שלושה אנשים תלושים מוצאים זה את זה בניגוד לכל הסיכויים. העולם בעט את שלושתם מכל המדרגות, ובנסיבות המופרכות ביותר הפגישה ביניהם יוצרת ידידות נפלאה – שני גולים עריריים שקרויים על שם עריצים ואלכוהוליסטית בודדה – אנחנו, רומז המחבר, ודאי היינו מכנים אותם תמהונים – קושרים את גורלם זה בזה. ההומור העדין, הכתיבה המשובחת והטון הבוטח של המספר מביאים לפנינו את אחת היצירות האופטימיות והעליזות, חרף העובדה שהרקע להתרחשותה מורבידי כל כך. “מילותיו האחרונות של בניטו פיקונה” הוא מעשייה אורבנית נהדרת, סיפור אגדה עכשווי בלי גרם של אירוניה, שמזכיר את כוחה של הספרות פשוט להעלות חיוך ולחמם את הלב.
זה התחיל בסופת ברד ב-1975, כשבֶּנִיטוֹ פִּיקוֹנֶה חצה בריצה את רחוב מַרקֶט ותיק המסמכים שלו מעל ראשו, מסוכך עליו מהשמים הנופלים ואגב כך גם מהביואיק המתקרבת. רגליו התקפלו על מכסה המנוע, כתפו שילחה רשת עכבישית של סדקים בשמשה הקדמית וזרועותיו התנופפו כשבשבת כשכל 135 הקילוגרמים שלו הועפו מגג המכונית. הוא נאחז באוויר. התיק שלו התפקע במעוף ניירות כמו בסרט מצויר. אבני ברד גדולות ולבנות כקוביות משחק הפכו את רחוב מרקט לשולחן הימורים באורך שני קילומטרים. מעיל הגשם, ז'קט החליפה, הווסט והמכנסיים הצליפו בתנופה של מאה מלצרים פורשי מפות שולחן, ובָּזיקוקים שפרחו בשמי תודעתו השחורים, הוא לא חשב ולו פעם אחת על כובד גופו המביש. בניטו פיקונה הסתחרר בקשת מחרידה של יופי, חסר משקל לראשונה בחייו, ונחת באפלה.
כשבניטו התעורר התנגן ברדיו "הדברים שעלי אהובים" מתוך צלילי המוזיקה – "ספל קפה ועליו הר קצפת; פת בחמאה ועלים בשלכת" – והוא הבין שהגיהינום הפרטי שאליו נקלעה נשמתו בת האלמוות נשמע ממש דומה לאוסטריה. אבל הוא לא מת, לא בדיוק. חלוק החליף את חליפת שלושת החלקים המפוספסת שהמשיך ללבוש בימי חול, אף על פי שחודשיים לפני כן הפסיד בהגרלת הלוטו במשרד ואיבד ברצף מהיר את שלוות רוחו ואת משרתו. על צמיד הפלסטיק שענדו לו על היד היה כתוב "בית חולים סנט פרנסיס". הקלה הציפה את הערוצים הכחולים במערכת מחזור הדם שלו. יש זמן. הוא עוד יכול לומר את מילותיו האחרונות.
כל השנים הקדיש בניטו מחשבה רבה למותו. הוא היה פילוסוף בעיני עצמו; בעיני אחרים הוא היה דפוק. כשמלאו לו שלושים התחיל להנציח מדי לילה את מילותיו האחרונות על דפדפת, למקרה שימות בשנתו: "הסוף הוא בלט בלי מוסיקה ובלי מחול"; "הסוף הוא הקלה". לבניטו היה משהו, ובעצם הרבה מאוד דברים, לומר על אהבה ועל צער, ועל גאווה ועל בגידה ועל סליחה ועל יופי. אלא שאף אחד לא היה מעוניין לשמוע. המילים שיגיד על ערש דווי היו אפוא הסיכוי אחרון להפוך את כישלונותיו ללקחים, הזדמנות אחרונה להציל את עצמו ממי שהוא. מי לא ירצה להאזין למבזק אחרון מפיו של אדם העובר את הסף? מי לא יזקור את אוזניו לשמע תשובתה של נפש אחת על סימן השאלה המתנוסס בחייו של כל אדם? אנשים שלא הקדישו לו מעולם רגע של מחשבה יתקרבו כדי לשמוע מה יש לו לומר, כשיעבור לעולם הבא. בידיעה זאת, בידיעה שסוף טוב יכול להציל סיפור רע, התאמץ בניטו לדחוס את סך כל הידיעה העצמית של שלושים ותשע שנותיו לתמצית-תבונה באורך משפט שתוכיח אחת ולתמיד, לכל המלעיזים, שבניטו פיקונה לא חי לשווא.
