קראו ב:
את מי תבקשו לראות לפני מותכם? ומה תרצו לומר להם? הרווק הזקן מאחר את הרכבת הזו, אבל חברו הרופא, שקובע את מותו, מבקש לכנס את מי שנחשבו כידידיו של הרווק בימי חייו כדי לקרוא מעל לגופתו מכתב שהשאיר. “מותו של רווק” הוא סיפור קלאסי על יצרים אנושיים המבעבעים מתחת לפני השטח. הסופר האוסטרי ארתור שניצלר ידוע כמחברה של הנובלה “סיפור חלום”, שהיטיבה לתאר את וינה הדקדנטית של סוף המאה ה-19 – זו של גברים חשקנים ונשים היסטריות. הנובלה גם שימשה בסיס ל”עיניים עצומות לרווחה”, סרטו של סטנלי קובריק מ-1999. בסיפור שלפנינו, במעין קרנבל מקאברי זעיר של חיים, סודות ושקרים, נפתחת תיבת השרצים מעל גופת המת: אלה אמנם סודות על דברים שקרו, אך גם סודות על הנפש האנושית, זו הפועלת מתוך תשוקה, בגידה ונקמה, וגם מתוך הרצון בכבוד עצמי.
תרגום: רות בונדי
מישהו דפק בדלת, בעדינות רבה, אבל הרופא התעורר מייד, הדליק את האור וקם ממיטתו. אחרי מבט חטוף על אשתו, שהמשיכה לישון בשלווה, לבש חלוק ויצא לפרוזדור. הוא לא הכיר מייד את הזקנה שעמדה בפתח, מטפחת אפורה לראשה.
"האדון שלנו הרגיש פתאום רע מאוד," אמרה, "אדוני הדוקטור מתבקש בטובו לבוא אליו מייד."
עתה הכיר הרופא את הקול. היתה זו מנהלת משק הבית של ידידו הרווק. מחשבתו הראשונה של הרופא היתה: ידידי בן חמישים וחמש, לבו לא בסדר זה שנתיים, ייתכן שזה משהו רציני.
והוא אמר: "אני בא מייד. את מוכנה לחכות לי?"
"אדוני הדוקטור יסלח לי, אבל עלי לנסוע מחר לשני אדונים נוספים." והיא נקפה בשמותיהם של הסוחר והמשורר.
"מה יש לך לעשות אצלם?"
"האדון שלנו רוצה לראות אותם עוד פעם אחת."
"לראות – עוד פעם – אחת?"
"כן, אדוני הדוקטור."
הוא מבקש לקרוא לידידיו, חשב הרופא, כה קרוב למוות הוא מרגיש… והוא שאל: "ומי נשאר עם אדונך?"
הזקנה ענתה: "יוהאן, כמובן, אדוני הדוקטור, הוא לא זז ממנו." והיא עזבה.
הרופא חזר לחדר השינה ושעה שהתלבש במהירות ובשקט מירבי, עלתה בו תחושה מרה. יותר מאשר הכאב על כך שאולי יאבד לו בקרוב ידיד ותיק וטוב, היתה זו המודעות לכך שעתה מתקרבת שעתם של כל אלה שהיו צעירים רק לפני שנים מעטות.
הרופא נסע במרכבה הפתוחה בליל האביב הרך, הכבד, לפרוור הגנים הקרוב, שבו התגורר הרווק. הוא הביט מעלה אל חלון חדר השינה, שהיה פתוח לרווחה ושקרני אור חיוור הבהבו ממנו אל תוך הלילה.
הרופא עלה במדרגות, המשרת פתח, בירך אותו בקדרות והוריד בעצבות את יד שמאלו.
"האם אני בא מאוחר מדי?" שאל הרופא בנשימה עצורה.
"כן, אדוני הדוקטור," ענת המשרת, "לפני רבע שעה הוציא האדון את נשמתו."
הרופא נשם עמוקות ונכנס לחדר. ידידו המת שכב כאן, שפתותיו הצרות, המכחילות, פתוחות למחצה, זרועותיו פשוטות על השמיכה הלבנה; זקנו הדליל היה סתור, על מצחו החיוור, הלח, נפלו כמה קווצות שיער אפור. אהיל המשי של מנורת החשמל, שניצבה על שולחן הלילה, הטיל צל אדמדם על הכרים. הרופא הביט על המת. מתי ביקר בפעם האחרונה בביתנו? שאל את עצמו. זכור לי שירד שלג אותו ערב. אם כך, זה היה בחורף שעבר. בזמן האחרון התראינו רק לעתים רחוקות.
