מי היה בֶּרְק? ראשית ימיו.

ג'ייקוב בֶּרק, מי שעתיד היה להתמודד בקרב נגד מקגרוֹ הגדול באותו יום גורלי ב-1824, נולד מכוסה בשרידי שק שפיר במשכנות העוני שבאזור הרציפים בבריסטול, בגיבוב שמכוּנה רק "החור", ילד חורף לַסוור אייזק בֶּרק ולתופרת אן מרפי. הוא, יליד בריסטול, בנו של ג'יימס, בנו של טום, בנו של זבדי, כולם סבלים. היא, ילידת דבלין, בת מזל תאומים הארור – עוני ופוריות: ג'ייקוב היה השנים-עשר מבין שמונה-עשר ילדים, השלישי מתוך שמונה שנשארו בחיים.

זו היתה ילדות אופיינית לאזור הרציפים, של עבודות מזדמנות ושל צחצוח נעליים ופה ושם גם התקפים חינוכיים: דלקת שקדים קשה, דיפתריה, והפיתוי שלא עומדים בו, לקפוץ למים מהמזחים. בקיץ הוא רץ עם עדרי הילדים המְשחקים שהשליטו טרור ברחובות. 

הוא גדל מהר. עב צוואר, עב כתפיים, אגרופי פלדה, שפתיים חשוקות, מצח כבד, ילד שלא ידע צורת אות ולא הכיר טעם מתוק עד לשנתו העשירית, ואז, בתוך מחזור ירח אחד, הוא למד לגלגל על לשונו את אותיות הכתב הרוּני שעל השלט של פאב "מולוי ארמ'ז" וגנב תפוח מרוכל של פירות וירקות בדרך לעיר באת'. שני אחים, שחשבו שהם לא פחות מדיק טֶרְפּיןן פנו לחיים של שוד וגזל, אבל ג'ייקוב בֶּרק, בחסדי התפילה היומית של אמו והחגורה של אביו, פנה עורף לטעמם של תפוחים וחזר אל דרך הישר הצרה של השושלת, הוא הצטרף אל בֶּרק האב ברציפים. וברציפים הוא נשאר, הרים חביות של דגים ולוחות ברזל קרים מרוח הים, עד שגבו התרחב וזרועותיו ניתצו את האסורים. 

עלייתו של בֶּרק, כולל המהומות. וגם תחילת הקריירה שלו והתהפוכות בה.

בגיל תשע-עשרה בֶּרק התפרסם.

ברציף היה איש בשם סם ג'ונס, וגם סם ג'ונס היה סוור, נשא משאות עם בֶּרק מחושך עד חושך. סם ג'ונס היה זקן בן ארבעים, ויום אחד פילחה כף רגלו קרש רקוב ברציף והוא מעד תחת משא של דגי סנדל, שמונים קילו דגים בארגז מעץ אלון, שהטיח את ראשו במעקה הברזלים ואז  הוא קרס, החליק, ונשמט אל תוך הים.

סם ג'ונס עמד לקבל את משכורתו החודשית, אבל החברה לא שילמה לאלמנה, והסוורים ברציפים שבתו מעבודה, שום ספינה לא זזה. ואז הבעלים שלחו את הבריונים שלהם, והם התנפלו על האנשים באלות ובמחתות ברזל, ומתוך ההתכתשות ההמונית פרצו "המהומות ברציפים", שנודעו לתהילה.

עיתונאי מלונדון היה הראשון שראה את בֶּרק תוקע אגרוף. כשהסתיימו המהומות (והמשכורת של ג'ונס עוד לא שולמה), מצא העיתונאי את הנער אחרי שחזר לעבודה, משלים עם המצב, מפלס את דרכו על המזח ומהמהם שיר סבלים חרישי ועצוב.

ביום ההוא (אפור, קור על-טבעי באוגוסט, שחפים מנתרים על מעקה המזח) עמד בֶּרק על הרציף, ושק של חמישים קילו חיטה מוטל כמו גווייה על כתפו. העיתונאי דיבר בצרורות. ג'ייקוב, שלא היה מורגל בחילופי דברים ארוכים, לא הניח את השק, אמר, כן, אדוני, כמו שלימדו אותו לדבר אל זקנים ואל לובשי חליפות, ומפעם לפעם הסיט את המשקל על גבו. ואז סוף כל סוף שלף הברנש כרטיס ביקור. נו? מה אתה חושב? השתתפת פעם בקרב? שאל האיש, ובֶּרק ענה בשאלה: יש גבר שלא השתתף בקרב?

בכרטיס היה שם של מחסן סחורות בנמל, ובשבוע שבא לאחר מכן השכיב שם בֶּרק על הרצפה שלושה גברים. הם היו קשוחים, מתאגרפים שבן רגע עלו לזירה כאילו מדובר בלא יותר מקרב תרנגולים. בלי עוזר, בלי חבלים, בלי פרס כספי. אם הופיעו האנשים עם הכסף, זה היה רק כדי לזהות כישרונות צעירים. בערב השלישי בא מישהו, קֵיירְן, ונתן הצעה.

 

איך "השרירי" התפרסם.

בשנה הראשונה ההיא מתקיימים חמישה קרבות. חמישה קרבות, וג'ייקוב בֶּרק מנצח בארבעה. תחרויות מחתרתיות, דו-קרב שמתקיים במחסני סחורות או בפונדקים כפריים או בסוללות הנהר ממזרח לעיר. חוקי בְּרוֹטוֹן. בלי כפפות. זירה של שבעה מטרים רבועים. סיבוב נגמר כשמישהו נופל. שלושים שניות מנוחה, וקרב לא נגמר עד שאחד המתאגרפים לא מצליח לחזור אל הקו שבמרכז הזירה. בלי אצבעות בעיניים, בלי נשיכות, בלי מכות מתחת לחגורה. בלי נפילות מזויפות לצרכי מנוחה.

קיירן הוא העוזר שלו. ועוד בפינה, מחזיק את הבקבוק, נמצא גם אחד שעובד עם קיירן, ינקי שהיה פעם אלוף בניו אורלינס. ליֶנקי יש מן הסתם שם נוצרי, אבל הוא מחליף נושא בכל פעם שג'ייקוב שואל. יש לו תנועות של סרטן כשהוא זז או נעמד מולך או מתרומם על קצות האצבעות כשהוא עומד לדבר, וג'ייקוב חושב שאלה הרגלים מהזירה.

