מקרה זה אירע בראשית הפרקטיקה שלי, כאשר אני, אז רופא בתחילת דרכו שאיש לא שמע עליו, ביליתי את שעות הקבלה שלי בבדידות מעיקה, בהתהלכות בין כותלי משרדי תוך כדי העברת חפצים ממקום למקום. בחודש אחד פקדו אותי שני פציינטים בלבד: אב הבית שבו התגוררתי בעברי ועוד אחד ,לא מהעיר שלנו, שסבל מטיק עצבים.

בערב שעליו אני מספר אירע המקרה: הופיע פציינט חדש, שלישי במספר. אפילו עתה, כשאני עוצם את עיניי, אני רואה אותו מולי כחי. קומתו הייתה בינונית, הוא היה קירח, בעל אף מחודד, מבט מפוזר וזקנקן בהיר ומתולתל. מבנה גופו רמז על נטייתו למשקל יתר, ויצר ניגוד חריף עם זריזותו ועם פתאומיות תנועותיו. את תשומת ליבי לכדו שני סימנים ייחודיים נוספים, שלא הייתי מזכיר אלמלא שהם העידו על רמה מתקדמת של הפרעת עצבים: תנודות פתאומיות וחסרות שליטה של העפעפיים ותזוזה בלתי פוסקת של האצבעות. בין אם הוא ישב או התהלך, דיבר או שתק – אצבעות ידיו התכופפו והתיישרו לסירוגין ללא הרף, משל הסתבכו בקורי עכביש דביקים.

העמדתי פנים שהופעתו אינה מהלכת עליי רושם מיוחד, ושמרתי על ארשת של התבוננות מעמיקה אך מרוחקת, חזות שנתפסה אז אצלי כמאפיין הכרחי של כל עיסוק מקצועי ראוי לשמו. הוא נראה מהוסס והתיישב, בעודו מסמיק כנערה.

ממה אתה סובל? – שאלתי.

אני, הדוקטור…

הוא הסתכל היישר לתוך עיניי מתוך מאמץ, הזעיף פנים ומיקד את המבט בכלי הכתיבה. כעבור דקה שמעתי שוב את קולו החלש והנבוך.

הדבר הוא, ברשותך, כזה… משונה מאוד….משונה. משונה הדבר… אפשר לומר – העניין… אם כי, ודאי לא תאמין.

מסוקרן, התבוננתי בו; הוא נשם בכבדות ובאיטיות, והביט מטה, כנראה  מתוך ניסיון להתרכז בתחושותיו. 

למה שלא אאמין לך?

ככה. כי קשה להאמין לזה, –  הוא קבע נחרצות ופתאום הישיר את עיניו קצרות הראייה והמחויכות כמתוך פיזור.

אני משכתי בכתפיי. הוא השתהה וכחכח קלות, כנערך להתחיל את סיפורו. ידו השמאלית הייתה עולה ללא הרף לעבר פניו ונוגעת בזקנו הדליל. הוא כל כולו, אפשר לומר, היה נתון בהתחבטות פנימית, כמהרהר בסוגיה כלשהי. הדבר ניכר במיוחד במתח של עוויות פניו, שבערו בהן לסירוגין ייאוש ומבוכה. לא דחקתי בו, מתוך הידיעה, שבמקרים כאלה מוטב להמתין מאשר לזרז.

לבסוף, האיש התחיל לדבר ובאותו הרגע כמעט נרגע. קולו הפך יציב ושקט, העוויות פסקו ורק אצבעות ידו השמאלית נעו ללא מנוח כקודם, בזריזות  ובאקראיות, כמנסות להיחלץ מקורי עכביש בלתי נראים.

אם כבר להפתיע אז עד הסוף, – הוא אמר בנימה של חרטה. אתה רק…אותי… אני מבקש מאוד… אל תקטע… כן…

אל דאגה,  – הערתי ברַכּוּת, – הרי קוצר רוח וביטויי התפעלות הם נחלתם של חובבנים. 

