תרגום: ארז וולק
ברגע ששמע את הצעקה – כי את הירייה הוא לא שמע, או ששמע ולא פירש אותה כירייה, כי כידוע, כדי לשרוד בבליל הקולות האינסופי שעולה מחצר פנימית משותפת צריך לוותר אפילו על הניסיון לפענח אותם, ולפיכך המקום הזה, הפומבי כל כך, הוא למרבה הסתירה המקום הכי טוב לרצוח בו בלי שאף אחד יֵדע – ברגע ששמע את הצעקה ופירש לאחר מעשה את הירייה שקדמה לה והסיק שקול החבטה שנשמע מיד אחר כך עשוי להיות רק קול גוף הנחבט בקרקע, קם ליצ׳י מהספה והציץ מהחלון היחיד של דירת הסטודיו שלו. הדממה הייתה כה מוחלטת עד שהבהילה אותו: בפעם הראשונה מיום שעבר עם אבא שלו לדירה הקטנטנה ברובע אוֹנְסֶה, שום רדיו לא ניגן, שום כלב לא נבח, הצלחות לא קרקשו ואף אחד לא התווכח בטלפון עם בת זוגו לשעבר. דממה מחרישת אוזניים כזאת שררה רק במקומות שזה עתה התרחשה בהם טרגדיה מחרידה.
השעה הייתה שלוש אחרי הצהריים והיום יום ראשון אפרורי, אפרורי כמו כל הימים בבניין הזה שלא הייתה לו חזית של ממש, רק שתי חצרות פנימיות מרווחות בערך כמו פיר אוורור, וכך באמת קראו בעיר הזאת לחורי הצחנה והאפלולית שסיפקו אוויר לדירות המזוהמות ביותר בבניינים המשותפים. התגובה הטבעית הייתה להתעלם ולחזור לגרבץ – ענף הספורט הפופולרי ביותר בארצנו חוץ מהספורט ההוא, שגם בו משחקים בכדור – אבל ליצ׳י לא התגייס למשטרה כדי לברוח מאחריות שממילא הייתה גם חובתו האזרחית, כאן ובסין. בבגדים שלגופו, לא מדים ואפילו לא לבוש אזרחי, אלא יותר בגדי בית, יצא מהדירה וצלצל בפעמון שממול. אם הניע אותו גם איזה להט לתהילה – הרצון לפצח פשע בכוחות עצמו ולהזניק את עצמו כך במעלה הסולם, החלום להיות איזה אידיוט חשוב, עם תעודות – אפילו הוא לא הספיק לשים לב לכך.
ממול פתחה לו גברת צנומה, צעירה כמעט כמוהו, בידה האחת תינוק ובאחרת אקדח. אילו עמד שם בתחתוניו היה ליצ׳י מרגיש עירום פחות משהרגיש עכשיו בלי המדים. יותר מכול הבהילה אותו העובדה שזה אקדח ישן מאוד, כמעט מוצג מוזאוני, מאלה שאנשים יורשים טעונים ולא יודעים להשתמש בהם.
"סליחה, חשבתי שזה בעלי לשעבר," אמרה האישה והצפינה את כלי הנשק בכיס. "בוא, תיכנס."
בחצי השנה שחי בבניין לא החליף ליצ׳י עם האישה הזאת יותר מברכת שלום מזדמנת, תמיד בדרך לעבודה או בחזרה ממנה, ועל כן נאלץ להסיק שהוא משרה אמון רב יותר בלבושו הנוכחי מאשר במדי השוטר – מהמדים השנואים במדינה הזאת שכל לובשי המדים זוכים בה ליחס של חוסר אמון – אולי חוץ מחלוקים לבנים, וגם כאן רק אלה המסורתיים שלובשים מורים בבית ספר יסודי (כפרי).
הוא נענה להזמנה, מתוך סקרנות פשוטה יותר מאשר מכוח החקירה המאולתרת; אף פעם לא נראה שיש מקום בדירה הזאת לכל הילדים שהסתובבו שם, וסִקרן אותו לדעת כמה הם בסך הכול.