הם מתייחסים לג'ייקוב בֶּרק יפה, כמו אל בן. נותנים לו מכנסי אגרוף ונעלי פקקים, קוראים לו את חדשות האגרוף ב"ויקלי דיסְפּץ'", קונים לו מזון כשמזון הוא יקר המציאות. לוקחים אותו אל "בית התקיעות", ושם משלמים את מה שעולה להכניס את התקע לשקע, ומספרים לבָּנות שהוא יהיה אלוף של כל אנגליה. שם, בין מלמלות ובדים מבריקים, הוא חש מושפל בגלל תשומת הלב של הגברים, הוא מרגיש כאילו הוא שוב בזירה, חושב שאולי קיירן והיֶנקי עוד יעקבו אחריו ואחרי הבחורה כדי להסתכל. בחורף ההוא, כשפתאום אבא שלו נופל למשכב עם שיעול, הם נותנים לו כסף מראש על חשבון הפרסים שיזכה בהם, וג'ייקוב מוצא את עצמו קונה מתנות לאמא שלו ולאחים ולאחיות. הזכיות שלו קטנות, חמש, עשר לירות. הוא מבזבז הכול ולוֹוה עוד.

לפני כל קרב קיירן לוקח אותו הצדה ומספר לו איזה טינופת היריב שלו, יוצר אצלו רושם שהוא מין מלאך נקמה, גומל רעה לשורה של רוצחים וגנבים ובועלי בתולות. אבל לג'ייקוב בֶּרק לא אכפת במיוחד. הוא אוהב את ההזדמנות להרביץ ולראות את היריב שלו נופל. מקומון זול בחצי פֵּני שמתפרסם בבריסטול, ומקדיש עמוד שלם לענייני אגרוף, מסקר את הקרבות שלו, אבל לא מצליח כנראה להינעל על שם, וקורא לו "המתגושש מהרציפים", ואז "הסוור בֶּרק", "החובל בֶּרק", ולבסוף "השרירי", השם שקיירן בוחר לאמץ לקידום הקרבות שלהם. אלגנטי, חושב ג'ייקוב. הוא קונה גיליון של המקומון ומביא אותו הביתה, מראה לאמא שלו איזו מילה בעמוד היא "השרירי". הוא כותב לה את זה באותיות גדולות על פיסה של נייר קצבים, והיא מקפלת אותה ותוחבת אותה אל הכיס שהיא מחזיקה בו מסרק לכינים. כדי להוכיח את גודל כוחו הוא תופס שניים מאחיו הקטנים, אחד בכל יד, ולקול צווחותיהם מרים אותם גבוה מעל לראשו. 

הוא מתחיל לשמן את שערו ולהחליק אותו לאחור בתלמים מבריקים, מה שלא מוסיף הרבה למראה שלו, ורק מדגיש את המשקל הרב של המצח. הוא מקשיב לסיפורים על המתאגרפים המקצוענים. הוא רוצה להיות כמו גאלי, אז הוא קונה צעיף בתור עניבת אסקוֹט. הפרסים גדֵלים, חמש-עשרה, עשרים. בפרס הראשון הוא קונה מגבעת גבוהה וחובש אותה במלוכסן. כמו שקיירן חובש את שלו. כמו קיירן, שגם הוא היה בשעתו, כך נודע לו, מתאגרף מקצועני קשוח.

הימים שנראה במיטבו קרבים לקצם. בקרב הרביעי בא אליו היריב בבעיטות ובנפנוף של זרועות כמו ציפור ששחררו אותה מהכלוב. הוא חוטף אגודל בעין ונאלץ לבלות שבוע בתחבושת של נייר חוּם וחומץ. עולה לו החוֹם, אבל קיירן מוצא כירורג שמקיז לו דם והוא נרפא.

בקרב החמישי שלו מביס בֶּרק את "האהוב מבריסטול". זה לא היה אמור לקרות; הקרב היה הצגה, משחק מכור שנועד לתת לאלוף להיראות טוב כשהוא משכיב מספר חזק כמו "השרירי", אבל "השרירי" מנצח.

 

איך רצה המקרה ובֶּרק התמודד מול בְּלַיינְדמֶן.

וכך רצה המקרה ובֶּרק התמודד עם בליינדמן:

בלינקולנשייר, "בְּרוֹקן הֶד גַאל" הפסיד ל"מוּרי", ובליברפול, ויל סְקֶגְס הביס את טום ג'ונסון, שבפינה שלו ישב לא אחר מאשר פיטר קְרוֹלי הגדול, בן הקצב שנודע בזמנו בכינוי "הסטייק הלבן הצעיר". אבל סקגס לא התמודד מול "בְּרוֹקֶן הֶד", וב"מוֹלְסי הֶרְסְט" הפסיד טום טֵייט ל"לֵה פּטיט". וככה "בְּרוֹקֶן" התמודד מול טֵייט, אבל הקרב היה מכור, ה"ויקלי דיסְפּץ'" חשף ששני הגברים נפגשו שבועיים לפני כן וקבעו הכול. ואז הם באו אל טד שאנון המכונה "הרברבן", אבל "הרברבן" הכיר את בליינדמן, ו"הרברבן" אמר שאם הוא כבר הולך להיהרג הוא צריך להביא פרס יותר גדול לאשתו. וכך נאלצו האנשים עם הכסף להמשיך ולחפש מישהו, ונותר להם רק בֶּרק.

ההתמודדות נקבעה לפברואר, אבל אף אחד לא שם אפילו רבע פּני על בֶּרק. ואז הם הלכו אל "הרברבן", אלא ש"הרברבן" לא היה שם, הוא הורשע בגנֵבה ונשלח לרצות את עונשו. הם מצאו טוחן ב"מֶלכיוֹר בראון", ממנצ'סטר, ששבר שיניים בחוגי המסבאות ונודע בכינוי "האנקור". אבל בראון נפל אחרי לא יותר מארבעה סיבובים, והנבחר הבא, פרנק סמית המכונה "הציורי", סירב להתייצב מול האגרופים הרצחניים של בליינדמן. וכך הם חיפשו שוב את בֶּרק. הם החליטו שהדם של בֶּרק מצד אמא שלו יביא את האירים, בליינדמן ישלהב את הסקוטים, ואם יהיו התפרעות ומכות, מה טוב. חוץ מזה, כולם ידעו שהמתאגרפים הכי טובים לובשים צהוב בריסטול, ועד אז בֵֶּרק כבר המשיך הלאה מהרציפים, והראה את כוחו בצמד קרבות באיגֶנ'ס אבּי.

 

מיהו בליינדמן?

