1. קלאודיו מסדר את האוהל המגולגל ואת שקי השינה בתא המטען של הטנדר שלי. היום יפהפה: שמש ורוח ים קלה שמבשרת נסיעה נעימה. אַמפָּרוֹ, החברה שלי, נכנסת לטנדר ומדליקה את הרדיו. אתה מביא את הקסטות? היא שואלת את קלאודיו, אבל הוא לא שומע אותה, הוא מרוכז מאוד בסידור התרמילים מאחורה. זה יום ראשון, השבוע השני של החופשה שלנו מחוץ לסנטיאגו, וכיכר העיירה כמעט ריקה מאנשים. אמפרו מוציאה את קופסת הפח הקטנה שלה עם המריחואנה ומתחילה לגלגל ג'וינט. אני מניח את ידי על מכסה המנוע ורואה בזווית העין איך היא מניעה את אצבעותיה כמו סנאי. הכול מוכן, אומר קלאודיו, ומחייך אליי לפני שהוא נכנס לרכב.

2. הידיעה הופיעה בכל מהדורות החדשות. מטוס ארגנטינאי שהוביל קנגורואים לגן החיות בבּוּין התרסק ביער בדרום צ'ילה, ליד המקום שאליו אנחנו נוסעים. מנהל החברה הארגנטינאית ששלחה את בעלי החיים אמר שחמישה קנגורואים מתו ואחד ניצל.

3. אמפרו שוכבת עם קלאודיו. גיליתי את זה לפני שבוע פחות או יותר, בתחילת החופשה שלנו. גיליתי והעדפתי להעמיד פנים שאני לא יודע.

4. אנחנו נוסעים על הכביש המהיר, שלושתנו צמודים למדי כי לטנדר יש רק קבינה אחת. קלאודיו ואמפרו הם ג'ינג'ים, רזים וקצת מנומשים. אמפרו יושבת באמצע, מסטולית, צוחקת מכל שטות; אנחנו שומעים קסטה של מוזיקה משנות השמונים. זאת העונה של הברווזים, וקלאודיו הביא את כל ציוד הציד שלו בתוך תיק. ברווזים זה טעים? שואלת אמפרו. אף פעם לא טעמתי, אומר קלאודיו. אז מה אתה עושה אחרי שאתה רוצח אותם? זה לא רצח, אומר קלאודיו. ציד הוא ספורט. ספורט ברברי, היא אומרת. ברברי כמו להרוג שור או קרבות תרנגולים.

5. קלאודיו הוא חבר שלי מאז ומתמיד, חבר שלי מבית הספר. הוא תמיד היה אדם טוב ממני: נדיב יותר, חברותי, דואג הרבה יותר לחיים של אחרים. הזהירות והמתינות של קלאודיו מנעו ממני לעשות מעשים פזיזים אינספור פעמים, בבית הספר ובאוניברסיטה. הוא גם הרבה יותר חתיך ממני ויש לו ציונים יותר טובים משלי. הפגם היחיד שלו, אולי, הוא נטייה ברורה לחקות אותי כמעט בכל דבר, החל מתחומי העניין האינטלקטואלים ועד לסגנון הלבוש שלי. הייתה לי חברה לפני שנים בבית הספר, שהייתה אומרת שקלאודיו הוא כמו שומר הראש שלי: תמיד מאחוריי, בוחן, שותק ומהורהר. ההבדל הגדול ביותר בינינו הוא הביישנות שלו – הוא בן עשרים ושתיים והוא תמיד אמר לי שהוא בתול; ביישנות נוראית עם נשים שמנוגדת ללהיטות הילדותית שלי להשיג סקס. אולי לכן הופתעתי כל כך לתפוס אותו מזדיין עם אמפרו. קלאודיו, המתוק והקשוב תמיד, עשה את זה עם החברה שלי באחד הלילות בחדר השירותים של הבקתה. הם חשבו שאני שיכור ושפשוט קרסתי. המראה נוראי: אמפרו יושבת על קלאודיו וקלאודיו יושב על האסלה, ושניהם מנסים לא להרעיש. ברגע שפתחתי את הדלת הבחנתי בשני הגופים המתנשמים ולא חשבתי אלא לחזור למיטה. בגדתי באמפרו לא פעם, ולא הזיז לי יותר מדי אם היא בוגדת בי. הרי בפעם הראשונה שעשיתי את זה עם אמפרו היא עדיין לא נפרדה מהחבר שלה באותו זמן. הבעיה שלי, כמובן, היא עם קלאודיו; הבגידה שהייתה טמונה ביציאה שלו מהשירותים, שקט ומזיע, מגשש בחשיכת הבקתה, הולך למיטה שלו כאילו כלום.