מבחוץ חדר רעש של רקיעת פרסות הסוסים. הרופא הסיר את עיניו מן המת וראה מעבר לחלון ענפים דקים נעים באוויר הלילה.
המשרת נכנס, ועתה ביקש הרופא לדעת מה ואיך קרה.
המשרת סיפר לרופא סיפור מוכר לו היטב על בחילות פתאומיות וקוצר נשימה. אחר כך זינק האדון מהמיטה, התהלך על פני החדר הלוך ושוב, ניגש בצעדים מהירים אל שולחן הכתיבה, דידה בחזרה למיטה, צמא ונאנק, הזדקף בפעם האחרונה ושקע בכרים. הרופא הנהן ויד ימינו נגעה במצח המת.
מרכבה נעצרה לפני הבית. הרופא ניגש אל החלון. הוא ראה את הסוחר יוצא ממנה ושולח מבט שואל אליו מלמעלה. הרופא הוריד שלא מדעת את ידו, כפי שעשה המשרת שעה שקיבל את פניו. הסוחר היטה את ראשו אחורה, כמו מסרב להאמין, הרופא משך בכתפיו, התרחק מהחלון והתיישב מתוך עייפות פתאומית בכיסא לרגלי המת.
הסוחר נכנס, לבוש מעיל צהוב פתוח, הניח את מגבעתו על שולחן קטן ליד הדלת ולחץ את יד הרופא. "זה נורא," אמר, "איך זה קרה?" ונעץ מבט חשדני במת.
הרופא דיווח על מה שנודע לו והוסיף: "גם אילו באתי בזמן, לא הייתי יכול לעזור לו."
"תאר לעצמך," אמר הסוחר, "בדיוק היום לפני שמונה ימים, בתיאטרון, דיברתי איתו בפעם האחרונה. רציתי שנצא לאכול יחד אחרי ההצגה, אבל היתה לו, כדרכו, אחת הפגישות המסתוריות שלו."
"האם היו לו עדיין כאלה?" שאל הרופא בחיוך עגום.
שוב נעצרה מרכבה. הסוחר ניגש לחלון. כאשר ראה את המשורר יוצא ממנה, נסוג פנימה, מפני שלא רצה להיות, אפילו בהבעת פניו, מבשר הבשורה הרעה. הרופא הוציא מנרתיקו סיגריה ומולל אותה במבוכה בין האצבעות. "זה הרגל מימי עבודתי בבית-החולים," העיר כמבקש סליחה. "כאשר הייתי יוצא בלילה מחדר חולים, הדבר הראשון שעשיתי בפרוזדור היה להדליק סיגריה, ולא משנה אם זה קרה אחרי זריקת מורפיום או קביעת מוות."
"אתה יודע," אמר הסוחר, "כמה זמן לא ראיתי מת? זה ארבע עשרה שנה – מאז שאבי שכב בארון המתים."
"ואשתך?"
"את אשתי ראיתי אמנם ברגעיה האחרונים, אבל – אחרי זה כבר לא."
המשורר נכנס, הושיט את ידו לשני הנוכחים והעיף מבט חסר ביטחון על המיטה. אחר כך התקרב בנחרצות ובחן את הגוויה, אמנם בהבעת פנים רצינית, אך שפתיו התכווצו בלעג. ובכן, זה הוא עצמו, אמר בלבו. הרי לעתים קרובות השתעשע בשאלה מי ממכריו הקרובים עתיד ללכת ראשון בדרכו האחרונה.
מנהלת משק הבית נכנסה. היא כרעה, דמעות בעיניה, ליד המיטה, התייפחה וספקה את כפות ידיה. המשורר הניח את ידו קלות על שכמה כדי לנחמה.
הרופא והסוחר עמדו ליד החלון, אוויר ליל האביב האפל ריחף סביב מצחיהם.
"בעצם, זה תמוה," פתח הסוחר, "שהוא שלח לקרוא לשלושתנו. האם רצה לראות את כולנו נאספים ליד ערש מותו? האם ביקש לאמר לנו משהו חשוב."
"במה שנוגע לי," אמר הרופא בחיוך עצוב, "זה לא היה תמוה כלל וכלל, הרי אני רופא. ואתה," פנה אל הסוחר, "היית יועצו העסקי מדי פעם. אולי היה מדובר בהוראות השעה האחרונה, שרצה למסור לך באופן אישי."
