האיש בחדר הקטן עצם את עיניו ואחרי רגע שב ופקח אותן. הוא היה רגוע. גופו היה רפוי. רק תיק העור המרופט שחבק הכביד מעט על חזהו ועל נשימתו. מעט קרני אור חדרו מבחוץ דרך התריסים המוגפים וקדחו ללא רחש באפלולית החדר. הוא לא הופתע כלל כשהביט הצידה וראה אותו.
המוות ישב על כיסא העץ, רגליו הדקות משוכלות, ועלעל בשוויון נפש בעיתון ‘לאשה’. על אף האפלולית האיש הבחין שהוא מחזיק את העיתון הפוך.
“אה,” אמר המוות והניח את העיתון, “התעוררת.”
“מזמן אני מחכה לך פה,” אמר האיש.
“אתה רואה,” המוות נקש באצבע דקה על שעונו, “ואני עוד הקדמתי. יש לנו בדיוק חמש דקות להרוג ביחד.”
האיש התעלם מהאירוניה שבמלים.
“חשבתי שאתם שם דייקנים,” אמר.
המוות נראה משועמם;
“הרשלנות שלכם כאן, מחלחלת לאט לאט אפילו לעולם שלנו.”
האיש לא ענה.
המוות התיר את רגליו והתרווח, אחר גחן לעבר השידה ונטל את קופסת הסיגריות של האיש. “לא אכפת לך,” אמר. “ממילא אין לך זמן לעשן את כולן.” הוא לקח לעצמו סיגריה והצית אותה.
“יש לך זמן עד סוף הסיגריה,” אמר, ופלט סילון עשן לעבר החלון המרושת. זבוב מזמזם שחבט את עצמו בזגוגית נלכד בתוך הענן המתאבך. הזבוב התקפד על אדן החלון ונראה מת, אבל אחרי רגע קצר התעופף ונעמד על מצחו של האיש.
האיש הושיט יד לאה ומחץ את הזבוב המסומם בין שתי אצבעות. הוא דיבר כאילו לעצמו. “עברתי כבר על חיי. סיכמתי את מה שהיה לסכם. עד שתגמור את הסיגריה אני יכול לעשות את זה עוד עשר פעמים, אבל גם אם שכחתי משהו, אין לי שום חשק לעבור על זה שוב.” האצבעות החלושות התהדקו על תיק העור המרופט, שהיה בעצם ילקוט בית ספר. התיק הלך עם האיש את כל הדרך עד לזיקנתם המשותפת. “אני פקיד של חשבונאות, אתה יודע. עייפתי ממאזנים וסיכומים.”
המוות שתק.
“יכולת פשוט לאסוף אותי וללכת,” אמר האיש, “אבל אתה יושב לך כאן ומשתעשע.”
“כללי המשחק.” אמר המוות ביובש. “הרגעים האלה הם הבונוס שלי. חוץ מזה, תמיד ברגע האחרון צץ משהו. הכול איכשהו נדחס אצלכם תמיד לתוך הרגע האחרון.” הוא הגביה את הסיגריה אל פניו ובחן אותה ברוב משמעות. הסיגריה כבר נאכלה עד מעבר למחציתה והאש המשיכה ללחך את הנייר בהתמדה.
“יש משהו שהיית רוצה לעשות ברגעים האחרונים שלך?”
האיש תלה בו מבט מובס, מלא בוז; “אם אתה מתכוון למשחק שחמט על החוף, אז לא.”
המוות משך בכתפיו ושאף מהסיגריה.
האיש בהה בתקרה ושקע במחשבות.
אחרי רגע אמר, “כשהייתי ממש קטן, אולי בן שלוש, לקחת ממני את אמי. לקחת אותה בהפתעה.”
המוות גיחך ואיפר בזהירות לתוך כף ידו, אבל האפר נשר מבעד ליד השקופה, התפזר באוויר, ורחף לאט מטה.
“הפתעה היא לפעמים בלתי נמנעת. אבל היא מוסיפה מימד של גיוון לעבודה האפורה.” את המלים הבאות אמר לאט ובהטעמה, כמעט בלחישה: “במקרים של הפתעה, אני מאפשר לפעמים פיצוי קטן ברגע האחרון.” הוא הביט ברוב משמעות בסיגריה המתכלה במהירות, אבל האיש לא הקשיב.