"הסוף הוא ערב סגריר ואינני יכול לקחת איתי את המטרייה," אמר באיטלקית לאריחי התקרה המרושתים. לא מילים אחרונות עמוקות ביותר, אבל הרבה יותר טוב ממילותיהם של אישים דגולים אחרים (קונרד הילטון: "תשאירי את הווילון בתוך האמבטיה").
"ספרדית כזאת עוד לא שמעתי." המשפט הסתנן החוצה מבעד למבוך עקמומי של מבטא מהחוף המזרחי. הוא בקע מהמיטה הסמוכה, שממנה אישה ציפורית, נסמכת על חצי תריסר כרים דקים כלביבות, צפתה בו בראש מתלכסן בזווית חקרנית. היא היתה חיוורת, חיוורון המום של שוכן מערות שנגרר אל אור היום. אלמלא הגה בניטו זה עתה את מילותיו האחרונות, אולי היה מסביר שאיטלקית וספרדית הן שתי שפות שונות, אבל אם מתחילים לתקן לאמריקאים שגיאות זה יכול לקחת חיים שלמים. ולו נותרו רק דקות.
צינורות שקופים שאבו דם מזרוע אחת והזרימו נוזל אפור לאחרת. התגלות עגומה: בסוף, הוא לא יותר מתחנת מעבר לנוזלים עכורים מפוקפקים. מתחת לחלוק התנשאו על פלג גופו העליון יבּשות חבולות. רגלו השמאלית הושמה בסד ולולאת תליין עשויה קצף עבה חנקה אותו בחוסר התלהבות. קרביו היו רגישים כירקות מרקיבים. מה קרה? הוא הצליח לזכור רק חלום על אווזים מתעופפים. ואחר כך ביואיק כְּסופה, אבני ברד, נשמתו נשאבת לתוך השמים.
נכנסה אחות. בניטו נפנה עד כמה שאִפשרה לו לפיתת הקצף החסונה. "יש לך מזל שאתה חי," אמרה, בקול שהשתמע ממנו שזה לא המזל שלה.
"אבל אני הולך למות," הבהיר בניטו.
הוא לא תכנן למות היום, אבל היות שכך קרה, קיבל זאת כמו שמקבלים פני דוד אבוד, אהוב ומפחיד גם יחד. לא היה לו אדם בצד זה של העולם להיפרד ממנו, לא מי שיכתוב לו הספד, לא מי שיבוא להלווייתו, חוץ מבעל בית עם סנטר רופס שבוודאי ישלח יד לארון הפתוח לחפש בכיסיו כסף קטן. עכשיו שעמד על הסף, הסתכל לאחור וראה שהחיים שהוא עוזב בעצם דומים מאוד לדירה שלו, קוביית ייאוש חסרת חלונות המצטיינת רק בצחנת ארגז החול המתפקד כמאפרה מאז שעזב החתול. הניסוח המוזר של הוראות החירום באנגלית הצטווח בקרבו: "יש להתקדם בכיוון היציאה במהירות האפשרית".
"בבקשה, קחי עט ונייר," הפציר בניטו. "את מוכרחה להנציח את המילים האחרונות שלי."
האחות לא זעה. היא התהדרה בפרצוף קפוא שבמרוצת הזמן הקהו אותו דברי ההבל של חולים כמו בניטו. תשישות של משמרת כפולה הצטיירה בצבעי מלחמה סגולים מתחת לעיניה.
"החיים אוזלים ממני!" התעקש בניטו. "אני רואה אור לבן בהיר. אני צריך ללכת אליו, לא?"
האחות לחצה על מפסק שבקיר ומנורת התקרה כבתה.
"יותר טוב?" שאלה.
לא, לא יותר טוב.
"יכול מאוד להיות שהאור בקצה המנהרה הוא נורה של שישים ואט," אמרה האחות, "אבל לא זאת שתלויה לך מעל לראש."
"אבל אני גוסס," אמר, יותר כמשאלה מאשר כקובלנה.
"הדבר הכי גרוע שיש לך זה רגל שבורה, וזה בדרך כלל לא מצב סופני, אלא אם כן אתה סוס," אמרה.
"אבל נדרסתי," מחה. "היתה לי תאונה חמורה. אני לא אמור להיות חי, בחדר הזה, בבית חולים. אני לא אמור להיות חי."
