קראו ב:
תרגום: שמואל תמרי
מכתבים לקורדליה
השמש זורחת אל תוך חדרי בהירה ויפה, החלון פתוח בחדר הסמוך; ברחוב הכול שקט, יום ראשון אחר הצהריים. מבעד לחלון אני שומע בבהירות עפרוני שר בגנו של שכן, מקום שם העלמות שוכנות. ברחוב רחוק שומע אני איש בצעקו: "סרטנים." האוויר כה חם, וכל העיר עדיין כמתה. או אז חושב אני על נעוריי ועל אהבתי הראשונה, שעה שערגת התשוקה היתה כה עזה. עכשיו משתוקק אני, אך אל געגועי הראשון.
מהם הנעורים? חלום. מהי האהבה? תוכנו של חלום.
האם נעשיתי עיוור? כלום איבדה עינה הפנימית של נפשי את כוחה? ראיתיה, אבל היה זה כאילו ראיתי חיזיון שמימי, באופן כה מוחלט דמותה שוב נעלמה מפניי. לשווא אימצתי את כל כוחות נפשי להיזכר בה. אילו הייתי שב ופוגשה, מיד הייתי מכירה, אפילו היתה בין 100 נערות אחרות. עכשיו היא נעלמה לה, ולשווא מבקשת עין נפשי להשיגה.
היה זה שעה שטיילתי לאורך שדרת החוף, לכאורה חסר דאגה ואדיש לסובב אותי (אף שעיני לא השאירה דבר בלתי נראה), כאשר ראיתיה. בחוזקה קבעה עיני בה את עצמה, מבלי לשעות אל רצון אדונה. לא יכולתי להפנותה אל הדבר בו רציתי להסתכל; לפיכך לא הסתכלתי. בהיתי. כסייף שקפאה ידו בעצם הינפה, כך רותקה עיני, מאובנת בכיוון הקבוע האחד. לא יכולתי להסב את מבטי, להחזירו, לא יכולתי לראות.
שכן ראיתי יותר מדי.
הדבר היחיד שזכרתי היתה גלימתה הירוקה שלבשה; זה הכול, ועל כגון זה יכול אדם לומר: "לתפוס את הענן במקום את יונו"; היא התחמקה ממני כמו יוסף מאשת פוטיפר: התחמקה בהשאירה אך את גלימתה מאחוריה.
נלוותה אליה גברת בגיל העמידה, אולי אמה. אני יכול לתארה מכף רגל עד ראש, וזאת אף שראיתיה – EN PASSANT. ככה זה – הנערה עשתה עלי רושם, ואני שכחתיה; האחרת לא עשתה כל רושם עלי, ואני זוכרה.
14 באפריל
בקושי אני מכיר את עצמי. רוחי נסערת כים פרוע, סחופה על-ידי סערת הרגשות. אילו זר היה רואה את נפשי במצב זה, היתה היא נראית לו כחרטום ספינה ששקע בים, כאילו הסתער במהירותו המבעיתה אל תוך מעמקי המצולה. אך הוא אינו רואה שגבוה על התורן עומד הצופה על משמרתו: געשו, אתם כוחות הפרא, אתם אדירי היצרים! יטילו נא גליכם המתנפצים את קצפם כנגד השמים; לא תרוצצו את ראשי. רוגע ושאנן אני יושב כמלך הצוקים. תרנגולי הודו מתפרצים בכעס כל אימת שהם רואים אדום; הוא הדבר כשאני רואה ירוק, כל אימת שאני רואה גלימה ירוקה; וכיוון שעיניי מתעות אותי לעתים קרובות, יש ומסוכלות כל תקוותי על-ידי בגדי השרד של שוער בית החולים ע"ש פרדריק.
19 באפריל
קורדליה! זהו באמת שם נפלא, והיה זה אף שם בתו השלישית של המלך ליר, נערה נפלאה זו שלא העלתה את הגיגי לבה על דל שפתיה, ששפתיה דוממות היו עת הלם לבה מלא חום. כך הוא הדבר עם קורדליה שלי. דומה היא לה, אני משוכנע בזאת. אך היא העלתה את לבה על שפתיה באופן אחר, לא בצורה של נשיקה. מה מלאות חיוניות היו שפתיה! מעודי לא ראיתי נאות מהן.
שאמנם אני מאוהב, יכול אני לספר, בין יתר הדברים, בשתיקה, אפילו לעצמי. כל אהבה היא עטוית סוד, אפילו האהבה הכוזבת, כאשר גלום בה מניע אסתטי אמיתי. מעולם לא נתפסתי לתשוקה להפגין את אהבותי, או לחפוץ באיש סוד. משום כך שמח אני במידה מסוימת על שאיני יודע היכן נמצא ביתה, יודע אני רק את המקום אליו באה היא לעתים קרובות. אפשר שדווקא בשל כך קרב אני יותר אל מטרתי. אני יכול להתחיל את חקירותי מבלי למשוך את שימת לבה, ולא יהא קשה מעמדה קבועה זו להתקרב אל משפחתה. וכי עשוי להיווצר בנסיבות אלה איזה קושי – EH BIEN! כל אשר אני עושה, עושה אני CON AMORE; וכך, אני אוהב CON AMORE.
