קראו ב:
"מה שיפה, נשמר" – המשפט הזה שאומרת אימה של המספרת בסיפורה של לורי מור – מעיד על עצמו. חד וקולע, הוא נשמר בראשו של הקורא באותו צליל של אמת שספרות טובה מעוררת בנו. ואכן, גם בסיפור עצמו, ה"יפה" נשמר בזיכרונות המספרת המספרת על "החדרים בבית שלנו שהיו כמו שירים. לכל אחד מהם מקצב משלו ובלגן שאם גרמת לעיניך לפזול נראה כמו תווים מוזיקליים" ועל אימה שנכנסה לחדרם בלילות מפוספסי אור ירח ושרה לה ולאחיה שירים של קול פורטר ופרנק סינטרה.
אבל לא רק מה שיפה נשמר בסיפור זה. או ליתר דיוק, כל מה שלא יפה גם נשמר. כבר כשהמשפט "מה שיפה, נשמר" נאמר לראשונה בסיפור, הוא מופיע באור אירוני. אם המספרת אומרת לה אותו לאחר וויכוח נוסף בסדרת מריבות קשות בין האב לאם שיובילו בסופן לניסיון התאבדותה של האם. מה שנשמר, אם כן, למרבה האירוניה אינו רק מה שיפה. מה שנשמר הוא מה שמכאיב, הוא מה שפוצע, הוא מה שמצלק, הוא הדבר שלא ברור כי ניתן להשתקם ממנו. האירוניה הטמונה במשפט "מה שיפה, נשמר" נרמזת לנו למעשה כבר בשם הסיפור הנקרא רק "מה שנשמר", שם שקוטע את המשפט של האם, קטיעה המצביעה מראש על הפכפכותו, אולי אף על שקריותו.
אך היופי שטמון בסיפורה של מור נובע מכך שאיננו נשארים בסיומו רק עם האירוניה והשקרים. כבר בתחילת הסיפור, כשהמספרת נזכרת בחדרי הבית שדומים לשירים, היא מתעכבת על הספרייה שבה שמורים אלבומי התמונות של האם. התמונות האלו יהפכו לאבני הבניין של הסיפור עצמו שינוע דרך תיאורן, דרך תיאור היופי של האם ושל רגעי התבגרותה וגם דרך תיאור הפער בין מה שצילומים אלו כביכול מראים לבין מה שהיה בפועל בחיים. כך לדוגמה כשהמספרת מתבוננת בצילומים מיום החתונה של הוריה שנדמים שם מאושרים, היא חושבת כי הצילומים האלו "הם שקרים מסוג כלשהו…אבל הם מגלים את האמת בצורה שרק שקרים יכולים לגלות אותה."
במילים אחרות, השקרים ב"מה שנשמר" אינם רק שקרים. בדרך עקיפה, הם מגלים לנו אמת, ממש כמו אמנות הכתיבה עצמה שהינה מעשה בדיה שבאמצעות המצאותיו מספר לנו אמת על החיים, על העולם ועל עצמנו. הצילומים בסיפור, שהינם שקרים המגלים אמת, הופכים למנוע של הסיפור שהינו בעצמו בדיה המספרת לנו אמת דרך מעשה בדייתה. זו הסיבה שהמספרת אומרת לנו כי מבחינתה לבהות בצילומים האלה הינו "להכיר את הרפי עין האלה, זה להכיר אותה, להיות היא, להפוך את אימא שלי לאישה עם הרפתקאות, לאישה בסיפור…"
מעשה הכתיבה עצמו, אם כן, מתגלה ב"מה שנשמר" כמה ששומר. שמירה הנעשית מתוך אהבה, מתוך דאגה, מתוך רצון להפוך את האם לאישה בסיפור. הכתיבה היא הפעולה ששומרת ומשמרת בעולם את מה שיפה ואת מה שלא יפה. או אולי אם יש עוד משהו ש"מה שנשמר" אומר לנו על הספרות הוא שהכתיבה עצמה היא שהופכת את כל מה שכואב, פוצע, אלים ומצלק למשהו שבכל זאת ראוי להישמר, למשהו שראוי להפוך דרך מעשה הכתיבה ליפה, להישמר כסיפור שמציע לנו בעצם יופיו, בעצם מלאכת בדייתו, בעצם התבוננותו, את האפשרות להכיל את החיים האלה. לספר אותם מחדש, למצוא בהם משמעות, להביא להם נחמה.
ומילה אחרונה על מה שנשמר, או בעצם על מה ששומר. אם הכתיבה היא הפעולה ששומרת את מה שראוי להישמר בעולם, על יופיו ועל כיעורו, ועל כאבו, עלינו לזכור גם שהתרגום הוא מה ששומר על הכתיבה, שנותן לה חיים חדשים בשפות אחרות, שמפיץ אותה לארצות אחרות וא.נשים אחרים ואחרות. וכך, זה רק בזכות התרגום הקולח של רינה ז'אן ברוך, שאנו יכולים מעתה לקרוא כאן בעברית את "מה שנשמר" ולקחת אותו איתנו הלאה עימנו בשיחה המתמשכת הזו בין הספרות לחיים.
תרגום: רינה ז׳אן ברוך
אמא שלי התחתנה עם גבר קר. זה לא שהוא לא ידע להצחיק אותה, הוא כן ידע; זה לא שהוא לא יכול היה להצחיק אותה, הוא כן יכול היה לעשות את זה: הוא עושה איזו שטות בסלון – שר שירי ילדים במבטא איטלקי, הצמיד זית לדש שלו בסיכת ביטחון, סיפר בדיחות על תרנגולות, פילים או דבילים. ובגלל שהוא הופיע עם להקת תיאטרון מוזיקלי מקומי בכל אביב וסתיו, הוא בדרך כלל קיבל את התפקידים המצחיקים, והוא לפעמים התאמן במטבח בזמן שהיא עשתה דברים, גורם לה לחייך בניגוד לרצונה, גורם לה לצחקק לתוך קערת הבלילה. אבא שלי לימד קלרינט ומתמטיקה בתיכון בעיר. נראה שהוא ידע איך לגרום לאנשים לחבב אותו, לעשות תעלולים משוגעים עם רהיטים או לבצע תרגילי מרחק וזמן. בדרך כלל הייתי שומעת על הדברים האלו משמועות. נראה היה שהאנשים בקרסדן חשבו שהוא מדהים. מיוחד, הם אמרו. מוכשר. אבל כשהוא עשה אהבה עם אמא שלי, עיניו היו עצומות כל הזמן, הוא הסב את ראשו ממנה, ואחר כך נתן בה מבט קשה וכועס, הסתובב לצד שלו של המיטה, פנה אל הקיר, ניער אותה ממנו, מתחלחל או נרתע אם היא נישקה את כתפו, ליטפה את זרועו, הניחה כף יד על גבו החשוף. היא סיפרה לי את זה לפני שמתה. היא פשוט בהתה בווילונות וסיפרה לי.
גרנו על אגם ושמענו את המים מתדפקים ולוחכים את עמודי המזח בלילה. הייתה לנו גם סירת משוטים קשורה וצפה בקצה המזח, שהייתה חובטת על העץ כשהמים נעשו סוערים. ״סירה של איש זקן, סירה של איש זקן,״ ג׳יימס היה שר לפעמים כדי להצחיק, במקום ״נהר של איש זקן,״ שאמא שלנו לימדה אותנו. ג׳יימס ואני חלקנו מיטה גדולה בחדר למעלה, בצד של האגם, בבקרים התעוררנו לעיתים תכופות כשאנחנו בוהים בעיניים אחד של השני, ובלילה בילינו שעות בהאזנה לעולם שמתחת למים באגם שהתעורר לחיים באורח קסם, כשאף אחד לא הסתכל, כשהיה חושך שחור לגמרי ודומם מלבד הנענוע השקט ביותר, והדגים הטובים, הביישניים, היו לובשים את מעיליהם הוורודים והכתומים ומחייכים והולכים לנשפים, עם כינורות ומניפות אוריינטליות.
