לעתים רחוקות מתכוונים בשם "קיץ" לעונה בלבד. כגון שאנשים אומרים: "ניפגש בקיץ" או "הקיץ הזה הוא החם ביותר מאז שהחלו לרשום בטבלאות את מידות החום". השימושים השכיחים רבים הם לאין ספור. יש שמתכוונים בו לתקווה, ויש שמתכוונים להפתעה, ויש משמעות שהקיץ מבטל את רצונותינו ואת גופנו ומכסה אותנו סבל ומאיים עלינו תחת שמש רעה כך שכל מיני הצמחים שאינם מקבלים ממטרה מצהיבים, יבשים ומכוסים קוצים, ובעלי החיים שאין להם בית איתנו נמרחים על מדרכות תחת צלי הגדרות, ונוצר שינוי בתערובת של בשר ודם באופן שקודם כל נוצרת זיעה ואחר כך קיטורים שונים למיניהם.

כשם שבגוף האדם ישנם איברים שליטים ואיברים נשלטים, אשר זקוקים הם לצורך המשך פעולתם לאיבר מנהיג שינחה אותם ויפעיל אותם, כך בעולם כולו ישנם חלקים שליטים וחלקים נשלטים. ובקיץ הזה רובנו נשלטים, אש ואוויר וחומר כלה.

אף אחד לא יילך ברחובותיה הקיציים של העיר תל אביב בסוודר חוץ מג'וקי, העובד התאילנדי במחסן של הסופרפק, חנות המרכול השכונתית העצומה, קטנה רק בעיני המנהל שלה והמנהל האזורי שלה ומי שמכיר את מרכולי הג'מבו בצמתי הערים, ששטח כל אחד מהם שווה לשטח שכונה בעיירה רחוקה. איש מהעובדים במרכול אינו גר בשכונה שבה מוצב המרכול, ואפילו לא בעיר זו, עיר של הון ושל יורשים, של מומחי נדל"ן ושל נערים צוהלים במכנסיים קצרים ואופניים חשמליים ששטים חרש חרש על גבי מדרכות לוהטות, דואגים לבקש על גבי מסכים קטנים את מה שאיש לא יתן להם לעולם, שטים, מרוכזים בעצמם, מודעים תדיר לכך שמישהו רוצה להגן עליהם.

אף אחד בישראל אינו חושב על תאילנדים, אלא אם כן הוא זקוק לפועלים תאילנדים. אבל אם מישהו בישראל יצטרך לחשוב על תאילנדים, הוא יחשוב שתאילנדים עובדים רק בחקלאות, קוטפים תפוחים מהעצים, מעבירים קווי מים בשדות כותנה ותירס. אבל ג'וקי עובד במחסן לצד ריח עובש ופועלים אחרים: אבי החתיך, שישב פעם בכלא על סחר בסמים, וסימון הזקן, שהיה פעם רתך ואין לו קצבת זקנה. ישנם אנשים שאוהבים את הבלתי רגיל כי הוא מסקרן אותם, אבל ישנו בלתי רגיל שלא יסקרן איש. אף אחד בשכונה אינו מכיר את ג'וקי וגם לא דיבר עם ג'וקי מעולם, אבל מי שיתבונן בו מן הצד יבחין שג'וקי צעיר ונמוך קומה, טוב מזג ואינו מתלונן בעברית. מי שירים את ראשו מהמכשיר הסלולרי ויתבונן בחצר האחורית של הסופרפק במשך עשר דקות, אולי בזמן שהוא ממתין במכונית למישהו שהסיע לקניות והוא תכף חוזר, יקלוט את ג'וקי בנקל. הוא יוצא מהמחסן ונכנס אליו בדילוגים קלי רגל, חריג בנוף האנושי, המחסני והשכונתי, מקבל את פניהם של נהגי המשאיות הגדולות, מעמיס ארגזי קרטון זה על גבי זה, משטח אריזות רטובות לדחיסה, עטוף כולו בבגדים ארוכים, סוודר קרוע ומכנסיים עם גומי במותניים, עוטה כפפות וכיסוי ראש ופנים שיצר לעצמו מחולצת טרייניג שחורה. אף אחד בישראל אינו חושב על צבע עורו שלו, אלא אם כן צבע עורו כהה מדיי. וג'וקי מעדיף למות מחום ובלבד שלא ישתזף ויתכהה.

