ההרים ואל הסיפור שמתחיל להתעבות שם למרגלותיהם. ברחוב השלושה נמצא בית מלון אחד שאינכם מכירים כלל, בשל עסקה מיוחדת במינה שנחתמה בין בעל המלון והמספר ולפיה אף שכל החדרים בבית המלון נמחקו, חדר אחד נותר על תלו לטובת המספר שיבוא ויכתוב את הסיפור שמתרחש בטבריה. כאן המספר בדרך כלל עוצר ומחשבתו נודדת, לא מתאים לו שיש לו חדר בטבריה, ברחוב השלושה, בבית מלון שהולך ונסגר, ועכשיו פתאום רוצים לתת לו חדר בעירו, נכון, ומה אומָר לבעל המלון, שהעסקה מבוטלת, שהמספר לא מוכן לעבוד בחדר זנוח שכזה, כל הרחשים האלה רק מונעים מהמספר לעשות את עבודתו – תבינו, בעל המלון עומד מחוץ לבית המלון בפנים נבוכות וכל מחוות גופו כמו מבקשות לומר שהנה עוד חדרים נמחקו, והוא חושש להישאר לבדו ברחוב השלושה, נבוך וסמוק בעל המלון, ועוד רגע יפתח את פיו ויפרח לו אפרוח צהוב חם מהגרון והוא יושיט אותו למספר על כף ידו ובידו השנייה המפתח לחדר. מה דחוף להותיר חדר במלון בטבריה, שיסגור בעל המלון את המלון ויותיר את המספר לכתוב בעירו, לא! אני לא מוכן להקשיב לך, בעל המלון, אבל החדר פתוח לטובתך, אבל כאן מבקשים אותי גם, יש לי דירה שאני שוכר בעיר, אני אומר לך, בעל המלון, מדוע שאעזוב הכול ואצא לשבת בטבריה ובשביל סיפור, בשביל קוראים כפויי טובה כאלה – לי הם עושים טובה שהם קוראים, לא לך, בעל המלון, אותי עוצרים, השד יודע איפה, בטיילת, ואומרים לי שבטבריה לא כך. לך דחוף שאבוא לטפל באיזה סיפור, בזמן שהקירות מריחים מעובש ומחרפה ושאר החדרים מחוקים – אתה רוצה אולי למחוק עלי את החדר, בעל המלון – אתה לא שונה מאותם תליינים, אתה רוצה לסגור עלי את הדלת ולהותיר אותי לכתוב סיפור על מה שמתרחש בטבריה.