ג׳יימס היה אחי החורג – חצי הודי, חצי פנסילבני וקתולי. ההורים שלו נפגשו בקולג׳. ב-1958 חזר אבא שלו לצמיתות לעיר קטנה בצפון כלכותה, ואמא שלו עברה התמוטטות עצבים, הגיעה לגור בקרסדן, אבל לאחר מכן חלתה ומתה. ג׳יימס עבר לחסות המדינה ובא לגור אתנו כשהוא היה בן חמש ואני הייתי בת ארבע; אף פעם לא דיברנו על עברו. היה לו שיער חלק שחור וחיוך רחב לבן. חשבתי שזה מצחיק ששפתיו היו חומות ושכל לילה הוא גירד את הלשון שלו עם מנקה לשון מעץ. ״תהיי נחמדה לג׳יימס,״ אמא שלי אמרה. ״הוא אחיך עכשיו.״ לפעמים הוא בכה, אבל לא לעיתים כל כך קרובות.
החדרים בבית שלנו היו כמו שירים. לכל אחד מהם היה מקצב משלו ובלגן, שאם גרמת לעיניך לפזול, נראה כמו תווים מוזיקליים, פרטיטורה – מקבצים של שמונה תווים, ערמות של שלישונים, והעגלגלות העצית של משקופי הדלתות כמו מפתח סול, כולם מתערבלים יחד כמו סוג של קונצ׳רטו. או לפעמים, כמו בחדר האמבטיה, ומוטיב החרציות והפלסטיק האדום שלו, כולם יצרו סוג של ג׳ינגל, משהו קטן, חביב, פונקציונלי. הספרייה בסלון הייתה זאת שנדמתה סימפונית במיוחד, הספרים כולם מיודדים זה עם זה, מקהלה ענקית שלהם מזמזמת יחד; הם עמדו צפופים מאחורי דלתות זכוכית עם ידיות מתכת רופפות. אמא שלי שמרה גם אלבומי תמונות, ספרי זיכרונות, ספרי מחזור, על המדף התחתון של ארון הספרים, יחד עם הספרים הגדולים והכבדים כמו ההיסטוריה של העולם של סמית׳ ואוצר סיפורי הילדים. באלבום אחד היו צילומי שחור-לבן שלה, מאז שהייתה קטנה. בימים אפורים, ריקים, הייתי מוציאה את האלבום ומסתכלת בו. עד שהייתי בת תשע, כבר הכרתי את כל התמונות בעל פה. הרגשתי שלבהות בהן, להכיר את הרפי העין האלה, זה להכיר אותה, להיות היא, להפוך את אמא שלי לאישה עם הרפתקאות, לאישה בסיפור, ספר, סרט. התצלומים נדמו לי עוצמתיים. לפעמים אני עדיין מסתכלת בהם, עם כוס קפה, כשהטלוויזיה דולקת.
תצלום שבו היא בת שש ויש לה פוני חיוור ומולבן מהשמש. היא בשמלת קיץ לבנה, עומדת ליד תלת-אופן גדול, עיניה מצומצמות והיא זועפת למצלמה. פרצוף כרוב. ככה אמא שלי קראה לזה: ״הו, כן, הנה אני, המוכּרת כפרצוף כרוב, משרבבת שפתיים בשביל לקבל גזוז.״
אמא שלי אהבה לשיר, אבל היא חיכתה עד שאבא שלי לא יהיה בסביבה בגלל שהוא היה מתקן את גובה הקול שלה ומיישר את היציבה שלה ומתעקש שהיא תשתמש בריאות שלה ובסרעפת שלה טוב יותר. ״אל תשירי כמו פרד נטול גוף. את צריכה להשתמש בכל בית החזה שלך.״ וכשהיא ישבה על ספסל הפסנתר, היא הייתה בוהה במבט פוקר ישר בדפי התווים, ומנגנת אוקטבות שוב ושוב באצבע אחת, כמו מהופנטת. ״לך לכסח את הדשא, אנריקו,״ היא הייתה אומרת לפעמים. זאת הייתה בדיחה, בגלל שהשם האמיתי של אבא שלי היה סאם, ובגלל שלא באמת הייתה לנו מדשאה, רק מדרון טרשי ומלא במחטי אורן, שהשתפל בחדות מהכביש עד לאגם. בצד השני של הבית זרם נחל זעיר ואיטי, שפכפך וזרם בזהירות מעל לאבנים, כמו משהו שמפחד לפגוע בעצמו.
בלילה כשהאורות כבויים, אחרי שהיא שמעה את התפילות שלנו, אמא שלי הייתה שרה לג׳יימס ולי ואנחנו חשבנו שהיא נפלאה. היא הייתה שרה ״Down by the Old Mill Stream״ או איזה להיט של קול פורטר שהיא זכרה מהקולג׳. היא אהבה את פרנק סינטרה. היא הייתה עומדת לצד המיטה שלנו, מזמזמת חיקויים לתוך אחד מעמודי המיטה כאילו היה מיקרופון. ולאחר מכן היינו מוחאים כפיים בחושך עד שכפות ידינו עקצצו. (בסוף של ״Pennies from Heaven״, היא הייתה מניחה פני אחד על כל אחד מעמודי המיטה כדי שנמצא אותם בבוקר.) ״תודה רבה, תודה רבה,״ היא הייתה לוחשת בצחוק נמוך ונפלא, מחייכת ומתכופפת מעלינו כדי לנשק ברטיבות את לחיינו, השיער שלה פזור, ארוך, שחור, ומטאטא את חזי וסנטרי, מריח סבוני ויבש. ואם הירח היה תלוי והאיר את האגם, ואור האגם האיר לתוך החדר דרך חרכי התריסים, הוא יצר פסים על שערה או פניה או שרוול הסוודר שלה באופן זמני. וכשהיא זזה – לנשק את ג׳יימס, להדק את השמיכות שלנו – הפסים זזו למעלה ולמטה על גופה. כשהיא עזבה היא תמיד השאירה את הדלת פתוחה מעט, המנורה במסדרון ממסגרת את הדלת בסדקים של אור שרק הצירים הפריעו להם. היא תמיד אמרה בלחישה, "לילה טוב, דרורים מתוקים שלי,״ הביטוי הזה נראה לי טיפשי או מפונק או משוגע, רק מאוחר יותר בחיי. לעיתים קרובות שכב ג׳יימס על גבו לידי, מזמזם עמוק אל תוך הלילה, בלתי נראה בחשכה, שר את המילים של ״Old Devil Moon״ כשהוא הצליח לזכור אותן, או לפעמים רק לוחש, ״היי, ליני, איך השיר הולך?״ הרגליים שלו מתנועעות מתחת לסדינים.
תצלום שבו היא בת שמונה והשיער שלה כהה יותר, גלי יותר, והעצמות של פני המבוגרת שלה שמתחילות לצמוח בפנים כבר נמצאות אצלה, עצמות לחיים מתעוררות מאחורי העור. היא מחייכת בחולצה עם פסים כשזרועה מסביב לדוד דון, אחיה הקטן עם הפנים הריקות, לפני הבית שהם גרו בו קצת מחוץ לסירקיוז, בית לבן עם מרפסת קדמית סגורה וארובת לבנים צבועה לבן, שני עצים גדולים משני הצדדים, הענפים שלהם תלויים, מעוקלים ומגנים מעל הגג, כמו שפמים גדולים. דוד דון מגיע לה עד הסנטר.
