בשנים האחרונות העלו חוקרי ספרות אחדים שאלה תיאורטית מרתקת: האם ייתכן ששרלוק הולמס (ובלשים אחרים שבאו אחריו) טועה? ובמלים אחרות: האם ייתכן שאפשר לקרוא את הסיפור הבלשי נגד הטענה של הבלש לסמכות על האמת? הסיפור הקצרצר והמבריק שלהלן מאת הסופר, המשורר והמסאי הבריטי מוריס ברינג (1874-1945), מתוך ספרו הנפלא “יומנים אבודים” (1913), מוכיח שהשאלה הזאת נשאלה עוד בזמן שהולמס ווטסון היו בין החיים. הוא גם מוכיח שפרודיה על ז’אנר או על צורה ספרותית נולדים תמיד בד-בבד עם הצורה עצמה, לא אחריה (כפי ש”דון קיחוטה” הוא הרומן הראשון ובו-בזמן גם פרודיה על הרומן), ובכלל, שפרודיה יכולה להיות יצירה ספרותית משובחת. הסיפור הזה, בעיני, איננו רק פרודיה על הולמס – אלא גם הסיפור שבו דמותו של הבלש האלמותי מעניינת ובוודאי נוגעת ללב אולי יותר מאשר בכל סיפור אחר.
מתחיל יומן כדי להעלות על הכתב כמה תקריות מועילות שווטסון לא ימצא בהן שימוש. לעתים קרובות מדי ווטסון לא מצליח לראות שמנקודת מבט מקצועית תיק לא מוצלח מעניין יותר מתיק מוצלח. אבל כוונותיו טובות.
6 בינואר
ווטסון נסע לברייטון לכמה ימים כדי להתאוורר. הבוקר ארעה תקרית קטנה ומעניינת למדי ואני מציין אותה בתור דוגמה שימושית לכך שלעתים אנשים שאין להם כל כישורי הסקת-מסקנות בכל זאת נתקלים באמת מהסיבה הלא נכונה (לווטסון זה לא קורה אף פעם, למרבה המזל).
לסטראד טלפן מהסקוטלנד יארד בעניין גניבת טבעת יהלום ואבן אודם ממתנות החתונה של ליידי דורותי סמית. ואלה היו עובדות המקרה בקיצור: כבר ביום חמישי בערב הובאו מתנות התכשיטים מחדר השינה של ליידי דורותי לחדר האורחים, להציגן לראווה בפני קבוצת חברים. הטבעת הייתה ביניהן. אחרי שהוצגו הוחזרו שוב התכשיטים לקומה השנייה וננעלו בכספת. למחרת בבוקר הטבעת הייתה חסרה. לסטראד, לאחר שחקר בדבר, הגיע למסקנה שהטבעת לא נגנבה אלא נפלה ונשכחה בחדר האורחים או שהוכנסה בטעות לאחת התיבות האחרות, אך מאחר שכבר חיפש בחדר ובשאר תיבות התכשיטים, התיאוריה שלו לא הוכיחה את עצמה עד כה.
ליוויתי אותו לביתה של ליידי מידלסקס, אמה של ליידי דורותי, בכיכר איטון. בזמן שעסקנו בחיפוש בחדר האורחים השמיע לסטראד קריאת ניצחון והציג את הטבעת שמצא בין קפלי הריפוד של הכורסה. אמרתי לו שהוא יכול להתבשם בניצחונו, אבל שהעניין אינו פשוט כל כך, כפי שהוא מדמה לחשוב. מבט חטוף בטבעת לימד אותי לא רק שהאבנים מזויפות אלא גם שהטבעת המזויפת יוצרה בחיפזון. להסיק את שמו של האיש שייצר אותה היה כמובן משחק ילדים. לסטראד או כל טירון אחר מהסקוטלנד יארד היה מניח כעובדה מובנת מאליה שהיה זה אותו צורף שיצר את הטבעת האמיתית. אני ביקשתי לזמן את החתן הטרי ובתוך זמן קצר חקרתי את הצורף שסיפק אותה. כפי שחשבתי, שבוע לפני כן הוא הכין טבעת עם אבנים מזויפות (שהפיק משיירי אבנים אמיתיות) עבור גברת צעירה. היא לא אמרה לו את שמה, באה לאסוף את הטבעת ושילמה עליה בעצמה. הסקתי את המסקנה המתבקשת, שליידי דורותי איבדה את הטבעת האמיתית, אשר קיבלה במתנה מדודהּ, ומכיוון שלא העזה להודות בכך הזמינה מבעוד מועד חיקוי.
חזרתי לבית ומצאתי בו את לסטראד עורך הכנות לאבטחת המתנות בעת הצגתן. ביקשתי לדבר עם ליידי דורותי, והיא אמרה לי מיד: "מר לסטראד מצא אתמול את הטבעת".
"אני יודע", עניתי. "אבל איזו טבעת?"
היא לא הצליחה להסתיר עווית קלה בעפעפיה כשאמרה: "הייתה רק טבעת אחת".
סיפרתי לה על התגלית שלי ועל חקירותיי.
"זהו צירוף מקרים מוזר מאוד, מר הולמס," היא אמרה. "מישהו אחר כנראה הזמין חיקוי. אתה יכול לבחון את הטבעת שלי בעצמך". ומיד אחר כך הביאה את הטבעת וראיתי שלא הייתה חיקוי. היא כמובן מצאה בינתיים את הטבעת האמיתית. למרבה הרוגז היא הציגה את הטבעת ללסטראד ושאלה: "האם לא זאת הטבעת שמצאת אתמול, מר לסטראד?"