האחות, שלא היה לה צורך בשכנועים נוספים, הדליקה את האור בדרך החוצה. האישה במיטה הסמוכה הגבירה את הרדיו. זה היה סוֹני בּוֹנוֹ. הוא ייחל למותו.
למחרת בבוקר התעורר בניטו, לאכזבתו. האישה במיטה הסמוכה בהתה בו.
"הסתכלת עלי כשישנתי?" שאל.
"הטלוויזיה מקולקלת," אמרה. היא הציגה את עצמה בשם מארי.
את היומיים הבאים בילו בשיחות שקטות. מארי כבר היתה יתומה בת אחת עשרה, אלמנה בת תשע עשרה, ועכשיו היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים בת שלושים. ילדים לא היו לה והיא לא רצתה בהם. אחרי ילדוּת במרילנד ונעורים בניו-ג'רזי, הדקלים הצומחים לאורך האֶמבַּרקָדֵרוֹ מדהימים אותה בכל פעם מחדש. בערב הקודם אספו אותה ברחוב עם הרעלת אלכוהול והרופאים ניצלו את ההזדמנות ומצאו אצלה בעיית לב. כנותה ערערה את בניטו, שחשד ששלוות נפש תלויה ביכולת לסינון מציאות. בשלב מסוים היא שאלה אותו איזו מין הרגשה זאת, לעוף מכַּן שיגור של שמשה קדמית.
בניטו ניסה להיזכר בכאב, בהלם, בבעתה הבתולית של אותו הרגע, אבל הצליח לזכור רק תחושה מוזרה של חוסר משקל. "כמו שחייה, אולי."
"שחייה?"
"כמו שאני מדמיין לי שמרגישים כששוחים. אני לא למדתי לשחות."
"רגע אחד," אמרה לו. "גדלת באי ולא למדת לשחות?"
בניטו כבר סיפר לה שבילדותו היגר מליפּארי, אי וולקני צחיח מרחק שלוש שעות נסיעה במעבורת מצפון לסיציליה.
"אמא שלי היתה קלבּריאנית מהדור הישן," אמר. "בעיניה אמונות תפלות היו ההיגיון היחיד בעולם לא רציונלי, ומי שלומד לשחות מזמין טביעה, בדיוק כמו שמי שהולך לרופא מזמין מחלה. תפיסת העולם שלה היתה שאדם צריך להפקיר את עצמו בידי הגורל ולא להתכונן לשום אסון או צרה, ושאם תתמסרי לאלות הגורל בענווה ובחוסר אונים, הן ישמרו עלייך."
"אבל בכל זאת דרסה אותך מכונית," ציינה מארי.
"באמריקה, אלות הגורל מתרשמות יותר מאחריות אישית."
"אמא שלך בסן פרנסיסקו?"
"היא מתה," אמר. הוא היה לידה כשמתה. המילה האחרונה שלה היתה שמו-שלו. "מהצטננות שהסתבכה ונהפכה לדלקת ריאות. היא לא הלכה לרופאים."
"זה שאתה שם קונדום לא אומר שלא מזיינים אותך."
היה משהו דבריה, אבל בניטו לא ידע בדיוק מה. הוא סידר את רגלו המגובסת בתנוחה אחרת אבל לא הצליח להתנער מזיכרון של אוויר, של חוסר משקל. תמיד רצה ללמוד לשחות. פעמיים נרשם לשיעורים בימק"א פְּרֵזידוֹ ופעם אחת אפילו הגיע עד למלתחות. אבל כשהחליף לבגד-ים והסתכל על עצמו במראה ביושר, הזדרז ללבוש שוב את החולצה.
"את שוחה?" שאל.
"בנוזל זה או אחר," אמרה.
ביום השלישי כבר הפנים בניטו שרגלו השבורה תביא למותו רק אם ירדוף אחריו טורף גדול. האחות הודיעה לשני המטופלים שעוד מעט ישחררו אותם. לאף אחד משניהם לא היה ביטוח רפואי והם התבקשו להתייצב בדלפק התשלום לפני העזיבה.