"יכול להיות," אמר הסוחר.
מנהלת משק הבית עזבה את החדר, והידידים יכלו לשמוע אותה מדברת בפרוזדור עם המשרת. המשורר עדיין ניצב ליד המיטה וניהל דו-שיח אילם עם המת.
"נדמה לי," לחש הסוחר לרופא, "שלאחרונה הוא שהה לעתים קרובות בחברתו. אולי הוא יוכל להבהיר לנו את פשר הדבר."
המשורר עמד קפוא, נועץ את מבטו בעיני המת הסגורות. ידיו, בהן אחז את מגבעתו האפורה, רחבת-השוליים, היו צלובות מאחורי גבו. שני האחרים נעשו חסרי סבלנות, הסוחר התקרב אליו וכחכח בגרונו.
"לפני שלושה ימים," פתח המשורר, "טיילתי איתו במשך שעתיים מחוץ לעיר, בין הכרמים. רוצים לדעת על מה דיבר? על נסיעה לשוודיה, אצל ווטסון בלונדון ולבסוף על סאנטוס דימון, נכנס לכל מיני פרטים מתמטיים ומדעיים בנוגע לספינת אוויר מוּנעת, שאותם, למען האמת, הבנתי רק בחלקם. הוא בהחלט לא חשב על מותו. אך ייתכן שבגיל מסוים שוב חדלים לחשוב על המוות."
הרופא נכנס לחדר השכן. כאן, ללא ספק, יוכל להעז להדליק לו סיגריה. האפר הלבן שבתוך מאפרת הפליז שעל שולחן הכתיבה נראה מוזר בעיניו, כמעט שלא מן העולם הזה. שעה שהתיישב בכיסא שליד שולחן הכתיבה שאל את עצמו: למה בעצם אני נשאר כאן עדיין? זכרתי לעזוב ראשון, מכיוון שככל הנראה נקראתי רק כרופא. הרי ידידותנו לא היתה משהו מיוחד. בגילי, המשיך להרהר, לאדם כמוני כמעט בלתי אפשרי לטפח ידידות עם מישהו חסר מקצוע, שמימיו גם לא היה לו מקצוע כלשהו. מה היה עושה בחיים אלמלא היה עשיר? כנראה שהיה פונה לספרות: הוא היה שנון מאוד. והוא נזכר בכמה וכמה הערות עוקצניות של הרווק, בייחוד בנוגע ליצירותיו של ידידם המשותף, המשורר.
המשורר והסוחר נכנסו. על פני המשורר נראתה הבעה פגועה כאשר ראה את הרופא יושב בכיסא ליד שולחן הכתיבה המיותם, סיגריה ביד, אף שעדיין לא הצית אותה, והוא סגר את הדלת מאחוריו. כאן היו, כביכול, בעולם שונה.
"האם יש לך מושג כלשהו?" שאל הסוחר.
"על מה?" שאל המשורר בפיזור נפש.
"מה יכול היה להניע אותו לשלוח לקרוא לנו, לשלושתנו דווקא!"
המשורר לא מצא טעם לחפש סיבה מיוחדת. "ידידנו הרגיש את המוות המתקרב, וגם אם חי בבדידות, לפחות בשנים האחרונות – בשעה כזאת חש מי שעל-פי טבעו היה איש חברה, צורך לראות סביבו אנשים שהיו קרובים אליו."
"בכל אופן, היתה לו אהובה," העיר הסוחר.
"אהובה," חזר אחריו המשורר וזקף את גבות עיניו בלעג.
עתה הבחין הרופא שמגירת שולחן הכתיבה האמצעית פתוחה למחצה. "אולי מונחת כאן צוואה," אמר.
"זה לא ענייננו, לפחות לא ברגע זה. דרך אגב, יש לו אחות נשואה שחיה בלונדון."
