1
המייל האוניברסיטאי הדגיש שהטיול ללפלנד אינו מתחייב על הצפייה בזוהר הצפוני. התנאים להתכנותו לא תלויים בהם ואי אפשר לדעת מה יהיה מצב השמיים בשבוע המיועד. נועם ואני חזרנו על זה בפני המשפחות והחברים, אבל התגובות היו כל כך נלהבות שההסתייגויות מכיווננו הלכו והצטמצמו. אצל נועם הן התפוגגו בהתמסרות כנה לאופטימיות החיצונית, ואצלי נאגרו בלחץ הולך ותופח של מה אם. כשאמא שלי התמוגגה בטלפון ש"אוי, איזו ברכה זו, תאמיני לי. זה החלום שלי לראות אותו", כבר חשבתי שאני הולכת למות. הזוהר הצפוני קרוב יותר בעולם שלי מאשר בעולם של ההורים שלי, והנה, ינתנו לי כל התנאים להצליח ובכל זאת אכשל. הסתובבתי סביב נועם כשמילא סל סופר במצרכים לנסיעה, כשמדדנו חליפות סקי בחנות יד שנייה, כשקיפל את הכל במסודר לתוך המזוודה ושאלתי: "ומה אם לא נראה אותו?", והוא חזר וענה לי כמו מנטרה – אז ניסע שוב, אז ניסע שוב. אבל נועם יודע שאנחנו בסוף עונת הזוהר. אולי לא תהיה הזדמנות נוספת.

*

הלכנו ברגל לנקודת ההתאספות לנסיעת הלילה שבכיכר המרכזית בהלסינקי. גלגלי המזוודה עשו רעש נורא על שכבת השלג הקרחית ואנחנו פטפטנו בקולניות מעליו. כשעברנו ליד המוזיאון המרכזי, גלגלנו בינינו את שם התערוכה שנכתב על שלט ענק – ״מודרני ניינן״. מודרני ניינן. אישה מודרנית. הוספנו אותו למילון הפינית המצומצם שלנו. "סינה מודרני ניינן", שיבח אותי נועם. "אולה מודרני ניינן", אמרתי אני. רק כשעמדנו במעבר החצייה והשתתקנו, המזוודה ואנחנו, שמנו לב שהיינו מקור הרעש היחיד ברחוב. קל להרגיש לא תרבותי בפינלנד. כבר מרחוק הבחנו באסיפת הסטודנטים המחכה. קל לדעת מי לא פיני בפינלנד. נטמענו בתוך החבורה הלא-רק-בלונדינית. אסופת הסטודנטים רחשה בטקס חיזור עדין של חיוכים, מאיזה חוג את, מאיפה אתה במקור, תן לי לנחש – איטליה? שמתי לב איך המבטים מדלגים מעלינו. המקסימום שזכינו לו היה הנהנון נימוסים מבחור שחום ויפה שזיהיתי שהוא ממדינה ערבית, וגם זה בטח רק כי הזכרתי לו את אחותו. כולם טורפים ונטרפים ורק אנחנו צמד אבנים אפורות. תהיתי האם ברור מיד שאנחנו מבוגרים מהם, האם ברור מיד שאנחנו זוג, ואם כן מה מסגיר את זה.
מעל כולם בלטה חבורה עליזה שעמדה בצד ועישנה סיגריות. אחת גבוהה כמו דוגמנית, שנייה מפיצת זחיחות, שלישי עם סרט בשיער וצחוק קולני ורביעי עם ידיים בכיסים ופרצוף משועמם. כל כולם חמדת נעורים ומראה של מרואיינים לכתבה אופנתית. אמרתי לנועם "תראה אותם", הוא שאל "מה איתם?" אמרתי "מגניבים" והוא אמר "אני הולך להשתין". בעוד אני בוחנת אותם על בגדיהם הכעורים והנכונים, נשמעה פתאום צווחה מאחורי. חשבתי "מחבל", אבל הסתבר שהבחור הערבי היפה זרק כדור שלג על מישהי. היא דחפה אותו מצחקקת. בעל הסרט מהחבורה תפס לי את המבט, עשה פרצוף נבהל והניח יד על הלב. הרמתי גבות בהזדהות. הוא קרא לי "קאם קאם!" קמתי. שאר החבורה הביטה בי בחביבות מסויגת. הוא אמר לי "איי לייק יור קואוט". היה לו גשר בשיניים וכשדיבר נמתחו לו משני צדי הפה גומיות. "וואטס יור ניים?"