6. נעצור כאן, אומרת אמפרו. אנחנו יוצאים מהמכונית מול מינימרקט כדי לקנות אלכוהול. חם. אנחנו לובשים חולצות קצרות וג'ינס, ואמפרו לובשת שמלה. מפתח המינימרקט נראה הטנדר של אבא שלי קטן ומלוכלך, כמו גרוטאה שעומדת להתפרק. אמפרו מומחית בגניבה מסופרמרקטים שמחוץ לעיר ומחנויות מכולת על הכביש המהיר. כל העניין הוא ללכת בטבעיות, היא אומרת. האדון בקופה אומר לנו שלום. אמפרו מתקדמת לאט. קלאודיו ואני הולכים למשקאות. כשאנחנו יוצאים מהמינימרקט, יש בתיק הגדול של אמפרו שוקולדים, חטיפי "רמיטס", שתי קופסאות אפרסקים משומרים וחטיף נוגט. האמת היא שאמפרו תמיד גונבת שטויות.

7. הרעיון לצאת יחד לחופשה היה שלה. אולי היא חשבה כבר מההתחלה להזדיין עם החבר שלי. היא אמנם לא יפהפייה, אבל המשיכה שלה קטלנית, נדמה שבכל תנועה שלה, אפילו הכי קטנה, יש משהו מיני. פעם אמרתי לה את זה והיא פרצה בצחוק. אף פעם לא הכרתי אישה בגיל שלה שהיא כל כך מנוסה במיטה. בעניינים האלה אין לי כבוד, היא אומרת, חצי בצחוק, חצי ברצינות. אמפרו לומדת סוציולוגיה באוניברסיטה פרטית, המשפחה שלה אמידה וההורים שלה מממנים לה דירה קטנטונת בשדרת אָפּוֺקינדוֺ, ליד האקדמיה הצבאית, כדי שתלמד להיות עצמאית. היא טוענת שהיא שמאלנית ושהיא שייכת לקבוצה של סטודנטים אנרכיסטים. פעם ראיתי אותה מכינה פצצה ביתית קטנה. היינו בחדר שלה, עירומים, הבטנו בחלון וראינו איך נגמר היום. הזדיינו כל סוף השבוע, ולא יכולתי לחשוב כמו שצריך מרוב עייפות. האווירה בחדר הייתה טעונה, ואני זוכר שבפעם ההיא, כשהסתכלתי עליה מכינה פצצה בעבודת יד, הפצצה הקטנה ההיא שנועדה להתפוצץ במחאת פועלים או סטודנטים, הייתי מאושר.

8. תאר לך שנפגוש את הקנגורו, אומרת אמפרו. אם הוא חי יש אפשרות שנתקל בו באחד היערות האלה, היא אומרת ומורה באפה הקטן לעבר העצים העבותים שעומדים בצפיפות בשולי הכביש. הוא בטח כבר מת, אומר קלאודיו, זה לא בית הגידול הטבעי שלו. ומה אתה בכלל יודע על זה? כלום, עונה קלאודיו, מי יודע, אבל אני מניח שהוא מת. מת ועוד איך, היא אומרת. אף אחד לא שורד לבד, אומר קלאודיו. אבל אתה העברת את כל החיים לבד, אני אומר לו. ואתה חי וקיים, אומרת אמפרו.