המשרת נכנס: הוא מרשה לעצמו לבקש עצה באשר להצגת הגופה, הלוויה, מודעת האבל. לפי מיטב ידיעתו, שמורה צוואתו של האדון אצל הנוטריון, אך ספק אם היא כוללת גם הנחיות בעניינים אלה. המשורר מצא את אוויר החדר דחוס ומחניק, משך את הווילונות האדומים הכבדים של אחד החלונות לצדדים ופתח את שתי כנפי החלון. פס ליל אביב, כחול-כהה ורחב, זרם לחדר. הרופא שאל את המשרת אם יש לו מושג מאיזו סיבה הורה המנוח לקרוא להם. הרי אם הוא נותן את דעתו על כך, זה שנים שלא נקרא לבית זה בתור רופא. המשרת, כאילו ציפה לשאלה הזו, משך מכיס מקטורנו ארנק כרסתני, הוציא ממנו דף נייר ודיווח שכבר לפני שבע שנים רשם האדון את שמות ידידיו שהוא מבקש לראות על ערש מותו. לכן, למרות שהאדון איבד את הכרתו, הרשה לעצמו לקרוא לאדונים מיוזמתו.
הרופא נטל את דף הנייר מידי המשרת ומצא חמישה שמות רשומים עליו: בנוסף על שלושת הנוכחים, הוא הכיל שם של ידיד שנפטר לפני שנתיים ושם לא ידוע לו. המשרת הסביר שזה האחרון היה בעל בית-חרושת, שבביתו היה הרווק מתארח לפני תשע או עשר שנים ושכתובתו אבדה או נשכחה. השלושה הביטו זה בזה במבוכה ובהתרגשות. "איך להסביר את הדבר?" שאל הסוחר, "האם היה בכוונתו לשאת נאום בשעתו האחרונה?"
"הספד לעצמו," הוסיף המשורר.
הרופא הפנה את מבטו אל מגירת שולחן הכתיבה הפתוחה ולפתע, באותיות זקופות גדולות, הביטה עליו ממעטפה המלה: "לידידי". "הנה," קרא, הוציא את המעטפה, הרים אותה והראה אותה לאחרים. "זה בשבילנו," פנה אל המשרת ורמז לו בתנועת ראש שנוכחותו אינה דרושה כעת. המשרת יצא את החדר.
"בשבילנו?" תהה המשורר בעיניים קרועות לרווחה.
"הרי אין שום ספק שיש לנו הזכות לפתוח את המעטפה."
"לא רק הזכות, אלא גם החובה," אמר הסוחר וכיפתר את מעילו.
הרופא נטל ממגש זכוכית סכין נייר, פתח את המעטפה, הניח את המכתב על השולחן והרכיב משקפי מצבט. אותו רגע ניצל המשורר את ההזדמנות, נטל את הדף ופרש אותו. "מכיוון שזה מיועד לכולנו," העיר כבדרך אגב ונשען על שולחן הכתיבה, כך שאור מנורת התקרה נפל על הנייר. הסוחר נעמד לידו. הרופא נשאר יושב.
"אולי תקרא בקול," אמר הסוחר.
המשורר פתח: "לידידי," הפסיק את הקריאה בחיוך, "כן, רבותי, כאן זה כתוב פעם נוספת," והמשיך לקרוא בשוויון-נפש מעורר הערצה. "לפני רבע שעה בערך, הוצאתי את נשמתי. אתם נאספתם ליד ערש מותי ומתכוונים לקרוא בצוותא את המכתב הזה – אם הוא עדיין קיים בשעת מותי, עליי להוסיף. הרי ייתכן שרגש נעלה יותר יאחז בי…"
"מה?" שאל הרופא.
"שרגש נעלה יותר יאחז בי," חזר ואמר המשורר והמשיך לקרוא, "ואחליט להשמיד את המכתב הזה, שלא מביא לי שמץ תועלת, שעה שלכם הוא עלול להביא כמה שעות בלתי נעימות, לכל הפחות, אם לא להרעיל ממש את החיים לאחד מכם."
"להרעיל את החיים?" חזר אחריו הרופא בשאלה וניגב את זגוגית משקפי המצבט שלו.
"מהר יותר," אמר הסוחר בקול עמום.
המשורר המשיך: "ואני שואל את עצמי, מה מצב-הרוח המוזר שדוחף אותי היום אל שולחן הכתיבה ומניע אותי לרשום את המלים, שאת השפעתן לא אוכל עוד לקרוא על פניכם? וגם אילו יכולתי, ההנאה היתה קטנה מכדי להצדיק את הנבזות האיומה שאני מעורר לכם כרגע בתחושת סיפוק עילאית."
"הו!" קרא הרופא בקול לא שקט.