זהו בליינדמן: מתושלח בן שלושים וחמש, אליל של לאומנים סקוטים, גיבור של מגזינים לגברים, שם ציירו אותו בממדים מפלצתיים, מוחה צבאות ליליפוטיים כאילו הוא מנקה פירורים משולחן לפני משחק קלפים. חובט מיומן עם עוצמה של מנוע קיטור. ניצח בשמונה-עשר, הפסיד בשניים. הוטבל בשם בנג'מין מקגרו, וזכה לכינוי שלו בקרב ב-1814, בסיבוב הארבעים ושלושה, עם עיניים נפוחות כל כך מאגרופים שהוא חטף עד שהוא לא ראה כלום. סירב להרשות שיפרידו את עפעפיו, אמר שינצח את היריב שלו על עיוור, ואז השכיב אותו, בבּוּם אחד, ברגע שהגיעו אל הקו שבמרכז הזירה. אחרי הקרב שאלו איך הוא עשה את זה, והוא ענה, הרבצתי איפה שהוא נשם. הרוזן בַּלְקַרס פרש עליו את חסותו, ועליו אמרו שהיה מסתובב עם מקגרו במקומות הכי ידועים לשמצה בגלזגו. הוא אהב לספר איך אפילו ביקשו ממנו להיות ביחידת שומרי הראש של בית המלוכה, אבל עם כל הסיפורים על הפה המלוכלך ועל החיים העלובים, ועם כל הבחורות שהוא הִפרה, הם משכו את ההצעה. ב-1816 הוא הפיל את האלוף סיימון ביל בשני סיבובים, וסיימון ביל לא קם יותר. בקריקטורה המפורסמת שהתפרסמה ב"גאזֶט" נראה מקגרו מנופף באגרופיו מעל לאבן מצבה, שנכתב עליה:

סיימון ביל פה נח בצֵל 

אגרופים מפלדה, לסת ברזל

ארבעה ועשרים ניצחונות להלל

ואז קְרב אחד שכמותו לא פילל

בתוך שני סיבובים נוכחה כל תבל

כי גלגל הגורל לעולם מתגלגל.

כמובן, לאף אחד מהאנשים עם הכסף לא היה שום ספק שג'ייקוב בֶּרק הולך לחטוף. ובֶּרק ידע על השמועות, אבל קיירן והיֶנקי אמרו שיש לו סיכוי, שבליינדמן מזדקן ושבֶּרק משתפר מיום ליום בעוצמה וביֶדע הטכני.

האמת היא שבֶּרק לא היה צריך שיספרו לו, וקיירן ידע, כי קיירן אירגן קרבות כבר שלוש-עשרה שנים, שאין דבר יותר יהיר מבחור בן עשרים ושלוש, אולי חוץ מאשר נער בן שש-עשרה, אבל לך תנסה למצוא צוואר כמו של "השרירי" אצל נער. הבעיה היחידה עם בֶּרק, הוא אמר לו, ולחץ את האצבעות אל שרירי החזה שלו, הבעיה היחידה איתך, היא שבֶּרק טוב ומנומס מדי, ושמץ שפלוּת לא היה מזיק לו. בֶּרק תהה בעניין הזה לא מעט, איך אחד שמרביץ יכול להיות בן אדם טוב, ותהה אם הוא טוב רק מפני שהוא בתחתית ולא מסוגל להיות שום דבר אחר, שבנסיבות שונות, אם משהו היה זז איתו, הוא לא היה כזה. פעם, בפאב, הוא שמע, אין דבר כזה בן אדם שחוטא, רק עולם שחוטא, ואמרו לו שהכוונה היא שהשטן נמצא אצל כל אחד ורק טיפוס נדיר יכול להחזיק אותו ככה שלא ירים ראש. ואז אחר כך הוא התחיל לחשוב שאולי הוא שמע לא נכון, ושבעצם זה היה, אין דבר כזה בן אדם טוב, רק עולם טוב, והוא התחיל לחזור על זה שוב ושוב עד שלא הצליח לזכור אם המצב הבסיסי היה של חוטא או של טוב. קיירן אמר שהוא טוב מדי, אבל בתוך תוכו הוא ידע שהוא מרביץ כי הוא אוהב את ההרגשה של להרביץ לבחור השני, ובהתחלה זה נראה לו חטא, אבל אז הוא התחיל לחשוב שאם הבחור השני הוא בדיוק כמוהו, אז גם הבחור השני אוהב להרביץ, מה שאומר שהוא, בֶּרק, מכה חוטא, וכך הוא, בֶּרק, טוב, חוץ מאשר במקרים שבהם הוא הסתכל על זה בצורה אחרת, ואז גם הבחור השני היה מכסח בחור שאוהב להרביץ (אותו, את בֶּרק), כלומר, הבחור האחר היה טוב, ובֶּרק חטא מפני שעשה קציצות מבן אדם ישר דרך.

החשיבה נמשכה סחור סחור כמו אחד מאותם שירים בלתי נסבלים שלעולם לא נפסקים, עד שהחליט "השרירי" כי מה שהוא אוהב בקרב זה העובדה שהוא לא צריך לייגע את המוח בשאלות כאלה, רק להרביץ, כי אם אתה לא מרביץ, מרביצים לך. זו התשובה!

 

קרֵב היום.

וכך התחיל בֶּרק להתאמן: הרציפים ביום, משקולות הרמה לפנות ערב. קיירן שלח אותו לרוץ עם הכלבים שלו בגבעות. להכות שקי חול. אסר עליו משקאות ואהבהבים.

השמועה מתפשטת מהר בבריסטול. הוא שומע התלחשויות שמלוות אותו לכל מקום. בָּרחובות צרים עליו מצחצחי הנעליים, מתחננים לראות סלטות ואז מתחרים זה בזה על התואר "השרירי". הנערות משפילות את הכובעים ונושאות עיניים כשהוא עובר על פניהן בהילוך תרנגולי.

ערב אחד, ברציפים, סבל זקן בשם בּוּת ניגש אל בֶּרק כשהוא כבר בדרך הביתה. הוא מתייצב לפני הבחור, תופס בזרועו באחיזת פלדה, אומר, זה דבר טיפשי, וג'ייקוב בֶּרק אומר, כן, אדוני. כרזות נתלות, ובהן איורים של שני הגברים עומדים זה כנגד זה כאילו ציירו אותם יחד, בלי חולצות, בנעלי שלושת רבעי ובמכנסי אגרוף הדוקים בסרטי בד. נאמר בהן שהקרב ייערך ב"מוֹלסי הֶרְסְט", מדרום-מערב ללונדון, אבל כולם יודעים שזו תרמית שנועדה להיפטר מהפקחים. העיתונים מחליטים לכנות את הקרב "המפגן של בליינדמן", כאילו זה לא קרב אלא תצוגה של מקגרו. כאילו בֶּרק אפילו לא מתמודד.

ערב אחד אמא שלו מחכה לו כשהוא בא הביתה. אומרים שאתה הולך להיהרג, היא אומרת. מי אומר את זה? שואל ג'ייקוב. כולם, היא אומרת. הייתי בשוּק. הם אומרים: תדאגי שמבטיחים לך את הפרס, אנני, כי הילד שלך לא חוזר הביתה.

מי שלא הוזכר במילותיה, אבל היה חבוי ביניהן, הוא אבא שלו, שמשתעל עד לב השמים ולא יורד לרציפים כבר חודשים. אבל היא לא אומרת שג'ייקוב צריך לסגת. אם היתה אומרת את זה, הוא היה מרבע את הלסת ומכריז שהוא מחויב להגן על כבודו. דווקא מפני שהיא לא אומרת כלום מעבר לזה, מתחילים הספקות להחליק אל תוכו פנימה כמו צלופחים.