אבא שלי שיחק את אביה של לייזה דוליטל ב״גברתי הנאווה״ ואת האביר עם הכלב ב״קמלוט״. בימי ראשון אחרי הצהריים אמא שלי הייתה לוקחת אותנו לצפות בהם עושים חזרות באודיטוריום של תיכון קרסדן, אבל ב-1956, כך שהוא היה חדש וחזק ובצבע אדום-סגול כהה וקטיפתי ועדיין לא איבד את הברק שלו. אהבתי את המדרון הכהה שלו, והייתי מדלגת בים השורות של כיסאות מתקפלים כאילו היו המסדרונות הפרטיים שלי. הבמאי היה צועד הלוך ושוב לפני הבמה, כמה מטרים מעבר לתא התזמורת. בחזרות המוקדמות הם השתמשו רק בפסנתרנית, אישה נפוחה שקראו לה גברת בילס, שהלכה המון לשירותים. ״כל ההתרחשות היא ימינה ורחוק בהמשך הבמה, בהמשך הבמה,״ הבמאי תמיד צעק, מנופף בשתי זרועותיו כמו אתת. היה לו שיער סמיך, לבן, כרעמת סוס, שהוא סירק לאחור ובכל זאת קפץ לעיניו לפעמים. הוא נעל נעליים לבנות ובדרך כלל היה לבוש במשהו עשוי משי תכלכל בהיר. אבא שלי היה אומר דברים על הבמה בזמן הפסקות מסצנות, שלא יכולנו לשמוע אבל שהצחיקו את כולם – צחוק קבוצתי פטפטני ותיאטרלי, מלא בהו-הו ובאוי-לא ובקריאת בוז בקול מלא חיבה ורקיעת רגליים. לפעמים הבמאי היה מרכיב משקפי שמש ומניח אותם על קצה ראשו ואומר ״שיט, בואו נצא להפסקה.״ ואז האורות היו עולים והשחקנים היו עושים את דרכם לקפיטריה שהייתה במרחק של שני מסדרונות שיש, ובגלל שבית הספר היה ריק ומואר כמו אולם כדורת, יכולת לשמוע את הד צעדיהם ואת הפטפוט הקולני שלהם, האישה שמשחקת את לייזה דוליטל עדיין צווחת ״אוה,״ ומוסיפה ״התקשרת לבייביסיטר, רון?״ ופרופסור היגינס, לא אִתם אלא יושב על הקצה של הבמה, אוכל סנדוויץ׳ שהביא אתו, הרגליים שלו משתלשלות, הסניקרס טופחות זו בזו. בזמן ההפסקות האלו, ג׳יימס ואני היינו רצים ועולים לבמה לראות את אבא שלי, ואם זאת הייתה חזרה גנרלית, היינו מצחקקים על פניו הכתומות או על הפאה שלו או על הגבות המלאכותיות המקושתות גבוה למעלה על המצח שלו. אבל אז היינו נתקפים בביישנות כשהוא היה אומר, ״היי, ילדים,״ אבל מסתכל מעבר לנו, מעל לראשינו, ואז מסתובב והולך, עסוק, אל מאחורי הקלעים כדי לטפל במשהו. עומדים שם על הבמה היינו מסתובבים ומסתכלים על גבעת כיסאות האודיטוריום, מזהים את אמא שלי בשורה העשירית, איפה שהשארנו אותה לקרוא ספר, והיא הייתה מנופפת ואנחנו היינו מנפנפים ואז היינו מתחרים עד אליה, כמו מתחרים להגיע הביתה, ומטפסים ברעבתנות על ברכיה, כאילו מחפשים משהו. לפעמים שיחקנו עם סיכות הסבתא בשערה, שבהן היא השתמשה כדי לפתל אותו מאחור, עושים אנטנות, עושים קרניים, אמא שלי מרשה לנו הכול. ״אבא שלכם הוא איש מוכשר,״ אמא שלי אמרה, נשמעת כמו המורים שלי בבית הספר שאמרו לי דברים דומים – אמא שלי התאכזבה כשלא הצלחנו לזכות בתשומת לבו לזמן רב. ״לאנשים מוכשרים יש מוחות עסוקים מאוד. לפעמים זה נראה כאילו הם לא נחמדים.״ והייתי חושבת על זה הרבה זמן לאחר מכן, כוססת את ציפורניי, כותבת מכתבים.
תצלום שבו היא בת תשע ולבושה לשיעור בלט בבגד גוף שחור עם שרוולים ארוכים, בסלון מול האח. היא עומדת בתנוחת ערבסק, זרוע אחת מכופפת קלות מעל לראשה, זרוע אחת מושטת הצדה; בגלל שהיא מצולמת מלפנים, רואים רק רגל אחת, והיא נראית קצת קיטעת, קצה נעל הבלט שלה מציץ מעט מעל קו הכתף שלה, כל הגוף שלה נשען לעבר המצלמה ומבטה מופנה הצדה, היא נראית חצי נוגה, חצי היתולית. ״היא נראית כמו מאפיונרית,״ ג׳יימס אמר פעם, יושב לידי, מתייחס לאופן המתוח והרטוב שבו השיער שלה היה משוך לאחור בפקעת. ״אתה מאפיונר,״ אמרתי, מטפחת חלומות שאהפוך לבלרינה בעצמי, וחבטתי בו ברגל. הוא זז על הספה, קצת מתרחק ממני, ופשוט לעס את המסטיק שלו חזק יותר. כשרבנו, לפעמים אני הייתי אומרת שאני מצטערת, ולפעמים הוא היה אומר. גם הוא אהב להסתכל בתמונות.
״גברים קרים הורסים נשים,״ אמא שלי כתבה לי שנים אחר כך. ״הם מחזרים אחריהן בנעימות שהם שולפים החוצה כמו בהצגה, משהו שמסופח לנפש שלהם, כמו חממה מלאכותית, מוליכים אותך שולל פנימה, ואת חושבת שאת רואה חיים וחיוניות ושמש וירקוּת, ואז כשאת אוהבת אותם, הם מובילים אותך אל תוך הנפש האמיתית שלהם, אולם נשפים ריק ופרוץ רוחות, קודר וחשוך, מקושת בקשיחות ונעול, וההדים שלו לועגים לך – את שומעת את כל מה שהקרבת, כל מה שנתת, נוחת בחבטה קולנית ארצה. הם נועלים בפנייך את החממה ואת קטנה כמו דמות בשרטוט של אדריכל, כתם נטול פנים, גפיים מקלוניות מטושטשות, שננטשה במדבר אבן רחב ידיים.״
**
״אמא יקרה,״ כתבתי חזרה. ״אני מגיעה הביתה ב-23 לחודש, אז אני אמורה להיות שם לדרשת אור הנר ביום ראשון. מקווה שהכול יסתדר. הבחינות אכזריות. להתראות בקרוב.״
תמונה של אמא שלי כשהיא בת ארבע-עשרה והעצמות הבוגרות מופיעות סוף סוף – קווים נוקשים ומחוברים כמו יצוקים בבטון, מבהילים כמו עיקולים של כביש בהרים, מהעין ועד הלסת, העור שלה נטול קמטים, ולמרות שהיא לא מחייכת, אין עצב בפנים שלה, רק חקרנות, בהייה רחבה של סקרנות, מבט של המתנה, של מוכנות.
אמא שלי הייתה האמא היחידה שהכרתי שהיה לה שיער ארוך. לפעמים היא הייתה קולעת אותו לצמה אחת שנתלתה כמו זנב כהה, משויש בפסים חומים-זהובים צרובים מהשמש, לאורך גבה; בפעמים אחרות היא קלעה אותו לשתי צמות בצדי ראשה, והן היו מתנדנדות קדימה ואחורה כשהיא התכופפה. ״את נראית כמו אישה אינדיאנית עם נוצות על הראש,״ ג׳יימס היה אומר לה. הוא בדיוק נעשה מודע להבדל בין הודים מהודו לבין האינדיאנים שראינו בטלוויזיה.[1] ״האו,״ אמא התלוצצה והרימה יד אחת. וג׳יימס, שלא הבין את הבדיחה, משך בחוסר סבלנות בצמותיה ואמר ״לא, את לא כמו כלב, את כמו אינדיאנית.״
היא בת חמש-עשרה והיא סלסלה את שערה לקרזול פרוע שרקד, כהה ותזזיתי, יוצא מגבולותיהם של הברטים שהיא חבשה בניסיון למתן אותו. היא יושבת על ספסל בפארק כלשהו, אוכלת גלידה, מכנסי ג׳ינס כחולים מגולגלים מעלה עד אמצע השוק, רגליים מפוסקות רחב והאצבעות של כפות רגליה פונות פנימה, קרסוליים פונים החוצה, והיא רכונה קדימה מעט מחזיקה את הגביע שלה, עושה פרצוף משוגע שכולל הוצאת לשון ועיניים פוזלות.