לאחר שבאופן זה רמזתי לו שאני מנוסה בתחום הפסיכיאטריה, התרווחתי בתנוחה משוחררת, כלומר הנחתי רגל על רגל, והתחלתי להקיש בעיפרון על קצות האצבעות. הוא השתהה קלות, נאנח והמשיך:

בטובך, התואיל…אם אפשר…כל פעם שארים את היד… אנא סלח לי… התטרח, בבקשה, לומר: "לֶייפְּצִיג… הטורניר הבינלאומי… מט בשלושה מהלכים". בסדר? אנא ממך. 

בטרם הספקתי לצייר בתודעתי סימן שאלה ענק, הוא שב ופלט צרור של מילים שקטות אך חדורות תשוקה: 

איני מסוגל…. התאמין? איני ישן, איני אוכל, הופך לאידיוט… וכדי להסיח את דעתי מהמחשבות, זה מה שאני צריך ממך, כן! ברגע שתאמר את המילים האלה, מיד אירגע… כי אדבר, אדבר ולפתע פתאום היא תעלה, המחשבה הזו… אני חרד ממנה… הינה, התואיל להקשיב… לפני שמונה או אולי תשעה ימים… ודאי, כולנו חושבים על זה… הרי אתה יודע איך זה – ההוא ימות, אחר כך עוד מישהו… כלומר – על המוות. והאופן שבו הכול קורה, מה אומַר לך, איך דבר גורר דבר – לא ייאמן… ישבתי פעם סמוך לחלון, קראתי ספר, אלא שלא היה לי כל חשק לקרוא, עוד מעט כבר ארוחת צוהריים. והינה, אני יושב ורואה… הינה, איזה הלך רוח מיוחד שורה עלינו לפעמים, – בנסיבות אחרות הייתי מתעלם… אלא שבאותו הרגע המחשבות היו מפוזרות, חם למדי, יום שקט שכזה, קייצי… והינה אני רואה אישה עם תינוק, לראשה מטפחת אדומה בוהקת… אחריה חלפה בריצה ילדה בת שבע בערך, רזונת כזו, עם צמה ג'ינג'ית שהזדקרה לה כזנב חזיר… כן… הינה אחריהן אני רואה סטודנטית אחת, אחר כך גברת – אגב, לבושה בטוב טעם, גברת מכובדת כזו, ואחריה  – אישה זקנה אחת…. כן… אתה מבין?

הסתכלתי בסקרנות על הידיים שלו: הן רעדו בתנודות חדות ומהירות, ואגב כך הידקו ושחררו לסירוגין את אחד הכפתורים בחליפתו. ככל הנראה, מה שהוא סיפר לי נערך אצלו בשרשרת של היסקים, שהילכו עליו אימה. 

לא, איני מבין, – אמרתי, – אך המשך. 

הוא היה חיוור מאוד, מבטו הוסט והתמקד במשהו מעבר לווילון. חייכתי כדי לעודד אותו, הוא החמיץ פנים, הרהר זמן-מה והמשיך:

והינה, ברגע שחלפה מולי האישה הזקנה, עלתה בראשי המחשבה: הרי כעת חסרה רק תהלוכת לוייה… נרתעתי מהחלון וחשבתי רק זאת: הינה, אדוני, כעת תמות…נו, וכיוצא באלה. ואחר כך חשבתי לי: מי בעצם אנחנו, בעודנו חיים, מתהלכים ומדברים? מעבר לעובדה שאיננו אלא גוויות, ההולכות וקרֵבות לרגע בשלותן, כמו תפוחים התלויים על ענף עץ, הרי שטמונה בכל זה פשטות מבעיתה כלשהי…

לפני שתי המילים האחרונות קולו נסדק ונקטע מהתרגשות. הקשבתי מתוך דריכות.

כל זה, – הוא המשיך, – לא קלקל לי את התאבון. אחרי ארוחת הצוהריים אפילו התענגתי לי בתוך ערסל.  אך עם רדת הלילה, נהייתי חסר מנוח – יוצא מדעתי, משתגע וחסל!..