אלא שהוא יודע שהוא לא יכול לסגת גם אם היה רוצה. הוא חייב לקיירן, על הצעיף, על המגבעת, על האוכל. קיירן אומר שבפרס מהקרב עם מקגרו הוא יכסה את החוב ועוד משהו. הוא מחליט ש"ועוד משהו" פירושו אפילו יותר אם הוא יהמר על עצמו. ואז הוא יפסיק עם זה.

 

הם מוצאים נותן חסות.

שבועיים לפני הקרב מגרד קיירן נותן חסות מטורזן בשם קוונדיש; יתרת הפרס היא תרומת מועדון האגרוף.

קוונדיש פוגש את בֶּרק ואת קיירן בבית המרזח של נד לנדון. הוא אכן גנדרן: תלתלים, בושם, מדבר בנימת גאוותנות ומהר ובקול גבוה. רוצה שיקראו לו קַו, אבל ג'ייקוב קורא לו מר קוונדיש, והוא מחייך. הוא עשה את הונו בתקופת העוֹצרוּת, והוא מנופף בזה, שורף שטר כסף מול העיניים של בֶּרק. מדקלם שיר שכתב על אגרוף, שהתפרסם בשבועון הספורט "בֶּל'ס לַייף", מלא מילים מרובות אותיות שאוזניו של בֶּרק מתקשות להשתלט עליהן. קוונדיש מספר סיפור על מתאגרף, צוחק ואומר, טום המסכן, פשוט יצאו לו העיניים מתוך הראש. פְּלוֹפּ. פְּלוֹפּ. לא הצליח למצוא עבודה ובסוף התאבד. שתה חומצה פרוסית. פְּלוֹפּ. הוא צוחק. בֶּרק מיד שונא אותו, מרגיש שכל הגוף שלו נמתח כשהוא שומע אותו מדבר. הוא יודע שקוונדיש מנסה להקטין אותו כדי להגדיל את עצמו, אבל לא עולות בדעתו מילים מהירות לתשובות. כל אחד אחר, והוא היה מכה אותו כל כך חזק עד שההוא היה מאבד יותר מעיניים. הוא מסתכל על המאמן שלו, וקיירן מטה את הראש, רק מעט, כאילו הוא אומר, תירגע, תבלע את זה, קוונדיש שם את הפרס.

קוונדיש שתוי עד לשד עצמותיו, ודיבורו כבר מתלעלע. הוא קורא לבחורה וכורך לה זרוע סביב המותניים. אומר לג'ייקוב להסיר את החולצה. אומר, תראי מה זו סימטריה, תראי מה זה כוח. אומר, אמא שלך אירית, בֶּרק? קורא לו הבחור הקטן שלי. נוגע בזרועותיו ואומר, תראי איזה יופי. שותה את הג'ין המחורבן שלו עד שהוא נוזל לו על הסנטר. אומר שהוא היה מתאגרף, אבל הוא מחזיק את האגרופים שלו עם האגודלים פנימה.

 

הם נוסעים אל זירת הקרב, ושם פוגש בֶּרק אדם שמאציל עליו את הפילוסופיה שלו.

הקרב נערך בהרטפורדשייר, בשדה מדרום לסנט אלבּנס, שנקרא דֶד רֵבּיט הִית. בסנט אלבנס הם מבלים את הלילה בפונדק כרכרות. קיירן והיֶנקי שותים עד שהם כבר מתנדנדים, אבל "השרירי" עצבני מדי לבלוע משהו. הפונדקאי הוא חסיד מושבע של ענף האגרוף, הקירות מעוטרים באיורים ובהדפסים של המתאגרפים הגדולים, ובֶּרק מזהה את בְּרוֹטוֹן ואת פֵּיינטר, ואת היהודים מנדוֹסה ו"דַאץ'" סם, וגזמן ו"גֵיים צ'יקן". הוא רוצה להיות כמו הדיוקנאות, יציב ושקט ומרוחק בכתם של צבע מים, לגמרי לבדו ואפוף תהילה. אבל באספסוף שממלא את המסבאה נדחק "השרירי" אל הפינה בידי מפרזל סוסים, איש שמן, ממושקף, עם מראה של אחד שקורא. הוא אומר שהיה כומר, פעם, מה שמסביר את חיתוך הדיבור הברור, אם כי הוא לא מוכן לספר מדוע הפשיטו אותו מהגלימה. אתה תהיה אחד הגדולים, הוא אומר לג'ייקוב. תראה אותך. יכול להיות שמחר תפסיד, אבל זה לא משנה. רק תעמוד על שלך, ובקרוב תהיה אלוף. הוא שואל אם בֶּרק יודע על הקרב בין אכילס להקטור, אבל בֶּרק מעולם לא שמע על שני המתאגרפים האלה. מפרזל הסוסים מושך בכתפיים. ראית פעם את מקגרו? הוא שואל. בֶּרק לא ראה, רק רישומים. גוליית, אומר מפרזל הסוסים. כאילו מישהו חיבר שני גברים לגבר אחד. ומעוות בדיוק ככה. אתה כבר תראה. אוזניים מעוכות כמו כרוביות. אוזניים? לא. פנים מעוכות כמו כרובית.

הוא ממשיך ללא לאות. רוצה לשמוע את הפילוסופיה שלי? איך אתה מתכוון לנצח? תחשוב, בחורצ'יק. אתה רוצה לנצח או שאתה רוצה לפגוע בו? אלה דברים שונים. תיאוריית הקרב של הכומר בראון – אתה יכול להעביר את זה הלאה – היא שזעם לוקח אדם רק עד נקודה מסוימת. זה מה שכל הבחורים העניים כמוך מתחילים איתו: זעם, הם צריכים את זה כמו שסוס זקוק לרוכב. אבל די מהר זה מפריע. אתם יוצאים החוצה וחושבים שאתם נלחמים מול מתאגרף, אבל האמת היא שאתם נלחמים בעולם. אלא שמתאגרף טוב, תבין, כמו בליינדמן, הוא יודע שהמתאגרף שעומד מולו נלחם קודם כול כדי לפגוע ואחר כך כדי לנצח. והוא ישתמש בזה. ישתמש בשנאה שלך כדי להפיל אותך. זה ההבדל. אנשים שנלחמים כדי לפגוע חוטפים בסוף. Gladiator in arena consilium capit. הוא יגמור אותך. יכתוש אותך, יעשה ממך עוגה. ילפות לך את הראש באחיזת חנק, ואז איפה תמצא את עצמך?  

לבֶּרק אין תשובה. הוא לוטש עיניים באיש, בפאות הלחיים שלו העבות כמו חבלים. האיש ממשיך לדבר על זעם, ובֶּרק מתפתה לומר, אין דבר כזה אדם שחוטא, רק עולם שחוטא. אני פשוט מרביץ. הוא לא רוצה לדבר יותר. אבל הוא לא הולך משם, גם לא הולך לישון. מזמור  שיכורים מתגבר והולך. נשמח ונשכח את יום המחר / נשתה ונשתה עוד שיכר… יש לו בחילה והוא חושב שאולי הוא מפחד.

 

הם מתכנסים בדֶד רֵבּיט הִית.