הוא ספר שבעה, כל ילד גבוה בכמה סנטימטרים מאחיו, כמו בובות מטריושקה, אבל שקטים ורגועים כל כך שנראו כמו ילד אחד, ולא ילד ארגנטיני. ובאמת הם לא היו מארגנטינה אלא מפרו, אם לשפוט לפי הדגלון שהתנוסס מעל לטלוויזיה, שגם היא הייתה מכוונת לערוץ מוזיקה מאותה הארץ. ההסבר לעובדה שכמעט לא הרעישו למרות מספרם – וזה הדבר שהפתיע את ליצ׳י יותר מכול ביחס לשכנה – היה שהדירה, הקטנה מלכתחילה, הייתה עמוסה סחורות להתפקע. גם הפרחח הפרוע בעולם לא היה מצליח לרוץ בחלל הזה. חבילות על חבילות של מוצרים מכל סוג נערמו לאורך הקירות וחסמו גם את החלון היחיד בדירת הסטודיו. החבילות השונות, לפי גודלן ומרקמן, מילאו את מקום הרהיטים החסרים: שולחן וכיסאות, מדפים, כורסה ואפילו מיטות. ריח נייר הדבק גבר על ריח הצ'ילי, וזה עוד צ׳ילי לשמונה אנשים.
"בדיוק חיפשתי קיסמים," אמר ליצ׳י כשנתקל בחבילה שלא אפשרה לפתוח את הדלת עד הסוף. תוך כדי כך ניסה להבין מה מעמדה החוקי של הסחורה – לא אם היא חוקית או בלתי חוקית אלא לאיזו שכבה של אי־חוקיות היא משתייכת – כדי להסיק אם הגונב מגנב ראוי לקבל חנינה או לחזור לכלא.
"תעזור לי להעלות את זה לשם?" סימנה לו האישה לכיוון רווח שבין התקרה ובין שני מגדלים של מטליות רצפה.
הבקשה לא הפריעה לליצ׳י, והוא אפילו הרגיש הקלה על כך שהשכנה נזקקה לזמן קצר כל כך להסביר למה הכניסה אותו. הוא התכופף באצילות, ניפח את החזה כמו מרים משקולות וביקש בקריצה את עזרתו של הגדול מבין הגמדים, בן לא יותר משש. ולא לחינם ביקש, כי הפריטים, שלא היה להם משקל משמעותי משל עצמם, הצטברו יחד לכדי מעמסה לא צפויה, כמעט מעבר לכוחותיו. כשהניף את כל זה למקום המבוקש הוא התאמץ יותר משהתאמץ כשגרר את אביו השיכור למיטה בלילה הקודם, עד כל כמה שהיה האב רזה.
"לא שמעת משהו אנומלי לפני רגע?" שאל בקול חטוף ממאמץ, בין השאר כדי להשיב לעצמו את הנשימה לפני שילך.
"שמעתי צעקה," אישרה שלגייה שחורת השׂיער אחרי רגע של היסוס, שאולי נבע מהמילה החריגה שבחר כדי להתייחס לרעש מוזר ולא רגיל. "זאת בטח הייתה המפגרת מקומה שנייה. נשמע כאילו רוצחים אותה. בגלל זה חשבתי שאולי זה בעלי לשעבר, שהתבלבל בקומה."
ליצ׳י נפרד לשלום בהרמת יד לכובע שלא חבש ועלה קומה במדרגות. שלוש דירות פנו לזירת הפשע (מבחינה אקוסטית) והוא לא ידע מאיזו להתחיל. רק כשנכבה שוב האור בחדר המדרגות באה אליו ההארה: הפרואנית אמרה שבעלה היה עשוי להתבלבל, אז הדירה יכולה להיות רק זאת שבדיוק מעליה. הוא צלצל בפעמון.
הוא שמע אנקה שהוחנקה בגרירת חפצים. באחת הדירות הסמוכות התחיל כלב לנבוח. הוא צלצל שוב והתקרב בלי מחשבה לעינית, כאילו יוכל לראות בעדה פנימה. אולי לכן לא הופתע כל כך לגלות שזה אכן המצב: העינית הותקנה הפוך (או שמא הדלת הייתה הפוכה?). בכל מקרה הוא לא ראה הרבה – רק מסדרון וברקע רגליים של דמות בכיסא גלגלים. הרגליים נעלמו ובמקומן התקרב גבר קירח ועבדקן.
עד שפתחו סוף סוף את הדלת האור שוב כבה (נראה שבמקום טיימר חיברו שם ערמונית של גבר זקן, אמר בלבו וחשב על אבא שלו; אולי ברגע זה ממש הוא קם להשתין, אם הוא לא שיכור מדי לעמוד). באור הקלוש שעלה מתוך הדירה הוא התקשה לראות את ההבעה על פניו של השכן כשאמר לו ששמע צעקות ובא לוודא שלא קרה איזה אסון (המילה הנכונה הייתה "טרגדיה", אבל זו הייתה מהמילים שקשה לו לבטא). דווקא היה עשוי להיות מועיל לראות את הפרצוף של השכן, כי הוא לא ענה.