היו לילות שבהם ההורים שלי רבו, העירו אותנו עם המריבות שלהם, וג׳יימס היה שם את הכרית שלו על פניו ואני הייתי שוכבת בעיניים פקוחות לרווחה, מבועתת ומשותקת מהצעקות של אבא שלי, הדלתות נטרקות, משהו מתכתי תמיד נוקש איפה-שהוא על הרצפה, המכות על הקירות, ואמא שלי, ״אוי אלוהים, אוי אלוהים, פשוט תעזוב, למה אתה לא עוזב.״
אחר צהריים אחד, יום אחרי אחת המריבות הליליות האלו, הבאתי את החברה שלי, רייצ׳ל, הביתה אתי. נכנסנו דרך דלת המטבח והזכרתי לה לנגב את רגליה. במורד המסדרון שהוביל לחדר האמבטיה פתאום ראיתי את אמא שלי, יושבת על האסלה עם הדלת פתוחה לרווחה, הרגליים והירכיים שלה חשופות ולבנות, התחתונים שלה מגולגלים על קרסוליה, והשיער הארוך שלה פזור, רעמה של אדוות לא מסורקות צפה, תלויה למטה עד מותניה. היא לא זזה כשנכנסנו. היא פשוט ישבה שם בחולצה שחורה ישנה כמו איזה פסל מגונה, הראש שלה מוטה, קפוא על ידיה, המרפקים שלה מונחים על ברכיה.
״זאת אמא שלך?״ לחשה רייצ׳ל.
ואני אמרתי שאולי כן ואולי לא.
אמא שלי לא ראתה אותנו, היא רק המשיכה לבהות כמו שיכור במשהו שהיה על הרצפה מולה.
״בואי,״ אמרתי והובלתי את רייצ׳ל למעלה אל החדר שלי, איפה שג׳יימס קרא על המיטה אנציקלופדיה על ציפורים: פזאי הבקר, זרזיריים, קוקייתיים. ״תראו את זה,״ הוא אמר, ״סולה כחולת רגל,״ והסתכלנו וראינו שזאת סתם ציפור מטופשת עם פנים שחורות. ואז שלושתנו שיחקנו ב״קריירה״ ורייצ׳ל קנתה חווה והמון אושר, אבל אני הייתי האדם הראשון על הירח ואספתי מלא כוכבים, וניצחתי בכול.
תמונה שלה מסיום התיכון. בספר המחזור שלה היה כתוב שהציונים שלה היו השניים במחזור ו״הכי טובה בכול״. החברים שלה כתבו דברים כמו ״אנה היפה, נתגעגע אלייך מאוד בשיקגו, בואי לבקר״; ״יש משהו טוב בדרך לעיר מלאת הרוחות. בהצלחה״; ״תישארי מתוקה כמו שאת. תזכרי את ריקוד כחול הזקן. היה לנו כיף. בהצלחה באוני׳ שיק׳. באהבה, ברברה.״
בלילה ההוא, או שזה היה בלילה אחר, אמא שלי נכנסה לחדר שלנו הרבה אחרי שכבר נכנסנו למיטות. היא הניחה את חוברות בית הספר שלנו על הרצפה, ליד המיטות שלנו, ואז עמדה לזמן מה בפתח הדלת, נראית כמו רוח רפאים, שקטה, בכותונת לילה ארוכה, לבנה ונטולת שרוולים, זרוע חשופה אחת שלה מיטלטלת בחופשיות לצד גופה, השנייה כפופה כלפי מעלה, היד חופנת את העורף, שקועה במחשבה, הראש שלה מוטה לעבר הזרוע המיטלטלת, השיער הכהה הפזור שלה מכסה זרוע אחת כמו ברדס של גלימה. והייתה ציפור בחוץ על האגם, מצפצפת, קוראת, וזה היה הצליל היחיד, וג׳יימס מלמל בטשטוש, ״זה צוללן, צוללן אדום-גרון.״ ואמא שלי הסתובבה ונעלמה עד הבוקר.
״גם אבא שלך כתב מוזיקה, את יודעת, אבל הוא מעולם לא חלק אותה אתנו,״ אמא שלי אמרה, מעט חסרת נשימה, כשיישרתי את השמיכות שלה. ״מוזיקה לא באמת ריגשה אותו. כמו אל שמתעצבן מההתעסקויות הקטנות שלו. למרות הכישרון שלו, או אולי בגללו, הוא שמע רק את המנגנון, את הנקישות והיריקות. הוא לא הרגיש כלום. שום חמלה.״ היא השתעלה. ״היית חושבת שליצור משהו יהיה בהכרח מעשה של אהבה או חמלה.״
״אמא,״ אמרתי, זוכרת את ההוראות של האחות. ״אולי כדאי שתיקחי את הכדור שלך עכשיו.״
היא משאירה מאחור את כל חבריה, כולל את ברברה. יש תמונה של זה, עם שרשראות דגלים ועוגה ובקבוקי יין. בקולג׳ היא מתאהבת בסטודנט בשנה השנייה שלו שקוראים לו ג׳ייקובס פיש ועובדת על תואר באמנויות יפות. אחרי ארבע שנים היא עוזבת אותו, חוזרת הביתה בלי להסביר, מציירת ומעצבת תפאורות לקבוצת התיאטרון המקומית בסרקיוז. ״קיסמט״, דרום פסיפיק. תראו את הנוף. היא גם שרה במקהלה; הנה היא, שם.
אני זוכרת שפעם אחת שמעתי במקרה חלק קטן מריב של ההורים שלי. או בעצם, אמא שלי בכתה והיה לה קשה להסביר לאבא שלי למה היא בוכה, בגלל שהוא נראה כעוס ומרוחק, כך היא אמרה, ומיד אחר כך הוא צעק עליה שהיא צריכה להפסיק עם הבכי הארור שלה ואולי לעשות קצת ספורט לשם שינוי. ואז אמא שלי בכתה אפילו חזק יותר ואבא שלי יצא מהבית בסערה. אבל למחרת, ומספר פעמים בשבוע למשך כמה שנים לאחר מכן, אמא שלי רצה סביב האגם בבגדי ספורט ונעלי התעמלות ישנות שלא היה לה אכפת שיתרטבו. פעם בכמה זמן יצאתי אִתה, רצה לצדה, רואה את השדיים שלה צפים מעלה ומטה מתחת לסווטשרט שלה, מחקה את האופן שבו נשמה, פנימה והחוצה, בנחירות קצרות. פעמיים ראינו ציפורים מתות נסחפות לגדה ועצרנו להתבונן בגופות המלוכלכות שלהן, העיניים שלהן כבר רוחשות חרקים שחורים קטנים. ״מה שיפה, נשמר,״ אמא שלי אמרה. ״סבתא שלי הייתה אומרת לי את זה.״
על היומן של אמא שלי היה מודבק מכשיר קטן לצפייה בתמונות, בגודל אגודל ובצבע לוונדר. כשמסתכלים דרך העינית ומחזיקים אותו מול האור, הוא מגדיל את התמונה הקטנה שלה ושל ג׳ייקוב פיש מערב השנה החדשה במלון גדול על הרי הקטסקיל. על המכשיר מודפס באותיות זהובות, ״אגם קיאמשה, ניו יורק,״ ומחוברת אליו שרשרת זהב קטנה, כך שניתן לתלות אותו או לסובב אותה סביב האצבע שלך. בתוכו, כשמציצים פנימה, אמא שלי עומדת ליד ג׳ייקוב פיש, שניהם לבושים כמו מלכי הנשף, אמא שלי בשמלת ערב סטרפלס בצבע משמש, השיער שלה ערום על קצה ראשה, מהודק בסיכות וורד חיוור אחד, וג׳ייקוב פיש, נמוך ובשיער מבולגן, בערך בגובה שלה, בעניבת פרפר בצבע כחול כהה, פניו נעימות וטובות לב, והן שימחו, אני יכולה לראות, את אמא שלי, גרמו לה לחייך, לנצח מחזיקה בזרועו בתוך קפסולת הלוונדר הקטנה.