9. קלאודיו נולד בספרד והגיע לצ'ילה – לשכונה שלי ולבית הספר שלי – כשהיה בערך בן תשע. אני נזכר בחיבה בפעם הראשונה שראיתי אותו נכנס לכיתה. השיער ג'ינג'י ודק, בדיוק כמו היום, והוא קצת מגמגם ומתוח. נעשינו חברים בתוך זמן קצר. האוטובוס של בית הספר אסף אותנו בכניסה לבניין, ואחרי בית הספר היינו משחקים כל אחר הצהריים בפלייסטיישן או בכדורגל עם השכנים שבגילנו. גם ההורים שלו וההורים שלי נעשו בסופו של דבר חברים. היינו יוצאים לחופשות קיץ ביחד, ולטוב ולרע קלאודיו הקשיב לי בכל עניין: ככה צריך להסתרק, קלאודיו, ככה מדברים עם בנות, הסרטים של רוקי הם הכי טובים, ככה אתה מתחזה לחולה כדי לא ללכת לבית הספר… כשכבר היינו נערים העברתי איתו אחרי צהריים בלי סוף בצפייה בסרטי פורנו ובשיחות על נשים. לפעמים הפריעה לי העובדה שקלאודיו עושה תמיד מה שאני עושה, אבל אז הבנתי שהוא לא שם לב, שמבחינתו מדובר בסוג של הישרדות בארץ שהוא רק עכשיו הכיר. בגיל שמונה עשרה, כמעט לפני ארבע שנים, החלטתי ללמוד הנדסה אזרחית באוניברסיטה הקתולית, וקלאודיו נרשם יחד איתי, לאותו חוג ולאותה אוניברסיטה.

10. הכביש המהיר הוא אפור, אפור הרבה יותר בהיר מכפי שהיה לפני כמה קילומטרים. אני מחליט לחנות לרגע בשולי מפרץ תנועה. השעה שתיים וחצי בצהריים ואנחנו רעבים.

11. כשהיינו בכיתה ט' השעו את קלאודיו מבית הספר לשבוע כי הוא הגן עליי. שברתי חלון בכנסייה – סתם בשביל הכיף – וקלאודיו, ברגע שנודע לו שהאשם יוענש בחומרה, לא היסס, לקח על עצמו את האשמה ואמר שהוא עשה את זה, שהוא זרק את האבן ולא אני.

12. בלילה ההוא, אחרי שגיליתי אותם בשירותים של הבקתה, קלאודיו נכנס למיטה שלו ונרדם. אמפרו, לעומת זאת, התמהמהה קצת, חצי שעה אולי, והסתגרה בשירותים. המראה של אמפרו עם החבר שלי גרם לי זקפה. אוננתי לפני שהיא תחזור למיטה, וחשבתי על מה שראיתי לפני רגע. כשגמרתי חשתי תחושה משונה ומבלבלת.

13. אמפרו גומרת את הצ'יפס שלה ומתחילה לנשנש מה"רמיטס" של קלאודיו. אני אוכל בקושי, ופותח את פחית הבירה הרביעית מהבוקר. כל הצ'יפס והחטיפים האלה בשולי הכביש מתחילים לשעמם אותי. יורדת לי הסָטלָה, אומרת אמפרו, זה תמיד עושה לי מאנצ'יז. אנחנו כבר במחוז אראוקניה, אני אומר להם. אמפרו לא מתייחסת אליי, וקלאודיו מעיר שאנחנו כבר לא רחוקים מהעיר. רק כמה שעות, הוא אומר וחוזר ל"רמיטס" שלו. הבירה חמה, אומרת אמפרו. מה זה משנה, אני אומר, בירה זאת בירה.