3 ביוני
עדיין איני יכול להחליט כיצד ניתן להכיר אותה. אני ממתין אפוא בשקט רב, בהסתר – ללא הרף, כחייל המטיל עצמו על האדמה ומקשיב אל אוושתו העמומה של אויב קרב. איני קיים לגביה בשום מובן ממשי, לא רק לא בזיקה שלילית, אלא בפשטות, לחלוטין – לא. עדיין לא העזתי לנסות – שכן לראות אותה משמע לאהוב אותה, זהו הנוסח המתואר תמיד בנובלות; היתה בכך אמת, אלמלא היתה האהבה דיאלקטית. אפס, מה יכול אדם ללמוד מן הנובלות על אהבה? שקרים גמורים שאך מקטינים את המשימה…
האירוניה שלי לגבי סכלותם של בני אדם, לעגי למורך לבם, לעצלותם הפושרת, שובים את לבה. אוהבת היא לנהוג את מרכבת השמש דרך קשת השמים, להתקרב אל האדמה ולצרוב קמעא את אנשיה. מכל מקום, היא אינה בוטחת בי; עד עתה מנעתי כל התקרבות מצידה, ולו גם אינטלקטואלית. חייבת היא להיות חזקה בתוך עצמה לפני שאני מניחה ממני. למראית עין דומה כאילו היא היא שעמדתי לעשותה לי לאשת סוד, אבל זה למראית עין בלבד. היא מוכרחה להתפתח בפנימיותה, היא מוכרחה לחוש את גמישות הנפש, היא חייבת ללמוד להעריך את העולם. כל התקדמות שחלה בה, שיחה ועיניה מראים לי זאת על נקלה. פעם אחת בלבד ראיתי בה כעס הרסני. אין היא חייבת לי דבר, שכן היא חייבת להיות חופשיה; האהבה מתקיימת אך בחופש. רק בחופש נמצאות ההנאה והשמחה הנצחית. אף שאני מתכוון לנפילתה לתוך זרועותי לפי כורח הטבע, כביכול, הנה אני משתדל לגרום זאת כך, שמשיכתה אליי לא תהא כנפילתו של גוף רב-משקל, אלא כחיפושה של רוח אחר רוח. גם אם היא חייבת להיות שלי, עדיין זה צריך להיות זהה עם הרעיון הנלוז, שהיא תהא עלי כמעמסה. היא אינה צריכה להיות תלויה בי במובן הפיסי, כשם שאין היא חייבת לי דבר במובן המוסרי. במרחב שבין שנינו צריך לשלוט רק המשחק ההוגן של החופש. היא חייבת להיות שלי בחופשיות כה גדולה, עד שאוכל לקחתה אל תוך זרועותי.
3 ביולי
כאשה, היא שונאת אותי; כאשה נבונה, היא יראה מפניי; כבעלת טעם טוב, היא אוהבת אותי. עכשיו עוררתי, לראשונה, סכסוך זה בנפשה. יהירותי, קנטוריי, לעגי הקר, האירוניה חסרת הלב שלי, הכול מסית אותה. לא כאילו נכספת היא לאהוב אותי; אך – לא, בוודאי אין בה כל סימן לרגש כזה, ופחות מכול כלפיי. היא תחקה אותי, תלך בדרכי. הגאווה הנסוכה דרך חירות על פני הגברים, היא המסיתה אותה. זוהי חירות הדומה לחירותם של ערביי המדבר. חיוני וייחודי משתקים כל תחושה ארוטית. במידה מסוימת היא מרגיעה אותי, וככל שקיימת איזו התאפקות, הריהי יותר אינטלקטואלית מאשר נשית. היא כה רחוקה מלראות בי מאהב, עד שיחסינו הינם כשל אנשים בני־דעת במגעם זה עם זה. היא נוטלת את ידי, לוחצת אותה קמעא, מחייכת, במובן האפלטוני הטהור, שמה במקצת את לבה אליי. אז, שעה שהאירוניה והלעג כבר תעתעו בה זמן רב, הולך אני בעקבות הצעה זו, הכתובה בשיר עתיק אחד: "האביר פורש את גלימתו כה כחולה, ומבקש את היפהפיה לשבת עליה…"
היום עיניי נחו עליה לראשונה. מישהו אמר שהשינה עשויה להכביד את העפעפיים כל כך, עד שנסגרים הם מאליהם; ייתכן שלמבטי יש השפעה דומה על קורדליה. עיניה נעצמות, ועם זאת גועש בקרבה איזה כוח אפל. אין היא רואה שאני מסתכל בה, היא מרגישה זאת בכל גופה.
