ב”מוצא המינים” (כותרתו של הטקסט המפורסם של צ’רלס דרווין, שבו הוא מוכיח את קיומה של האבולוציה) מציב ויקטור פלווין את דמותו של דרווין על סיפון ספינת המחקר “ביגל”, בסיפור ריאליסטי-היסטורי לכאורה. ואולם בסיפור הזה אין שום דבר ריאליסטי, דרווין של פלווין איננו צעיר בתחילת שנות ה-20 לחייו כפי שהיה דרווין בעת המסע על הביגל, אלא בן דמותו כפי שזאת נחרתה בתודעה ההיסטורית, מעין מצבה של עצמו. העיסוק המדעי של דרווין כאן הוא הרג קופים, וכל מאבק של דרווין עם קוף, מקרב אותו צעד נוסף לגילוי הגדול — תורת האבולוציה. כך הופך פלווין את דרווין לאבי הדרוויניזם גם במובן החברתי של המילה, כלומר ההנחה כי גם חברת בני אדם בנויה על העיקרון של “החזק שורד”. הדרווין של פלווין בודק את תקיפותה של תיאוריית האבולוציה על בשרו, בקרב השרדות אמיתי מול הגורילה, ובכך מגחיך פלווין את התקפות המדעית ואת המיתוס שנבנה סביב דמותו ופועלו של החוקר הנודע. בכתיבה זורמת, במהלך שהוא כמעט קונדסי (בדומה לציור שפם היטלר או אוזני פיל ענקיות על תצלומי פוליטקאים מלאי חשיבות עצמית) הופך פלווין את תורת האבולוציה של דרווין — “מוצא המינים”, לעוד מיתוס בריאה, אחד מיני רבים. ואת דרווין, שנחשב לסמל הנאורות והחילון, לבריון שרירי שכוחו מקנה לו את תהילתו.
מוצא המינים
למה לקרוא את הסיפור הזה
תרגום: אולגה סונקין
כאשר נטרק מכסה הצוהר מעל לראשו והתעמעמו קולות האנשים שנשארו למעלה, ירד צ'ארלס דרווין בזהירות במדרגות, ביד אחת אחז במעקה שמירקו ידיים רבות, וביד השנייה לפת פמוט של נר שעווה עבה. כשירד במדרגה החורקת האחרונה, שיחרר את המעקה ופסע לפנים בזהירות.
הרצפה כבר נשטפה. אורו של הנר הספיק כדי לחשוף קיר קרשים מתקלף, חבית דביקה למראה, כמה תפוחי אדמה מתגוללים על הרצפה ושורות ארוכות של ארגזים זהים מתפוגגים אל תוך חשכה שהלכה והתעבתה בהדרגה. הארגזים עמדו משני צדי המעבר בשורות-שורות ונקשרו לקירות בחבלים עבים. כעבור מספר צעדים אפשר היה להבחין בתוך העלטה בכמה חביות יין וערמה של שקים שסודרו ליד הקיר. המעבר הלך והתרחב. נדמה היה שמתרחשת תנועה כלשהי מלפנים. דרווין קפץ בבהלה ונסוג לאחור, אבל מיד הבין במה מדובר – רוח פרצים נשבה מתוך החשכה, להבת הנר נרעדה ובעקבותיה ריצדו הצללים ולכן היה נדמה כי משהו זע שם.
כאשר נגמרו הארגזים בצדדים, מצא את עצמו דרווין בחלל די מרווח, שבפינותיו נערמה אשפה מסוגים שונים – קרעים של אריג מפרשים, סירים מושחרים וקרשים זרוקים ללא סדר. ממש מול פניו התנועעה קלות פיסת חבל. דרווין הרים את הפמוט והביט אל התקרה; לתוך הקרשים הגסים היה מוברג אנקול כבד והחבל הקרוע היה קשור אליו. הוא עקף בזהירות את החבל, צעד כמה צעדים על הרצפה המתנדנדת ונעצר ליד שולחן וספסל שניצבו ליד הקיר.
ריח של עכברים ועובש עמד באוויר, אבל הריח הזה לא היה בלתי נעים, אלא יצר מעין חמימות ביתית. ליד הקיר עמדו מקל ארוך וסל מכוסה במכסה קש, במקום שבו השאיר אותם אתמול. דרווין הסיט את כנפי המקטורן הארוכות, התיישב על הספסל, העמיד את הנר על הרצפה ובהה בארשת מהורהרת לתוך העלטה.