14. מאז אותו לילה לא יכולתי להפסיק לתהות אם זאת הפעם הראשונה שהם בוגדים בי.

15. חזרנו לטנדר ולכביש, וקלאודיו אומר שהוא מזמן לא ראה כזאת שמש עגולה  וכאלה שמים בהירים. נראה כאילו אנחנו נוסעים צפונה, הוא אומר. דרומה אבל צפונה, אומרת אמפרו.

16. לילה אחד, יומיים אחרי התקרית בשירותים, חשבתי לשים לעניין סוף, לגמור עם הנסיעה לדרום ולדפוק לקלאודיו מכות. חשבתי על זה ברצינות, אפילו עמדתי לקחת את רובה הציד שלו כדי להבהיל אותו. אבל התחרטתי.

17. אני לא פלרטטנית, אמרה לי פעם אמפרו בדירה שלה.

18. אני מאיץ. כמעט אין מכוניות, ומימין לכביש וגם משמאלו נדמה שענפי העצים דוממים ולא מציאותיים, נאכלים בשמש הלוהטת. אני שותה בירה ומדי כמה רגעים אני רואה את הרגליים של אמפרו. יפה לה השמלונת הוורודה.

19. את כן, אמרתי לה, את מאוד פלרטטנית. לא, היא אמרה, והניחה את כפות רגליה העירומות על הטלוויזיה. פלרטטנית היא מישהי שמפלרטטת. אני לא. אני לא מתאמצת להיות כזאת. ככה אני וזהו.

20. הבירה גורמת לי קצת בחילה. זה תמיד קורה לי. הבירה ואני לא מסתדרים כשאני שותה הרבה. אבל לא משנה. הכביש שפונה דרומה, אבל נדמה שפונה צפונה, נמצא שם, פרוש, ואני האידיוט שנוהג, האידיוט שלא עושה כלום כשהוא מגלה את החברה שלו עם החבר הכי טוב שלו. אני שותה עוד לגימה.

21. האמת היא שכל השבוע הזה עשיתי ביד וחשבתי על הסצנה בשירותים.

22. אני לא ביקשתי מקלאודיו שייקח על עצמו את האשמה על זריקת האבן על הכנסייה. הוא עשה את זה בעצמו, דואג כמו תמיד. שומר הראש שלך הציל אותך מהשעיה, אמרה לי מי שהיתה אז החברה שלי, כשיצאנו מבית הספר.