עיניה עצומות, מבטי כמו לילה; אבל בתוכה הוא יום נהרה. קללת האירוסין היא תמיד מבחינת האתי. האתי אך מטריד הוא – בפילוסופיה כמו בחיים. אך מה ההבדל?! תחת שמיה של האסתטיקה כל דבר הוא בהיר, יפה, חולף; בשעה שהאתי משתלט, כל דבר נעשה חמור, קשה ומשעמם לאין קץ. האירוסין, אין להם אפוא אותה ממשות אתית במובן המדויק של המלה, כמו לנישואין: הם תקפים רק – EX CONSENSU GENTIUM. כפילות זו עשויה להיות לי מועילה ביותר. יש בה מידה ראויה של האתי, כך שבסופו של דבר תקבל קורדליה את הרושם, שהיא התעלתה מעל למוסכמות המקובלות; אף־על־פי־כן, מידת האתי שבכפילות זו אינה כה רצינית, עד שאצטרך לחשוש לביקורת זועמת יותר. תמיד היתה לי התחשבות מסוימת באתי.
מעולם לא נתתי לנערה הבטחת נישואין, אפילו בצחוק. ואף שנדמה כי עשיתי זאת הפעם, הרי זהו רק צעד מדומה. ברי לי כי אכוון את הדברים כך, שתהא זו היא אשר תבטל את האירוסין. אין זה יאה לגאוותי האבירית להעניק הבטחות. אכן, אני בז לאותו שופט, שבהבטיחו חופש לעבריין, הוא מפתה אותו להתוודות. שופט אשר כזה מפחית את כוחו וגם את סמכותו שלו.
אם כן, מתחילה עכשיו המלחמה עם קורדליה, ממנה אני נמלט בלמדי אותה לנצח בהליכה אחריי. אני נסוג ממנה בקביעות, ובנסיגה זו אני מלמדה לדעת, דרך עצמי, את כל כוחה של האהבה, את הרהוריה הלא שקטים, את תשוקתה; לדעת מהן ערגה, תקווה ותוחלת חסרת סבלנות. לפיכך, כשאני פורש כל זאת לפניה באישיותי שלי, אזי מתפתח בה, במקביל, אותו כוח עצמו. זוהי תהלוכת ניצחון שבה אני מוביל אותה – אני הוא גם האחד השר לה הלל לנצחונה, ואני הוא גם המורה לה את הדרך. שעה שהיא תיווכח באדנותה של האהבה עלי, כשתראה את רגשותי, היא תאזור עוז להאמין בה, להאמין בהיות האהבה כוח נצחי. היא תאמין לי גם משום שיש לי אמון במלאכתי וגם משום שביסודו – מה שאני עושה הוא נכון. אלמלא היו אלה פני הדברים, היא לא היתה מאמינה לי. עם כל צעד שלי היא נעשית חזקה יותר ויותר: האהבה מתעוורת בנפשה, היא מתחילה לקבל את משמעותה כאשה. עד עתה לא שחררתי אותה במובן הרגיל של המלה. עכשיו אני עושה זאת, אני משחרר אותה, שכן רק כך אוכל לאהוב אותה באמת. אסור לה לעולם לפקפק בכך שהיא חייבת חופש זה לי, שכן זה עשוי להרוס את בטחונה העצמי. שעה שחשה היא לבסוף חופש – כה חופשיה היא, עד שכמעט מתפתית להסתלק ממני – אזי מתחילה המלחמה השנייה. עתה יש בה כוח ויש בה תשוקה, והמאבק נעשה כדאי בעיניי. אין זה חשוב מה תהיינה התוצאות המיידיות – נניח שהיא תיעשה מסוחררת מגאווה, נניח שהיא תסתלק ממני; הו, כן, היא חופשיה; אבל עדיין היא תהיה שלי. שהאירוסין יכבלו אותה – זוהי שטות! אני אשיג אותה רק בחופשיותה. שתעזבני! המאבק השני הנה אך מתחיל; בו, במאבק זה, אהיה אני המנצח, כשם שוודאי היתה זו אך הזיה, שהיא היתה המנצחת בראשון. ככל שכוחה שופע יותר, כן רבה יותר תועלתי. המאבק הראשון היה לשחרור, היה זה אך שעשוע; השני הוא מאבק לכיבוש, לחיים ולמוות.
אם אוהב אני את קורדליה? כן. בכנות? כן – ולכך נודע מובן אסתטי. מה טובה היתה עושה נערה זו בנופלה לתוך ידיו של איזה שוטה, אפילו היה הוא בעל נאמן? מה היה יוצא ממנה? שום דבר. זאת אני מוכרח לומר: לאהוב נערה כמוה הוא יותר מנאמנות: זוהי כפילות. ואף־על־פי־כן, אני באמת אוהב אותה. בקפדנות וביישוב דעת שומר אני כל דבר הגלום בעצמי, כל עושר הטבע האלוהי, למען יבוא בתוכה לידי גילויו. אחד אני מן המעטים המסוגל לעשות זאת, היא אחת מן המעטים הראויים לכך; כלום איננו מתאימים זה לזה?