“כל בוקר,” אמר האיש בקול חדגוני והמשיך לבהות בתקרה, “אחרי הרחצה, אמי היתה עוטפת אותי במגבת, ומחבקת אותי חזק. היא היתה מחבקת אותי בכל הכוח שהיה בה, כאילו ניסתה לדחוק אותי בחזרה לתוך גופה. אולי כדי שתוכל לברוח אתי וללדת אותי שוב במקום אחר, יותר טוב.”
המוות בחן את ציפורניו המטופחות בזמן שהאיש דיבר. הוא כבר כילה את רוב הסיגריה.
“היום אני יכול להבין את הייאוש שהיה בחיבוק הזה,” האיש המשיך לדבר אל התקרה. “אבל ביום ההוא עוד לא הבנתי. גם כשהיא נפלה לתוך האמבטיה לא הבנתי. עד הערב ישבתי במים. שיחקתי עם השערות שלה שצפו סביבי כמו שרכי מים שחורים. ליטפתי לה את הפנים שהתרככו והתחילו להתנפח. חיכיתי שתוציא את הראש מהמים, שתשלח יד לעבר המגבת ותכרוך סביבי את הזרועות הלבנות שלה. החיבוק, אתה מבין, בחיבוק שלה היא דחקה אותי מדי יום דרך שער בלתי נראה, והעבירה אותי אל המשכו של היום. אבל באותו יום נשארתי מחוץ לשער, והמשכו של היום לא הגיע. מאז אני חי את חיי בתחילתו של היום ההוא. סדרי עולם התהפכו. דברים שהקדימו את זמנם החלו נדחקים ביני לבין החיבוק של אמי. דברים מבולבלים, סותרים, מטרידים.”
המוות הפנה אליו את פניו. נראה שהאיש הצליח לעורר בו עניין.
“אהה,” סינן בלחישה כשהאיש השתתק ושקע שוב במחשבות.
האיש כנראה נחרד ממחשבה חולפת, לפתע פתאום ניסה להזדקף במיטתו. “אני עוד חי בתחושה שמעבר לכל פינת רחוב ממתין לי החיבוק שאחריו יתחיל כל החזיון השקוף הקפוא סביבי, להתמלא בדם, לקבל צבע ודופק, המולת חיים. כשאשה הולכת מולי ברחוב, גם אם זו אשה שעל פי גילה יכולה להיות בתי, או נכדתי, אני מחכה שתיעצר במקומה כמוכת הלם, שתביט בי בהשתאות, ואז תמהר אליי ותאמץ אותי אל גופה. באותו רגע תפלח את האוויר תרועה, בפינת הרחוב תופיע תהלוכה רועשת של חצוצרות עם תופים ומצילתיים ושרביטים מעופפים באוויר, והכול יתחיל.”
“יתחיל?”
גופו של האיש רפה והוא שב לשכיבתו הרופסת; “בינתיים שום דבר לא התחיל.”
המוות לקח עוד שאיפה מהסיגריה וריצוד של אש רץ על הנייר וליחך את מה שנותר מהסיגריה.
“אולי לא שמת לב למלה בינתיים,” אמר האיש. “בינתיים זו מלת מפתח. זו אולי המלה הכי חשובה. ‘בינתיים’ זה הזמן הכי ארוך. בהתחלה של הכול מבליח רגע קצר ומתיז ניצוץ – כמו גפרור שמנסה להידלק, ויש עוד רגע דומה בסוף של הכול. אבל בין שני הניצוצות שרוצים להתלקח משתרע כל ה’בינתיים’ הזה, שאין בו כלום חוץ מציפייה ארוכה ומשמימה להתלקחות…” אצבעות ידיו של האיש לפתו בחוזקה עד שהלבינו, את התיק המרופט שעל חזהו.
המוות הביט ברוב ריכוז בסיגריה שכמעט הגיעה לסופה. “הגענו לרגע האחרון,” אמר.
בהילות נואשת הרעידה פתאום את קולו של האיש כשבחן את מה שנותר מהסיגריה:
“בזמן שנשאר הייתי רוצה לחזור לזמן שבו היא מתה, רגע לפני החיבוק. להחזיר את הסדר לזמנים שנטרפו. אולי אספיק לסדר ולסגור את המאזן. אין לי אפשרות לעשות את זה בלי לקבל את החיבוק ולהגיד לה שהיו לי חיים טובים.”
המוות הבליע חיוך דק. הוא הקיף במבט מופגן את החדר העירום. התעכב רגע על הקירות החשופים ועל בועות הטיח שתפחו בין הסדקים הלחים שבתקרה. בחדר לא היה כמעט כלום. היו מכנסיים וחולצה אפורים, מקופלים ומונחים על שרפרף. על הרצפה, ליד השרפרף, זוג נעליים שחורות. שידה של עץ ועליה קופסת סיגריות כמעט מלאה, מאפרה, משקפי קריאה, כמה עיתונים ישנים. זהו.