23. משהו – גדול מאוד – חוצה לפתע, ואני מתנגש בו חזיתית. רעש עמום באמצע הדרך. משהו נופל כתוצאה מהמכה ונהדף כמה מטרים לאחור. כל הטנדר רועד ואני בולם בבת אחת. מה לעזאזל זה היה? קוראת אמפרו, זזה בינינו, מבוהלת. הזגוגית מנופצת ונדמה שהשמש מכה יותר חזק. אני מביט במראה האחורית: גוש רועד, אבל אני לא יודע אם זה בן אדם. צריך לרדת, אני אומר. לא, אומרת אמפרו, בואו ניסע. אני פותח את הדלת וקלאודיו בא בעקבותיי. הגוש הוא בצבע קפה ונדמה שהוא זז; אנחנו הולכים לעברו בבהלה. אמפרו מחליטה לרדת והיא הולכת מאחורינו. לא חולפות מכוניות בשעה הזאת בצהריים. רק כשאנחנו במרחק מטר או שניים אני מבחין בצורת הקנגורו הגוסס. הוא רועד, ושלולית דם מקיפה אותו. אני מתקרב בזהירות: זה רק קנגורו, אבל אף פעם לא ראיתי קנגורו ואני מפחד ממנו. תודה לאל שזה לא בן אדם, נאנחת אמפרו בהקלה. הראש של הקנגורו עקום, כאילו המפרקת שלו נשברה. קשה לו לנשום והוא יורק דם. הוא יצא מהיער, אני אומר, לא ראיתי אותו. החיה מניעה את הזנב, אותו זנב עצום ומלוכלך וחלק לחלוטין, כמו רוב העור שלו. בואו נחזיר אותו ליער, אומרת אמפרו. צריך להרוג אותו, אני אומר לה, הוא גמור לגמרי, אנחנו לא יכולים להשאיר אותו ככה. אמפרו מביטה לעבר היער. לך תביא את הרובה שלך, אני אומר לקלאודיו, והוא מציית לי בראש מורכן. העיניים של הקנגורו נראות כמו עיניים של מטורף: עיניים פעורות ומלאות בדם. קלאודיו חוזר. אני לא יכול לראות חיה סובלת, אני אומר להם. אני לוקח את הרובה, נסוג שני צעדים לאחור, מכוון לראש של הקנגורו ולוחץ על ההדק. האנחות של החיה נפסקות, וקבוצת ציפורים שנבהלה מהירייה מפרה את דממת העצים ונפוצה לשמיים. אידיוט! אומרת אמפרו, בעצם היא צועקת, אתה אידיוט! מה נעשה עכשיו? הפגר של הקנגורו והבירה מפילים עליי לאות. למה הרגת אותו? מתעקשת אמפרו, היינו יכולים לקחת אותו לעיר. הקול שלה מרגיז אותי. זונה, אני חושב, זונה. קלאודיו בוחן את הקנגורו בעצב. הדם הכהה של החיה התחיל לנזול מראשה. זונה שקרנית. הרובה בידי והבוגדים מקיפים את גופת החיה. אולי הגיע הזמן לשים סוף לעניין. אני מרים את הרובה ומכוון אל קלאודיו, שניצב שני מטרים ממני. מה אתה עושה עכשיו?! צועקת אמפרו בבעתה ונסוגה צעד או שניים לאחור. אני מכוון אל הפנים של קלאודיו, ואף על פי שאני יודע שאני לא הולך לירות בו, אני רוצה לשמור על המתח לרגע. קלאודיו לא מסיר ממני את המבט. סליחה, הוא אומר אחרי זמן מה. אנחנו מבקשים סליחה. אמפרו תופסת את החצאית שלה בעצבנות ומביטה בי כמי שמביט במטורף. אני דורך את הרובה, הפעם אני מכוון למטה, ויורה בכף רגלו השמאלית של קלאודיו. אנחנו קרובים מאוד ואי אפשר לפספס. חור בנעל הספורט הלבנה וזרם דם דקיק. קלאודיו מתעוות ונופל לרצפה, ליד הקנגורו, והציפורים מרעידות שוב את העצים. מטורף! אמפרו צועקת עליי, אתה מטורף! אני הולך לעבר הטנדר. סליחה, אומר קלאודיו ואוחז ברגלו. אני לוקח את התיק ואת התרמיל של אמפרו וזורק אותם על הכביש. אני חוזר, תופס את הקנגורו וגורר אותו לחלק האחורי של הטנדר. העור של החיה מחוספס, ולא חלק כפי ששיערתי. קשה לי להעלות אותו לטנדר, אבל בסופו של דבר אני מצליח. אמפרו אוספת את התרמיל ואת התיק שלה מהקרקע. אחר כך אני חוזר על צעדיי, הפעם אני נושא את קלאודיו. הדם שלו חיוור הרבה יותר מזה של הקנגורו. גם אותו אני מעלה לחלק האחורי, ואני משכיב אותו, פצוע, ליד החיה. סליחה, הוא אומר לי. תירגע, אני אומר לו ומכסה אותו בשמיכה שהבאנו. השמש עדיין בוהקת והכביש שנדמה שתמיד פונה צפונה עדיין שם, פרוש לפנינו. אני נכנס לטנדר, מאיץ, רואה את הדמות המטושטשת של אמפרו במראה האחורית וחושב שעדיין מוקדם, שבקרוב, בקרוב מאוד, החבר שלי ואני נהיה בבית החולים.