לא צריך להתקדם הרבה בשיחת החולין כדי להיתקל במכשול. בתור התחלה השם שלי, הארוך והבלתי מתחשב בישראליותו, וגם הישראל והירושלים שתמיד נכנסים לשיחה בהיסוס, מבלי לדעת מה תהיה התגובה. אמרתי שאני לא סטודנטית, שאני פה עם בן הזוג שלי – נופפתי לנועם, שבדיוק חזר מהשירותים הציבוריים – שהוא סטודנט לכלכלה ושאני וורייטר ושאני קן וורק פרום אבריוור סו אייב ג'וינד אים אין הלסינקי. הזחוחה אמרה "רייטר?" והיפהפייה אמרה "סו קול" והמגושר חזר אחרי ה"רייטר" ומתח את המילה בחגיגיות. ה"כותבת" הרעוע, חסר האחיזה בעברית, התמלא באנגלית לכדי חומת הגנה זרה, מפוארת. איך אומרים "משבר כתיבה ותחושת כישלון" באנגלית? לא אומרים. הרגשתי את עצמי אדם בעולם.
"אנד יו?" הם כולם סטודנטים לסוציולוגיה. הם כולם עם אנגלית טובה באופן שערורייתי. הזחוחית שאלה את נועם אם זה מאסטר או בטצ'לר דגרי, והוא אמר בטצ'לר והסביר, בלי שהתבקש, שבישראל הכל מתעכב "ביקוז אוף דה ארמי". התכווצתי, מה ארמי עכשיו. ראיתי איך עוברים לנגד עיניהם כל הסרטונים שהם צורכים של חיילים אלימים כלפי פלסטינים, והחיילים מוחלפים כולם בנועם המתוק. היא שאלה "ווי, האו אולד אר יו?״ נועם הלשין עלי ואמר ברבים: "ווי אר טוונטי סיקס". ושאל "אנד יו?" והם היו בני עשרים ואחת חוץ מהמגושר שציין בנדיבות שהוא "אולמוסט טוונטי טו". הבחור המשועמם שאל "סו וויט, יו וור אינ קומבט?" ונועם מיד עיווה את פניו ואמר שלא לא, בצבא הוא בעיקר בכה. כולם צחקו. בכל זאת אנחנו בסדר.
"איי רד וואן בוק אוף אן יזרעלי רייטר", הזחוחה פנתה אלי פתאום, סובבה את כל הגוף שלה אלי, הביטה לי בעיניים וסגרה בינינו שיחה נפרדת. "דיוויד גרוסמן". היא קראה אותו למרות שבדרך כלל היא מסרבת לקרוא ספרים של סופרים גברים שכותבים כדמות נשית. היא אמרה את זה כמובן מאליו – כמו כל אדם בר-דעת היא מסרבת לקרוא דברים שכאלה – אז אמרתי שגם אני לאחרונה משתדלת לקרוא יותר סופרות נשים. היא מיד שאלה "לייק הו?" לא הייתי בטוחה אם היא מנסה להרשים אותי מלמטה או לבחון אותי מלמעלה. אמרתי שכרגע את אנאיס נין. זה היה מאוד לא נכון. למעשה קראתי בעוונותיי את "לוליטה" ואף השתמשתי בזה בזמן הסקס עם נועם, אבל היא הודתה שהיא לא מכירה אותה, כך שידעתי שניצחתי. הפרס שזכיתי בו היה ששאלה אותי שוב לשמי והציגה את עצמה – אווה. נקראנו לעלות לאוטובוס. באגביות המרבית אמרתי לאווה שאולי תיתן לי את המספר שלה, והיא אמרה "דפנטלי", והמגושר והדוגמנית אמרו גם "יס", ועמדנו כולנו והחלפנו טלפונים, שנוכל לעדכן אחד את השני על הפארטיז בערב.