"האין זה אותו החושך שבו נודדת התבונה האנושית?" חשב בעודו מתבונן בזוויות החפצים וצלליהם שהופיעו מתוך החשיכה. "האין גם אנחנו תופסים בדיוק כך, בתוך אפלת אי-הוודאות, צירופים מועטים הנגישים לתבונתנו, ועליהם מנסים להתבסס בתפיסת העולם שלנו? הנה חבית, הנה ארגז שניצב לידה, אבל העובדה שאני רואה אותם כעת, אין משמעה שחביות וארגזים זהים יעמדו בכל מקום שאליו אלך… אבל בעצם מה לארגזים ולזה? העניין בכלל לא בארגזים, אלא בכך שְלַמַרְק לוקח את אחת התכונות של ההכרה האנושית ומחיל אותה בצורה מכנית על הטבע. הוא מדבר על איזו תנועה מופשטת של החיים אל עבר שיפור עצמי. אבל אילו זו היתה הסיבה העיקרית להתפתחות ולשינוי של עולם החי, כפי שטוען לַמַרְק, אז כל היצורים החיים היו מתפתחים במידה שווה. והנה, בכל זאת אנחנו רואים דבר אחר לגמרי! מין אחד מפנה את מקומו למין אחר, ואחר כך מין שלישי תופס את מקומו… אתמול הוכחנו שדווקא התנאים שהחיים מתקיימים בהם, הם בעלי השפעה מכרעת. אבל באיזה אופן? מדוע מין אחד נכחד ואחר מתרבה? מה מכוון את התהליך האימתני הזה? מהו הכוח שמכריח את החיים ללבוש צורות חדשות? וכיצד אפשר לראות את ההרמוניה בתוך מה שנראה במבט ראשון כאוס מוחלט?…"
שעון הבְּרֶגֶה שבכיסו ניגן בשקט כמה תווים מתוך האוברטורה ל"רוברט השד", ודרווין התעשת. כמו תמיד הובילו אותו המחשבות הרחק, הרחק כל כך שכאשר פקח את עיניו, לא מיד הבין היכן הוא נמצא ולשם מה הוא כאן.
"לעבודה", הוא חשב, "נתחיל במה שהפסקנו בו אתמול".
הוא נעמד על רגליו, פסע לעבר הקיר, נטל את המקל, הרים אותו מעל ראשו והלם בו בחוזקה שלוש פעמים בתקרה. עברה שנייה, ומשם ענו בשלוש מהלומות זהות. דרווין הלם אז פעם נוספת והחזיר את המקל למקומו. הוא פשט את המקטורן והניח אותו בצורה מסודרת על השולחן. הוא נותר באפוד שחור עשוי עור עבה, מכוסה בדוקרני פלדה קצרים צפופים. דרווין התיר מעט את הקשירה על החזה, התרחק מהשולחן ופתח בסדרת נפנופי ידיים וקפיצות במקום, כדי לחמם את השרירים כראוי לפני הניסוי. אולם כמעט לא נותר לו עוד זמן להתעמלות; מתוך האפלה נשמעו חריקת הצוהר בסיפון, קולות מאיימים ונהמה עמומה; לרגע נפל אור על המסדרון שיצא ממנו לא מזמן, אבל המכסה נטרק מיד ושוב השתררו חושך ושקט.
עברו כמה דקות שבהן עמד דרווין ללא ניע ליד השולחן והאזין ברוב קשב. לבסוף נשמעו מעבר לחלל המואר צלילים חורקים, הזיזו שם משהו כבד. אחר כך הגיע אליו צליל חריקת קרשים, במרחק נשמע משהו דומה לצחוק, ומתוך המעבר, ישר לכיוון הרגליים של דרווין, התגוללה במהירות חבית. דרווין גיחך וצעד הצדה. החבית חלפה במהירות לידו, התנגשה בשקי הקמח ונעצרה.
שוב השתרר שקט. פתאום היכה חפץ קשה בחזהו של דרווין ונהדף. דרווין קפץ הצדה ואז ראה תפוח אדמה גדול שנפל על הרצפה. מאחורי הארגזים התעופף תפוח אדמה נוסף ופגע בכתפו. דרווין פסע קדימה, פישק את רגליו הנתונות במגפיים כבדים פישוק רחב, התכופף ושרק שריקה רמה. במעבר הופיעה דמות לא ברורה, היא הרימה יד ארוכה, ותפוח אדמה נוסף התעופף ממש ליד אוזנו. דרווין הרים מהרצפה אחד מתפוחי האדמה, כיוון וזרק אותו בכל הכוח אל לב לבה של הצללית המטושטשת.