כשהאחות יצאה תלשה מארי את העירוי מזרועה. היא פשטה את החלוק בלי להפנות לו את הגב. היא היתה מסותתת בסגנון אנדרוגני, פסל ברזל של זוויות ובליטות, ג'קומטי עם עור משופר. כל גופה היה תלוי על עצמות האגן שלה. ההלם של בניטו (מתי בפעם האחרונה ראה אישה עירומה?) תסס והיה להתרגשות (מתי בפעם האחרונה ראה אישה עירומה!) שהתמוססה מיד עם ההבנה שהוא יצור מיני כל כך זניח עד שמארי אפילו לא חשבה לסגור את הווילון המפריד ביניהם לפני שהתפשטה. היא לבשה מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו ענקית שכביסות חסרות אחריות דיקקו אותה כמלמלה. לא היה כל רמז שהיא חושבת להסיר אף אחד משני הפריטים בזמן הקרוב.
"בוא נעוף," אמרה.
בניטו לא היה רגיל להפר הוראות של דמויות סמכותיות במדים, אפילו מדי אחיות. הוא היה רגיל עוד פחות לקבל הזמנות לתעופה משותפת. הוא פרח בעקבותיה.
"בוא מהר." היא החזיקה לו את דלת יציאת החרום.
נדמה שרגל שבורה היא תירוץ מתקבל על הדעת לצלוע, אבל ילדות שלמה של חינוך קתולי בבית וחינוך פשיסטי בבית הספר הכשירה אותו לציית ללשון ציווי. המדרגות נמשכו ארבע קומות. בניטו לפת את המעקה, החזיק את הרגל השבורה באוויר וירד בקפיצה על רגלו הבריאה. שתי רגליים בקושי הספיקו לתמוך בבניטו כולו גם במיטבו, והוא לא היה במיטבו מאז 1954. הרגל האחת הבריאה היתה, כמו שאמר אביו לא פעם על בניטו עצמו, "מספיק בקושי". מארי כרכה את זרוע שמאל שלה על כתפו. איזה חילול קודש להשחיל את צווארה הענוג אל סד בית השחי הלא-רחוץ שלו.
בתחתית המדרגות גזרה מארי לשניהם את צמידי בית החולים במספריים שהרימה מעמדת האחיות. בניטו השתמש בכל 45 הקילוגרמים של גופה בתור קב כשחצו את המבואה. השומר השקוע כולו בעמודי הקומיקס שבעיתון לא הרים את ראשו כשעברו.
"נלך?" שאלה מארי, ופתחה את הדלת אל חניון מרובב בשלוליות אפורות. הם נעצרו תחת עץ. העלים רעדו ברוח הקלה ופיזרו עליהם טיפות. "כשעומדים מתחת לעץ בגשם נשארים יבשים. כשעומדים מתחת לעץ כשהגשם נפסק, נרטבים," אמר בניטו.
"עמוק." מארי חיטטה בכיסיה, חיפשה דמי נסיעה לאוטובוס. "יש לך כסף קטן לדרך?" שאלה.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאל. במקום "אנחנו" כמעט אמר "אַת". הם חלקו בחדר בית-חולים, אבל הוא לא היה בטוח שהם כבר מוכנים לאינטימיות של כינוי גוף משותף.
"יש לך כסף קטן לדרך?" שאלה שוב, מתעלמת משאלתו.
כיסיו היו ריקים, להוציא מפתחות הדירה וגוש נוקשה של ממחטות נייר משומשות למחצה, ובכל זאת טפח עליהם. לא היה להם כסף לאוטובוס ולכן הם לקחו מונית, בתקווה שהשכן המתבודד של מארי ילווה להם את דמי הנסיעה. כשהמונית פנתה לרחוב פיין, המילה האחרונה של מארי הצטלצלה בראשו: לדרך, לדרך, לדרך.
רביעיית דפיקות חזקות עוררה את יוזף לַבְרוֹב מתנומה. מארי – כמעט בוודאות. היא היחידה שמבקרת אצלו. הוא לא אהב מבקרים. הקשר הסיבתי בין שתי העובדות האלה התבלט באופק שלו לא פחות מגשר הגולדן גייט.
"הבאתי אורח," הודיעה מארי כשהוריד את השרשרת ופתח את הדלת. המסכן שלצדה היה מרחק קומה אחת במדרגות מדום-לב. רגלו היתה מגובסת וירכו העצומה גלשה מעל שולי הגבס כמו סוּפלֶה.
מארי ערכה ביניהם היכרות ואז לוותה כמה דולרים כדי לשלם למונית.
"הרגל שלי," אמר בניטו. "אני מוכרח לשבת."