שבתות היו נטולות אם – היא נסעה לקרסדן לקניות – ואבא שלי לפעמים הכין חביתיות ושיחק אתנו בקלפים: ״רביעיות״ ו״מלחמה״. לפעמים הוא היה עושה קסמים: היינו בוחרים קלף בלי שהוא ידע מהו ואז היינו מחזירים אותו חזרה לחפיסה, שהוא היה מערבב, חוצה, עושה ממנה ערמות, שורות וטורים, ולבסוף הוא היה מוצא את הקלף שלנו. כל להטוטי הקלפים שלו היו וריאציות של הקסם הזה. לפעמים היה נדמה כאילו אנחנו מצאנו את הקלף בעצמנו, כמו כשהחזקנו את החפיסה והוא הכה אותה במכת קרטה, ובאורח פלא, הקלף היחיד שנותר בידינו היה זה שבחרנו. ״הו, איך עשית את זה?״ ג׳יימס ביקש לדעת והוא היה חוטף את הקלפים ומנסה להבין בזמן שאבא שלי חייך חיוך מוגזם, חידתי, מושך בכתפיו, משלב את זרועותיו. ״אני לעולם לא אגלה, נכון ליני?״ אבא שלי קרץ אליי.
אף פעם לא רציתי לדעת. הספיק לי לשבת בסלון בפיג׳מה שלי ולהריח חביתיות ולהיות בטוחה בזה שאבא שלי מיוחד. ידעתי שלגלות או לחשוף את הגלגלים והגלגלות מאחורי הקסמים, ישחיר את ימי שבת ויפוגג את אבא שלי. אם הכישרונות שלו, הקסם שלו, אחיזות העיניים שלו, לא יהיו יחידים ומיוחדים, בלתי ניתנים לידיעה, אם הם לא היו מוגנים ושמורים, מה הוא יכול בכלל להיות? עבורנו, כלפינו? מה הוא יכול היה לעשות?
תמונה של אמא וג׳ייקוב פיש על החוף. בגד הים השלם של אמא שלי שחור כמו השיער שלה והמים אפורים והחול לבן. יש דליים, את חפירה קטן, ושמיכה. ג׳ייקוב פיש מחזיק חופן של חול מעל ראשה של אמא. היא צוחקת בעיניים עצומות, פורשת לרגע מן החוץ, זאת לפעמים הדרך היחידה שבה מישהו יכול לצחוק.
בסתיו שבו הייתי בת עשר, אבא שלי שיחק את בילי ביגלואו במחזה ״הקרוסלה״ בתיאטרון קרסדן. באמצע המחזה בילי ביגלואו שר שיר על הדברים שהוא מתכנן לעשות עם הילד שלו שעמד להגיע, מסלסל בקולו מנגינת הבטחות של אהבה הורית. אמא שלי הביאה אותנו לחזרות של יום ראשון אחרי הצהריים (ההצגה האמיתית עלתה מאוחר מדי בשבילנו, היא אמרה) וישבה נוקשה וכחושה לאורך השיר, בוהה באבא שלי במבט צר כשהוא צעד לאורך השיר, עוקב אחר הציוויים של הבמאי עם השיער הלבן כשלג לגבי המיקום של רגליו (״לעזאזל, סאם… אתה שר כמו אל, אבל אתה פשוט לא יודע לרקוד). בצד השני של הבמה צבעו שני עובדי במה קרוסלה באדום ובירוק. ״צבעים גרועים,״ אמא שלי אמרה, מנידה את ראשה בביקורתיות. אישה בלונדינית שישבה כמה מושבים מאתנו קפצה, ״בשבוע שעבר מישהו גנב את הצבע הטוב. התקציב שלנו מצומצם.״
״מה שיפה נשמר,״ אמא שלי מלמלה, והאישה הבלונדינית הסתכלה עליה מוזר ואמרה ״כן, כנראה,״ ואחרי כמה דקות קמה ועזבה. שנים לאחר מכן אמא שלי הייתה אומרת לי: ״השיר הזה שאבא שלך שר ב'קרוסלה'. אילו שקרים יפים. הוא אף פעם לא בילה זמן אתכם, הילדים, אף פעם לא שר לכם או לקח אתכם למקומות.״
וכשהיא אמרה את זה, זה נעשה אמיתי. אבל רק אז, כשהיא אמרה את זה. עד אז נראה היה שאבא הוא פשוט אבא, איכשהו הוא היה רק מה שהוא היה אמור להיות.
תמונה של ג׳ייקוב פיש עומד ליד נהר עם מזוודה ביד אחת וכובע ביד השנייה. זה היה נהר הסיטי, מול תחנת הרכבת, אמא שלי אמרה. המזוודה הייתה שלה. גם הכובע. הוא ניסה להיראות מכובד, כמו איש העולם הגדול וביקש ממנה אביזרים.
היא בוכה, מכופפת מעל שולחן האיפור שלה, וחולמת שמישהו מגיע מאחוריה ומתכופף לחבק אותה, לגנוח ולבכות לתוך צווארה יחד אִתה, לסובב אותה ולהרים את פניה, לנשק את עיניה, פה על מים, על לחי, על שיער. אבל אין אף אחד שיעשה את זה, רק אבא שלי, יושב רחוק בצד השני של החדר, בכורסה מרופדת בצבע לבן וורוד (הכורסה עברה אחר כך לחדר שלי בקולג׳, הייתי יושבת בה, בוהה מתוכה), כעס קפוא מאחורי פניו, נעול כמו חנות אחרי שעות העבודה, פנים שרוכות בחוזקה כמו נעל. הזרועות שלו מוצלבות מאחורי ראשו כמו אדם בחופשה, אבל הוא לא נינוח. תווי הפנים שלו מסדרים את עצמם בקווים ישרים, חדים.
״האטימות שלך,״ אמא שלי בוכה ברכות, ״היא אולי לא בשליטתך. זה מה שהעולם עשה לך. אבל הקור שלך. זה מה שאתה עושה לעולם.״
הוא מרים קופסת גלולות מפורצלן שנמצאת על השולחן, משליך ומרסק אותה על הקיר. ״זה מה שיש לי לומר לך,״ הוא אומר. ״אני לא אשתתף בריקודים הקטנים שלך.״ והוא יוצא החוצה, טורק את הדלת.
אני שמעתי רק חלקים מכל זה. היא סיפרה לי את השאר שנים אחר כך, כשהיא עמדה למות, ואני ביליתי שעות, מברישה ומברישה את שערה. היא אהבה כשעשיתי את זה, תמיד מצליחה להעלות חיוך ושוקעת לאחור לכרית שלה. ״הרגליים שלי, ליני. את יכולה לעשות את הרגליים שלי היום, אהובה?״ היא הייתה שואלת. והייתי לוקחת את סכין הגילוח החשמלית מהשידה ליד המיטה, ומחליקה את התער במעלה ובמורד שוקיה. היא אהבה שהרגליים שלה חלקות ובלי שיער, ואני חושבת שהיא אהבה את החיכוך המתכתי והזמזום של המכשיר. גם זה גרם לה לחייך.
תמונה של ההורים שלי על אופניים לפני שהם התחתנו. הם בתחנת דלק שבה עצרו כדי למלא את הגלגלים שלהם באוויר. אמא מחייכת. אבא עושה פרצוף מצחיק, שתי הידיים על הכידון. שניהם לובשים מכנסיים קצרים. בשלט של תחנת הדלק, ״אסו״, שמאחוריהם, חסרה הסמ"ך. ביידיש, אסו זה לאכול, אמא שלי סיפרה לי פעם.
״הם רוצים לקחת דברים ולהרוס אותם,״ אמא שלי נאנחה באותו חודש שבו היא מתה, כשדיברנו על בית האגם שלנו, שנמכר לבית לוויות ואז נקנה על ידי הממשלה, שהרסה אותו למטרות צבאיות מעורפלות שאף אחד לא טרח להסביר.
״הם רוצים את השיער שלי,״ היא אמרה ביום אחר, קורצת לי חלושות, כשהאחות נכנסה עם מספריים והציעה תספורת. אמא שלי הנידה בראשה, אבל האחות התעקשה.
״אני לא חושבת שהיא רוצה תספורת,״ אמרתי, והאחות הביטה בי באטימות וצעדה ברכות החוצה על סוליות הגומי שלא עשו שום רעש, הנעליים שתמיד נועלים אלו שמקיפים את האנשים שעומדים למות.