מתוך החשכה עלתה צווחה של עלבון שהתחלפה ביבבות שקטות, ואל עבר דרווין נע צל פרוותי ענק. הוא פסע לפנים בשאגה מאיימת וקפא על מקומו בקצה החלל המואר. עכשיו ראו את כולו. אף שדרווין היה מורגל למדי במראה הזה, הוא צעד מוכנית לאחור.
לפניו, נשען בידיו הארוכות על הרצפה, עמד אורנגאוטן זקן. ראשו בעל הקדקוד המחודד ופני החיה הבולטים לפנים הזכירו ראש של ילד מכוער שתחב לפה יותר מדי מזון; השפתיים היו מקומטות ונפוחות, האף – שטוח וכהה, והעיניים האנושיות לגמרי הביטו בבוז ובעצלות. מעל המותניים הוא הזכיר לקוח קבוע ענקי ועב בשר של פאבים באדינבורו, חובב בירה שפשט את חולצתו בגלל החום. על חזהו שהיה כמעט חף משיער בלטו קפלים אימתניים שהזכירו שדי נשים נפולים – את הדמיון הדגישו פטמות גדולות וכהות, אבל דרווין ידע שעל שרירי הפלדה של החיה אין גרם אחד של שומן. היה גם משהו נשי בצמות האדמוניות הארוכות, שמחלפות ארוכות של פרווה שגדלו בצדי הגוף העצום היו קלועות בהן, בירכיים הרחבות החזקות ובבטן הבולטת מאוד.
האורנגאוטן ניתק את הידיים מהרצפה והיכה בה קלות בשני האגרופים. דרווין הגיב ברקיעת רגל, שָרק פעם נוספת והתקדם לקראתו. עיניהם נפגשו, ודרווין הרגיש שהקוף מבין הכול מצוין. הוא לא ידע באילו דימויים ההכרה הפרימיטיבית של הקוף משקפת את מהות ההתרחשות, אבל הוא הרגיש שבדומה לו עצמו, הוא מוכן לקרב האחרון, למלחמה רצחנית וחסרת רחמים על הקיום בעולם האכזר הזה. דרווין הבין את זה על פי סממנים שהיו נהירים לחלוטין לעינו המיומנת.
צווארו הקצר של הזכר נרעד, והקפלים העמוקים שכיסו אותו נמתחו מדי פעם. כמו תמיד ברגע של התרגשות רבה- ניפח האורנגאוטן את כיס הגרון שלו. לעתים סגר את העפעפיים לרגע, השמיע קול שקט שדמה ל"אווו-אווו", והזיז קלות את רגליו – מלוא כובד גופו הונח על ידיו השעונות על הרצפה. בהתקרבו לאט-לאט אל האורנגאוטן הביט דרווין דווקא על הידיים, וכאשר הן ניתקו מן הרצפה, הוא התיישב בבת אחת.
כפה ענקית חלפה מעל ראשו, אך לא תפסה דבר מלבד ריק. דרווין כבר היה ממש קרוב. הוא התרומם בפתאומיות ובלי לחכות שהזכר ינסה לתפוס אותו שוב, דחף אותו בחזהו בנשיפה. האורנגאוטן איבד את שיווי המשקל לרגע, הניף את ידיו בסרבול, ובמכה קצרה ומדויקת הטיח דרווין אגרוף באפו הכהה השטוח.
האורנגאוטן התמוטט על הרצפה, אבל תכף ומיד קפץ על רגליו.
"אווו-אווו", הוא פעה.
דרווין שרק, והזכר התחיל לקפץ סביבו, אבל נמנע מלהתקרב יותר מדי. הוא נע, נשען על הרצפה בידיו וזרק את רגליו הקצרות השעירות הרחק לצדדים. דרווין עקב אחריו בחיוך קר, מסתובב סביב צירו, פניו פונים כל העת אל האורנגאוטן. האורנגאוטן עצר, ניתק את כפותיו מהרצפה והלם בחוזקה בבטנו שלו בכפות ידיו המאורכות האפורות.
"אווו-אווו", הוא ילל שוב ופרש את ידיו לצדדים.
דרווין קפץ ביעף על חזהו, והם התגלגלו יחד על הרצפה. אצבעותיו של דרווין התהדקו סביב הגרון המקומט של הזכר, ורגליו הכפופות למחצה לפתו בחוזקה את בטנו הבולטת. האורנגאוטן ניסה להשתחרר והתפתל תחתיו בעוצמה כמה פעמים, אבל דרווין הצליח להישאר למעלה והידק את אצבעותיו עוד יותר חזק. זמן מה טפחו הכפות של הזכר ללא סדר על גופו של דרווין, ואז לפתע תפסו אותו בפאות לחייו, כנראה רצה גם הקוף ללפות את גרונו, אבל דרווין, בראותו את הנולד, הידק את סנטרו לחזהו. האורנגאוטן תפס את הפאות חזק יותר ומשך אותן אליו, כמעט לוחץ את פניו של דרווין אל פני החיה שלו.