*

בעוד דלת האוטובוס נסגרת אחריהן, עלו אחרונות שתי המדריכות – האחת פינית דחוסה כמו איכרה והשנייה רוסייה ממושקפת וארוכת פנים. הן נעמדו בחזית האוטובוס ולקחו את המיקרופון האחד בצרימה ארוכה. הפינית חזרה ואמרה "הלו, היי, הלו" והרוסייה "גוד איבנינג. גוד איבנינג, קווייט פליז". ההמולה השתתקה רק בחלקה. פטפוטים עוד נשמעו מהחלק האחורי של האוטובוס, ותהיתי האם קונספט המושב האחורי הוא מוסכמה בינלאומית. השתיים החלו בתיאור הלו"ז והנסיעה הקרובה, אבל חלוקת התפקידים ביניהן הייתה לא ברורה או לא קיימת, כך שהדקה הראשונה עברה בעלייה של אחת על דברי השנייה, בחילופי "סורי, סורי" ובמחוות של "לא, לא, את", עד שהרוסייה הפרה את ריקוד הנימוסין, לקחה את המיקרופון קרוב יותר אליה והתחילה לעשות סדר. הפינית עמדה שם וניסתה לשמור על רלוונטיות עם הנהונים מאסיביים. לגבי מזג האוויר, השבוע עתיד להיות מעונן עם ראות לא מדהימה לזוהר הצפוני, דיווחה הרוסייה. הפינית ראתה בזה הזדמנות וקפצה למיקרופון: "ווי סד איטס נוט גרנטיד!" והרוסייה, מלאת עוצמה חדשה מעיני האוטובוס הנישאות אליה, הרחיקה אותו ממנה בתנועה קטנה, תפסה את תפקיד השוטרת הטובה ואמרה "איטס נוט גרנטיד, בט וויל דו אוור בסט".
נועם הסתכל עלי, חיפש אצלי מורת רוח, אבל אני אמרתי "אני לא דואגת!" וגם הוכחתי – חיפשתי באינסטגרם את שם הכפר שנישן בו והגעתי לתמונות שאנשים העלו מהזוהר הצפוני. לחצתי על אחת מרהיבה במיוחד – ירוק זוהר, על-טבעי, מבהיק בעוצמה מעל עצים מחודדים. "אתה קולט? את זה אנחנו הולכים לראות". הוא נתן לי נשיקה על הלחי, מרוצה מאופיי הטוב.

2
הבוקר עלה וחשף לבן ועוד לבן. השלט הדיגיטלי הקטן באוטובוס הורה על 21 מעלות בפנים ומינוס 21 מעלות בחוץ. האוטובוס נסע לאט בדרך השלגית החלקה, והנה מתוך המרחבים התגבש לו פתאום כפר. קול צרימה נשמע ולאחריו קריאת הפינית "ווי ג'סט אנטרד אוור ווילג'". חלפנו על פני מה שתואר כמרכז הכפר – כמה מבני עץ של מסעדות וחנויות, מרכז להשכרת ציוד סקי והמבורגריה קטנה שפרסמה את קציצת האיילים שלה. התפתלנו הלאה והגענו אל הבקתות. כולן קרובות אחת לשנייה, "סו איט וויל בי איזי טו פארטי אינ דה איבנינג", אמרה הרוסייה וכולם הריעו. גם אני, להפתעתו של נועם. המדריכות החלו לקרוא שם-שם. המושב האחורי ירד בצהלות, אווה והחוג לסוציולוגיה, שהסתכלו עלינו בהזמנה כשחלפו על פנינו. גם הערבי היפה והצווחת ירדו, גם חבורת אסייתים. האוטובוס התרוקן עד שנשארנו אנחנו ושלושה נוספים, אבל במקום להקריא את השמות שלנו, דלת האוטובוס נסגרה וחזרנו לנסוע. נועם רשם אותנו לבקתה הקטנה. בבית, מול המחשב, הוא הודיע לי בהתלהבות: "אני רושם אותנו לבקתה הקטנה". הוא לא האמין שעוד יש מקום, הרי מי יעדיף להיות בבקתה עם עשרה אנשים במיטות קומותיים, מאשר בבקתה קטנה של חמישה אנשים, עם חדר משלו ופרטיות. ובכן מי שהעדיפו את זה הם שלושה סטודנטים לכימיה, שהגיעו יחד מהאוניברסיטה שלהם בגרמניה. הם מצמצו לעברנו תמוהים ומבוישים. בת עם אקנה חמור ישבה ליד בן גבוה וממושקף, ומהעבר השני ישבה השלישית, עם קוקו ארוך וחולצת מטאל. כל שפת גופה רכונה לכיוונם. רק כשחילקנו את החדרים בבקתתנו הקטנה הבינה לראשונה שהם לא שלישיית חברים אלא למעשה זוג ונספחת, השפילה מבט וביקשה להיכנס ראשונה למקלחת.