המשורר העיף מבט כעוס ברופא והמשיך לקרוא, מהר יותר ובנימה חדגונית יותר. "כן, זה מצב-רוח, לא יותר, הרי ביסודו של דבר, אין לי דבר נגדכם. אני אפילו מחבב אתכם בדרך שלי, כפי שאתם מחבבים אותי בדרך שלכם. אני אף לא מפחית מערככם וגם אם צחקתי עליכם מדי פעם, הרי לא בזתי לכם מעולם. אף לא בכל אותן השעות, למעשה, פחות מכל באותן שעות, שיעלו בכם בעוד רגע תמונות כה חיות וכה מכאיבות, ובכן, מניין מצב הרוח הזה? האם, על אף הכל, לא נולד ממניע עמוק יותר וביסודו נעלה יותר, לא להסתלק מן העולם הזה עם קופת שקרים גדולה מדי? יכולתי לדמיין לי את הדבר, אילו רק ידעתי, ולו פעם אחת ויחידה, שמץ ממה שהבריות מכנים חרטה."
"קרא, סוף-סוף, את השורות האחרונות!" ציווה הרופא בנימה חדשה, חדה ונמהרת.
הסוחר נטל בנחישות את המכתב מידי המשורר, שחש מעין שיתוק מתפשט באצבעותיו, ירד בעיניו לתחתית הדף וקרא את המלים: "זה היה רצון הגורל, יקירַי, ולא יכולתי לשנותו. כל הנשים שלכם היו שלי. כל אחת מהן."
הסוחר נעצר לפתע וצלצל עד שהגיע לדף הראשון.
"מה יש לך?" שאל הרופא.
"המכתב נכתב לפני תשע שנים," אמר הסוחר.
"הלאה," ציווה המשורר.
הסוחר קרא: "כמובן, היו אלה יחסים שונים מאוד. עם האחת חייתי כמעט כמו בנישואים, במשך חודשים רבים. עם השנייה זה היה מה שמכונה בערך הרפתקה מטורפת. עם השלישית הגעתי למצב שרציתי להתאבד יחד איתה. את הרביעית זרקתי מכל המדרגות, מפני שבגדה בי עם אחר. והאחת היתה אהובתי רק פעם אחת ויחידה. האם כולכם נושמים לרווחה בעת ובעונה אחת, יקירַי? אל תעשו זאת. היתה זו אולי השעה היפה בחיי… – ובחייה. ובכן, ידידַי, אין לי יותר מה לומר לכם. עתה אקפל את הנייר הזה, אניח אותו בשולחן הכתיבה שלי וכאן הוא יחכה עד שאשמיד אותו כשאהיה במצב-רוח שונה או עד שיימסר לידיכם שעה שאשכב על ערש מותי. שלום לכם."
הרופא נטל את המכתב מידו של הסוחר ודומה שקרא אותו בתשומת-לב מתחילתו ועד סופו. אחר כך הרים את עיניו אל הסוחר, שניצב שם בזרועות שלובות והביט בו מלמעלה למטה במה שנראה כמבט לועג.
"אף שאשתך מתה בשנה שעברה," אמר הרופא בשלווה, "זה לא משנה את האמת."
המשורר התהלך על פני החדר הלוך ושוב, טלטל מדי פעם את ראשו לצדדים, כמו בעווית, לפתע סינן "נבלה" והביט אחרי המלה כמו אחרי חפץ שנמוג באוויר. הוא ניסה להעלות את דמות היצור הצעיר, אותו החזיק פעם בזרועותיו, כרעייתו. עלו דמויות נשים אחרות, כאלה שנזכר בהן לעתים קרובות ואחרות שחשב אותן לנשכחות, אך דווקא את הדמות שרצה בה לא הצליח להעלות בזיכרונו. הרי גוף רעייתו היה נבול, חסר-משיכה עבורו, כי חלף זמן רב מדי מאז שחדלה להיות לו אהובה. אך היא היתה עבורו משהו אחר, חשוב ונאצל יותר: חברה, שותפה, גאה בהצלחותיו, נושאת יחד איתו את אכזבותיו, מבינה למעמקי נפשו. ייתכן בהחלט שהרווק הזקן, ברשעותו, לא ניסה אלא לגזול ממנו, ידידו שקינא בו בסתר, את חברתו. כי כל האחרות – מה הן היו עבורו, בסופו של דבר? הוא נזכר באי-אלו הרפתקאות שאשתו עברה עליהן בחיוך או שהיתה בוכה עליהן. איפה הן כולן היום? החווירו כולן בדיוק כמו אותה שעה רחוקה, בה רעייתו השליכה את עצמה בזרועות אדם חסר ערך, אולי בלי להרהר בדבר, ללא מחשבה, כבויות כמעט כזיכרון אותה שעה בראש המת הנח בחדר השכן על הכרים הקמוטים עד חמלה. אולי כל מה שנכתב בצוואה אינו אלא שקר, נקמתו האחרונה של אדם חסר ייחוד ועלוב, שראה את עצמו נידון לשכחה נצחית, באדם נאצל, שביצירתו אין למוות ממשלה? ייתכן מאוד. אך גם אם היתה זו אמת – זוהי נקמה קטנונית שנכשלה, בכל מקרה.