אוכל מגיע בשקיות ניילון מהסופרפק הביתה, ואת שקיות הניילון סוחבות זוג ידיים. לפנות ערב זה אלו הן הידיים של עינב, שהמקרר שלה לעולם אינו מלא ושבגדיה תמיד בהירים. אבטיח חצוי, עטוף בניילון נצמד. צנצנת פלסטיק אחת של טחינה, מצופה בתווית ניילון מאויירת בסגנון ערבי, סגורה במכסה פלסטיק, מצוייד בנצרת פלסטיק שיש להסיר בהפעלת כוח מתון, ותחתיה ניילון נצמד שדבוק לשולי הצנצנת. חמישים דובדבנים בקופסת פלסטיק שקופה עם שני תיקתקים מובנים לתוך הקופסה, תוצר של מהנדסי מוצר גרמניים שמכרו את הפטנט לבעלי מפעל סינים, שמכרו את הקופסאות, בין היתר, למשווק הדובדבנים הישראלי, שעבר לגדל דובדבנים לפני עשרים ושלוש שנים, אחרי שסגר את הלול, ומכר את הדובדבנים לסופרפק, והדביק על גבי הקופסה תווית אחת צהובה "פרי גן העדן, משפחת שגיא מקיבוץ גבעות". שני קרטוני חלב אורז עם פקק פלסטיק. שקית אחת של צמר גפן צבעוני, מחולק לכדורונים קטנים.

עינב מכינה את האריזות של הסוּפר לאריזה בצידנית למחר, כי עינב החליטה לנסוע לקיבוץ. ילדיה צריכים זכרונות ישראליים, ולכולם אמורה להיות דודה בקיבוץ, ולנו יש סתיו ואסף, זוג חברים שלא שיבשו לעצמם את הגורל הטוב, ובנוּ כפי שמתאים להם את צמוד הקרקע מטופח ומצובע ומרוהט ומקושט בחלק של ההרחבה, ליד מקבצי החוטמיות הסגולים. היא היתה פעם סבטלנה, עולה מרוסיה מעיירת הפועלים השכנה, והוא בן ממשיך, מדורי דורות של רפת ופלחה ומחסני תבואה ורכילות. שלושה בנים יש להם, שדומים זה לזה ורבים זה עם זה ומעסיקים את דודיהם ואת סבתותיהם ואת חבריהם ושובים את הלב. המשפחות תתחלפנה. קיבוצניקים בדירת העירונים, קרובים לחוף הים ולחנויות ולציווי העיר, והעירונים בבית הקיבוצניקים. כי כך בערב אומרת אמא לבן ולבת: הקיץ הזה, החופש הזה, העיר הזאת, נמאסה עלינו. כל זאת לשם חינוך להשגת השיתוף וההסתפקות במועט ובלימת תאוות העיר ועייפות האריזות שלה וכיסויי הגוף של הפועלים התאילנדים של הסופרמרקטים שלה, שאיננו מכירים אבל לפעמים רצינו להכיר. כל הכבוד למשפחה שפורשת מהעיר ונוסעת אל הגבעות והקוצים וההרים. הילדים סובבים סביב התיקים כמו עובדי מזבח סביב מקדש תמיד. הם חוזרים על המילה קיבוץ כדי להדגיש את הברותיה המצחיקות, ועושים זאת ברוממות הרוח ובקלות ערך עצמם. בבוקר למחרת הם ניצבים מול מרחבים בלתי מיושבים אחרי נסיעה לא ארוכה מדי בכביש אגרה. כל הדרך מבהירה עינב לילד ולילדה בה בעת כמו עדה, כמו חוקרת וכמו שופטת. איך יודעים אם זה ישוב של ערבים? יש חביות שחורות על גגות הבתים. ואיך יודעים אם זו עיר יהודים? שלטי הפרסומת של הקבלנים. בני אדם אוכלים מהעצים או גם שוחטים? בני אדם עושים סייגים. תהיה רפת? תהיה בריכה. יש חובה לספר סיפורים המאמתים את הנבואה, אבל בהגיעם לקיבוץ מקבלות את פניהן שלוש חלקות אבוקדו מושקות צינורות ארוכים, ריח גללים מרפת רחוקה ושמועות על מידה טובה של ענווה. פרט לכך: שכונה מן השכונות של הגגות האדומים, סופרמרקט קיבוצי נטול פועלים רעולי פנים, חניות לרכבי הקלאב הקטנים ולמנועיהם השקטים, מבנים עתיקים מן העתיקות, חדר אוכל סגור ושממה. הילדים ספונים מול מסך, צוחקים על ריח הזבל ושוכחים מן הבריכה.