"אפשר להיכנס?" שאל ליצ׳י ושכח שהוא לא במדים, שלא לדבר על צו חיפוש או אישור משופט להיכנס לדירה (לא שיש סיכוי להשיג צו).
עברו עוד כמה שניות עד שהבין שהאיש לא מבין ספרדית, והוא נתן לו שיעור ראשון בשפה המדוברת ובמנהגי המקום כשנכנס בלי גינונים נוספים. בשונה מהדירה למטה, זאת הייתה כמעט ריקה – רק כמה בדים תלויים על הקירות וכמה כריות על רהיטים מטים לנפול שנראו כאילו נבנו מקיסמי שיניים. למרות זאת, פה שלטה מועקה הרבה יותר גדולה, כמעט בלתי נסבלת. ליצ׳י הרגיש אותה בקיבה ובחזה עוד לפני שהתעצמה כשנכנס למטבח וראה את כיסא הגלגלים, שניצב עכשיו תקוע בין המקרר לשולחן מתקפל מצופה פורמייקה מתקלפת. הרגליים הרזות והעירומות עד לירכיים, שעוררו בליצ׳י איזה התקף דמיון ארוטי (הוא לעולם לא יודה בו, גם לא בפני עצמו) השתייכו לבחורה שגפיה ופרצופה עוותו ממחלה נוראית, מאלה שליצ׳י שמח שמעולם לא ידע את שמן. שערה היה מסופר בחובבנות, מבטה נטוע בתקרה ופיה מזיל ריר. שביב החיים היחיד היה חישוק עיגול ירוק, נעוץ בתנוך אוזן מודלק להחריד. מה שבמבט ראשון נראה כמו חגורה שאספה את הטוניקה, הירוקה גם היא, כמעט בגובה החזה השדוף, התגלה כרצועה שהחזיקה אותה קשורה לכיסא הרעוע שנלקח מעמותת צדקה. החסם שעל פיה, בזה לא היה ספק, היה מתוצרת בית.
"זה היא רצתה," הופיעה פתאום אישה, שלמרות הרעלה שכיסתה את פניה ניכר עליה שהיא אמה של הבחורה.
העובדה שדמיון משפחתי שורד מחלה שמעוותת כל כך את הגוף נגעה ללבו של ליצ׳י (אולי בגלל זה גם קוראים להן "גנטיות?"), ונדרשו לו כמה שניות לקלוט שהגברת כן דוברת את השפה, שלא כבעלה, ושהיא נותנת לו הסברים לפני שביקש. הוא התפתה לשאול מה בדיוק היא רצתה, המסכנה – שיקשרו אותה או שיחסמו לה את הפה או גם וגם – אבל הניסוח שוב עורר בו מדקרת הנאה אפלה, מבישה, והוא השתתק בבושה.
"זה היא רצתה," חזרה האם כמו מנטרה, או איך שלא קראו בארץ שלה לתפילות מחזוריות. "היא התעקשה."
האם התחילה להתיר את הבד שחצה את פרצוף בתה באטיות, כמו כדי לוודא שהבת מבינה שיש אורחים וצריך להתנהג יפה, והאב הציע לו תה בספלון קטנטן שכאילו שלף מהכיס, כמו שמלצרים מסוימים שולפים את צלחת הניוקי או השניצל עוד לפני שגמרת להזמין. הם נראו כה אכולי אשמה על מצב הבת שלהם שגם ליצ׳י התחיל להרגיש אשם על עצם נוכחותו שם. הוא היה בורח מיד לולא קשר אותו ספלון התה אל המצב בעבותות שהיו, בדרכם העדינה, איתנים יותר מאשר הרצועה שכבלה את זרועותיה החלושות והמעוותות של הצועקת.
"לא שמתם לב לרעש כמו של אקדח לפני רגע?" ניצל את ההזדמנות לחקור את העדים האפשריים.
"נשק יש פה למטורפת מלמטה," אמרה האם, כמעט באותו תיעוב שדיברה בו האחרת על הבת שלה.