לגלוג נוצץ הבריק את עיניו כשחזר להביט באיש.
“חיים טובים…”
“אני רוצה להגיד לה את זה,” התעקש האיש.
ברגע הבא הוא ניצב על קצות אצבעותיו. ראשו היה מורם כלפי אמו המדיחה כלים ליד הכיור, והוא משך בשמלתה.
“תיגש לאמבטיה זלמן,” אמרה האם, “אני כבר באה לרחוץ אותך.”
אבל הילד, שלא כהרגלו לא נשמע לה הפעם. הוא נשאר לעמוד שם ומרט בעיקשות מרדנית את שולי השמלה.
“נו, לך לאמבטיה!” ציוותה האם בקוצר רוח.
הילד נצמד אל רגלה בכוח.
“איזה שד קפץ עליך!” היא נסתה לשחרר את שמלתה מאחיזתו של האגרוף הקטן.
“זלמן!”
אבל הילד התעקש, וידה הרטובה החליקה שוב ושוב על האגרוף הקטן הקפוץ.
“תפתח את המים ותתפשט.” היא סטרה על ידו הקפוצה בכוח רב משהתכוונה, והילד משך ממנה את ידו.
“אני מיד באה לרחוץ אותך. לך, לך כבר.”
הוא ניגש לחדר האמבטיה ופתח את המים. אחר כך התפשט והניח את בגדיו על השרפרף הקטן, נכנס לאמבטיה ועמד במים הגואים. עכשיו ראה את האיש הדק עם הסיגריה שעמד אתו בתוך האמבטיה. לסיגריה היה ריח רע, מוכר. בגלל הריח הוא נזכר שכבר ראה פעם את האיש הזה. אולי בחלום. הזר, גנדרני, כמעט שקוף, התכופף לכבות את הסיגריה במים שהאפירו לאיטם.
“זלמן…”
אמו של הילד קראה לו מהמטבח.
“פעם אחרונה שאני נוגע בסיגריה בלי פילטר,” אמר האיש הדק שעה שנעץ את הבדל לתוך המים כאילו היו ערימת חול.
הילד נשא אליו את עיניו.
“עצום את עיניך זלמן.”
“החיבוק…” אמר הילד, והשתתק.
“הרגע האחרון נגמר, זלמן. אין לנו יותר זמן. עצום אותן.” האיש השקוף העביר את כף ידו כמלהטט מול פניו של הילד, אבל הילד התעקש להשאיר את עיניו פקוחות. בתנועה ארוכה וחלקה משך האיש הדק את נשמתו של הילד מתוך אפו. מול עיניו המהופנטות מישש את הנשמה באצבעות גמישות, בוחן אותה בחומרה, כאילו היתה צעיף משי יקר שנמצא בו פגם.
האם שוב קראה מהמטבח.
המוות הניח לגוף חסר החיים להשמט לאט, עד שישב במים.
אחר כך הזדקף וקשר את הנשמה לחגורתו. האשה שוב קראה מהמטבח, והאיש הדק הביט בזרם המים הגולש מעל דפנות האמבטיה, חיכה עד שראה את המים שוטפים לאורך המסדרון אל המטבח, שמע אותה צורחת, ואז נעלם.
האשה רצה אחוזת בעתה במסדרון, החליקה על הרצפה הרטובה ושייטה במהירות קדימה ללא כל שליטה על שווי משקלה. גופה הוטח אל מעבר לאמבטיה וראשה נחבט בכוח בקיר. קול התבקעות עמום הדהד בין אזניה ונבלע ברעש המים הזורמים. לחייה האחת שנמעכה אל הקיר נגררה מטה, משאירה מול עינה הפקוחה שובל של דם על אריחי החרסינה הלבנים. עוד הספיקה, תוך כדי שנשמטה לתוך המים, לראות איש זקן מוטל עירום אצלה באמבטיה, מחבק אל חזהו תיק עור ישן. דפים שייטו החוצה מתוך התיק וצפו סביב גופו כמו שושנות מים צחורות שהלכו והאדימו לאיטן. משהו בעיניו הפקוחות של הזקן עורר בה רצון עז לחבקו. היא לא הבינה מה היה הדבר, אבל הצליחה בשארית כוחה לשלוח את זרועה, לפלס עם אצבעותיה דרך בין שושנות המים המאדימות, ולחבוק את מותניו המדולדלות של הזקן.