פרקנו את המזוודה בחדרנו מחופה העץ. נועם הסתכל עלי – "מה קרה?" אמרתי "כלום". ובאמת מה קרה? לא קרה כלום. השתדלתי לגייס לעצמי עליזות, אבל ההשתדלות לא חמקה מנועם וגם לא ממני. הוא התעקש, וההתעקשות שלו גרמה לי להתעצבן, כאילו שבכך הוא מודה בטעות שהוא עשה ועצם ההודאה נותנת לחוסר השקט שהרגשתי בתוכי תוקף. הצעתי שנלך לטיול בחוץ. הלבן-הלבן והאפור-האפור הזה ריצד לי מול העיניים. השלג הפציח והשביר של הלסינקי התחלף בשכבות תפוחות, עמוקות, שעיוותו את המרחב כולו. כמו טעות במציאות, כמו תקלה. הרחובות, אם אפשר לקרוא לזה רחובות, היו ריקים מסטודנטים. מה כולם עושים עכשיו? איך הם חוגגים עכשיו?
"את מבואסת מהבקתה הקטנה?" נועם הפר את השקט, "לא ידעתי שהיא תהיה רחוקה מהכל". התממתי, "לא, מה פתאום". כשנועם מרגיש שאני רוצה יותר, הוא חושב שהוא פחות. תינוק קטן דידה על השלג כמו פינגווין בחליפת סקי צבעונית, לחייו אדומות, האף שלו מנוזל וההורים שלו מלווים אותו מאחוריו. לפני שנסענו, אחותי אמרה לי: "לפלנד זה מקום מושלם להצעת נישואין!" ואני אמרתי לה "אוי ואבוי" וצחקתי מול נועם, "תאר לך!" וידעתי שהוא דווקא כן מתאר לו.
"איזה קטע שאנחנו הכי מבוגרים פה, הא", הוצאתי. "אתה חושב שרואים את זה עלינו? אתה חושב שזה מוזר להם אבל? חבל שאמרת להם, הם לא היו יודעים. לא שצריך להסתיר את זה כמובן". צחקקתי, נהיה לי חם.
"לאף אחד לא אכפת מזה חוץ ממך".
שמענו קולות מוזיקה עמומים. משכנו את עצמנו אחריהם כמו חבל הצלה מביצת המועקה שהתחילה להתגבש סביבנו והגענו לפתחו של בר. פתחנו את הדלת הכבדה וחמימות הכתה לנו בפנים. המקום היה רחב, מכוסה שרשראות נורות. בקצה, על במה קטנה, עמדה להקה עם כובעי פדורה ושלייקעס ונגנה את "וונדרוול" של אואזיס. למרגלותיהם רקדו בפראות גבר ואישה. נועם ואני תלינו את מעילנו והתיישבנו באחד משולחנות העץ הארוכים, המלאים משפחות, גולשי סקי זקנים, ואפילו לא סטודנט אחד לסוציולוגיה. כשנגמר השיר לקול מחיאות הכפיים, הסולן פנה לקהל בפינית ואז עצר לבניית מתח, הסתכל סביבו והכריז על השיר הבא. הקהל כולו הריע. אנשים קמו, הצטרפו לזוג שמול הבמה, והתחילו לשיר עם הסולן את הקלאסיקה הפינית העלומה הזו, שהייתה קצבית ושמחה. נועם חיקה בחיבה את השירה הפינית העגלגלה, האמורפית, ואני צחקתי. בעיניים מחייכות הוא שאל אותי, "את רוצה להזמין את אלה מסוציולוגיה?"
"לא", עניתי. נועם לא מבין שום דבר באמנות החיזור.

3
ועתה בבגד ים. על גדות האוקיינוס הארקטי ישבנו כולנו בסאונה הגדולה. טפטפנו לאיטנו זיעה, מתנשמים.
באוטובוס, בדרך לשם, טלפונים החלו לרטוט ומלמולים עברו בין היושבים, כמו גב חתול ענק שמסתמר מהמושב האחורי ועד למקדימה, מקום מושבה של המדריכה הרוסייה. "רוסיה פלשה לאוקראינה", נועם הקריא לי את הפוש, "מתחילה מלחמה".