זמן מה שכבו האדם והקוף ללא ניע, ואת השקט הפרו רק נשימותיהם המהירות והצרודות."בעצם", חשב דרווין בעת שהעווה את אפו מהצחנה שנדפה מפיה של החיה, "הטבע אחד הוא. זהו אורגניזם אחד ענקי, שבו יצורים ומינים שונים ממלאים תפקידים של איברים או של תאים שונים, והדבר שבמבט שטחי עשוי להיראות מאבק מר על החיים, למעשה אינו אלא התחדשות עצמית של האורגניזם הזה, תהליך שדומה למה שמתרחש בכל יצור חי, כאשר התאים הישנים מתים וכאילו נדחפים החוצה על ידי התאים החדשים שנוצרים במקומם… מהו קיום נפרד מזווית הראייה של המין? מהו קיום המין מזווית הראייה של כל מה שחי? הבל…"
שני הגופים לא זזו, וזוג עיניים אחד הביט אל זוג אחר. שתי ישויות נפגשו, התלפפו בדומה לליפוף של מעשה האהבה, ורק אחת מהן יכלה לנצח, רק אחת היתה צריכה להמשיך הלאה, והשנייה שמותאמת פחות ולכן לא ראויה לחיות, היה עליה למות ולהפוך למזון של אינספור יצורים אחרים, גדולים, קטנים ובלתי נראים לעין לחלוטין, שעתידים גם הם לצאת למאבק לחיים ולמוות על כל חלקיק של הבשר המת.
"ובכן", חשב דרווין, אוגר כוחות למאמץ האחרון, "גם המאבק היוקד ביותר בין שני יצורים חיים אינו אלא פעולת גומלין בין שני אטומים של ההוויה, מעין תגובה כימית. למעשה כולנו אחד, אנחנו תאים של יצור אחד בן אלמוות, שאוכל את עצמו ללא הרף, ונקרא החיים. הטבע לא מבחין בין פרטיייי- "
האורנגאוטן זז בפתאומיות, קישת את גבו, ושתי אנחות של שנאה התמזגו לשאגה אחת ארוכה, מלאת סבל ואהבה לחיים. לכמה רגעים כאילו נוצר גוף בן ארבע ידיים וארבע רגליים – לא היה אפשר לומר עוד איפה גופו וגפיו של מי מהם. כף יד התהדקה סביב גרון; האצבעות תלשו קווצות שיער; גב מפרפר אחד נלחץ אל גב אחר. צלעות נסדקו, השיניים החלו לחרוק ונחשפו ניבים. הרוק התקצף, האוויר בעבע בגרון והעקבים דפקו במהירות על הרצפה. כל תא בשרירים המאובנים ממתח התגייס לקרב הקטלני ושאף למסור את כל הכוח האגור בתוכו, כאילו הרגיש שהזדמנות כזאת אולי לא תחזור יותר לעולם. הירכיים האימתניות התקפלו אל המפשעה, האגן הזדקר לפנים; השוקיים התחככו אחת בשנייה; ברך שעירה נלחצה לתוך בטן צייתנית; הנחיריים התרחבו, ולשון כחולה מחוספסת התגלגלה החוצה.
שני רצונות מנוגדים רטטו זמן מה בשיווי משקל, אבל העניין כבר הוכרע – אחד מהם נרעד, נכנע, נסוג והתפורר תחת הלחץ של האחר; עברו שניות בודדות ושתי עיניים מתוך הארבע התכסו בדוק של אדישות, החלו לאט לאט להזדגג.
דרווין שב להכרתו, נד בראשו, הרפה את אחיזת אצבעותיו בגרון הפרוותי וקם באטיות על רגליו. כל הגוף המה. כאבה הציפורן שנעקרה מיד ימין, דאבה הברך החבולה, אבל כל זה לא השתווה להרגשה שבאה מעומק הלב ובהדרגתיות הובאה למודעות השכל. ביד רועדת קלות העיף דרווין אשפה שדבקה בחזהו. "צריך לראות תמיד את ניצחון ההוויה מאחורי מסווה הסבל והמוות", הוא חשב. "בעצם, אין שום מוות, יש רק צירי לידה, שמלווים את לידתו של עולם מחודש ומושלם יותר. כאן למרק, ללא ספק, צודק".