ברגע זה נשמעה שוב ירייה, חזקה הרבה יותר מקודמתה, ומכך הסיק ליצ׳י שהקולות בוקעים מקומה גבוהה עוד יותר (אף על פי שהצליל עולה למעלה). הוא גמע את תכולת הספלון (נראה לו שלהשאיר כלי קיבול כה קטן מלא כדי מחציתו הוא עלבון בלתי נסלח בתרבות של האנשים האלה) ונפרד מהמשפחה. הביטחון שייתקל בשכנים – תוהים מה קרה, אולי אפילו מתגודדים סביב גופה – החריף את האפלולית והריקנות שפגש בחדר המדרגות. מול גרמי המדרגות המתפצלים חשב לרגע לשכוח מהעניין ולחזור לדירה שלו, לפחות כדי לוודא שאבא שלו הגיע לשירותים ולא מכתים את המיטה.
הרגליים הן שנתנו לראשו את הפקודה להמשיך לעלות ולהביא את העניין למסקנתו הסופית, כמו שאומרים, אף על פי שבעצם השיא של כל הטירוף הזה היה בתחילתו. איפה ישנם עוד אנשים – לא נאמר בתחום המשפחתי אלא בכל תחום אחר, חוץ מהמורות הכפריות – שאיך אומרים, ממלאים את חובתם? הדבר הכי קרוב שהכיר ליצ׳י למצב שאדם עושה בו את מה שהוא צריך לעשות בלי שאף אחד ידרוש זאת ממנו וגם בלי שיאשימו אותו אם לא יעשה זאת היה מה שנקרא "שביתה איטלקית"; מהלך שנקט יותר מכול איגוד הנהגים בתור מחאה כשביקשו העלאה בשכר. למרבה הפרדוקס, אחת הדרכים לשבות במדינה הזאת היא למלא את חובותיך.
בקומה השלישית, הנורה במסדרון לא עבדה, גם לא לזמן קצוב. האור היחיד היה זה שבקע מעיניות ההצצה; אולי כולן הותקנו הפוך. כולן חוץ מאחת, הבחין ליצ׳י, ולא כי הותקנה נכון אלא כי הדלת עצמה עמדה פתוחה קמעה. הוא ניגש לשם ודחף את הדלת כמבקש להיכנס, אבל כשהביט למטה ראה פס של דם זורם על הרצפה. כשעקב אחרי הפס החוצה נוכח שהוא הופך בהמשך לשביל טיפות, והסיק שזה הכיוון שהלך בו הפצוע אחרי שכיסה את הפצע.
השביל הוביל שוב למדרגות, לא לצד שיצא ממנו אלא לזה שהוביל למעלה. ארץ לא נודעת עבור ליצ׳י, שמעולם לא העפיל מעבר לקומה הראשונה, קומת מגוריו, ועל כן מובן שנטה באופן טבעי למדרגות ולא למעלית כמו שהיה עושה כל אדם אחר (מהקומה השנייה למעלה). על כן גם כשהגיע לגג ולא ראה איש, אך כן ראה את הבגדים שנתלו זה לא כבר ונטפו, הופתע שלא נתקל באף אחד במדרגות. מכוח אותו הדחף שהריץ אותו במעלה שלוש קומות בחן את הגג בדקדקנות, מה שלא אומר הרבה, כי השטח המצטבר של שש דירות בתוספת חדר המדרגות השתווה בערך לשטח של דירה משפחתית אחת בשכונה אמידה יותר, כלומר כמעט בכל שכונה אחרת בעיר הבירה.
הוא נשען לנוח על המעקה, הוציא סיגריה, חיפש מצית, לא מצא אבל למרות זאת הניח את הסיגריה בין שפתיו, ינק ממנה מתוך רפלקס ואפילו הצליח להרגיש את העשן חודר לריאותיו. זו הייתה התגלמות השכנוע העצמי, אחרי שחיפש את בעלי הבגדים כאילו זו עבֵרה לתלות אותם על הגג (במובן מסוים זו אכן הייתה עברה, או בכל מקרה כבר דנו כמה פעמים במפגשי ועד הבית באפשרות לאסור על כך, כי שכנים עלו לשם בנעלי עקב או עם חפצים חדים וניקבו את יריעות המגן של הגג, אם כי זה לא היה בתחום מילוי חובתו במקרה הזה). והוא לא יכול להאשים בזה את הדם, כי כעבור כמה רגעים באור היום התגלה שלא היו אלה אלא מים שהשחירו מבגד שנצבע לא טוב.