חיוכו מעורר הרחמים קפא על פניו המיוזעות והמוטרדות. הוא שלף מטפחת, קינח את האף ונעץ בי את מבטו החודר. באופן מפתיע, זה העלה בי חיוך: המחווה השולית הזו עם המטפחת הפיגה במקצת את המועקה, שהשרה עליי האדם המוזר הזה, שמשהו כל כך הבהיל אותו. אך הוא המשיך את סיפורו, ועד מהרה כל כולי הייתי אחוז סקרנות עצומה, על גבול דיבוק.  נדמה שעוד בטרם ידעתי במה מדובר, כבר הייתי נכון להאמין לו ולהטיל בספק שהוא מעורער בנפשו. הוא החזיר לכיס את המטפחת והמשיך:

עד אותו הערב הייתי רגוע… אפילו שמח… אז לפני השינה, יצאתי לגינה, כהרגלי, לעשן סיגריה אחת. הכוכבים זוהרים דומם, אך לא כדרכן: לא ברכות מרגיעה, אלא מעצבנים אותי, מטרידים… אני יושב, מהרהר…על מה? על הנצח, על המוות, על תעלומת היקום… כלומר, על כל מה שעולה בראש אחרי ארוחת ערב דשנה ותה חזק… מעלה בזיכרוני הוגי דעות, תיאוריות למיניהן… או אז נזכרתי במשהו אחד, עוד מימי ילדותי … אז התגאיתי בתובנות, שאליהן הגעתי בכוח החשיבה שלי. וכך סברתי אז: הרי זמן אין סופי חלף עד הרגע שבו "אני" נולדתי.  נניח שעתה אמות, ונניח שעד היוולדי מעולם לא באתי לעולם – אם כך, האומנם ברחבי הנצח איני יכול להיוולד שוב? ברור שהסברי אינו מסודר…אבל לדוגמה…ניקח….דף נייר ריק, הינה. אני נוטל לידי את העיפרון וכותב – 10. וכעת התחשק לי ומחקתי כליל… ומה? שוב אני לוקח את העיפרון ושוב כותב "10". התבין? – 1 ו-0! 

הוא השתתק, הסדיר את הנשימה וניגב בשרוול את טיפות הזעה, שנצצו על קרקפתו הקרחה המיוגעת.

המשך, אמרתי לו, – ואל תעצור. במקרים כאלה מוטב לספר את הכול בבת אחת, כך הרבה יותר קל. 

ובכן,  – הוא מיד המשיך, – אני… ו… נו, לא זה העניין… אז כך: המחשבות שלי התחילו להתערבל כאילו הן נקלעו לאיזו סופת טייפון… או אז, לראשונה, עלתה בדעתי המחשבה המחרידה: התשובה תתגלה לי רק אם…

אם…? דחקתי בו כשלפתע הוא הפסיק לדבר.

הוא השיב בלחש דרמטי וקודר:

אם אחשוב עליה כל העת, ללא הרף, מבלי לפחד מן המוות.

אני משכתי בכתפיי ושמרתי על אשרת של נכונות להמשך ההקשבה. לפתע, הפציינט שלי התחיל להתנדנד נמרצות על הכיסא כמי שכפאו שד.

זה נראה לך לא סביר?  – הוא הזדעק. – ומה תאמר כשאפרוס בפניך את הפרספקטיבה הזו: אתה, הדוקטור, בזה הרגע ממש, בעודך יושב על הכורסה הזו, התוכל להסביר מהו היקום האין סופי? אתה רואה? אתה חושב עליו במחיצוֹת, שמגדרות אותו בזמן שאתה חושב עליו! ושער בנפשך: לפתע פתאום דבר אינו קיים עוד עבורך, המחיצות נעלמו כלא היו; או אז אתה חוֹוה בכל ישותך, במלוא קור ליבך, איזה מין דבר הוא זה – היקום! והינה רגע אחד בלבד, אם תרצה – רגע ההארה הזה ממש עלול להמיתך, משום שאינך מוכן אליו!…