קורדליה שלי!
האהבה מוקירה חשאיות – האירוסין הם התגלות; היא אוהבת דומיה – אירוסין הם הודעה ציבורית; היא אוהבת לחש – אירוסין הם הכרזה בראש חוצות; ובכל זאת, אירוסין עשויים להיות, בעזרת קורדליה שלי, תחבולה מצוינת להטעות את האויבים. בליל אפלה אין דבר מסוכן יותר לספינות זרות מאשר לתלות בחוץ פנס, המטעה יותר מן האפלה עצמה.
שלך, יוהנס.
קורדליה שלי!
דברי! אני מציית. משאלתך היא פקודה. תפילתך מלאת עוצמה, כל ברכה חולפת שלך היא מתנת צדקה לי; אכן, מציית אני לך לא כרוח נכנעת, כמו עמדתי מחוצה לך. כשאת מצווה – רצונך גדל, ויחד עימו אני עצמי; שכן אני הוא מבוכת הנפש המצפה אך אל דברך.
שלך, יוהנס.
קורדליה שלי!
כיוון שאהבתיך זמן כה מועט – את נראית כחוששת, שמא עשוי הייתי לאהוב מישהי לפנייך. ישנם כתבי-יד שהתבוננות המומחה בהם מעלה מיד חשד של כתב קדום אחר, אשר במרוצת הזמן נדחה בטיפשות נבערת. באמצעים כימיים עשוי כתב מאוחר זה להימחק, ואז נגלה המקורי פשוט וברור. כך לימדה אותי עינך למצוא את עצמי בתוך עצמי. אני מניח לשכחה לכלות כל דבר שאינו מתייחס אלייך, ואז מגלה אני כתב מקורי, עתיק מאוד, צעיר לעד; או אז מגלה אני שאהבתי אותך עתיקה היא ממש כמו העצמי שלי.
שלך, יוהנס.
קורדליה שלי!
אנשים אומרים שאני מאוהב בעצמי; איני משתומם על זאת, אולם איך יכולים הם להרגיש שאני מאוהב, לאחר שאני אוהב אותך בלבד ? כלום יוכל מישהו לפקפק בכך, שעה שרק אותך אני אוהב? אני מאוהב בעצמי, מדוע? משום שאני מאוהב בך; כי אני אוהב אותך במלוא הכנות, אותך בלבד, את כל השייך לך: כך אפוא אוהב אני את עצמי, רק משום שהעצמי שלי אינו אלא חלק שלך; אם אחדל לאהוב אותך, או אז אחדל לאהוב את עצמי. מה שבעיניו החילוניות של העולם הוא ביטוי לאנוכיות הרבה ביותר, בעינייך הזכות הוא ביטוי לאהדה טהורה ביותר; מה שלגבי עיניו החילוניות של העולם הוא ביטוי לקיום עצמי פרוזאי ביותר, במבטך המקודש אינו אלא ביטוי לכיליון עצמי נלהב ביותר.
שלך, יוהנס.
קורדליה שלי!
שלי. מה מורה מלה זו? לא את השייך לי, אלא את אשר אני שייך לו, מה שמכיל את הווייתי כולה, את זה שהוא שלי אך במידה שאני שלו. אלוהיי אינו האלוהים השייך לי, אלא האל שאני שייך לו; וכן הדבר שעה שאני אומר מולדתי, ביתי, משלח ידי או תקוותי. אם עד הנה לא היה בנמצא אלמוות, תבקיע נא מחשבה זו שאני שלך, דרך נתיבו השגור של הטבע, אלייך.
שלך, יוהנס.