ליצ׳י העמיד פני מעשן ונשאר עוד רגע להשקיף על הרחוב של הבניין שלו, רחוב שהיה נטוש ואפור עוד יותר ביום המנוחה אם מחשיבים את העובדה שבימי השבוע הוא תוהו ובוהו צבעוני של תנועה, מסחר, פועלים ולקוחות. בשעות היום הייתה ההמולה כזאת עד שבאופן מסוים הדהדה גם בכתובות הגרפיטי שעל תריסי הברזל, בשלטים הצעקניים המזדקרים כחניתות לכיוון האספלט, במדרכות המלוכלכות והשבורות משימוש. ליתר דיוק, הרחוב לא היה רֵיק אלא מלא ברִיק, גדוש בדידות, כמו תאטרון מחוץ לשעות הפעילות או אחרי ההצגה. הרחוב הזה היה סיגריה כבויה! או סיגריה אלקטרונית גרועה, מאלה שמוכרים במקומות כאלה בדיוק.
בדממה הסמיכה הזאת היה ליצ׳י עד ממרום לשוד מזוין. שני עבריינים צצו משום מקום והתנפלו על בחורה שהלכה ברחוב (עם כל קווי הדמיון שיש במדינה הזאת בין המשטרה לאויביה, בזה הם דווקא הפכים – חשב ליצ׳י – כי החוק מכריז על עצמו בניידותיו ממרחקים, כמנסה להפיג כל סכנה, ואז אף פעם לא מגיע בסוף). בזמן שאחד הצעירים כיוון אליה אקדח בקליבר 22 שנראה, גם ממרחק, אמתי פחות מאקדחי הפלסטיק שהוצעו למכירה מעבר לתריסי הברזל, האחר לקח ממנה את הטלפון הנייד ואת תיק היד ועבר על התיק במהירות של מוכס עצל, אבל מצא מיד כל מה שרצה. כעבור חמש־עשרה שניות הם התאיידו והבחורה, פיה עודו פעור לצעקה שמעולם לא הצליחה להפיק, נתקלה במרצפת בולטת וכמעט נפלה אפיים ארצה. אבל אפילו ההתנודדות המסוכנת הזאת לא עוררה בליצ׳י את הדחף לצאת לעזרתה, אולי כי התרחשה בדממה מוחלטת, כמו סרט שצופים בו בלי קול. הוא ראה את הקורבן מתרחקת כאילו דבר לא קטע את טיולה, וזרק את הסיגריה מעבר לשפת הגג כאילו באמת עישן אותה.
הוא ירד במדרגות, ועם כל מדרגה התפלא יותר על הסבילות שגילה אל מול פשע אמיתי שראה במו עיניו, בעיצומו של מרדף מטופש שערך אחרי פשע מדומה שרק שמע. לפחות הממשות של מה שראה השפיעה על הפרשנות שנתן לירייה השלישית ששמע באותו יום מנוחה, בדיוק כשעבר מול המעלית בקומה החמישית. הוא צלצל בדירה המתאימה בידיעה שהצליל הזה לא הופק בידי כלי נשק אלא לכל היותר בידי מישהו שביקש לחקות את הקול. הדלת נפתחה מיד, כאילו חיכו לו.
"באת בגלל היריות?" שאל בהתלהבות נער בחולצה של נבחרת קולומביה, גדולה עליו בכמה מידות. "אין לך מושג כמה אני שמח! אני מכין סרטונים ליו־טיוב שמלמדים איך לעשות אפקטים בבית. עשיתי גשם, רעמים, עגלות, סוליות גומי וספינת חלל, אבל לא מצאתי איך לעשות ירייה. כי לא עוזר לפוצץ בלון או להרביץ במקל לשולחן. גם זיפּוֹ או שדכן לא משכנעים בתור צליל של הדק. חוץ מזה, למי יש בלונים בבית, נכון? חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי מתכון מעולה. אבל החלטתי לחכות שאיזה שכן ייבהל ויבוא לראות את מי רוצחים."
ליצ׳י, שאוזניו המו מהפטפוטים של הנער מהקריביים (מבחינתו, כל מה שמֵרִיוֹ וצפונה היה הקריביים), עשה את פרצוף האידיוט המוצלח ביותר שלו (שהוא הפרצוף הרגיל, כמו שאמרו לו), שלף את חפיסת הסיגריות ואמר שהוא לא בא בגלל שום רעש, רק לבקש אש.
"הייתי על הגג וקלטתי שאין לי אש לסיגריה," לפחות נהנה מניצחון קטן ונתן למישהו אחר להרגיש אידיוט יותר ממנו.