אמא שלי נכנסת לחדר שלנו בלילה. לפעמים אני חושבת שהילדות שלי היא פשוט סדרה של תמונות שלה מסתחררת דרך פתח הדלת, בלבן, שוב ושוב, פעם אחר פעם, באה לשמוע אותנו מתפללים, לשיר לנו שירים, ללחוש שהיא אוהבת אותנו, לנשק אותי נשיקות רטובות על הפה, שערה תלוי מעלינו, יוצר אוהל שבו רק הפנים שלנו, שלה ושלי, חיים ונושמים לנצח. היא הייתה מחככת את האף שלי, וגם של ג׳יימס, ולוחשת ״להתראות מחר,״ ובפתח הדלת, ״לילה טוב, דרורים קטנים שלי.״
היא חולמת שהוא מנסה להרוג אותה. שיש לו רובה ושהוא קורא לה לבוא מחדר האמבטיה. בחדר האמבטיה יש לה סכינים וגרזינים. היא מתעוררת בבת אחת והוא מסתכל עליה, בקרירות, אדיש. ״הפנים שלך,״ היא אומרת. ״אלוהים. אלו פנים של רוצח.״
״על מה לעזאזל את מדברת?״ הוא אומר.
בשנה אחרי שעלה המחזמר ״קרוסלה״, העלו את ״איש המוזיקה״, והאישה ששיחקה את מריאן הספרנית נהגה להתקשר אלינו הביתה באופן די קבוע, מגרגרת כמו שנשים מבוגרות מגרגרות לתינוקות. היא שאלה אם אבא׳לה שלי בבית.
״אבא שלי לא בבית,״ אמרתי כמעט תמיד, גם כשידעתי שהוא למעלה מכין מערכי שיעור. אני חושבת שמכל הדברים שעשיתי כילדה, זה היה האמיץ ביותר.
היא הייתה מבקשת ממני להגיד לו שמרסיה התקשרה. לפעמים אמרתי לו. הייתי דופקת על דלת חדר העבודה שלו, נכנסת, ואומרת: ״מרסיה התקשרה. היא רצתה שתדע.״
והוא היה מסתובב ומביט בי במבט ריק, כאילו הוא לא היה לגמרי בטוח על מי דיברתי, ואז היה אומר ״אה, בסדר. בקשר לחזרה. תודה.״ והוא היה מסובב את גבו אליי וממשיך לעבוד ליד שולחן העבודה שלו, ואני הייתי פשוט עומדת שם בפתח הדלת, בוהה בגב הסוודר שלו. נדמה לי שהוא תמיד לבש את אותו סוודר נורווגי כשהוא בדק עבודות ודברים אחרים: ירוק עם שרשרת של איילים רבועים וזהובים מסביב לחלק העליון, על גבו וכתפיו.
״את צריכה עוד משהו?״ הוא היה מסתובב שוב במושבו ומוריד את משקפיו.
ואני תמיד אמרתי ״לא. כלומר, כן.״
״מה?״
״שכחתי,״ הייתי אומרת, ומסתובבת ובורחת.
בתמונות החתונה הם לובשים לבן אל מול הכהות העכורה של העצים. הם רזים ואלגנטיים. הם מחייכים חיוכים שלווים. החיוך של אביה של הכלה הוא קו קצר וישר. אני לא יודעת מי צילם את התמונות האלו. אני מניחה שהם שקרים מסוג כלשהו, מגלים דרך מה שהם משמיטים, באופן עקיף, דרך רמזים כמו נעליים ועננים. אבל הם מגלים את אמת, בצורה שרק שקרים יכולים לגלות אותה. באופן שרק שקרים יכולים לספר.
בוקר נוסף, שמעתי את ההורים שלי ערים מוקדם בחדר האמבטיה, אבא שלי מתגלח, מתכונן לצאת לבית הספר.
״תראי,״ הוא נאנח בלחישה רמה. ״אני באמת לא יכול לומר שלעולם לא אעזוב אותך ואת הילדים או שלעולם לא אשכב עם אישה אחרת…״
״למה לא?״ שאלה אמא שלי. ״למה אתה לא יכול לומר את זה?״ אפילו הכעס שלה היה עדין, גלוי.
״בגלל שאני לא מרגיש ככה.״
״אבל… אתה לא יכול פשוט לומר את זה בכל זאת?״
בשלב הזה אני אוהבת לדמיין שההורים שלי נפגשו במבטיהם במראה שעל ארון התרופות, מחייכים לפתע. אבל מאוחר יותר, במיטת בית החולים, כשהיא אוחזת בידי ונוגעת באיטיות באצבע המורה שלה בכל אחת מציפורניי, אמא שלי אמרה לי, ״אבא שלך. הוא השתתף בריקוד. והוא פשוט לא יכול היה לרקוד.״ מוקדם יותר באותה שנה היא כתבה לי: ״זה מה שלא בסדר באנשים קרים. לא שיש להם קרח בנשמה – לכולנו יש קצת קרח בנשמה – אלא שהם מתעקשים שכל מילה או מעשה שלהם ישקפו את הקרח הזה. הם אף פעם לא לומדים את היופי או הערך במחווה. את הצורך הרגשי. הם תמיד יעדיפו כנות על אדיבות, אמת על אמנות. אהבה היא אמנות, לא אמת. זה כמו לצייר נוף.״
אלו הדברים שאנו מקבלים מאמהותינו. ברגע שהן מתות, כמובן, את מקבלת את שרשרת הפנינים, את שמיכת הטלאים, כמה ממתנות החתונה המקוריות – מגש עם ההזמנה מוטבעת עליו בלכה, טוסטר ישן וחלוד – אבל את המגע ואת המילים והאנחות בלילה שבו היא מתה, אלו הדברים שאת אוחזת בהם, שומרת עליהם, נושאת אותם אתך במעטפות קטנות ובלתי נראות, פותחת אותן במהירות, כמו סוחר בקרנבל, נותנת לעולם להציץ. הן לא ישקטו. לא משנה כמה תנסי. לא משנה כמה תלקקי אותן. הן לא יישארו דבוקות.
״אמא יקרה, העומס בקורסים הפך את החיים לתזזיתיים, אבל אני חושבת שאני מתרגלת לזה. חופשת האביב היא ב-19. שיואו. יש לי כל כך הרבה להספיק לפני שאני אוכל לעזוב. נתראה אז.״
כשהייתי בת שלוש-עשרה, אמא שלי השאירה סיר אורז על הכיריים הדולקות וניסתה בערך להטביע את עצמה באגם. בשעה שבע, אבא שלי לא חזר הביתה וג׳יימס איחר מחוג השחמט, יצאתי החוצה מהדלת האחורית וקראתי לה. זה היה בחודש מרץ והאגם עדיין לא הפשיר לגמרי – לוח מתכתי ירוק עם מרכז לבנבן רחוק, כמו פצע מפלצתי. ירדתי לרציף; לפעמים היא ירדה לשם, ״לנשום אוויר״ לפני שהיא מכינה ארוחת ערב. מצאתי אותה על שפת האגם – לא היה שם חוף באמת, רק רצועה אבנית לאורך קו המים שאפשר היה לרוץ עליה או להקפיץ אבנים. היא שכבה על גבה, החולצה שלה ספוגה ושקופה, השיער השחור שלה דבוק כחוטים לאורך פניה, המים מלחכים אותה כמו חתול אדיש. היא אחזה בחופנים של חצץ ומרחה אותם על לחייה, על קדמת גופה, הרגליים שלה לא זזות אבל פיה נפתח ונסגר ללא קול, מעוות ומתוח, הראשונה מבין שתי הבעות הפנים האלו שלה שאראה. לא יכולתי לזוז. אפילו שנים אחר כך עוד ראיתי את הפנים האלו – בפניי שלי, בתמונות, במראות, הייסורים האלו המפוסלים בחומרה נעו מאחוריי, לצדי, ליד העצמות הפחות דרמטיות שלי והפה העבה, הרבוע, נאבקים להגיח. בכיתי. לא ידעתי מה לעשות. רצתי בחזרה הביתה, פרצתי לתוך המטבח, וראיתי את אבא שלי, שבדיוק הגיע הביתה, מגרד בכעס אורז שחור ומעלה עשן מתחתית הסיר. ״אמא, זאת אמא,״ התנשפתי, והצבעתי לעבר האגם. והוא צעק ״מה?״ ומיהר החוצה ולמטה בשביל.