הוא הביט סביבו. כל הפרטים שהרכיבו את הפסולת הסובבת אותו – ארגזים, שקים, תפוחי אדמה שהתגוללו על הרצפה – קיבלו איזו איכות חדשה; כל פריט היה שטוף בהתלהבות הניצחון וכעת חשף בענווה את היופי הטמון בו, כמו בתולה שמורידה את הכיסוי מפניה בפני הלוחם שכבש אותה. העולם היה יפהפה.
על רגליים מאובנות מהמאמץ שהושקע לפני רגעים ספורים חזר דרווין לאיטו לשולחן שעליו בער הנר, והתיישב על הספסל. זמן מה שום מחשבות חדשות לא עלו בראשו. אחר כך הוא הביט באגרופו השעיר השרוט ונזכר בלמרק.
"אבל בכל זאת", חשב, "העניין כלל אינו בשאיפה לא מודעת של הטבע לשלמות. אנחנו רואים שמתרחשת ברירה, ושהמותאם פחות מפנה את מקומו למי שמותאם טוב יותר. לכן מין אחד דוחק את האחר, ומתיישב בבית גידולו. אבל מתעוררת השאלה – מהו הדבר שקובע את מידת ההתאמה? כוח?"
הוא הביט שוב באגרופו. על הצד החיצוני של כף ידו היתה כתובת קעקע, ציור סכמטי של שלושה כתרים וביניהם ספר פתוח, שעל דפיו הכחילו מילים בכתב גדול: "Dominus illuminatio mea". בין "Dominus' ל-"illuminatio" פעם במהירות וריד כחלחל מתחת לעור.
"לא", חשב דרווין, "אילו היה זה כוח פיזי פשוט, הרי כדור הארץ היה מאוכלס בפילים ובלוויתנים בלבד. ללא ספק, העניין הוא במשהו אחר. אבל במה? במה? לעתים אני כל כך קרוב לפיענוח…"
הוא תפס בידיו את גולגולתו הכבירה ושקע בהרהורים לפרק זמן ארוך. להבת הנר על השולחן רעדה קלות, השעווה התפצפצה ועכברים לא נראים צווחו. דרווין חשב זמן רב. דמותו ההדורה שניצבה ללא ניע הזכירה מצבה.
לבסוף הוא זע, קם, נטל את המקל שעמד לצד הקיר והלם בו ארבע פעמים בתקרה. בתגובה נשמעו משם מיד ארבע חבטות, ודרווין הלם בתקרה עוד פעם אחת. הוא החזיר את המקל למקום, רכן אל הסל, הרים את מכסה הקש והוציא משם שתי בננות ירוקות. הוא תחב אותן לכיסי מכנסיו השחורים הרחבים, שחרר סופית את סרט הקשירה שהידק את האפוד, פשט אותו מעל ראשו וזרק על השולחן ליד המקטורן.
כאשר נטרק מכסה הצוהר הבלתי נראה ומתוך המעבר בין הארגזים נשמעה חריקת קרשים תחת צעדים רכים אך כבדים, כבר היה דרווין מוכן. הפעם לא נזרקו עליו שום תפוחי אדמה, האורח החדש לא הפגין כל בהילות. הוא הלך מבלי שידיו נגעו ברצפה, ונע ללא חיפזון ובביטחה.
בתוך כתם האור הופיעה גורילה ענקית, כל גופה מכוסה פרווה שחורה קצרה, רק פניה וכפות ידיה היו ערומים, ולכן הזכירה ענק לבוש אימונית כהה. לפתע חש דרווין קטן וחלש – אף שכתפיו היו רחבות כמעט כשלה, הוא היה נמוך ממנה בראש.
"ובכן", הוא חשב, בולע את רוקו ומקבע את רגליו ברצפה המתנועעת, "העניין איננו בכוח הפראי. מה אם כן מגדיר את בחירת הטבע? אולי ההתאמה לתנאי הקיום? היכולת לנצל טוב יותר את אפשרויות הסביבה?"
הוא פסע לעבר הגורילה. עיניה הלא גדולות, הנטועות עמוק בתוך הגולגולת, הביטו מתחת לגבות בחשדנות, אבל ללא פחד, והאף דמה לצלקת מכוערת; רק האוזניים, שאת אחת מהן ראה דרווין כאשר הפנתה הגורילה את ראשה להסתכל בגופת קודמה, היו אנושיות לחלוטין.