כשירדנו מהאוטובוס נועם ואני נגשנו אליה, שאלנו "האו אר יו? האו איז יור פמלי", והיא נפנפה ואמרה ש"איטס פיין, איטס פיין. טנקיו" וסימנה לנו להמשיך להתקדם. נועם אמר לי "לפחות זה לא ישראל הפעם, הא?"
הרוסייה ישבה בסאונה שפופה ומשתדלת, לצידה כמה סטודנטיות שנכסה לעצמה מבעוד מועד, אבל עכשיו הן הקשיבו לאיזו אנקדוטה מפי המדריכה הפינית דווקא, שמול דעיכתה של הרוסייה נראתה עליזה ומלאת כוחות מחודשים.
"איט מאסט בי טריבל פור הר", אמרתי לאווה שישבה לצדי, בגד הים השלם שלה מבליט גוף חטוב וציצי גדול.
"וול אקשלי, איי סינק שי איז קיינד אוף הא סופורטר אוף פוטין", היא אמרה בשקט. "יסטרדיי אט דה פארטי" –
הייתה פארטי. בזמן שישבנו בבר הייתה פארטי. אף אחד לא חשב לכתוב לנו. אז הרוסייה השתכרה – אווה סיפרה – והתווכחה עם מישהו שאמר שחצי האי קרים הוא לא חלק מרוסיה. חלק מהמשפחה שלה עובדת בממשלה, מסתבר.
הערבי קם, הלך למרכז ושפך על האבנים הלוהטות מים, שהתאדו בקול חזק. אמרתי לאווה ש, טוב, זה לא קל לשנות את הנרטיב שגדלת איתו, את יודעת. ניגבתי את הזיעה.
אבל זה הכרחי, היא אמרה. לבחון מחדש את הערכים של ההורים שלך. הסכמתי ואמרתי שכמובן, זה חלק מלהתבגר, אבל שזה לוקח זמן ו… "נועם איך אומרים אומץ? קורג', יס". המוח שלי לא עובד בחום הזה, התנצלתי. התנשפתי. אומץ כי זה גורם לך להבין שההורים שלך טעו אולי, וזה יכול להיות לא פשוט להבין שאת יותר מתקדמת מההורים שלך. נותרתי חסרת נשימה.
היא חשבה רגע, אמרה שכן, זה נכון, שקשה לה למשל שההורים שלה עוד טסים במטוס למרות שהם יודעים כמה זה מזהם. המגושר התערב ואמר "יה מיי פרנטס סטיל איט מיט", יוצאים מנקודה הנחה שגם אני צמחונית כמובן, שגם אני לא טסה במטוס. לקחתי את זה כמחמאה.
"סו", אווה שאלה, "וואט יו אנד יור פרנטס סינק אבאוט דה פלסטיניאן מובמנט?"

4
הקליטה לא טובה אבל הפיקסלים הבהירים בשיחת הוידאו הצביעו על יום שמשי. ההורים שלי שתו קפה בחצר הבית. הראיתי להם את השלג מסביב. "אולי אל תאמרו שאתם מישראל", אמא שלי הציעה, "במיוחד אם יש איתכם ערבים".
הגרמנים עברו מולי ונופפו לי לשלום. כשהנספחת התעכבה לצלם תמונה, הזוג לא עצר אלא האיץ, והיא נאלצה למהר אחריהם. "שאלת אותם מה סבא וסבתא שלהם עשו בשואה?" אבא שלי שאל.
סיפרתי להם על האיילים ועל הסאונות, על הסקי שעשינו, על האנשים מרחבי העולם ובכל זאת השמטתי את הערבי. אמא שלי שאלה "והזוהר?", מעלה אותו לדרגת שם פרטי בלבד. והזוהרק׳ה.
התנצלתי, "אני חושבת שזה כבר לא יקרה. מעונן".