בשעה שמונה הגיע אמבולנס ולקח אותה משם. היא חזרה רק למחרת בבוקר, נראית חיוורת מעט ועם עיני דביבון מושחרות, גוררת את רגליה למעלה על זרועו של אבא שלי. היא הביטה בי, כאילו היא מבקשת סליחה.
אבא שלי העביר את יום המחרת על המזח, שר אל האגם משהו באיטלקית, אריה של פוצ׳יני או משהו. בעצם, הוא עשה את זה בערך פעמיים בשנה בשנים שבהן גדלתי, זאת הייתה דרך לשחרר דברים שהיו בתוכו, אמא שלי אמרה, בדרך שלא תפריע לשכנים, כך הוא קיווה (הם היו במרחק של 400 מטרים מכל צד שלנו). לפעמים בהיתי דרך חלון הדלת האחורית והייתי מצליחה להבחין בקווי המתאר שלו, לפעמים הוא ישב, אבל לעיתים קרובות יותר היה הולך הלוך ושוב על הקרשים המוצלבים של המזח, הקול שלו צף ועולה לכיוון הבית. אבל זה לא היה קול בית הספר שלו או קול התיאטרון שלו – זה היה קול אחר, ויברטו דואב, הולם, כמו יצור שחי בתוכו ושהוא לא הבין, שהביך אותו, שהוא לא ידע מה לעשות בו. לפעמים הייתי יוצאת מהבית ויוצאת להליכה לצד השני, מעבר לכביש ודרך היער, לאורך פסי הרכבת הישנים. היה שם בניין חסום בקרשים, איזה מפעל קטן, וכביש ישן ובלתי שמיש, מוקף עמודי גז ישנים, ששלפו מהם את המציתים שלהם, חלולים כמו עיניים של גולגולת, ולפעמים ג׳יימס ואני היינו הולכים לשם לחפש פירות יער ולהמציא סיפורים ולעשות התערבויות. מתערב שלא תוכלי לרוץ עד לדלת ובחזרה. מתערבת שלא תוכל לקרוע את השלט ״רכוש פרטי״. מתערב שלא תטפסי על החלון. לגעת בגדר החשמלית. עד היום אני לא יודעת מה היה פעם במקום הזה, או מה היה ייעודו המקורי. הכול ממוסמר ומוגף ומכוסה בשלטים ״אין מעבר״. לפעמים נשבענו ששמענו קולות מבפנים – ג׳יימס היה קורא לזה נהמה, אבל אני תמיד חשבתי שזה נשמע דומה לאבא שלי על המזח, חסום ובודד, שר בשפה זרה ומוזרה, צורך שהיה צריך להתפוצץ איכשהו, צורך לפלוט אריה לעבר האגם. בסוף הגיעו כמה אנשים מהעיר ופוצצו אותו. רשתו אותו בדינמיט ופוצצו את הפינות שלו, את הגג השטוח, את אדני החלונות השבורים שלו, הפנים השחור שלו חשוף ומעלה עשן באור היום, שכנים במרחק של הרבה יותר מ-400 מטר שומעים את הפיצוץ בארוחת הבוקר, ילדים מדברים עליו בבית הספר, וחתיכות של מסמרים וגבס שמצאנו אחר כך ננעצו כמו רסיסי פגזים בעמודי פנסי הגז, כמו מלחמה, כאילו שהייתה שם מלחמה.
עוד תמונה של אמא שלי בשמלת החתונה שלה, עומדת ליד אמא שלה, שהחיוך שלה וגם הכובע שלה גדולים מדי לפניה; היא נראית מעורפלת, כאילו אין לה עיניים, אין לה אף. והבת שלה לא מביטה למצלמה, אלא הצדה למקום כלשהו.
הייתי בת חמש-עשרה כשאבא שלי עזב אותנו ואמא עברה כריתת שד. שני הדברים התרחשו בפתאומיות, בשקט, ללא הכרזה מראש. כאילו רוח מוזרה נשבה פנימה וסחפה לתוכה דברים, ואז נשבה שוב החוצה מהר; היא פשוט השאירה מה שהיא השאירה.
כשההורים שלך נפרדים, גם את מתפצלת לשתיים. את בוקעת ומבעבעת ונשברת לשתיים, חיה שני חיים, חצי ממך בוכה כל בוקר על המזח בזריחה, שיער שחור דוהה לאפור אפלולי, חלק ממך נוסע לאיזו עיר אחרת שבה את מלמדת בבית ספר ומספרת בדיחות במבטא איטלקי בבר וגורמת לאנשים לצחוק.
וכשאמא שלך מתחילה לאבד את דעתה, כך גם את. את מתחילה לפחד מאנשים ברחוב. את שוב רואה צורות – אנשים זקנים ועכבישים – בטפט, כמו כשהיית קטנה והיית חולה. השתקפות הירח על האגם מתחילה להיראות לך כמו דג מת שצף, בטנו הזהובה כלפי מעלה. תשאלי כל אחד. תשאלי כל אחד שאמא שלו מאבדת את דעתה.
כשהייתי בת שש-עשרה, חזרתי מבית הספר ומצאתי את אמא שלי שיכורה בחלוק הרחצה שלה, שוכבת פרקדן על שולחן הקפה בסלון, פרושה על המגזינים. היא איבדה שליטה, צוחקת, דמעות-יין היסטריות זולגות מהחרכים התפוחים של עיניה.
״אמא, עלי למעלה. תני לי להכניס אותך למיטה,״ אמרתי, מניחה את הספרים שלי ועוזרת לה לעלות במדרגות. היא נשענה עליי, עדיין צוחקת ללא שליטה. ״אלוהים,״ היא אמרה. ״הם חתכו לי את השדיים, היית מאמינה? חתכו אותם ישר" – והיא עשתה תנועה מהירה עם ידה באוויר.
הכנסתי אותה למיטה ונישקתי את פניה והיא בכתה לתוך צווארון החולצה שלי. ״קר לי. אני צמאה. אל תעזבי אותי, מותק. את חמה. אם תלכי, אני אצטרך ללבוש סוודר.״
״תשני קצת,״ אמרתי ברכות, מושכת מעלה את שמיכת הטלאים הכחולה, מורידה את התריסים, עומדת בפתח הדלת, רק לרגע, לראות אותה נרדמת, האגם פועם כמו לב ענקי ומימי אל המזח.
היא עושה מקלחות ארוכות ושקטות, שעונה על קיר הקרמיקה, סילוני המים היציבים ניתזים מאחת מכתפיה, ניתזים על וילון הפלסטיק, קצף שמפו מטפטף לתוך פיה.
״אפילו האני אוהב אותך שלו,״ היא אמרה, ״היו כמו פגיונות קטנים, כמו מחטים קטנות או סיכות ביטחון. היזהרי מגבר שאומר שהוא אוהב אותך אבל לא מסוגל לווידוי מלא תשוקה, להרפות לתוך בכי.״
אני מכניסה אותה למיטה. אני מנשקת אותה.
כאן מופיעה סדרה של תמונות של אמהות ובנות שמחליפות מקומות – נשים שמחליפות מקומות כדי לטפל אחת בשנייה. את, הבת, הופכת לאמא, לקרס,[2] והיא, הבת, נחטפה לגיהינום, ואת נודדת על כדור הארץ כדי למצוא אותה, להתאבל עליה, מניחה לעצים ולדגן לקמול, אין לך שלווה, אין לך שקט.
״מה שיפה נשמר,״ אמא שלי אומרת פעם אחת אחרונה, מדברת על אבא שלי. היא אומרת עליו שנשים רבות מדי הרסו אותו, לב שנקטף, ששרטו אותו, נלקח, אבד. ״הלב שלו הגיע אליי עטוף בתחבושות עבות, הוא נראה הרבה יותר גדול, הרבה יותר ממה שבאמת היה.״
*
אמא שלי, רזה ואפורה בכותונת לילה, בוהה הלאה והרחק, לא לכיוון המצלמה.