מראה הגופה עורר את הגורילה. היא נהמה בשקט, ממש כמו כלב, חשפה את הניבים הענקיים הצהובים והסיטה את המבט לדרווין. אסור היה להתמהמה אפילו לרגע.
דרווין פסע שני צעדים מהירים קדימה, ניתר מהרצפה ותפס בחבל שהשתלשל מהתקרה תוך כדי קפיצה. גופו נישא לפנים כמו מטוטלת ענקית, ומשהתקרב אל הגורילה שזזה הצדה בבהלה מרחק של לא יותר ממטר, אסף במהירות הבזק את רגליו אל בטנו והטיח בעזרת שני עקביו מכה היישר לתוך הפרצוף הרחב האדיש; ברגע האחרון כמו ניסתה הגורילה להתגונן מהמכה, אך לא היתה מהירה מספיק.
המכה היתה נוראה. הגורילה מעדה, איבדה את שיווי המשקל ונפלה על הרצפה בכבדות. היא נראתה הלומה – אחרי הנפילה נשארה לשכב ללא ניע. דרווין קפץ ברכות אל הקרקע ופסע לעברה.
"אז מהי ההתאמה?" הוא חשב. "מה מגדיר את מידת ההתאמה של יצור לחיים בסביבה זו או אחרת? יכולת ההישרדות? אבל אז נוצר מעגל קסמים. ההתאמה קובעת את יכולת ההישרדות, ויכולת ההישרדות קובעת את ההתאמה. לא. אבדתי חוליה כלשהי בשרשרת הלוגית…"
הוא הסיט את רגלו כדי להכות, אבל באותו רגע פקחה הגורילה את עיניה, דחפה את עצמה בעזרת הגפיים הקדמיות מהרצפה, ולסתותיה נסגרו על המגף השמאלי של דרווין. למזלו, הוא הספיק למשוך את הרגל, ושיני החיה ננעצו בעקב, מפצחות את הפרסה העבה העשויה ברזל. דרווין ניתר לאחור ורגלו החליקה מהמגף. הגורילה נעמדה בקפיצה אחת על הרגליים, בעזרת עבודת הידיים והלסתות שלה הפך המגף שנותר אצלה לגוש חסר צורה של עור קרוע בתוך כמה שניות. היא זרקה אותו הצדה, פסעה לעבר החוקר, נהמה, הושיטה את כפותיה לפנים, והפרווה המתולתלת על ראשה סמרה.
"ובכן", חשב דרווין, "אולי העניין הוא בכך שחוקי הטבע, אף שהם משותפים לכול, מתבטאים בעוצמה שונה בחייו של כל מין? כלומר, מתרחשת מעין פעולת גומלין של הדפוסים השונים, והמכלול שלהם הוא שקובע את תוצאת הברירה הטבעית!"
"ר-ר-ר-ר!" הוא צעק.
הגורילה קפצה מרחק פסיעה אחת לאחור.
דרווין שלף בננה מכיסו, סובב אותה לפני פרצופה של הגורילה וזרק אותה אל התקרה. הגורילה הרימה את ראשה, הניפה את ידיה למעלה בניסיון לתפוס את הבננה, וברגע זה היכה אותה דרווין בתנופה ברגלו היחפה היישר בבטן החשופה. הגורילה התייפחה והתקפלה, ומכת וו אימתנית מימין הפילה אותה מיד לרצפה – היא נפלה על החזה, ודרווין, בלי לאבד רגע, התנפל על גבה ותפס את גרונה בידו.
"האינטלקט", הוא חשב, בעודו מהדק את האחיזה בעוצמה הולכת וגדלה, "או אולי אפילו מה שקודם לאינטלקט, הוא המשתנה שיכול לשפר את הסיכויים של מין מותאם פחות מבחינה פיזית במאבק על הקיום…"
אבל המאבק על הקיום רק התחיל. אחרי שהתאוששה מהזעזוע שנגרם מהנפילה על הרצפה, נהמה הגורילה וניסתה להתהפך על הגב. דרווין פישק את רגליו כדי להגדיל את שטח התמיכה, והכפיל את מאמציו. משהו בעבע בגרונה של הגורילה, ולאחר מכן היא הסיטה את כפה הענקית לאחור – דרווין ראה את כף היד המקומטת שאצבעותיה האמצעיות מחוברות בקרום עור מרצדת סמוך מאוד לפניו – ותפסה אותו בצמה שבה היו קלועות השערות על עורפו. עיניו של דרווין חשכו מכאב, והוא הרפה את אחיזתו. הגורילה ניצלה זאת מיד ובדחיפה חזקה התגלגלה על הצד. כעת נאלץ דרווין לאמץ את כל כוחותיו על מנת להחזיק אותה במקום – לו היתה מצליחה להסתובב עוד קצת, הוא היה חסר אונים לחלוטין בפני שיניה הנוראות.