יכול להיות,  – אמרתי. – אבל אני אפילו לא מסוגל לתפוס…

בדיוק!!!… הוא הוסיף מיד בנימת ניצחון מוקצנת. – גם אני לא תפסתי, אבל אני מרגיש כאן, – והוא חבט על חזהו באגרוף, – כאן ממש אני נושא את ההרגשה, שרק אם אחשוב כל העת על זה ורק על זה, – או אז אבין… ובאותו הרגע זה – אמות… הינה, לפני כמה זמן ביקשתי ממך לצעוק "מט בשלושה מהלכים", אם ארים את היד… כל זאת כדי שברגע הקריטי, כשהכול כבר יתחיל לקרות, אתה בעזרת המילים האלה תסיט את מחשבותיי לכיוון אחר. אגב, את בעיה הזו למדתי מביטאון אחד, שפעם הייתי מנוי עליו.  בו ברגע שאשמע את קולך מכריז עליה, מיד אתמקד בפתרונה… ובכן… אני יושב לי, ופתאום אשתי קוראת לי מהכניסה לבית: "מִישָה!" ואני שומע היטב את קריאתה, אך לענות לה – תאר לעצמך – איני מסוגל, – הלשון שלי כמו קפאה וזהו… רק אחר כך הבנתי את הסיבה לכך: באותו הזמן הייתי שרוי בהלך רוח מרומם, נעלה אפילו, ופתאום צריך לדבר על ענייני הבית, להתעסק עם הבלי השגרה. אז אני לא משיב לה. אך היא קוראת לי שוב: "מישההה! אתה נרדמת שם או מה?" אני התרגזתי והטחתי בה, במחילה, את המילים הקשות האלה: "הסתלקי, לעזאזל!" טוב, היא הלכה לה. ואפף אותי עצב כה עמוק, שלא אוכל לתאר. אלך לי לישון, אמרתי. נכנסתי למיטה, אבל איני מצליח להירדם, מול עיניי מסתובבים מיני עיגולים, מרצדים זבובים זוהרים… ואז הדבר הזה בחזה התחיל להשתולל לו – רגע הוא מפסיק לפעום, רגע הולם בעוצמה כמו בתוף, כה חזק עד שחסר האוויר… פחד אחז בי, נתקפתי בחום… הינה אני מת, חשבתי לעצמי… ובאותו הרגע המיטה כמו ריחפה תחתיי ואיני חש את עצמי. נו, מילא. זה עבר, התאוששתי… אבל לישון כבר איני יכול… המחשבות מתרוצצות כמו כלבים ברחוב, דימויים ותמונות חולפים בערבוביה, זיכרונות… אחר כך אני רואה את הילדה ההיא, אחריה את האישה, אחר כך את הגברת הזקנה… וכל התהלוכה הזו עוברת מול עיניי כמו אמיתית. וברגע שהמחשבה שלי התמקדה באישה הזקנה ההיא – נרעדתי וצעקתי בכל העוצמה: אני מרגיש שעוד רגע אבין, אתה מבין, אפצח את כל תעלומת החיים והמוות הזו במלואה… ואני מרגיש, שברגע שאתפוס זאת, מיד אמות… לא אעמוד בזה.

הוא השתתק, ואני הרגשתי שחלל החדר עצמו כמו נאנח ונושם בכבדות. חיוור כסיד ישב מולי אדם מבועת, ולא הסיט ממני את מבטו הזגוגי חסר התנועה. לפתע הוא הניף את ידו בתנועה מתוחה ומגושמת, – הסימן לאימה המתרגשת עליו  – היד בתוך השרוול המהודר בכפתור מנחושת. 

וייתכן מאוד שבאותו הרגע היו בחדר שני חולי רוח  – הוא ואני. הפניקה שלו דבקה בי, חשתי בלבול ושכחתי גם את המילים "מט בשלושה במהלכים" וגם את פשר היד הזקורה חסרת הישע הזו עם האצבעות הצהובות. ריק ממחשבות ומונע רק מדחף אחד שבער בי – לקום ולהימלט על נפשי, נעמדתי והבטתי בעיניו, שהלכו ושקעו לאיטן, תהומות קטנות שחורות, שכבו והלכו לבלי שוב ולשווא… זרועו צנחה לאיטה; היא התעקמה תחילה בשורש כף היד, אחר כך במרפק, לאחר מכן באמה, נרעדה לרגע, וקרסה על הברך בחבטה רכה. הבהלה השיבה לי את הזיכרון. קפצתי על הרגליים וצעקתי בקול רם וצלול, בעודי מנסה שלא להיראות מגוחך בעיני עצמי: 

לייפציג! הטורניר הבינלאומי! מט בשלושה מהלכים!

 הוא לא נע. מת, עם פנים חתומות בשלווה, שטוף כולו בתאורת החדר, מבטו קפא על נקודה אחת מעל הכורסה שלי, אותה הנקודה, שבה לפני רגע ברקו עיניי.