הרופא בהה בדף הנייר, שהיה מונח לפניו, הוא חשב על האשה המזדקנת, העדינה, טובת-הלב, שישנה עתה במיטתה. הוא חשב על שלושת ילדיו: הבכור, ששירת כעת בצבא כמתנדב לשנה, הבת הבכורה, שהיתה מאורסת לעורך דין, והצעירה, שהיתה כה חיננית ומקסימה, שאמן נודע ביקש לא מזמן בנשף ריקודים את הרשות לצייר אותה. הוא חשב על ביתו הנוח, וכל מה שעלה אליו ממכתבו של המת היה בעיניו, בדרך מסתורים ונשגבת, לא שקרי, אלא נעדר כל חשיבות. לא היתה לו תחושה שברגע זה חווה משהו חדש. עלתה בזיכרונו תקופה מוזרה בחייו, לפני ארבע עשרה או חמש עשרה שנה, כאשר נתקל באי-אלו אי-נעימויות בדרכו הרפואית, והוא, פגוע ולבסוף נסער עד טירוף, התכוון לעזוב את העיר, את אשתו, את משפחתו. באותה עת גם החל לנהל אורח חיים פרוע, קל-דעת, לתוכו השתרבבה נקבה מוזרה והיסטרית, שאיבדה את עצמה לדעת מאוחר יותר בגלל מאהב אחר. הוא לא היה מסוגל להיזכר כלל וכלל כיצד חייו שבו בהדרגה למסלולם הקודם. אבל כנראה שהיה זה באותה תקופה רעה שחלפה כפי שבאה, כמו מחלה, שאשתו בגדה בו. כן, כך זה קרה, קרוב לוודאי, והיה לגמרי ברור לו שלמעשה, תמיד ידע את הדבר. האם לא היתה קרובה להתוודות לפניו באחד הימים? האם לא רמזה רמזים לפני שלוש עשרה, ארבע עשרה שנה?… באיזו הזדמנות זה היה?… האם לא היה זה בקיץ, בנסיעת חופשה… מאוחר בערב, על מרפסת מלון?… לשווא ניסה לדלות מהזיכרון את המלים שנמוגו.
הסוחר עמד ליד החלון והביט לתוך הלילה הרך, הלבן. הוא היה נחוש בדעתו להיזכר באשתו המתה. אך כל כמה שאימץ את חושיו הפנימיים, תחילה ראה רק את עצמו באור בוקר אפרורי, ניצב ליד פתח דלת מכוסה בווילון, לבוש חליפה שחורה, מקבל ומחזיר לחיצות ידיים של השתתפות בצער, ריח תפל של קרבול ופרחים בנחיריו. רק בהדרגה הצליח להעלות בזיכרונו את דמות רעייתו. אך תחילה לא היתה זו אלא תמונת תמונה, כי ראה רק את הדיוקן הגדול במסגרת הזהב התלוי בסלון ביתו מעל הפסנתר, דיוקנה של אשת חברה גאה בת שלושים בשמלת נשף. רק אחר כך היא הופיעה לעיניו בעצמה כנערה צעירה, חיוורת וביישנית, שקיבלה לפני כמעט עשרים וחמש שנה את הצעת הנישואים שלו. אחר כך צף זיכרונה של אשה פורחת, שישבה לידו בתא התיאטרון, מבטה מופנה אל הבמה, מרוחקת ממנו ברוחה. אחר כך נזכר באשת יצרים, שקיבלה אותו בלהט בלתי צפוי, כאשר חזר הביתה מנסיעה ארוכה. מייד אחרי זה חשב על יצור עצבני, בכייני, בעל עיניים ירקרקות כבויות, שמירר את ימיו בכל מיני מצבי-רוח רעים. לאחר מכן הופיעה אֵם חרדה, אוהבת, ששמרה ליד מיטתו של ילד חולה, שמת אף הוא. ולבסוף ראה דמות חיוורת, זוויות פיה מכווצות בכאב, אגלי זיעה קרה על מצחה, שוכבת במיטה בחדר מלא ריח אֶתֶר, שגדשה את לבו בחמלה וצער. הוא ידע, שכל התמונות הללו ועוד מאות אחרות, שחלפו בעיני רוחו במהירות בל תאמן, הראו את אותו יצור אנוש, שנטמן בקברו לפני שנתיים, שהיה מבכה אותו, אך הרגיש משוחרר אחרי מותו. הוא חש כאילו היה עליו לבחור מכל התמונות הללו תמונה אחת ויחידה, כדי שיוכל להגיע לרגש יציב, כי כעת פרפרו בו בושה וכעס בחלל ריק. הוא עמד מהסס, מתבונן בבתים ממול בתוך הגינות, שצפו, צהבהבים ואדמדמים, באור הירח, ונראו רק כקירות צבועים בצבעים חיוורים, שמאחוריהם לא היה אלא אוויר.