השמן תקע את עיניו ברכושו היקר ביותר של יוזף, כיסא חדר-אוכל בסגנון רוקוקו מתקופת האימפריה השנייה. יוזף מצא אותו בחלון הראווה של חנות משכון ברחוב הייט, שלושה חודשים אחרי שהתקבלה בקשתו למקלט מדיני. גון העץ הכהה העיד על חיסול יערות בעולם השלישי; המושב היה מוֹך אווזים מוּטפח בקטיפת ארגמן קיסרית; העיצוב קליגרפי. הוא הצמיד את חוטמו לחלון החנות ברחוב הייט, ממאן להאמין שכיסא שנבנה לבני מלוכה נמכר כאן, ברחוב, וכל אחד יכול לקנות. דבר לא המחיש יותר מזה את המרחק שעבר מהריהוט חסר האופי של מולדתו. הוא חי למען הכיסא הזה בשנה הראשונה לשהותו באמריקה, חסך אחד מכל ארבעה-דולרים-לשעה שהשתכר בקיפול עתידות לתוך עוגיות מזל אפויות. פס קמור, אוזן, קשת אזמל, רפפה נקובה, זָקֵף, עלעלים, ארכובה, רגל מעוקלת, כדור-וטופר: הוא למד את שמו של כל חלק וחלק בכיסא הזה באנגלית לפני שהספיק לרכוש אוצר מלים שיקיף מחצית מהדברים המצויים על מדפי מחלקת הירקות במכולת. ביום השנה הראשון לעריקתו מברית-המועצות הלך יוזף לחנות המשכון וקנה את הכיסא בשטרות של דולר ושל חמישה דולר.
עכשיו צנח על מחמל נפשו זה ישבנו הרחב של בניטו. יוזף עצם את עיניו ברגע ההתנגשות. הכיסא בקושי חרק – יצירת מופת של ממש, כפי שאמר הזבן בחנות המשכון.
"איזה יופי של רהיט עתיק יש לך פה," אמר בניטו במבטא מתנגן קלות שיוזף לא זיהה.
"בניטו. איזה שם זה? ספרדי?"
"למה כולם חושבים שאני ספרדי? איטלקי. מאיטליה."
"אה כן," אמר יוזף והקיש באצבעותיו. "ברור, ברור. עם הפיצה והאפיפיור. בניטו, כמו מוסוליני."
בניטו נראה כאילו נתפס בנפיחה במעלית מלאה. יוזף התמוגג. "צחקתי, צחקתי," אמר. "אבל תגיד את האמת, אבא שלך קורא לך על שם דיקטטור, לא? הוא רוצה שאתה תגדל ותהיה מנהיג חזק, גבר אמיץ, עם 'יאייצי' גדול כמו תפוזים. תגיד את האמת, אני צודק, לא?"
"נולדתי ב-1935," אמר בניטו חרש. "בניטו היה אז שם פופולרי מאוד."
יוזף ספק את כפותיו, מתאפק בקושי.
"טוב, טוב. קוראים לך על שם מוסוליני. באיטליה, זה אולי טוב מאוד. אבל באמריקה לא כל כך טוב. למה אתה לא קורא לעצמך על שם בנג'מין או בני?"
"שקלתי את זה," אמר בניטו. "אבל שם הוא שם. אמריקאים שבאו לאיטליה בשנות השלושים היו חייבים לשנות את שמותיהם. בני גודמן נעשה בניטו בּוּאוֹנאוֹמוֹ. לואי ארמסטרונג נהיה לואיג'י בְּרָאצ'וֹפוֹרטֶה. לא נראה לי שההיפך יהיה יותר טוב."
"לי קוראים יוזף כי אבא שלי, היה לו כבוד גדול ליוזף סטלין," התוודה יוזף. על פי רוב לא נהג להודות בכך, אבל הוא חש זיקה מיידית לזר הזה, המבין איזה משקל יש לשם של עריץ.
בניטו נרכן קדימה בערנות. "טוב, אתה יודע, סטלין הרג הרבה יותר אנשים ממוסוליני."
"צד הלא נכון של היסטוריה, צד נכון של מלחמת עולם שנייה," השיב לו יוזף. "סטלין היה לא טוב, אני יודע, אבל מוסוליני – הוא היה חבר של היטלר."
"ובכל זאת נראה לי שרוב האנשים יסכימו שמוסוליני היה רשע פחות מסטלין."
"סטלין ניצח את הפשיזם והציל את העולם הנאור. מוסוליני והיטלר היו באותה קבוצה ב'ריסק'. אין מה להשוות."
"תמיד רציתי לפגוש איזה אדולף," אמר בניטו, ומתח את זרועותיו בצורת חישוק מעל ראשו. "תאר לך, להסתובב עם השם הזה? חתיכת תסביך אמא."