לסטראד בחן אותה ואמר: "מובן שהיא זהה לגמרי".
"והאם אתה סבור שמדובר בחיקוי?" הוסיפה ושאלה הגברת הצעירה בחוצפה.
"בשום פנים ואופן לא," אמר לסטראד, ובפנותו אליי הוסיף: "אח, הולמס! זאת הבעיה עם תיאוריות. אנחנו, בסקוטלנד יארד, מעדיפים לדבוק בעובדות".
לא יכולתי לומר דבר. אבל כשנפרדתי מליידי דורותי בירכתי אותה על מציאת הטבעת האמיתית. התקרית, אף על פי שהוכיחה כי דרך המחשבה שלי הייתה נכונה, בכל זאת מרגיזה מכיוון שנתנה לאותו אוויל בור הזדמנות להתרברב על חשבוני.
10 בינואר
אדם נכנס בזמן שווטסון ואני אכלנו ארוחת בוקר. הוא לא אמר את שמו. הוא שאל אם אני יודע מי הוא. "אני לא יודע מי אתה", אמרתי, "מעבר לכך שאני רואה שאתה לא נשוי, שהגעת לכאן הבוקר בנסיעה מססקס, ששירתת בצבא הצרפתי, שאתה כותב מאמרים ומתעניין במיוחד בקרבות מימי הביניים, שאתה נוהג לתת הרצאות, שאתה קתולי ושביקרת פעם ביפן".
הגבר ענה שהוא אמנם לא נשוי, אבל שהוא מתגורר במנצ'סטר, שמעולם לא היה בססקס או ביפן, שלא כתב שורה אחת מימיו, שלא שירת בשום צבא מלבד במשמר האזרחי של אנגליה, שהוא משתייך לבונים החופשיים ובהחלט איננו קתולי ושבמקצועו הוא מהנדס חשמל. חשדתי שהוא משקר ושאלתי אותו מדוע מכוסים מגפיו בתערובת הטיט ואבן הגיר הייחודית לאדמת הורשהם; מדוע הוא נועל את מגפי הצבא הצרפתי, שרצועת גומי בצדם, ושנקנו בוודאי בכפר ואלמי; מדוע כרטיס נסיעה חזור מסאותווטר מבצבץ מהכיס שבתחתית מקטורנו; מדוע הוא עונד מדליון של אנתוני הקדוש בשרשרת שעונו; מדוע הוא מעשן סיגריות עם טבק קאפורל; מדוע מתוך הכיס העליון במקטורן שלו בולטת טיוטת מאמר על קרב איילאו, לצד עותק של המגזין טבלט; מדוע הוא נושא בידו חבילה, שהעובדה שנארזה ברישול (רישול שתאם את בגדיו והעיד שלא ייתכן שהיה נשוי) הסגירה שהיא מכילה תצלומי שקופית של פנס קסם; ומדוע על פרק ידו השמאלית מקועקע דג יפני.
"הסיבה שבאתי להיוועץ בך תסביר מקצת מהדברים האלה," הוא השיב. "בלילה שעבר שהיתי במלון וינדזור, והבוקר, כאשר התעוררתי, מצאתי ליד מיטתי מערכת לבוש שונה לגמרי משלי. הזעקתי את החדרן וציינתי את הדבר בפניו, אבל לא הוא ולא שאר החדרנים לא הצליחו להסביר את השינוי אף על פי שערכו בירורים מקיפים. איש מדיירי המלון האחרים לא התלונן שמשהו לא בסדר בבגדיו.
שני גברים הקדימו לצאת מן המלון בשעה שבע ושלושים. אחד מהם עזב אותו ואילו השני אמור היה לשוב. כל מה שאני לובש, וגם החבילה הזאת, שמכילה שקופיות, שייכים למישהו אחר. בחפציי לא היו דברי ערך אלא רק בגדים ומגפיים דומים מאוד לאלה. גם בכיסי המקטורן שלי היו ניירות. באשר לקעקוע, הוא נעשה בחמאם תורכי על ידי חופף שיער שלמד לקעקע בזמן שירותו בצי".
מאפייני המקרה לא עוררו בי כל עניין. לא ייעצתי לאיש אלא לחזור לבית המלון ולחכות לבעלים האמיתיים של הבגדים, שהיה ללא צל של ספק האיש שיצא בשעה שבע וחצי. זהו מקרה שבו, למעט פרט יוצא דופן וזניח, ההיגיון שלי עבד באופן מושלם. כל המסקנות שהסקתי הלמו בלי ספק את הבעלים האמיתיים של הבגדים.
ווטסון שאל, שלא מן העניין, מדוע לא הבחנתי שהבגדים שלבש האיש לא היו בגדיו שלו. שאלה טיפשית, הואיל ולא היו אלה בגדים שנתפרו על פי מידה והם התאימו לו כפי שבגדים שכאלה עשויים להתאים, והואיל והאיש היה בנוי בוודאי בערך כמו בעליהם החוקיים.
12 בינואר
מצאתי אבן נופך אדומה, גדולה למדי, בתוך עוגת חג המולד. חשדתי שמדובר בראשיתה של פרשה רבת-עניין. למרבה המזל, לפני שהספקתי להציג את השערתי לווטסון – שהיה נרגש מאוד – נכנסה גברת טרנר, הבחינה בה ואמרה שאחיינה השובב ביל שוב עולל אחד מתעלוליו ושהאבן האדומה שייכת לקישוטי עץ חג המולד. מובן שהאבן לא נבחנה בזכוכית המגדלת שלי.