הקרב אמור להיערך במרחק של שישה קילומטרים בערך מבית המרזח, בשדה לא רחוק מן הדרך, בשקע קרקע רך שבין שתי גבעות.

קצת אחרי עלות השחר הם לוקחים כרכרה. הם עוברים על פני המון אנשים שעולים בדרך, ברכיבה או ברגל. הבוקר קר, אור מהוסס, השדות רטובים מטל. הוקמו אוהלים למאכלים קלים ולמשקאות. התנועה איטית, הדרך עמוסה בכרכרות סגורות ובסוסים. עוברת שעה ארוכה עד שבֶּרק מבין שהקהל הזה נמצא שם גם בשבילו. הם מחנים את המרכבה במישור קטן בחצי הדרך במעלה הגבעה. בֶּרק יוצא, ואחריו קיירן והיֶנקי. כמעט מיד מתנפל עליו ההמון, נדחק כלפיו בלי שום סיבה, אלא כדי לנסות ולהתקרב. הם שרים, קדימה נקרע את בליינדמן, או בליינדמן קורע אותך. "השרירי" חובש את המגבעת נמוך על עיניו, העוזרים משני צדיו, מובילים אותו בשביל ארוך בעשב הרטוב, במעלה תלולית ואז למטה בכיוון הזירה. שני הגברים אוחזים בו במרפקים. הוא יודע שזה אמור לנחם אותו, אבל אין בזה שום נחמה. הוא חושב, מתי מובילים אדם ככה? והתשובה היא לגרדום.

הם מתקרבים ורואים קהל רב מכונס סביב חבלי הזירה, והוא שומע לחישה קרובה אליו. ליד הזירה העמידו שני דוכנים לתשלום, אבל הקהל גולש בהמוניו מהגבעות. הוא מחפש את היריב שלו, אבל בליינדמן לא נראה בשום מקום. הוא רוצה שבליינדמן יהיה שם, כאילו בליינדמן הוא היחיד שיכול לדעת מה הוא מרגיש.

הקרקע תחוחה כאילו להקת חזירים חיטטה בה, אבל הזירה נקייה, מסודרת, מכוסה בחול, לא דומה לשום מקום שהוא התמודד בו. הם מתחו שני חבלים צבועים שמסמנים את הזירה, הקו שבמרכז הזירה כבר מסומן בגיר. הוא לא מוריד את חלוק האגרוף וקיירן ניגש ומדבר עם השופט. הוא מרגיש שעיני הקהל נעוצות בו, הוא מנסה להתעלם מהן, מביט למטה, קופץ אגרופים שוב ושוב. לבסוף הוא מרים את פניו ומביט סביב. הגבעה כולה אנשים מלוא העין. לידו שני גנדרנים, עניבות אסקוֹט מנקרות עיניים, חליפות משי וצמר, שכמיות וכפתורי פנינה. היי, שרירי, אומר אחד מהם וצוחק. שמתי עליך כסף, שרירי, אומר השני. הם מדברים מוזר, ואז הוא מבין שהם לועגים למבטא  האירי. הוא מפנה את המבט.

קיירן חוזר. זה משהו גדול, בחור, הוא אומר. עשרת אלפים איש, ואין אורווה אחת פנויה באזור. חצי מדינה רוצה לראות את הבחור שלנו מפיל את בליינדמן.

 

תרועות וקריאות בוז כשהיריב שלו מתקרב.

בשעת בוקר מאוחרת מגיע מקגרו. בֶּרק שומע המיית מלמולים בקהל, ואז צעקות מתגברות, צלע הגבעה נחצה לשניים לכבוד דמות כהה שעוברת בתווך, מוקפת פמליה. הם רחוקים, יורדים במדרון שממול. לרגע נדמה לו שהוא צופה בצֵל בשעת שקיעה, המסה המגושמת מתנשאת בכבדות מעל לעוזרים. שיר אִגרוּף מתרקם מתוך הרעש, אבל הוא לא מצליח לשמוע את המילים. ואז פתאום, באמצע הדרך של מקגרו אל הזירה, בוודאי נאמר דבר מה מכוער, וגוליית מזנק אל תוך הקהל. ואז המולה, חליפות שחורות מתהפכות לאחור כמו אבני דומינו. בֶּרק לא יודע אם מקגרו אפילו זז: האנשים עולים ונופלים לאחור צועקים ומנופפים בזרועות כמו חיית ים ענקית שמפרפרת בקצף גלים. ואז העוזרים כנראה משתלטים עליו, מושכים אותו לאחור, אדווה חולפת בקהל והוא נרגע. מתלחשים עכשיו: מקגרו לא שולט בעצמו, הוא חיה, אסור לתת לו לעלות לזירה, אבל בֶּרק יודע שהיריב שלו עשה את זה בשביל ההצגה, אם כי הוא לא יודע אם ההצגה נועדה לעיניו או לעיני הקהל שהגיע.

אין שום תקריות נוספות. ככל שמקגרו מתקרב, משתרר שקט. סמוך לזירה מוסר מקגרו את חלוק האגרוף לאחד העוזרים ונכנס. בֶּרק, בפינה שלו, צופה בבליינדמן מתפשט ונשאר במדים בלבד. 

ג'ייקוב בֶּרק אמנם התכונן לעמוד מול ענק, אבל אם זיכרונו אינו מטעה אותו הוא מימיו לא ראה בן אנוש כזה. מקגרו בטח שוקל 120 קילוגרם. הוא לפחות מטר תשעים ושמונה, אבל אשליית הגובה מוגברת בגלל ממדי החזה והבטן, שנותנים הרגשה שראשו שקוע אי-שם מאחור כמו פסגה מרוחקת. זרועות עבות כמו הירכיים של "השרירי". אגרופים תלויים לאטם. עור חיוור עם כתמים אדומים. לקרוא לאוזניים שלו "כרוביות" זו ממש מחמאה. פקעות נשמע יותר מתאים, חושב בֶּרק. פקעות בר שמסוגלות לשבור פרק באצבע. האף בצבע אפור-צהוב שמשווה לו צורת אף של מת. יש כל כך הרבה ממנו עד שבֶּרק מתקשה לראות איפה מתחילים השרירים: הוא נראה כאילו מישהו לקח פסל מוצק ועצום של גבר חזק, והמשיך והשליך עליו גושי חימר עד שלא נותר עוד חימר. בֶּרק אפילו לא יודע איפה ינחית את אגרופיו. נדמה שכללים מסוימים, למשל כללים שאוסרים על לפיתת הצוואר, חסרי חשיבות ככל הנוגע לבליינדמן, שכן בֶּרק לא בטוח איפה נגמר הצוואר ומתחיל הראש. הוא מרגיש כאילו אמרו לו להרים גוש סלע מסורבל בלי שיהיה לו היכן להניח את ידיו.