״מגיע רגע,״ היא כתבה לי פעם, ״שבו את לא יכולה לבכות יותר, ואת מסתכלת סביבך על אנשים שאת מכירה, אנשים בגילך, וגם הם כבר לא בוכים. משהו נלקח מהם. והם ריקים יותר, והם אסירי תודה.״
כשאמא שלי מתה, האנחות שלה העירו את האישה המבוגרת במיטה שלידה, שהייתה אמורה לעבור ניתוח בלבלב למחרת. ״מה קורה?״ ייללה האישה הזקנה, חסרת שינה ומוטרדת. משהו תפס את אמא שלי בגבה וקישת אותה, הקשה את איבריה, הפה שלה שסוע לאורך פניה, חושף רק את שיניה, צהובות כמו קלידי פסנתר ישן, פליאה איומה התפשטה בתווי פניה, בעצמותיה, כאילו היא מעולם לא האמינה שהמוות יהיה כזה, חבטה עזה שניחתת על ידי צינורות ומכשירים, וכעבור זמן – רק דקה – האחיות הגיבו לצעקותיי והגיעו בריצה, הזיעה והשתן נספגים בסדינים שנראו כבר קרירים וישנים והעיניים של אמי היו רחבות כביצים והיא הייתה מתה. נאחזתי בדברים – החלוק שלה, בקבוק פלסטיק, כוס – וכשאני מביטה סביב, מסביב לחדר, החלון, תוהה לאן היא נעלמה, היא עדיין חייבת להיות, חייבת להיות קרובה, איפשהו, והאישה עם הלבלב, מעבר לווילון ליד המיטה, שמעה הכול ועכשיו בכתה בקול רם, בלתי ניתנת לנחמה, והם נתנו לה כדור שינה למרות שהיא דחפה אותו הצדה, אומרת, ״הו, בבקשה, אלוהים, לא.״ דבר לא זע. התכופפתי מעל למיטה. ״אמא,״ לחשתי, מנשקת את שפתיה, עגלות רפואיות מקרקשות במסדרון, קול מהתקרה קורא לד״ר דיוויס, ד״ר דיוויס לעמדת האחיות, דמויות בלבן נאספות מסביבי לאיטן, ידיים על כתפיי, קשות, כוזבות כמלאכים. ״אמא,״ נשמתי.
ג׳ייקוב פיש הגיע ללוויה עם אישה ברונטית יפה שנראתה כמו מורה לצרפתית בתיכון. הוא נראה כמו איש די נחמד. אחרי הקבורה הוא ליווה את האישה בחזרה למכונית ואז המשיך לבדו, ניגש לעץ והעביר את ידו בשערו. אף פעם לא הייתה לי הזדמנות באמת לדבר אתו, אף שאני לא בטוחה על מה היינו מדברים. אחרי שהוא סיים את העניין שלו עם העץ ותחב את ידיו בחזרה לכיסיו, הוא הצטרף לאישה במכונית ונסע משם.
אבא שלי לא הביא אתו אף אחד. הוא ניגש אליי וחיבק אותי חזק ובן רגע האדום זינק לעיני שנינו. ״ליני,״ הוא אמר, ואני זזתי לצד אחד. לא הסתכלתי עליו. הסתכלתי על הנעליים שלו. הסתכלתי על העננים. ״אהבתי אותה יותר משאת חושבת,״ הוא אמר, ואני הקשבתי וחיפשתי את המחטים, את סיכות הביטחון. ג׳יימס, שחזר מבית הספר לרפואה ועמד לידי, לחץ את ידו של אבי, ואז חיבק אותו בחופזה. כולם היו לבושים בשחור. ״כל כך הרבה שחור, כל כך הרבה שחור,״ המשכתי לחזור כמו ציפור מיינה עצבנית.
באותו לילה השארנו ג׳יימס ואני את כל התבשילים בדירה של אמא שלי ויצאנו והשתכרנו במסעדת האוורד ג׳ונסון. ג׳יימס גרם לי לחייך כשהוא הזכיר לי את הפעם ההיא כשהייתי קטנה והתעקשתי שאם אתה נמצא ביער וממש חייב ללכת לשירותים, כל מה שאתה צריך לעשות זה לאכול חתיכת לחם; זה יספוג הכול, ולא תצטרך ללכת לשירותים יותר.
״ג׳יימס,״ שאלתי אותו, בזהירות, ״אתה חושב לפעמים על האמא האחרת שלך?״
״לא,״ הוא אמר מהר, כמו רופא.
הבטתי בו, מבוהלת, מבולבלת.
״אני לא יודע,״ הוא נאנח וסימן למלצר. ״אני מניח שזה לא כל כך בסיסי עבורי. אלוהים, אני לא יכול שהרגליים שלי יסתבכו בזה. למה שאעשה את זה?״
״אני לא בטוחה.״ הבטתי בחיקי, בנעליי. הושטתי יד מתחת לשולחן למצוא את התיק שלי. ״אני מזמינה,״ אמרתי.
*
״אמא יקרה, תודה על העוגיות. קיבלתי אותן אתמול. הצטערתי לשמוע על העניין בבית החולים. מקווה שאת מרגישה יותר טוב. יש לי מיליון מבחנים! אוהבת, ליני.״
אני נוהגת חזרה אחרי שהקפצתי את ג׳יימס לשדה התעופה, אני קולטת את פניי לרגע במראה. הן נראות זקנות, עם יותר מדי איפור. אני מרגישה תקועה, מחוץ ללימודים, עובדת בעבודות שונות ומשונות, כמו מישהו מהורהר, כובע ביד בחדר כניסה, מחכה לעתיד כאילו היה יפהפייה בשמלת חישוקים שצריכה לאסוף את תחתוניותיה, שטה קדימה ומציגה את עצמי מולי. אני תוהה מה עוד יכולתי לכתוב, החורפים האלו, מביטה החוצה ורואה ששלג מצפה את שוליה של אלם גרוב כמו דלקת פרקים ולא מוצאת מילים. לא שיקרתי: היו המון מבחנים; היו לי המון מבחנים.
הכבישים ריקים ואני נוסעת מהר. אני חושבת על אבא שלי, מדמיינת אותו לפני זמן רב, בלילה, מפשק את רגליה של אמי באדישות מכנית שבה מישהו פותח ארון. ואני אומרת לעצמי: אני אעזוב כל גבר קר, כל גבר שעבורו מוזיקה היא סוג של פיזיקה פרטית ואהבה היא ריקוד שלא ניתן לבצע. אני אשתדל לגרום להם להתחרט. לגרום להם להיות עצובים. אני נוסעת חזרה לעבר השולחן הקטן במטבח שלי ואני אכתוב את זה: הסליחה גרה לבד, הרחק בהמשך הדרך, אבל המרירות והאמנות הן קרובות, שכנות רכלניות, שחולקות את אותו חבל כביסה, תולות בחוץ את בגדיהן, מתבלבלות בכביסה זו של זו.
״זה המחיר, גברתי,״ אומר העובד בתחנת הדלק שבה אני עוצרת, מתבוננת די באטימות במחיר שעל המשאבה.
״הו,״ אני אומרת ומחפשת את הארנק שלי. פחיות השמן מסודרות בערמה כנגד צמיג משאית ישן נטולות מילים, קשות, זוממות. אבל דגלי הפלסטיק המשולשים התלויים בצד אחד של האי, מתנפנפים ומרפרפים ברוח, מתאמצים לזכות בתשומת לבי, בחמלה שלי, כמו דברים שנראים כאילו הם רוצים לשיר אבל הם לא מסוגלים, דברים שכמעט קורעים את עצמם בניסיון לעוף, כמו ציפורים בצבעי הקשת, תלויות מחוטים ברגליהן.
[1] באנגלית המילה "Indian" מסמנת גם אינדיאנים אמריקאים וגם הודים, בגלל טעותו המפורסמת של כריסטופר קולומבוס.
[2] קרס (Ceres) הוא שמה הלטיני של דמטר, אלת התבואה במיתולוגיה היוונית.
מתוך: עזרה עצמית, פרדס, 2024
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.