התקרית עם אשתי התרחשה במהלך סיור בג'ונגל. החלה שקיעה ירוקה, עזה, כזו שמתארים כדי לעשות רושם על האורחים. ("איזו שמש כיסתה אותנו בערב ההוא, נכון? נהנינו בטרוף"). מכל מקום, הסירה שלנו גלשה לה בשקט במעלה הנהר. אני הצצתי בשעון הכיס שלי מידי דקה. הרגל כזה.
"ילדים, אתם רואים את הנמלים האלה שאוכלות שם את אחד הילידים, בגדה ממול?"
"כן, אבא, רואים," ענו לי הזאטוטים.
לאן היו פנינו מועדות, האמת היא שאני לא יודע, אבל הבטחתי לעצמי ערב מאושר בחברת לורטה ושני בניי השמנים. ארבעתנו יחד, מקשיבים לצריחות המנדרילים שבוקעות מהסבך, מרשים לעצמנו, אולי, לחוש קצת פחד (קשר קטן בבטן שניתן להתמודד אתו), כשהלילה יורד ועדיין לא הקמנו אוהל. אחר כך, בתזמון מושלם, כמו שאני אוהב, בוודאי נצליח להבחין בזוג אישונים ערמומיים, יוקדים, אורבים לנו באפלה מאחורי שורת עצים. נוכל להדליק מדורה. לבלות כמו שמבלה משפחה.
"חיות הפרא מוצאות חן בעינך, מלאך שלי? את נהנית?" שאלתי את אשתי בתמימות, בזמן שליטפתי בתאוותנות את ברכהּ בתנועה מעגלית.
אבל לורטה לא ענתה. היא ישבה בקצה הסירה והתבוננה בנהר בפליאה, בתשוקה. הראש שלה היה במקום אחר, רחוק משם. לי זה נראה בסדר גמור, כי גם לאישה צריך להניח מדי פעם.
מיד שכחתי מהעניין ומאוחר יותר אמרתי:
"תראו. שבט של עורפי ראשים מנופף לנו לשלום מרחוק. תהיו מנומסים, ילדים. שלבו ידיים, אני סופר עד שלוש."
וזהו, פחות או יותר. שום דבר חריג. אם כי אני זוכר שבזמן שהסירה התקדמה לאורך הנהר, בצמוד לגדה, שמענו מדי פעם המוני עצים מיטלטלים, כאילו משהו עצום אורב לנו באחד השבילים הפנימיים והג'ונגל לא יוכל לעצור בעדו זמן רב. הילדים שלי התלוננו לא מעט על חליפות הטוקסידו שאילצתי אותם ללבוש. אבל אני מוכרח לומר שהמראה המעודן הזה, זקופים כמו שגרירים, מזיעים בשפע ומסלקים את היתושים שניסו לעקוץ אותם בעורף, הקנה להם את הכבוד העצמי האופייני למי שנוכח בעולם עם שתי רגליים על הקרקע, שותה דריי מרטיני ומשאיר את הזית שלו נקי ומבריק. אני יודע כעת שנהגתי נכון. אני זוכר שקצת לפני שלורטה קמה להכריז בפנינו את ההכרזה שלה, הבן השמן יותר שאל אותי אם הם יכולים לקפוץ למים ולהתקרב לתנינים. לשני הבנים שלי, אף על פי שהם שמנים מאוד, יש רעיונות מסוכנים.
"אבא, אתה מרשה לנו לקפוץ למים ולקבל נשיקה מאחד הקרוקודילים המגניבים האלה שם? הוא אמר, ועשה פרצוף של זוחל מסכן.
"לא. אני לא מרשה."
"בבקשה, אבא. בבקשה!" הם צעקו בקול אחד.
"אמרתי לא. הביטו בג'ונגל, כמה שהוא מפואר."
אז ראיתי, להרף עין, את תנועתה האלגנטית של לורטה. ראיתי איך היא מתרוממת ביציבות על הסירה ומושכת בכוח בשערות ראשה האדמוני, מסדרת היטב את מחשוף שמלתה הלבנה ומטיחה בנו מבט של טירוף וניכור.
"אני לא סובלת אתכם," היא הכריזה.
"מה אמרת, מלאך שלי?" עניתי.
"שאני לא סובלת אתכם. אני לא יכולה יותר. אני רוצה חיים."
ואז לורטה צללה למים בתנועה נקייה והחלה לשחות במורד הנהר. זה נכון שהבהלה עלולה להכריע אדם במצב כזה. בקלות עלול להתחשק לך, למשל, לדפוק את הראש בקיר עד שהגולגולת תתפצח. אבל לא במקרה שלי. האמת היא שבאותו רגע חשבתי רק על כל הדברים שלא ידעתי לגביה, הסודות שלה. האמת היא פשוטה: תמיד חשבתי שהיא לא יודעת לשחות. בבילויים אחרים, בים או בבריכת הרפאים של שכנינו בבולטימור, לורטה מעולם לא הפגינה חשק להתרחץ. היא רק אכלה זיתים שחורים והכינה גזירי נייר בצורת מכונות כביסה לשם שעשוע, אבל לרגע לא שקלה להיכנס למים. כלא מאמין, התבוננתי בה חותכת את הנהר במהירות שיא, ממש כמו שחיינית אלופה, מגיחה מדי פעם מעל פני המים, ונעלמת אל מעבר לטווח ראייתנו בחירות מתריסה.