הנשיקה צריכה להיות ביטוי לרגש מוגדר. שעה שאח ואחות תאומים נושקים זה לזה, אין לדבר על הנשיקה כאמיתית. כיוצא בה נשיקות הניתנות בזמן שעשועי חג המולד, ואף נשיקה הניתנת בגניבה. נשיקה היא פעולה סמלית, המאבדת את חשיבותה כל אימת שהרגש אליו היא מכוונת אינו נוכח, ורגש זה עשוי להיות נוכח בתנאים מסוימים בלבד. אם רוצה אדם לסווג את הנשיקה, חייב הוא להביא בחשבון עקרונות של מיון. יכול הוא לעשות זאת בהשתמשו, למשל, בצליל. אך כאן הלשון אינה גמישה במידה מספקת כדי לרשום את כל אבחנותי. איני מאמין שמצויה בין כל הלשונות בעולם אחת, שיהיה לה האוצר ההולם של אונומטופיאה, עד שתוכל לתאר את הצלילים השונים, אותם למדתי לדעת בבית דודי – פעמים היתה נשיקה זו מצלצלת, פעמים מצפצפת, פעמים דבקבקת, פעמים מפצפצת, פעמים מהמהמת; פעמים היתה היא רוויה, פעמים נבובה, פעמים שרקנית, וכן הלאה עד בלי די. יכול אדם לסווג את ההתנשקות בהביאו בחשבון, למשל, את הקירבה: כמו בנשיקה ההדוקה, בנשיקה EN PASSANT, או בנשיקה המתרפקת. יכול הוא לסווגן בהתייחסו לגורם הזמן; למשל, הנשיקה הקצרה והמתמשכת. באשר לגורם הזמן, מצוי סיווג אחר, והוא האחד המעניין אותי באמת. שכן יש מי המבחין בין הנשיקה הראשונה ובין כל האחרות. נשיקה זו, שהיא נושאו של ההרהור הזה, אין כל משותף בינה ובין כל אותן שנמנו לעיל; סיווג אחרון זה אדיש הוא לצליל, לקירבה או לזמן. הנשיקה הראשונה – שונה היא אפוא באופן איכותי מכל האחרות. מצויים אנשים מעטים בלבד הנותנים לבם לכך. אם נמצא רק אחד אשר חשב על כך, זה עשוי באמת לצער.
יש הבדל בין אהבה רוחנית ואהבה גופנית. עד עתה ניסיתי לפתח בקורדליה בעיקר את האהבה הרוחנית. נוכחותי הפיסית חייבת עכשיו להשתנות: מדרך של ליווי לדרך של פיתוי. בימים אלה מכין אני את עצמי בקביעות לכך, על ידי קריאת הקטעים הנפלאים ב"פיידרוס" העוסקים באהבה. קריאה זו מחשמלת את כל ישותי והיא פרילוד מצוין. אפלטון הבן הבין באהבה.
קורדליה שלי!
מתאוננת את על האירוסין. את טוענת שאהבתנו אינה זקוקה לכבלים חיצוניים, הבאים אך לפגום. בזאת מכיר אני מיד את קורדליה הנפלאה שלי! אכן, אני מעריץ אותך! אחדותנו החיצונית אינה, באמת, אלא פירוד. ועם זאת קיימת חומה החוצה בינינו ומפרידה כמו בין פיראמוס ותייסבה. כי ייקחו אנשים חלק בסודנו – זה אך מכעיס. בניגוד בלבד יימצא החופש. כאשר לא יפקפק כל זר באהבה, תקבל היא משמעות לראשונה. כאשר כל זר יאמין בשנאתם של האוהבים זה את זה, או אז מאושרת היא האהבה בפעם הראשונה.
שלך, יוהנס.
האשה מציעה תמיד מקור לא אכזב של חומר להרהוריי, שפע אינסופי להתבוננות. גבר שאינו חש כל דחף לעשותה עניין ללימוד, הרי, עד כמה שהדבר נוגע לי, יכול הוא להיות מה שרוצה הוא; אך דבר אחד לבטח הוא אינו, אין הוא אסתטיקן. תפארתה ואלוהיותה של האסתטיקה שזיקתה אך אל היפה: באופן מהותי היא עוסקת רק בספרות היפה, רק במין היפה. כשאני מתאר לעצמי כיצד שולחת שמש החן הנשי את קרניה ברבגוניות אין קץ, כאשר היא מפצלת את עצמה לערבוביה של לשונות, מקום שלכל אשה בפני עצמה נתון חלק קטן מן העושר השלם של הנשיות, ועם זאת, שאר תכונותיה מתרכזות באופן הרמוני בנקודה זו: או אז שמח לבי. היופי הנשי, במשמעות זו, הינו בר-חלוקה עד אין סוף. אבל מנת היופי הפרטית, הנתונה לכל אחת כשלעצמה, צריכה להימצא במזיגה הרמונית, שאם לא כן התוצאה עשויה להרגיז; שכן ייראה כאילו היתה כוונה לטבע באשה זו, אבל מבלי שהיא תתממש אי־פעם.