הוא יודע עכשיו שהוא התפתה בגלל הכרזות שבישרו על הקרב, שראו בהן את שני המתמודדים זה מול זה, כאילו זה קרב בין שני גברים. זה לא קרב בין שני גברים. הוא חושב על משחקי דמיון ששׂיחק כשהיה ילד: אם אריה נלחם בדוב, אם צב נלחם בברווז, אם כריש נלחם בשועל ענקי. אם עיט נלחם באיש מאֵש. מי ינצח? מי יהרוג את מי? אם בֶּרק "השרירי" נלחם במפלצת מקגרו?

ואז ג'ייקוב מבין שמכרו אותו, שסיכמו מראש שיפסיד, שאין סיכוי בעולם שקיירן והיֶנקי ציפו שיהיה לו סיכוי כלשהו נגד בליינדמן.   

פעימות לבו מאיצות, תזזיתיות כמו אגל מים במחבת רותח.

הוא מביט לאחור אל הקהל. עכשיו ההמון מתפרש עד לראש צלע הגבעה. הם שרים בקול מחריש אוזניים. אבל הוא שומע רק בליינדמן, הם שם כדי לראות את בליינדמן מנצח או את בליינדמן מפסיד. מקללים ומעודדים, אבל רק את השם של בליינדמן. נראה שהקהל אפילו לא מכיר בקיומו של בֶּרק. ג'ייקוב חושב: מי יריע לשועל, אם הוא בא לראות כלב ציד?

 

הקרב מתחיל.

הסדרנים דבוקים אל החבלים. יש שישה, חמישייה לונדונית של מחלקי פחם וסייס שפרש מענף האגרוף. הם הסירו את מקטורניהם, הפשילו את שרווליהם, והם נאבקים להדוף את הקהל לאחור. "השרירי" קולט שבזמן שהפליג לו במחשבות בזרועותיו שמוטות לצדי הגוף, העוזרים שלו כבר פשטו את בגדיו מעליו עד שנותר רק במכנסי אגרוף.

הוא עומד מסוחרר. הוא קולט שהוא בוהה בקהל, מחפש מישהו שהוא מכיר, עוד סבל מהרציפים או – הוא חושב בקדחתנות עכשיו – אח, או אפילו את אמא שלו, ואז קיירן לוחש לו משהו באוזן. הוא כמעט שכח את העוזר שלו, אבל עכשיו קיירן מאחוריו, ידיו על כתפיו של בֶּרק, מעסות את שרירי הדלתא האדירים שהוא כל כך גאה בהם. ג'ייקוב מנער אותו הלאה ממנו. גם הוא בעסק? הוא תוהה. כמה משלמים לו בשביל להביא אותי להיהרג? הוא מטלטל את הראש כאילו יש לו רעל באוזן.

מאחוריו הוא שומע את הקול של קיירן. תראה להם מה זה, "שרירי". הוא משדל את זרועותיו של בֶּרק להתרומם באוויר, ובֶּרק מותח שרירים. בדיוק ככה, "שרירי", אומר קיירן. תראה לזקן מה זה.

מה ההימור? מסנן ג'ייקוב מבעד לשיניים. איזה סיכוי נותנים לי? קיירן מעסה לו את הכתפיים. אל תדאג, בחור. אתה תכסח ואני אהמר וכולנו נצא מפה אנשים עשירים. הוא צוחק, אבל ג'ייקוב לא מצטרף אליו. כל כמה שהוא מנסה להשליך את הזעם שלו בחזרה אל הענק שבזירה, הוא מרגיש רק שבגדו בו, מלא חימה על המנהלים שלו בגלל מה שעומד לקרות. המחשבה שקיירן והיֶנקי רוצים שהוא יפסיד נעלמת, אבל מה שנשאר גרוע אפילו יותר, שהוא עצמו חסר ערך. עצם המחשבה שהם עשויים לדאוג לשלומו יותר מכפי שמאלף חיות דואג לשלומו של דב מרקד נראה לו עכשיו כמו פנטזיה מגוחכת. הוא עשה שטות כשהאמין. הוא צריך להתיישב, לגמור עם זה, לחזור אל "החור", אל הרציפים, הביתה. הם נקראים אל הקו. השופט מצטרף אל הסדרנים מחוץ לזירה. בֶּרק רואה את קוונדיש בשורה הראשונה, חבוש במגבעת לבנה גבוהה, נקייה לאין שיעור וללא רבב. לידו: המהמרים הנדחפים, האצבעות המרפרפות של סוכן הימורים.

שני המתאגרפים לוחצים ידיים. כפותיו של מקגרו כמו כל השאר, גיאולוגיות, וג'ייקוב, עם לפיתת יד שמנפצת בקבוק, לא מצליח למצוא אפילו נקודת אחיזה ביד של הסקוטי.

לורד מאֵסֶקְס ימדוד זמן. השופט פוצח בנאום מתחסד, מבטיח עוצמה ומהירות וכוח סבל, קרב של כוח עמידוּת, מאבק מרהיב, תחרות איתנים המיועדת לאדונים נכבדים. הקהל מתפרץ וגועש.

שהטוב משניכם ינצח, אומר השופט.

 

אגרופים זקורים.

בֶּרק, באגרופים זקורים ובכריעה, לא שומע את צלצול הפעמון בגלל כל הצעקות. מולו מקגרו, בעמידת מוצא, כתפיים רבועות, פנים כמו מסכה, מחכה לַבחור. בֶּרק רוצה להכות, אבל לא מצליח לזוז, הוא לא רואה שום קו מבעד לזרועות של הענק. בליינדמן מחקה בשפתיו נשיקה והקהל שואג. שריר, שריר, נשמע קול מקניט, ובזווית העין רואה בֶּרק את שני הגנדרנים צוחקים, ולידם את קוונדיש שאפילו לא מנסה למחוק חיוך מהפנים. הוא פוסע קדימה ומכה בלסת של בליינדמן. מקגרו לא מניד עפעף. בֶּרק מכה שוב, ובליינדמן בולם בשמאלו. זרועו נמתחת רק בקושי. בליינדמן מעווה את הפנים בהבעה לעגנית של הפתעה, מסלק את זרועו כמו שמסלקים זבוב. מנופף באגרופים. זאת הצגה לקהל, והם מודים על כך בנהמת צחוק. בֶּרק מסתער שוב, שמאלית אל הלסת של בליינדמן, ובו ברגע חש כאילו לבֵנה נוחתת על ראשו.

"השרירי" נופל.

קיירן מוליך אותו בחזרה לפינה, מושיב אותו, לוחש, תתיש אותו, "שרירי", תניע במהירות את הרגליים, תרקוד כמו מנדוֹסה, אבל בֶּרק הודף אותו מעליו, ניצב שוב על הקו שבמרכז הזירה לפני שהלורד סופר עד שלושים. הוא שולח מהלומה ברגע שבליינדמן מתרומם מהפינה שלו. עבירה! הוא שומע, אבל לפני שהם מצליחים למשוך אותו לאחור, הוא שוב על הרצפה, לא מבין מה קרה. הפעם הוא טועם את העפר, שומע את השופט קורא, דם ראשון, וחש שהלחי שלו רטובה. הוא שומע מִספרים ולא מצליח להבחין בין צעקות הקהל לבין השאגה באוזנו.

בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל.

בחזרה אל הקו. בליינדמן תוקף. "השרירי" פונה, תוקע אגרוף בצוואר של מקגרו והענק מועד. צלע הגבעה כולה שואגת כמו הפגזה ארטילרית. ואז מקגרו קם, בשרו רוטט ומנצנץ קלושות, ובֶּרק נע קדימה. הוא לא יכול לחשוב עכשיו; הוא יכול רק לזוז.

 

הקרב נמשך.

נדמה שסיבובי הקרב מתגלגלים דרכו. מכת וו באוזן של בליינדמן. בֶּרק בפה. אחת-שתיים. אחת-שתיים. דם, שן, ו"השרירי" נופל. מכה ישרה באף ובליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" הולם במנוול, באוזן, באוזן, ונראה שהאוזן נמעכת, נמחצת כמו תפוח אדמה מתחת לעקב. בליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ובליינדמן מסתער. בבטן, בבטן, "השרירי" נופל. מכה מלמעלה באוזן ו"שרירי" נופל. פּירוּאט, סיבוב, ובליינדמן מסתער. "השרירי" נסוג, מעקם את העקב ושני הגברים נופלים. בחזרה אל הקו. אחת מהירה בעין, "השרירי" נופל. שוב בעין, "השרירי" נופל. בליינדמן חוסם ו"השרירי" נופל. בליינדמן משתעל, פולט שן טוחנת. מכה ועוד מכה ו"השרירי" נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל. בליינדמן בליינדמן, ו"השרירי" נופל.

בֶּרק יושב בפינה, עפעפיו נפוחים, טעם דם בלשון, פרקי אצבעותיו רטובים מדם, הוא מניח לידיו של קיירן ללטף את חזהו, הינקי מוחה את פניו בספוג. הוא מרגיש שהאנשים שלו לא שם. מה שנוגע בו הוא כנפי ציפור. הוא רוצה להיכנס במקגרו, צריך להרביץ. כואב לו כשהוא נושם, הוא לא יודע מה נשאר מהריאות שלו, אבל משהו בתוכו אומר לו שהגרוע מכל כבר מאחוריו. שאין לבליינדמן מכות חזקות יותר מאלה שכבר הרביץ, אבל שלבֶּרק עוד יש, הוא עוד יכול להניף משא. הוא מהמהם שיר סבלים: הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית, מכל הלב! / תריסר חתולים קטנים במטבח ועוד אחד כבר מתקרב. השפתיים שלו נפוחות, מייבבות. הוא שוטף את הפה בג'ין אוֹלְד טוֹם, מתרומם לפני השלושים, והוא על הקו שבמרכז הזירה כשבליינדמן עוד לא עומד.

עכשיו הקהל כבר רועם, נדחק אל החבל, חובט בסדרנים, קללות מתעופפות. בֶּרק מסתער שוב. הפעם מקגרו תופס בפרק ידו, מסתובב בכוח ומשליך אותו על הארץ, יורד אליו וברכו על מעיו של בֶּרק. הפה של "השרירי" מתמלא מיץ מרה, המכנסיים נרטבים. הוא שומע שריקות בוז וצעקת עבירה, אבל מקגרו נוחר מבעד לאף שבור ולא אכפת לו, הוא מערסל את ראשו של בֶּרק, לוחש משהו חורק באוזנו, בועט ב"שרירי" בצלעות בזמן שהוא קם. שוב, עבירה! אבל הפעם מהקהל, קרוב יותר, ובֶּרק רואה גבר פורץ עד סמוך לחבלים, מטיח קללות מכוערות בסקוטי, ובעקבותיו עוד אחד ועוד אחד, ובֶּרק, שקם על ברכיו, חושב, הנה זה בא, והוא אפילו לא עומד כשמתחילות המהלומות להתעופף.

 

מהומת אלוהים בזירה: שני המתאגרפים מאחדים כוחות כדי להשיב את הסדר על כנו.

איש גז מכה סייס מכה מבשל בירה מכה אופה. שני גנדרנים חובטים זה בזה כאילו הם מתכוונים לשלוח איש את רעהו לפגוש את הבורא. סייס הולם בשוטר בשעה שחברו מפיל איזה כומר.

הסדרנים חסרי אונים, החבלים פרוצים, הקהל קורס אל הזירה. נדמה שהם לא מעוניינים במתאגרפים אלא אלה באלה, אם כי נדמה ש"השרירי" המסוחרר פשוט לא יודע מימינו ומשמאלו. המון מתקדם ומקלל את הסקוטי. מקלות מתנופפים ואבנים מושלכות ומישהו מושך חבל, והאוויר מתמלא בקללות, כל סוגי החיות ודברים שייעשו ושימוש חופשי במילה בעלת ההברה אחת.

ואז "השרירי" ובליינדמן מצטרפים אל הסדרנים, חובטים הנה והנה כדי לפנות את הזירה, כי שניהם צמאים לקרב. הפנים של בליינדמן אדומות והוא מתנשם בכבדות. "השרירי", אחרי שנח, מרגיש שהכוחות חוזרים אליו.

עד שהם שמים סוף למהומה, תריסר גברים נזקקים לטיפול. ואז נמתחים שוב החבלים מחדש, מסדרים שוב את הפינות. משתרר שקט, אם כי השופט עוד צועק, מאיים לסיים את הקרב אלא אם כן הסדר יוּשב על כנו עד תום. 

 

אבל מה קרה לעיניים של "השרירי"?

הזמן עשה יד אחת עם בליינדמן: בינתיים, "השרירי" כבר בקושי רואה, שתי עיניו מזילות דמעות, נפוחות להחריד, מוקרמות. הזירה פונתה, הסדרנים חזרו אל החבלים, המתאגרפים פונים אל העוזרים. בפינה, קיירן מחליק באגודליו על עפעפיו של "השרירי". אתה בחוץ, הוא אומר. אתה בחוץ, או שתיתן לי לחתוך אותן, וג'ייקוב רק מהנהן. קיירן דוחף את ראשו לאחור, תופס באזמל המנתחים, תופס בפניו, וההקלה מיידית. פניו נצבעות באדום כהה, הוא חש בלחייו כאילו הוא בוכה.

חוזרים אל הקו, ומקגרו מתאגרף מלוכלך, אבל השופט נותן לזה להימשך. הוא זועם, חושב בֶּרק, הוא יודע שזה לא היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. זה היה אמור להיות קל, סגוּר. מקגרו מעווה את פניו, מסתער, מניח יד על צווארו של "השרירי", דוחק אותו אל החבל. "השרירי" נופל. קיירן קורא עבירה! אבל בֶּרק כבר חוזר אל הקו.