בתדהמה, אבל בלי שביב של ספק שאומרים לו את האמת, הכניס פעלולן הצלילים מיו־טיוב יד לכיס המכנסיים הקצרים והוציא משם מצת זיפּוֹ. הוא הפעיל אותו מספר פעמים לפני שהפיק להבה, ושניהם שמו לב שהצליל זהה לחלוטין לקול לחיצה על הדק. אלה היו המצתים של הצבא האמריקני בווייטנאם, לא? נזכר ליצ׳י. בתירוץ שככה יעשו אותם חסיני רוח, יצרו כלי נשק קולי שבכוחו למרוט את עצביהם של שבויי מלחמה בזמן עינויים. הוא חשב להנחיל את הידע הזה לבן התשחורת אבל העדיף להחליף אותו בפריט מידע אחר, קרוב יותר לתחומי העניין שלו.
"החיקוי הכי טוב לצליל של אקדח הוא צליל של אקדח, וכאן לכל אחד יש אקדח בבית," הודה לו בעוד שיעור בנימוס ארגנטיני – הוא מכל האנשים, אף על פי שאולי הוא המתאים ביותר; בסופו של דבר, כל אחד מקבל את המורה שמגיע לו.
הוא נמנע מחזרה לגג וירד באטיות מכוונת, כדי ליהנות הנאה מרבית מהטבק לפני שיגיע לדירה שלו, שבה אבא שלו לא מרשה לעשן. אבא שלו לא הרשה לעשות שום דבר בכלל, כמובן חוץ ממילוי חובתו כבן לטפל בו, וגם על המטלה הזאת הוא לא הקל – להפך, אם בכלל. בגלל זה הוא אִפשר לו להשתכר שוב, כי נמאס לו לחפש ולזרוק את בקבוקי הסאקה שהחביא בדירה.
הירידה האטית שימשה אותו גם לחשוב על תעלומת הפיר ולפתור אותה. כשעבר בקומה של הערבים הבין שהדבר שהבת רצתה היה התכשיט הזה שראה תלוי על האוזן שלה, ושבגללו התנפח תנוך האוזן שלה כמו עגבנייה. ליצ׳י העדיף לא לדמיין אפילו במה חוררו את התנוך, ובכל מקרה היה ברור שמזה עלתה הצעקה מקפיאת הדם שעונשה חסם הפה. וכשהגיע לקומה של שלגייה ושבעת הפרואנים הבין שהקופסה שהרים היא בוודאי זו שנפלה אחרי הצעקה, וגם אחרי הירייה. כך בוודאי אירע הפשע, שזירתו הייתה החצר הפנימית של נפשו ותו לא. הוא היה גם הפושע וגם הבלש, ואם חושבים על זה, גם הקורבן.
מול דלת הדירה שלו הוא נזכר להציץ בעינית, פחות כדי לבדוק אם היא הפוכה ויותר כדי לגמור את הסיגריה. אבל היא כן הייתה הפוכה, ומה שהוא ראה היה מבעית: אבא שלו נפל מהמיטה ונראה שראשו פגע בכיסא הברזל ששימש שידת לילה, ודימם קשות והדם צבע את הכרית. לפי הזווית של הזרוע הימנית אפשר היה להסיק שהוא כילה את כוחותיו האחרונים בניסיון להגיע לטלפון הנייד של הבן שלו ולהתקשר, השד יודע למי.
ליצ׳י, שעמד לזרוק את הבדל ולמעוך אותו ברגלו, הצית לעצמו עוד סיגריה בעזרת הבדל והמשיך לרחוב. פתאום נזכר שהוא צריך לקנות כמה דברים, והוא שיער שהסיני בפינה יהיה פתוח (בני ארצו הם היחידים שעובדים ברצינות במדינה הזאת). אחר כך חשב שמוטב ללכת לתחנה ולמסור עדות לגבי השוד שראה מהגג. על הדרך הוא יוכל לספר את הסיפור של החצר הפנימית. בטוח שהקולגות ייהנו, גם אם אחר כך יתייחסו אליו כמו לאידיוט (ממילא הם כבר קוראים לו ליצ׳י, כאילו הוא איזה פרי, אז מה אכפת לו). החשוב הוא לעכב כמה שאפשר את החזרה הביתה, ושכולם יֵדעו שאם הוא נטש את הבית לרגע זה היה רק כדי למלא את חובתו.
דימוי: ויליאם אגלסטון, "שטיח אדום ואקדח" (1981-982)
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.