לעולם עיניי אינן לאות מלסקור את הרבגוניות הזאת, את ההאצלה הפזורה הזאת של יופי נשי. כל אשה – יש לה מנת יופיה שלה: החיוך העליז, מעוף העין הנוכלי, המבט הכמה, הראש הנטוי, העצבות השקטה, התחושה מראש העמוקה, המלנכוליה הנבואית, חולי הגעגועים הארצי, התנועות הבלתי-נקיות מחטא, גבות העין המרמזות, השפתיים השואלות, המצח המסתורי, התלתלים המפתים, הריסים המסתירים, הגאווה השמימית, הענווה הארצית, הטוהר המלאכי, הסומק החשאי, הצעדים המדודים, החינניות האוורירית, מצב הרוח העצוב, הכוסף החלומי, האנחות שאין להסבירן, הדמות התמירה, ההיקף העדין, החזה השופע, הירכיים התפוחות, כף הרגל הזעירה, היד האצילה – לכל אשה אשר לה, והאחת כמעט אינה חוזרת על האחרת. ושעה שאני מסתכל וחוזר ומסתכל, מעיין וחוזר ומעיין ברבגוניות המרובה הזאת, שעה שאני מחייך, נאנח, מתפתה, מאיים, משתוקק, מסית, צוחק, בוכה, מקווה, פוחד, זוכה, מאבד – אז סוגר אני את מניפתי, אוסף את הקטעים לאחדות אחת, את החלקים אל השלם. או אז שמחה נפשי, לבי הולם. רגשותי לוהטים. אשה יחידית זו, האשה האחת בעולם, מוכרחה להיות לי, להיות שלי.
אני יודע את אשר בחרתי; דבר זה כה נפלא, שהשמים עצמם נמצאים מפסידים אחרי חלוקה כזאת, שהרי מה נשאר להם אם היא בידי? תקוותם של המאמינים המוסלמים תהא נכזבת שעה שבגן עדנם יחבקו אך צלילי רפאים חיוורים וחלושים; לבות חמים בל יימצאו, שהרי כל חום הלב מרוכז בחזה שלה; ימסרו הם את עצמם לדיכאון חסר ניחומים שעה שימצאו אך שפתיים חיוורות, עיניים עמומות, שדיים נובלים, מגע חלוש של יד; אכן, כל האדמומיות של השפתיים, אושר העיניים, כל הסער של החזה, והמגע המבטיח של היד, והחזות הקשה של האנחה, וההתרגשות של החיבוק, והחותם של הנשיקה, ורטט הנגיעה – הכול, הכול מרוכז בה; והיא מבזבזת עלי שפע המספיק לעולם שלם, לזמן ולנצח גם יחד. רוצה אני עכשיו לנסות ולעיין באשה לפי סוגה היא. לפי איזה סוג (קטגוריה) צריכה היא אפוא להיות מושגת? היותה בשביל אחר אומר אני – היא הגדרתה הסוגית. ברם אין להבין מכאן, כאילו האשה אשר לי היא גם לאחר. האשה עצמה רואה הגדרה זו כחלק מן הטבע; ובכלל, כחלק בלתי נפרד של כל מה שהוא נשי. הטבע עצמו, כהוויה שלמה, אינו קיים אלא בשביל האחר; אמנם לא במובן התכליתי (הטלאולוגי), היינו, שחלק אחד של הטבע קיים רק בשביל חלק אחר, אלא שכוליותו של הטבע קיימת היא בשביל האחר, היינו בשביל הרוח. הוא הדין לגבי המקרים הפרטיים. חייו של הצמח, דרך משל, מגלים את קסמיהם הנסתרים במלוא הפשטות. אך הם קיימים רק בשביל האחר; וכדוגמה זאת הרבה אחרות. מכאן ניתן להסביר, מדוע הפיל אלוהים תרדמה כבדה על אדם בשעה שהוא ברא את חוה; האשה היא חלומו של האדם. סיפור הבריאה מורה גם בדרך אחרת, שהאשה הווה בשביל האחר. שכן הסיפור מוסיף, כי יהוה יצר את חוה מצלע שלוקחה מגופו של אדם. גם אם היא היתה נלקחת, למשל, ממוחו, היתה האשה הווה עדיין בשביל האחר; אבל הכוונה לא היתה ליצור אותה כהמצאה של המוח, אלא כמשהו שונה לחלוטין. היא נעשתה יצור של בשר ודם, ולפיכך היא נעשתה חלק בלתי נפרד מן הטבע, ההווה במהותו בשביל האחר. היא התעוררה בפעם הראשונה למגע האהבה; לפני כן היתה היא אך חלום. בחיי חלומה ניתן להבחין מעתה בשני מצבים: באחד, האהבה חולמת עליה; בשני, היא חולמת על האהבה.