*

יצאנו לחגוג את הערב האחרון שלנו. הלהקה ניגנה את אותם השירים. שוב וונדרוול, שוב שיר פיני, שוב קהל מבוגר. ישבנו ליד הגרמנים, ששאלו אם אפשר להצטרף ונועם הסכים. ידו של הגבוה סביב בת זוגו. היא השעינה עליו את הראש והוא ליטף לה את הכתף בתנועה מגומגמת, ראשונית. מתאמנים בלהיות זוג. הנספחת עשתה לנועם קסמים עם חפיסת קלפים בזמן שאני הייתי עסוקה בלהסתכל על דלת הכניסה. לפני שיצאנו אמרתי לנועם "די, אני מזמינה אותם, יאללה. אני כותבת לאווה". מאז השיחה על הפלסטינים בסאונה אווה התרחקה ובעקבותיה הקבוצה כולה. ניסיתי להבהיר, להראות שאנחנו כמוהם, אבל הזכרתי בטעות שאח שלי חייל קרבי. אחר כך, בטיול המאורגן בנעלי שלג, ניסיתי שוב. האשמתי את הסאונה בקושי להתבטא כראוי, אבל אז כשאמרו שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, אמרתי שלי באופן אישי אין איזו מעצמה לחזור אליה, והשיחה דעכה. אחר כך ראיתי את אווה מפלרטטת עם הערבי.
"יס איט איז!" נועם הריע. "קלטת?" הוא הראה לי את הקלף. הסתכלתי עליו, ואז עליה, ואז על הדלת המיותמת. אז לזה הגענו חברתית – זוג בתול וקוסמת חובבת מטאל.
סיימתי את המשקה שלי והכרזתי: "לטס דאנס! נועם, אני מכריחה אותך".
ותיקי הרחבה פינו לנו מקום, נותנים כבוד לזוג הצעיר, היפה, שהוא אנחנו. הם עקבו אחרי ריקודנו בחיוכיהם ובמבטיהם, מלבישים עלינו את הפנים שהיו להם כשהיו בגילנו, את זקיפות הקומה של שנות היכרותם. גם אנחנו היינו כאלה פעם, אמרו לעצמם. תראו אותם. תראו איזה מתוקים. ככל שהפכו אותנו יותר לדימוי, כך נועם ואני השתחררנו יותר. כאות תודה על מה שראו בנו רקדנו בנדיבות, במלוא גופינו הרעננים. בעודנו רוקדים הדלת נפתחה והמוני סטודנטים נכנסו לבר בצהלות. חשבתי כמה מגניבים אנחנו בוודאי נראים עכשיו – נטולי עכבות, אדמדמים, אוהבים. נופפתי לחוג לסוציולוגיה, שמחה.
"סאצ' הא קול פלייס!" המגושר אמר.
אמרתי "איי נואו!"
אווה חיבקה אותי, היה לה ריח של אלכוהול. היא הציגה בחורה עם עיניים גדולות שנשרכה אחריהם, אמרה לה "דיי אר דה טוונטי סיקס וואנס!" והבחורה הנהנה בחיוך. "דה ישראליז", אווה הוסיפה. החלפתי מבט עם נועם.
הלהקה, נלהבים מהקהל הטרי, התחילו לנגן שיר שכל הסטודנטים זיהו מיד. הם הכירו את המילים ושרו ושלפו טלפונים וצילמו. נועם ואני שאלנו בלי קול – אתה מכיר את השיר? לא, את? חיפשתי את תגובת הוותיקים אבל הם התנדפו מהרחבה, הוחלפו לגמרי בסטודנטים. כמה בנות התחילו לרקוד יחד ריקוד ספציפי, שהתפשט במהירות בין כולם. גם אווה, היפהפייה והמגושר התחילו לרקוד אותו, כאילו בבוז, בחצי הומור. כולם הכירו את הריקוד הזה, הקיפו אותנו בתנועותיהם המסונכרנות, טוו סביבנו רשת. אווה הסתכלה עלינו במבט צדי ואז הסתכלה על היפהפייה, שהתערבה ותרגמה לנו. "איטס הא טיקטוק דאנס", "האא! יס", נועם צעק מעל המוזיקה, צעק לאוזניי כולם, צעק בחיוכו הלבבי האיום – "ווי אר אולד!!!" נעצתי בו מבט. ואווה, בקול סוכרי וחומל, כמו מניחה יד על גבנו ובידה השנייה מנגבת לנו עם מפית את הריר ומאכילה אותנו במזון רך – "בט איטס נייס דט יו טריי".
כל ההוויה שלי צנחה. הרגשתי את המבטים עלינו, הם מסתכלים עלינו, הם רואים עלינו. אמרתי לנועם "אני מתיישבת".