דרווין נאנח והרגיש שהוא מאבד את הכרתו. מול עיניו נרעד ריצוד אדמדם, ואחר כך, בבהירות, כמו על פני תחריט צבוע הוא ראה מבנה בן שלוש קומות על גדת נהר גבוהה, מכוסה בקיסוס כמעט עד הגג – הבית בשרוּסברי, שם עברה עליו ילדותו. הוא ראה את חדרו, מלא בקופסאות של אוספי קונכיות וביצי ציפורים, ואחר כך – את עצמו, קטן, לבוש במקטורן צר ולא נוח, פוסע על חוף הים בשעת שפל, מתבונן ברכיכות ובדגים שנשטפו אל החוף על ידי הגלים. לאחר מכן הוא ראה את פניו מלאות ההשראה של פרופסור גרנט, המורה הראשון שלו שדיבר על צורות הפגיות של עלוקות ושל חיטחבים, ואחר כך ריצדו פנים אחרות, פנים שראה רק בציורי דיוקנאות, אבל הם היו חיים באופן משונה – פניהם של סבא ארסמוס, שמת שבע שנים לפני הולדתו, של קארל לינה, של ז'אן בטיסט למרק, של ג'ון סטיבנס (ומיד עלה בזיכרון כיתוב תחת ציור של חיפושית נדירה מתוך ספרו על חרקי אנגליה – "נלכד על ידי צ'. דרווין"). וכל הפנים הללו הביטו בו בתקווה, הם כולם חיכו שימצא בתוכו את הכוחות, שינצח וימשיך את המפעל שהתחילו, ומבעד לחשכת השנים והמילים, כולם שלחו לו את עזרתם ותמיכתם.
"אין לי זכות למות", חשב דרווין, "אני עדיין לא יודע את העיקר… אני לא יכול למות עכשיו".
במאמץ על-אנושי הוא אימץ את כל שרירי גופו הגדול, קיפל תחתיו את ידו שלפתה את גרון הגורילה ושמע פצפוץ שקט של חוליות הצוואר. הגורילה רפתה בתוך החיבוק האיתן שלו, אבל זמן מה לא הצליח דרווין להרפות את אחיזתו ושכב עליה, מסדיר את נשימתו.
"כן", הוא חשב, "לא רק האינטלקט אלא גם הרצון. הרצון לחיים. צריך להרהר בכל זה בשקט".
הוא נעמד, ניגש אל השולחן באיטיות, זרק את המקטורן על כתפיו ונטל בידו את הפמוט עם הנר שכמעט כלה. החזה השרוט דימם, הרגל כאבה, הצוואר המאומץ יתר על המידה דאב, אבל דרווין היה מאושר. האמת התקרבה אליו בכמה צעדים נוספים, ואורה החגיגי, עדיין לא זוהר, אבל כבר נראה היטב, מילא את נשמתו. דרווין דילג מעל הגורילה המתה, עקף את הארנגאוטן ששכב בפישוק רגליים בלי בושה וצעד אל היציאה.
כאשר נפתח הצוהר שמוביל אל הסיפון הסתנוור דרווין מאור השמש. זמן מה הוא מצמץ במתיחות, נאחז במעקים, ואחר כך כמה ידיים יראות כבוד באו לעזרתו וסייעו לו לעלות לסיפון.
דרווין כיסה את פניו בכף ידו. כאשר התרגלו מעט העיניים לאור, הוא פקח את עפעפיו וראה את מימיו הכחולים, חסרי הגבולות, של האוקיינוס, מעליהם תלויים סימני וי לבנים של ציפורים. במרחק, מעבר לדופנות הספינה הלא גבוהות, דרך רשת דלילה של חבלים נישאים, נראה חוף ירוק של אי לא ידוע, פעם ירד מטה ופעם התרומם מעלה.
"סר צ'ארלס, הכול בסדר?" קולו של רב החובל נשמע סמוך לאוזנו.
"אל תקרא לי סר", מלמל דרווין, "בשם אלוהים".
"האמן לי", אמר רב החובל בחגיגיות, "כבוד גדול עבורי ועבור כל צוות ספינת 'ביגל' ללוות אותך במסע הזה". דרווין מחה קלות בידו. כמו כדי לאשר את דברי רב החובל, נשמע על החרטום קול נפץ, ומעל המים התמר ענן עשן לבן. דרווין הרים את עיניו. לאורך דופן הספינה עמדו בשורה ישרה המלחים – כמעט כל הצוות היה כאן. עשרות זוגות עיניים מאוהבות הביטו בו, וכאשר עוזרו של רב החובל לבוש המדים החגיגיים שעמד בפני המסדר הרים את חרבו, קריאת "הידד" רמה נישאה מעל הסיפון ומעל הים.