"לילה טוב," אמר הרופא וקם על רגליו.
הסוחר הסתובב: "גם לי אין יותר מה לעשות כאן."
המשורר נטל אליו את המכתב, דחף אותו לכיס מעילו מבלי שאיש הבחין בכך, ופתח את דלת החדר הסמוך. בצעדים איטיים ניגש למיטת המת, ושני האחרים ראו אותו מביט ללא הגה בגוויה, ידיו שלובות מאחור. אחר כך התרחק.
בפרוזדור אמר הסוחר למשרת: "במה שנוגע ללוויה, יכול להיות שבצוואה שבידי הנוטריון כלולות הנחיות מפורטות יותר."
"ואל תשכח," הוסיף הרופא, "לשלוח מברק לאחות האדון בלונדון."
"לא אשכח," אמר המשרת שעה שפתח להם את דלת הכניסה.
במדרגות השיג אותם המשורר. "אני יכול לקחת את שניכם איתי," אמר הרופא, שמרכבתו חיכתה לו.
"תודה," אמר הסוחר, "אלך ברגל." הוא לחץ את ידי השניים וצעד במורד הרחוב, העירה, מניח ללילה הרך ללטף את פניו.
המשורר נכנס עם הרופא למרכבה. בגינות החלו הציפורים לשיר. המרכבה חלפה ליד הסוחר, שלושת הגברים הרימו את מגבעתם, שלושתם בהבעה זהה, אדיבה ואירונית. "האם נראה בהקדם מחזה חדש שלך על הבמה?" שאל הרופא בקולו הרגיל.
המשורר סיפר לו על הקשיים הבלתי רגילים המעכבים את הצגת הדרמה החדשה שלו, המכילה, עליו להודות בכך, התקפות חסרות תקדים על כל מיני עניינים הנראים מקודשים בעיני הבריות. הרופא הנהן ולא האזין. גם המשורר לא האזין לעצמו, כי המשפטים, שחזר עליהם כבר פעמים רבות, זרמו מפיו כאילו שינן אותם בעל פה.
שני הגברים ירדו לפני ביתו של הרופא והמרכבה התרחקה.
הרופא צלצל בפעמון. שניהם עמדו ושתקו. כאשר נשמעו צעדי השוער, אמר המשורר: "לילה טוב, דוקטור יקר," והוסיף אט-אט, בנחיריים מתכווצות: "דרך אגב, גם אני לא אומַר לאשתי דבר." הרופא הביט מעבר לו וחייך חיוך מתקתק. השער נפתח, הם לחצו ידיים, הרופא נעלם בפרוזדור, השער נטרק, המשורר הלך לדרכו.
הוא מישש בכיס מעילו. כן, המכתב היה שם. רעייתו תמצא אותו, שמור היטב וסגור בחותמת, בין ניירותיו, אחרי מותו. ובכוח הדמיון הנדיר שבו התברך, כבר שמע אותה לוחשת מעל קברו: "כמה אצילי… כמה יפה נפש."
*מתוך הקובץ "חטאים בסיפורי העולם", בעריכת מריצה רוסמן, הוצאת גוונים, 1996
*דימוי: פול גרונוולד, וארייטה, 1925
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.