מספר חילופניקים פינו מקום לצדם וחייכתי בהשתדלות. נועם ניגש אלי מתנשף, פניו אדמדמות. "מה נכבית"
"בט איטס נייס דט יו טריי?"
"את מדברת באנגלית", נועם סימן לי עם העיניים על השאר.
"מי היא חושבת שהיא"
"היא ניסתה להיות נחמדה", מיד עטה על עצמו שוב את פרצופו המודה-באשמה, הנסגר בהתגוננות.
"ואתה", לא שלטתי בעצמי, "זה מביך. איך שאתה אומר לה 'יס ווי אר אולד'. מה אתה מתחנחן למטומטמת הזאת?"
יושבי השולחן השתתקו והקשיבו למלל הגרוני הזר הזה. נועם הסתכל עלי, "מה את רוצה? מה יש לך? שום דבר לא טוב לך מספיק. את לא יודעת ליהנות".
"אני מגנה עליך!"
"מגנה? ממה? מהילדים האלה? אני לא מפחד מהם, בניגוד אלייך".
נעצתי בו מבט, מלמלתי "אני יוצאת לנשום אוויר".
נשכבתי על השלג. מעלי השמים מעוננים במפגיע, מסתירים את הפלא. אין זוהר. אין. פצחתי ברחמים עצמיים. זה לא שמתישהו הייתי חזקה בצעירוּת, חשבתי. לא יפה במיוחד וגם לא נחרצת, לא נושאת מניפסטים שגורמים למבוגרים ממני לחשוב שעליתי על סוד. ובכל זאת, פתאום, מולם, מול תלמידי האוניברסיטה האלה, עם הטוונטי סיקס הזה שלנו, זה מרגיש כמו הספדה בטרם עת. פתאום את שומעת אותם מגיעים מאחוריך. כמו צבא הם מגיעים, בקולות רחוקים שהולכים ומתקרבים. הדור הבא. חלק מהקריאות שלהם את מבינה וחלק עוד לא. הם מגיעים לדרוש את מקומם. יש מעודכנים ממך ויש מבטיחים ממך, ואת מצאת כבר שערה לבנה ראשונה. מחשבות נדושות על התבגרות, נו. ועכשיו הן גם שלי. פתטית. ובכל זאת, כמה חזק זה בעולם להיות בחורה צעירה. כמה טעים זה. עכשיו כשהגולם הבטוח הזה, שידעתי שהוא זמני, פתאום נסדק ומתבקע מעלי, אני אמורה לפרוץ ממנו אישה בשלה יותר, עם עתיד ברור יותר, אבל נכשלתי. כל הזמן הזה הייתי אמורה לפתח לי קווי מתאר ברורים – מה נותר ממני? התפזרות לכל עבר. לנועם יהיה תואר אקדמי לפחות, ולי? ההורים נתנו לך יותר מדי חופש. מלמלתי, נאחזת – רייטר רייטר רייטר.
"אר יו אוקיי?" הנספחת הביטה עלי מלמעלה.
התרוממתי לישיבה. "יס", הכחשתי. "אר יו הבינג פאן?"
היא הסתכלה לשמים, מחפשת. הייתי בטוחה שנראה את הזוהר, אמרה לי.
"טל מי אבוט איט", אמרתי.
לא, הסבירה לי. עכשיו. "איי הד הא פילינג".
"הא-הא", הבלחתי ושאלתי אם זה אחד מהקסמים שלה.
היא הסתכלה עלי רגע ואז הורידה את הכפפה שלה, שלחה את כף ידה קדימה והראתה לי שבין האגודל לאצבע, מתחת לעור, מוחדר ריבוע. צ'יפ. זה מחובר לטלפון שלה ולמחשב שלה, היא הסבירה, ויש בענן הזה את כל המידע שלה. מאז שעשתה את זה יש לה מן הרגשות כאלה לפעמים, לגבי העולם. כאילו היא מחוברת אליו, אל רטטיו, אל מצבו. ככה חשבה לפחות, אבל אולי טעתה. בכל זאת אין זוהר.
ביקשתי לגעת. אחזתי ביד שלה, ממששת באגודלי את הריבוע הזר. זה העתיד, אמרה. היא רוצה להחליף עוד ועוד איברים. להחליף עוד ועוד ממנה, אל גרסה משופרת, מכנית. מעל ההזדקנות של הגוף, מעל הצורך בבני אדם אחרים, מעל מגבלות הזמן. אישה ביונית. מודרני ניינן.