ככל שאני מהרהר בעניין זה, רואה אני עד היכן תואמת התנהגותי את הנחתי. התנהגותי הופרתה תמיד על-ידי ההנחה, שהאשה במהותה אינה הווה אלא בשביל האחר. מעתה יש לומר, שלהרף העין נודעת כאן משמעות בלתי מוגבלת; שכן ההוויה בשביל האחר היא תמיד עניין של הרף עין. הזמן שלפני בוא הרף העין עשוי להיות ארוך או קצר, אבל כשהוא בא, הרי מה שבמקורו היה ההוויה בשביל האחר, מקבל עתה קיום יחסי, והכול נגמר. יודע אני היטב, כי כמה בעלים אומרים, שהאשה היא הוויה בשביל האחר גם במובן שונה; רוצה לומר, שהיא כל דבר בשביל בעלה, כל החיים. סוגיה זו נאלצים אנחנו להשאיר לבעלים; אך באשר לי, מאמין אני שהם משטים זה בזה אהדדי למען יחשבו כך. כל מעמד בחברה – יש לו, בדרך כלל, מנהגים מוסכמים מסוימים, ובמיוחד שקרים מוסכמים מסוימים. בין אלה חייב להימנות סיפור מלחים זה. להיות שופט טוב של הרף העין – אין זה עניין כה קל, ומי שטועה בשיפוטו, נגזרת עליו טרדנות לכל שאר ימי חייו. הרף העין הוא כל דבר, ובתוך הרף העין האשה היא כל דבר; את המסקנות, אמנם, איני מבין… אחת מהן היא הולדת ילדים. אני משער שאני הוגה עקבי ואף מסקני, אבל גם אם היה עלי לחשוב עד טירוף דעתי, מסקנה כזאת לא הייתי מסוגל להבין; כדי להבינה צריך, ככל הנראה, להיות בעל.
האם הייתי נאמן בקביעות לאמנת לבי ביחסי אל קורדליה? אמנתי, משמע, אמנתי עם האסתטי. שכן העושה אותי לחזק הוא מציאותה התמידית של אידיאה זו עימדי. זהו סוד, כשערו של שמשון, ששום דלילה לא תגזול ממני. בפשטות ובגלוי לבגוד בנערה צעירה, זאת בוודאות לא אוכל לשאת; אבל כאשר האידיאה שלמענה אני פועל ולשירותה אני מקדיש את עצמי, יוצאת מן הכוח אל הפועל, נוצרת בי ביקורת מחמירה כלפי עצמי, הינזרות מכל הנאה אסורה. האם העניין בעינו עומד תמיד ? כן, אני מעז לומר זאת בחופשיות בשיח הנסתר הזה שביני לבין עצמי. אף האירוסין היו מעניינים, אבל לא במובן המקובל שאדם רגיל לייחס למלה "מעניין". האירוסין מקיימים את המעניין בהציגם את התופעות החיצוניות בניגודן לחיים הפנימיים. אילו הייתי קשור אליה בסתר, עשוי היה זה להיות מעניין רק במעלה הראשונה. זה מעניין אפוא במעלה השנייה, ומשום כך זה נעשה מעניין לגביה לראשונה. האירוסין בוטלו, אולם באורח כזה, שבוטלו הם על-ידיה על מנת שתעלה היא את עצמה לספירה גבוהה יותר.
16 בספטמבר
הקשר ניתק; עורגת, ממשית, נועזת, אלוהית – היא עפה כציפור, שזכתה אך עתה לפרוש את כנפיה לראשונה. עופי, ציפור, עופי! אכן, לו מעוף מלכותי זה היה כפרישה ממני, כי אז היה כאבי עמוק ללא קץ. כשוב אהובתו של פיגמליון אל האבן, כן תשוב אהבתה אליי. עשיתיה קלה, קלה כמחשבה, ומדוע מחשבתי שלי לא תהא שייכת לי? זוהי סיבה להיוואש. רגע לפני כן היה כל זה חסר עניין, רגע אחרי כן שוב לא יציק לי. אבל עתה, ברגע זה, בעכשיו הזה, שכנצח הוא לי!… אבל היא לא תעוף מפניי. טוסי אפוא, ציפור, טוסי! דאי בכנפייך, הגביהי אברה, רחפי במרחבים השוקטים של האוויר! במהרה אהיה עימך, במהרה אסתיר עצמי איתך בתוך בדידות עמוקה.
קורדליה שלי!
עכשיו קורא אני לך שלי באמת, כל סימן חיצוני אינו מזכיר לי את בעלותי. תמיד אקרא לך שלי באמת. ושעה שאני מאמצך בזרועותי, כאשר את חובקת אותי בחיבוקך, או אז איננו זקוקים לשום טבעת להזכירנו, ששייכים אנו זה לזה; שכן חיבוק זה אינו טבעת – אשר אינה אלא סימן. וככל שטבעת זו אוגדת אותנו בחוזקה, כן קושרת היא אותנו יחד יותר ויותר – לבלי הפרד, כן מעצימה היא את חירותנו; שכן חירותך מכילה את שלי, כשם שחירותי מכילה את שלך.
שלך, יוהנס.
קורדליה שלי!
במהרה, במהרה תהיי שלי. שעה שהשמש עוצמת את עינה הבוחנת, שעה שההיסטוריה תמה והמיתוס מתחיל, לא רק משליך אני את גלימתי מעלי, אלא אף את הלילה משליך אני מעלי כגלימה, וחש אלייך, וקושב למוצאך, לא על-ידי רחש פסיעות, אלא על-ידי הלמות לבך שלך.
שלך, יוהנס.