עכשיו בֶּרק מוביל. נע קדימה עכשיו, ובליינדמן לאחור. אגרופים זקורים ומקגרו חג במעגלים, יורק, משתעל, מגרד את הקרקע. בליינדמן לאחור, בֶּרק נע קדימה, מביט, מחכה, מביט, ואז הוא רואה את זה, רואה את הערוץ שלו פנימה. לא עכשיו, אלא בעוד שני מהלכים, כמו בדמקה. הוא חש חמימות בזרועות, חש רגשות שמחה, חושב, זה נהדר. הסחה גבוהה באוויר ומקגרו מתרומם גבוה ואז ג'ייקוב בֶּרק בִּפנים. שמאלית בלסת, שמאלית, ובליינדמן מתכופף, חומק. היישר אל הימנית של בֶּרק ומתרומם.

או אז יודע ג'ייקוב בֶּרק שהקרב נגמר. הוא שומע את זה, משהו רפוי. משהו רך, משהו שבור בלסת או בַּפּנים, משהו סדוק ברקה. הוא עובד לפעמים בפירוק אוניות, ויש הרגשה כזאת, כשפטיש כבד נכנס בקורה וכלום לא נשבר, אבל אתה יודע שבפעם הבאה שתניף אותו היא תיכנע. הקרב נגמר. בליינדמן עומד, אבל בֶּרק צריך רק לחכות ובליינדמן ייפול. הבעה מתפשטת על הפנים של בליינדמן, הבעה של בלבול, כאילו הוא שומע שיר שמעולם לא שמע לפני כן.

וברגע זה עולה בדעתו של בֶּרק מחשבה מסובכת מאוד.

 

המחשבה של ג'ייקוב בֶּרק לובשת צורה של זיכרון.

בילדות ברציפים, כמו כל הבנים, בילו ג'ייקוב וחבריו ימים שלמים במשחקי מלחמה נטולי פשרות, מטיחים מקלות זה בזה וזורקים אבנים הרחק אל תוך החושך, רודפים ונלחמים ומחוללים מהומות. הם שיחקו על פי החוקים האוניברסליים של אכזריות ושל אבירות ושל ריגושים, הריגוש שבלהרביץ ולזרוק ושיזרקו עליך, ויום אחד, כשג'ייקוב ושלושה חברים זרקו ורדפו, הם דחקו אל הפינה אביר אויב והטיחו בו עלבונות לפני שינחיתו את מכת החסד, שבמצב כזה, מול טרף קל שכזה, היתה אמורה להיות מורכבת מנגיעה באבן או מהטלה קלה שלה, בעוד הילד לכוד בגבו אל הקיר ואין לו שום דרך לברוח. אבל ביום ההוא אחר הצהריים, הילד, שהיה קצת קטן מהאחרים, נבהל מהם והתחיל לבכות, והאחרים הקיפו אותו והתחילו לצחוק ולזרוק, ואז הילד בכה עוד יותר, מה שגרם לאחרים לצחוק עוד יותר ולזרוק חזק יותר, ואז הילד התחיל להזיל ריר ולרצות את אמא שלו, וכולם מצאו והרימו עוד אבנים וזרקו, ובֶּרק התכופף וחש איך מתהדק אגרופו סביב אבן שהוא ידע שהיא גדולה מדי למשחק הזה, אלא שהבכי הסיר מעליו את כל הסייגים, והוא צחק וכיוון היטב אל הראש של הילד וזרק.

 

הסוף.

בקהל הצופים, בין הקללות וקריאות העידוד, לא היתה באותו יום בדֶד רֵבּיט הִית נפש חיה שידעה מה שיודע ג'ייקוב בֶּרק – שהקרב נגמר. כי בליינדמן עומד והאגרופים של בליינדמן זקורים, ואם השפה שלו נשמטת אף אחד לא רואה, אחרי כל מה שג'ייקוב בֶּרק ה"שרירי" כבר עשה לפנים שלו. הם יֵדעו, כהרף עין הם יֵדעו ובמשך שנים ידברו על זה, אבל בחצי השנייה הזאת שבין הידיעה של "השרירי" לידיעה של הקהל, כאילו נותר "השרירי" לבדו עם ידע ויכולת אינסופית ששמורים לאלוהים בלבד.

יש רגע, כשסבל מרים משא ומניף אותו על הכתף, שבו המשקל הרב, השק או הארגז או החבית, נעשים חסרי משקל במרומי התנופה, והסוור, לא חשוב עד כמה הוא עייף, בעודו תלוי בין הפעולה שלו לתוצאותיה, חש באותו הזמן גם קלילות שלא תיאמן וגם את עוצמת המשקל. כאילו הוא אדון המשקל, ולא נאבק תחתיו, וג'ייקוב בֶּרק למד עם השנים לצפות לשמחה הזאת, לדבוק בשמחה הזאת, לדעת בסתר לבו שבתוך כל האומללות הזאת של כל דבר סביבו, יש רגע אחד שבו הוא מלך.

אולי הוא חושב את זה או שאולי הוא חש בזה בתנועת הזרועות, כי עכשיו אין הבדל בין לחשוב ולחוש ולהכות.

האגרופים של בליינדמן שמוטים ו"השרירי" תוקף את היריב שלו. הוא מגשש אחר הפִּרצה, החור, הנקודה הרכה, מחפש שוב את הקורה ההיא, מכה, מכה, מחצית השנייה כבר עברה, ועכשיו אין דרך חזרה, מכה, הוא יודע שבזמן שסיפר לעצמו שהוא מכה ככה כדי שלא יכו אותו הוא שיקר, כי מתחת לזה, הסיבה שהוא מכה היא שיש שמחה בלפגוע, שמחה אמיתית בפשטות ובחופש ובמספר המדהים של תשובות שבתנועה אחת של זרועותיו. אחר כך הוא ירחם, אבל לא עכשיו, עכשיו אין רחמים, לא כי הוא אכזר אלא כי אין יותר בן מקגרו. "השרירי" נמצא לבדו, הראש נקי מכל דבר חוץ מהשמחה הזאת והיופי, והוא תוקף, חובט ביריב שלו, מחפש, יודע שהוא רוצה שזה ייגמר רק בדרך אחת, שיש רק דרך מרטיטה אחת שזה ייגמר, רק אחת, ובעודו מכה הוא חושב, בליינדמן אני מכה את בליינדמן אני מכה את קיירן אני מכה את קוונדיש אני הורג את קיירן אני מכה את קוונדיש אני מכה את בליינדמן אני מכה את קוונדיש, ואז כשהוא מרגיש את הנקודה הרכה הוא חושב, אני בפִּרצה, חושב בגולגולת חושב בקו חושב אל תוך מקגרו חושב יש קו אל תוך מקגרו אל תוך הנקודה הרכה אל תוך מקגרו אל תוך הגולגולת של בן מקגרו אל תוך הרקה של בן מקגרו הרקה השבורה של מקגרו

הרקה השבורה של מקגרו

חושב אין דבר כזה אדם מהיר, רק עולם איטי

חושב לשבור לשבור

בליינדמן נופל.