בערב הסיור קרה רק עוד דבר אחד או שניים שראויים לציון. אני מודה, הרגשתי מבולבל ומדוכא. שעון הכיס נעצר בלי סיבה (דבר נורא כשלעצמו), והעצים המשיכו להיטלטל באופן מוזר בעקבותינו. בהדרגה מצאנו את שאריות בגדיה של לורטה נטושים לאורך הזרם. חתיכות מהשמלה הלבנה שמיהרנו לערום בחרטום. מסרים אחרונים למשפחתה. דמיינתי איך בכל רגע אנחנו נתקלים בשלולית דם על פני הנהר, סימן לכך שלורטה נטרפה או בעצמה נשכה חיה כלשהי בצוואר. אני חושב שככה לפחות היינו יכולים, שני הבנים שלי ואני, להכניס את הידיים למים, לגעת בדם המתוק של לורטה ולהריח אותו בפעם האחרונה. זה יכול היה להיות נחמד. זה יכול היה להיות צעד ראשון לקראת השלמה. בכל אופן, שום דבר מזה לא קרה, וכעבור שעה קלה התנגשתי בסלע המציאות. קבוצה נוספת של עצים צהובים היטלטלה בפראות, כבר זמן מה. נשימתי נעתקה כשקוף בגובה חמישה-עשר מטרים עקר סלע, מוטט ברגלו כמה גזעים רקובים והתרחק לעבר האופק, אוחז ברכות במה שנראה, אני כמעט בטוח, כמו אשתי העירומה. לורטה נתנה לו הוראות והצביעה אל מקום כלשהו מעבר לטווח ראייתי. בקיצור, הקוף העצום, אפילו אם לא הסכים איתה במאה אחוז, נראה מרוצה.
"קוף, קוף!" צעקו שני הבנים שלי בלי להבין שום דבר. "חייבים לקרוא לאמא שתראה אותו. קוף!"
נאלצתי להשתיק אותם. ניגשתי אליהם, הבטתי להם ישר בעיניים (באותה הרצינות שבה מישהו הביט בי פעם) וסידרתי להם את עניבות הפרפר. אחר כך סידרתי את שלי. הרגשתי שמחובתי לדבר אליהם בקול ברור.
"כבוד עצמי, ילדים שלי. כבוד עצמי לפני הכול." יכולתי להבחין כיצד אופף אותי חוסר אונים לא מוכר בזמן שאני אומר את המילים האלה. "כשאתן סימן, שלושתנו נרים את היד אל האופק ונדמיין, חזק חזק, שאנחנו מחזיקים כוס של דריי מרטיני והשמש והג'ונגל משתקפים בזכוכית. זה כל מה שנשאר לנו."
כעבור שעה, העלינו את הסירה לגדה; בפעם הראשונה היינו לבדנו בג'ונגל ובעולם כולו. תהיתי מתי אוכל להסביר את המצב לשני ילדי. ותהיתי גם אם לורטה מסתתרת באיזו מערה בת אלפי שנים, בחשכה, יושבת ברגליים פשוקות בכף-ידו של הקוף ומנסחת את החוקים לחייהם המשותפים. מתישהו הגיע הרגע להדליק מדורה, אבל אמרתי לקטנים שלי שינהגו כרצונם.
הם התירו את עניבות הפרפר בהקלה, אש ניצתה בעיניהם (לרגע הם הזכירו לי את השפלות שבחיות) ובלי עיכובים נוספים, הם גררו את עצמם אל מעבה הג'ונגל. כשהיו כבר רחוקים, הדלקתי מדורה מערימה של ענפים יבשים ששמרנו בסירה. בתוך דקות אחדות כבר בערו לפני להבות כחושות וירוקות ומצאתי את עצמי מתבונן באש בעצב שעד כה לא הכרתי. אפילו שקלתי לזנק לתוך הלהבות ולהתפוגג. עדיין התפעלתי מהן כששמעתי פתאום את הסבך רוחש.
"ילדים," מלמלתי. "די לשחק עם חיות טרף. בואו הנה."
השאגה נשמעה מרחוק; רכה, צלולה, עוברת כמו מגיפה בין הענפים והשבילים ואבני הצוקים הכחלחלות. שאגה כה עצומה ומוכרת בעת ובעונה אחת, עד שנבהלתי, תפסתי מקל מחודד ונעמדתי על המשמר. בקושי עמדתי על הרגליים. עד מהרה הבנתי שלא מדובר בקוף. ממש לא. זו היתה לורטה, ששאגה אל תוך הלילה הכחול ממקום לא ידוע.
והשאגה המבעיתה הלכה והתגברה.
כעבור כמה שעות, לפני שהבנים שלי חזרו אלי והלכנו לישון מחובקים, החלטתי מתוך טיפשות לחתום על אחד העצים. רועד, חרטתי עם הסכין שלי את שמי ואת שמה של אשתי. אחר כך כלאתי אותם בתוך לב, צמודים זה לזה, ומתחת, בכיפוף ראש, פשוט כדי שאיש לא יוכל לראות את הדמעות העולות בעיני, כתבתי את התאריך שהיה כבר ויהיה לעד כמו כל תאריך אחר.