"הרי ביקשתי", אמר דרווין, "באמת, זה לא נוח לי".
"אתה גאוותה של בריטניה", אמר רב החובל. "כל אחד מהאנשים האלה יספר עליך לנכדיו".
דרווין פזל במבוכה ובעגמומיות לעבר מסדר המלחים וצעד לאורך הסיפון. לידו, במאמץ לא לפגר אחריו, צעד רב החובל, אחריהם מיהר רב המלחים, לבוש בכפפות לבנות ודלי שמפניה קפואה בידיו. הרוח הלחה, שהרימה את שולי המקטורן, קיררה בנעימות את החזה החשוף של דרווין, והוא הרגיש שכוחותיו שבים אליו במהירות.
"על מה אתה חושב כעת?" שאל רב החובל.
"אני חושב… אלוהים אדירים, תגיד להם שיפסיקו לצרוח…"
רב החובל סימן בידו, וה"הידד" הרועם שקט.
"אני חושב על עבודות המחקר שלי", אמר דרווין ביובש.
"סר צ'ארלס", אמר רב החובל, "האמן לי שכאשר אני מדמיין את הפסגות והתהומות שבהן משוטטות המחשבות חסרות המורא שלך, אני נתקף חולשה. אני יודע שהרעיונות שלך יכולים להיראות מחוץ לטווח השגתו של קצין פשוט של הוד מלכותה, אך בכל זאת אני לא מחשיב את עצמי לבור גמור. בזמנו גם אני למדתי באוקספורד…"
רב החובל הפשיל את שרוול מעילו בתנועה זריזה והראה לדרווין קעקוע – שלושה כתרים כחולים מטושטשים וביניהם ספר עם כתובת מוכרת. המבט של דרווין נהיה חביב יותר.
"למדתי בקיימברידג'", הוא אמר, "אבל זה לא העניין. אני חושב על הקיום. להתקיים – זה הרי נפלא כל כך, לא? אבל רק המאבק יכול להעניק לשמחה הזאת מוחשיות. מאבק חסר רחמים, אכזרי, על הזכות לשאוף את האוויר הזה, להביט בים הזה ובשחפים האלה. אתה מבין?"
הוא הרים את עיניו אל רב החובל. רב החובל הנהן בארשת מהורהרת, כאדם שעדיין לא מבין את משמעות המילים שהתעופפו אליו, אבל מנסה לזכור אותן בשקדנות, כדי להבין את פירושן אחר כך, בשובו אליהן בלבו פעמים רבות כשיישאר לבדו. מבטיהם נפגשו, דרווין הרים את ידו כדי להניח אותה על כתפו של בן שיחו, אבל לפתע איבדו עיני רב החובל את צבען – תשומת הלב הנלהבת התחלפה בהן בתחושת פחד שנוכחותו פיזית כמעט. דרווין חייך בעצבות והוריד את ידו. כמו בכל כך הרבה פעמים בעבר שוב הרגיש את החומה הלא נראית שהפרידה בינו לבין שאר האנשים, שוכני מציאות יומיומית, טרודים בהבלים, אנשים שהיה כל כך קשה לחיות ביניהם, בשעה שהשתייכת לנצח ולהיסטוריה.
כדי לא להביך את רב החובל, הסיט דרווין את מבטו לשורות ארוכות של כלובים שעמדו על הסיפון. מתוכם הביטו בו ללא מבע עשרות קופים ענקיים, חלקם אחזו בסורגי הכלובים, חלקם ישבו בשיכול רגליים על הרצפה, אחרים הניעו את איבריהם ברפיון.
דרווין תחב את ידו לכיס, מישש משהו דביק-לח ושלף בננה מעוכה, שנדבקו אליה כמה שערות שחורות-אדמוניות. הוא זרק את הבננה לים ונפנה אל רב החובל.
"בעוד כשעתיים תכניסו חדשים", הוא אמר, "אני חושב שעוד שניים יספיקו להיום. ועכשיו…"
"שמפניה?" שאל רב החובל, שהתעשת בינתיים.
"תודה", אמר דרווין, "אני מודה לך, אבל אני עוד צריך לעבוד. ולומר את האמת, נורא כואב לי הראש".
*דימוי: יובל בן בסט