"היי!" נועם קרא אלי, אלינו, "המדריכות כתבו עכשיו בקבוצה שיש תנאים לראות את הזוהר קצת יותר צפונה מכאן. קומו, נוסעים".

*

ירדנו מהאוטובוס אל חלקה מכוסת עצים והתחלנו לצעוד בשורה בשביל צר המוביל מטה, אל עבר אגם קפוא, פתוח. הקולות של הראשונים בשיירה, שהתעקלו עם השביל, נשמעו קוראים "היר איט איז! היר איט איז!" והקצב הוגבר. עם העיקול, כמובטח, נחשפו בבת אחת, פרצו ממש, שמים שחורים, צלולים. אינספור כוכבים, אינספור כוכבים, אינספור כוכבים. בין העיניים הנשואות לבין המנצנצים מלמעלה – אפרוריות-ירקרקה. צעיף משי עדין, מרומז. נע ברוך מעלינו ובאופק. הנה זה, הזוהר צפוני.
"ענן", נועם חתם מאחוריי. "זה ענן קצת, לא?"
במרחק חבורת הסוציולוגיה צילמו בצרורות תמונות בפוזות שונות. נועם ניסה לצלם גם אבל התמונות יצאו מטושטשות, דהויות. הוא ויתר ונעמד לידי. הסתכלנו מעלה. חיפשתי את הניאוניות האינסטגרמית, את העזות בדימויים המצולמים.
"מדהים", ניסיתי.
"כן"
"ומרגש"
"כן", נועם הסתובב על צירו מצד לצד, מחפש, ואז לא התאפק: "מאכזב קצת, אולי".
שתקתי. "זה מה שזה".
"זה מאוד יפה, כן?"
"כן כן"
"ומרגש"
"מאוד"
הוספתי, "אולי זו פעם קצת חלשה"
"אולי"
"אבל העיקר שראינו"
"נכון"
"ובאמת זה מדהים"
"היי, סורי", הרוסייה ניגשה אלינו לבדה, שקטה, מתנצלת. "דו יו מיינד טייקינג מיי פיקצ'ר?" היא הושיטה לנועם טלפון משוכלל. זה אוטומטי, הסבירה לנועם הסקפטי, פשוט צריך להיות כמה שיותר יציבים במשך עשר שניות. היא מיהרה ונעמדה במרחק מה, הרימה שתי אצבעות למחוות "פיס!" והטתה את ראשה. נועם לחץ. המסך ספר לאחור מעשר עד אחת ולאחריו הופיעה התמונה המוגמרת. בתמונה – בתצלום – דמוי-הענן המרומז, הבהיר, הפך בחסות החשיפה הארוכה לזוהר הצפוני במלוא הדרו. הירוק האל-טבעי. התמונה כפי שהיא נמצאת באינטרנט, התמונה כפי שמדברים עליה. הרוסייה צחקה מקריאות ההתפעלות של נועם ושלי. כן, ככה צריך לצלם את זה, מה חשבתם. היא שאלה אם נרצה שתצלם גם אותנו. נעמדנו שנינו חבוקים והיא צילמה.
הבטנו בתמונה. דמויותינו כהות אל מול הזוהר הזה. והתפשטה בנו הקלה – הנה, הנה זה. הנה מה שהובטח לנו, הנה מה שהובטח לנו שנראה ושנרגיש ושנהיה, הנה מה שנמנע מהורינו, מה שזכינו לו אנחנו, הנה הפלא החולף, הארעי. לא שמי בגרות חשוכים, אלא הנצנוץ הנדיר יוצא הדופן. והרגשתי איך גם בזיכרון שלנו, בזוהר שבראש שלנו, הגרסה הניאונית המשופרת מצמצמת את הפער בינה לבין מה שהעיניים ראו ואז מכסה אותו כליל, אסרטיבית, מקבעת את עצמה כאמת. כמה יותר יפה זה. ככה זה אמור להיות, ככה זה אמור להיראות. ומי יגיד שזה היה אחרת.

דימוי: שיר מלך, שתיקה קפואה, 2023, ציאנוטייפ על משי וכותנה (צילום: תום ברטוב)