כל הלילה שורקות הממטרות ועינב אינה נרדמת. חום העמק וחום החדר וחום הזיכרון הישראלי והמזגן שלא נעים להדליק כל הלילה. הילדים ישנים שלווים על שטיח ומחבקים את המסכים הקטנים. הממטרות נוקשות כמו אורלוגין. סיבוב אחר סיבוב, בלי לרחם על העירונים ועל הישנים, על המרוויחים ועל המשלמים שכירות, מתכנסות לזמר מקהלה, לשירה בציבור, שעות על גבי שעות, שוצפות ויורקות ומוריקות את הדשאים. היא יוצאת החוצה אל השבילים. אין מנוס מן השביל האחד שמוביל למבנה מגורים קיבוצי ישן, שאולי פעם מכונה היה חדר והיום אין לדעת איך מכונה. אור דלוק והדלת פתוחה ואולי כל זה אינו משונה, אבל עינב נכנסת פנימה ושם ארון ווילון קטיפה, פסל של לוחות הברית, ארון סידורים וכל מה שבכל מקום ובכל זמן ייקרא בית כנסת.

קולות משיכה וגרירה נסתרים מחדר אחר ונער ונערה, כנראה שיכורים, שכובים על אחד מספסלי התפילה וישנים. הם מרימים את ראשם כשהיא מתקרבת, זוקפים אוזן כמו זוג חתולי רחוב, ונרדמים שוב. נרות הנשמה החשמליים מכסים קיר שלם. שמות משפחה מוכרים וזרים, כמו פני חבר בחלום. היא מגלה את ספר התורה ביד אחת, ובשנייה דוחפת הצדה את קטיפת הווילון. הספר מכוסה גליל עץ ומקושט רימון של עץ. קול נשיפת אף מושך את תשומת לבה לאחור. אישה צעירה בבגדים כהים וארוכים מחייכת אליה וכובשת צחוק. אורחת אצלנו? וואלה ברוכה הבאה. היא מנגנת מנגינה פשוטה כשהיא מדברת. באתם מהמרכז? היא מתקרבת לארון הקודש ומאבקת בדרך את כן התפילה. בה בעת, כל הדרך, היא ממטירה עוד ועוד שאלות ומחייכת. כמה באתם? כמה מכוניות? כמה משפחות? רק את ושני ילדים וזהו? והייתם בבריכה? יותר טוב ככה. תשעת הימים, את יודעת מה זה אומר? יש מנהגי אבלות. היא גוררת את רגליה כשהיא צועדת במשימה לא ברורה, אבל תנועותיה כמעט מרחפות מעל המרצפות המאובקות. אני פה בינתיים. סיימתי עבודה, ועוד מעט אני אתחיל עבודה. באתי לאמא שלי ולאחותי. מזמן עזבתי את הקיבוץ אבל את יודעת, זה כאילו הבית. היא מסיימת את המנגינה של המשפט הזה בניגון של ספק שאלה ספק הצהרה. מחייכת שוב, היא מרימה ספר ליקוטי מוהר"ן ומצמידה אותו ללבה. בנעוריי, היא אומרת בעברית מפתיעה, בנעוריי לא היה כאן בית כנסת, אבל עכשיו, ברוך השם. זה בית כנסת הכוכבים. מה את צוחקת? זה השם שלו באמת. נכון יפה? עינב צועדת לאחור, כמעט מתחרטת שנכנסה, אבל האישה מאירה לה פנים ודווקא נעימה ונוחה לה בשאלותיה החקרניות. עינב מתיישבת על ספסל שליד כן התפילה ועונה ועונה. האישה נוטלת קרטון ואוספת סידורי תפילה פשוטים שמודפסים על נייר עיתון וכרוכים בסיכה. כל משיכה של סידור נשמעת כמו שקשוק ממטרה, אבל זהו קול משכך וממתיק. את כל התשובות יש לעינב, וזו, חוזרת בתשובה עם יותר מדי שאלות, מצחיקה אותה. היא מתיישבת לצדה ופוצחת בנאום שכל משפט שלו מסתיים בשאלה. אנשים חושבים שעטלפים עיוורים, אבל הם חשים חום, את יודעת את זה? יש להם סונאר. את מבינה מה אני אומרת? זה חוש כזה שיש להם, חוש חש, זוכרת שיעורי טבע? וככה השם יתברך נתן להם לחיות גם בלילה. רואה איזה כוח לשם יתברך? עינב רואה ונדבקת בחיוכים של הקיבוצניקית הנחמנית. ההיא מתיישבת קרוב יותר אליה, וממשיכה. את שואלת את עצמך לאן הזמן הולך? מה זאת אהבה? אני שואלת הרבה פעמים. ומה יפה? שהוא עונה. אם את כאן גם את יודעת את זה שהוא עונה. עינב נשתלת תחת כנף הבגד של זאת ודבריה נשמעים רחוקים יותר ויותר ועמומים יותר ויותר, מרוב עייפות. למחרת בבוקר היא תספר לילדים: בקיבוץ לאף אחד אין שום דבר, אבל לכולם יש הכל.