קורדליה שלי!
כאשר אנחנו שרויים ביחד, חזקים אנו מן העולם, חזקים אפילו מן האלים עצמם. פעם, יודעת את, חי גזע אנשים על האדמה, שאמנם היו גברים, אבל כל איש עמד ברשות עצמו, ללא תלות באחרים, ללא ידיעת האחדות הפנימית של האהבה. ואף־על־פי־כן הם היו חזקים, כה חזקים היו, עד כי יכולים היו לכבוש בסערה את השמים. יופיטר פחד מהם, ובגלל כך חצה אותם: מן האחד באו שניים, איש ואשה. וכי יקרה מעתה, שמה שהיה פעם אחדות, יחזור להיות אחדות באהבה, הרי תהא אחדות כזאת חזקה אף מיופיטר עצמו. חוזקם של המתאחדים לא רק שקול הוא לזה של המפורדים, אלא אף עולה עליו: שכן, אחדות האהבה היא אחדות עילאית.
שלך, יוהנס.
עדיין לילה; השעון מצלצל רבע לפני חצות. הזקיף שאצל השער משמיע את ברכתו האחרונה אל עבר הכפר, ההד חוזר מ"בלשר גרין", הזקיף נכנס פנימה אל תוך השער, תוקע שנית, וההד עונה מן המרחקים. הכול ישן במנוחה, כל דבר זולת האהבה. התעוררו נא, אם כן, כוחות נסתרים של האהבה, היאספו ובואו אל תוככי חזה זה! הלילה שקט מאוד, רק ציפור לילית בודדה שוברת את הדממה בקריאתה ובמשק כנפיה; מרחפת וטסה היא מעל לשדות הטלולים, אל מעבר למדרונות הקפואים, אל פגישתה – ACCIPIO! מה מפליא הוא הטבע! אני קורא את הבאות במעוף הציפורים, בקריאותיהן, בניתורי משובתם של הדגים אל מעל לפני המים, בצלילותיהם אל תוך המעמקים, בנביחות למרחוק של כלבי הציד, בשקשוקה של מרכבה לא נודעת, ברעש הפסיעות המהדהד במרחק. אינני רואה רוחות רפאים בשעת לילה זו; איני רואה את זה אשר היה, אלא את זה אשר יהיה, בחיק הים, בנשיקת הטל, בערפל הנפרש על האדמה והמסתיר את חיבוקה המפרה. כל דבר הוא סמל; אני עצמי איני אלא מיתוס של עצמי, וכלום אין זה כמיתוס שכה אץ אני לפגישה זו? מי אני שאעסוק בזאת? כל מה שהוא סופי וארעי
נשכח. הנצחי בלבד שריר; כוח האהבה, ערגתה, שמחתה. עכשיו מכוונת נפשי כקשת דרוכה, עתה מחשבותי נכונות כחצים באשפתי, בלתי מורעלים, אך נכונים עם זאת לטרוף עצמם בדם. כמה חיונית היא נפשי – צלולה, שמחה, הווה בכול כאלוהים. עדיין איני רואה את מרכבתי – אני שומע את דרבון השוט; אכן, זהו רכבי; ארץ נא עכשיו כמו היו חייך תלויים לך מנגד, ואפילו יצנחו הסוסים תחתם, אולם לא שנייה אחת טרם נגיע למקום.
25 בספטמבר
מדוע לא יוכל לילה אשר כזה להיות ארוך יותר? אם אלקטריון עשוי היה לשכוח את עצמו, מדוע אין השמש יכולה להיות אוהדת באותה מידה ? עניין זה תם ונשלם עכשיו, ואני מקווה לא לראותה עוד. כאשר נערה מוותרת על כל דבר – הרי היא חלשה, היא מאבדת הכול; אשמה, לגבי גבר היא בבחינת שלילי, לגבי אשה – היא מעניקה משמעות לקיומה. מעתה כל התנגדות הינה בלתי אפשרית, ורק כל עוד האשמה קיימת, נפלא הוא לאהוב; כיוון שהיא תמה, לא יישארו אלא חולשה והרגל. איני רוצה להיזכר בקשר שהיה לי איתה; היא איבדה את ריח הניחוח, וזמנה של נערה כלה, שעה שבהתייסרה בסבל אהבה נכזבת, נהפכת היא לעוקץ העקרב. לא אעניק לה ברכת פרידה. דבר אינו מעורר בי תיעוב יותר מדמעות אשה או מתפילותיה, המשנות כל דבר ואף־על־פי־כן אינן אומרות דבר. אהבתי אותה, אבל מכאן ואילך היא לא תוסיף למלא את נפשי. אילו הייתי אל, כי אז הייתי עושה לה מה שנפטון עשה לנימפה: הופך אותה לגבר.
מתוך 'השיקוי – סיפורי אהבה', באדיבות הוצאת גוונים-עקד
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.