"אדולף זה בוודאי מרשים מאוד," הסכים יוזף. "אני בעצמי לא ראיתי אף פעם אדולף בטבע. אמריקה היא לא סביבת מחייה שלהם."
דקות אחדות דנו שניהם ביתרונות ובחסרונות של בני שמותיהם. יוזף הציץ בשעון היד שלו בהיחבא.
"עושה רושם שמארי הלכה לאיבוד בדרך חזרה," אמר בניטו.
יוזף חשד שמארי לקחה את העודף שנשאר מהמונית, אם בכלל שילמה לנהג, והפקידה אותו בחנות המשקאות שבפינה. אבל הוא סירב להשמיץ את השכנה באוזני אדם הקרוי על שם מוסוליני.
"אז איך הגעת לאמריקה?" שאל בניטו.
"אני עריק," אמר יוזף. בניטו קימט את מצחו והביט בעיון בשולי נעלו השחוקים. אולי לא פגש אף פעם אדם שערק. יוזף ניסה להרגיע אותו. "אל תדאג. זה לא כל כך מסעיר וגם לא כל כך מסוכן."
"לא," אמר בניטו. "מן הסתם."
יוזף המשיך. "שמעת על ויבורג? לא? מפורסמת בשורשים שלה. זה כל מה שאתה צריך לדעת על ויבורג. וגם שהיא על גבול של פינלנד. אז אני הייתי נהג אוטובוס בוויבורג. כל יום אני מסיע אוטובוס. אני נהג אוטובוס טוב מאוד, כולם יודעים. אז יום אחד מנהל תחבורה בעיר אומר, 'יוזף, מחר מגיעים כמה חנפנים ממשרד המתכות והברזל. אתה צריך להסיע אותם.' אני לא רוצה לעשות את זה. מאוד לא נעים לי להסיע חנפנים. אבל אני אומר כן. בלילה הזה אני מפחד כמו ציפור במזוודה. מה אם פגישות לא ילכו טוב ויאשימו את הנהג? אני לא ישן בכלל. בבוקר, אני שותה כוס של ברנדי בשביל להתחדד. זה לא עוזר. אני נרדם ואני מתעורר בהתנגשות גדולה מאוד. ויקינגים בלונדינים גדולים מסביב. שלושה מחסומים שבורים. בלגן."
"רגע. נסעת לתוך פינלנד?" שאל בניטו.
"קודם לתוך פינלנד ואחר כך לתוך בית מכס. מביך מאוד. אז יש לי שתי אפשרויות. להודות שנרדמתי בזמן שהסעתי חנפנים חשובים. יזרקו אותי מהעבודה. אולי לכלא. תקרית בינלאומית רצינית. או, להגיד שאני עורק. יוגי ברה שלכם, הוא ממליץ: 'כשאתה מגיע לפרשת דרכים, תיסע'. אז אני נוסע. והנה אני כאן."
נראה שבניטו מתרשם באמת. "אמא שלי ואני פשוט עלינו על אונייה לניו יורק."
האמת היא שיוזף לא העריך נכונה את ערכו של נהג אוטובוס עירוני בעיני המודיעין הצבאי ואת סגנון החיים שיוכל לצפות לו במערב. הוא תיאר לעצמו שאמריקה מלאה אחוזות ומכוניות ספורט ועושר אגדי. זה כמובן היה נכון, אלא שהם לא נועדו לו, וגם לא לשום אדם שהכיר. הרכוש היחיד בעל ערך של ממש שצבר היה כיסא ישן שאיש שמן מתרווח בו עכשיו.
כעבור דקות אחדות חזרה מארי ובידה שקית נייר חומה. לבו של יוזף שקע כמה סנטימטרים. זה היה אחר צהריים נהדר, העננים התפזרו, לא זה הרגע לשתות את עצמך למוות. אבל כשמארי פתחה את השקית, היא הוציאה ממנה רק קופסת מאפים לבנה של מאפייה, קשורה בחוט מפוספס.
"לשנינו קוראים על שם עריצים מתים," אמר בניטו, ובקולו שמץ פליאה.
"חשוב למצוא אנשים קרובים," אמרה מארי, והתחילה לחלק מפיות.
השלושה נפגשו שוב למאפים ביום רביעי הבא. ובזה שבא אחריו, ובזה שבא אחריו. בחלוף הזמן היו ימי רביעי אחר הצהריים לטקס קטן ומרומם-רוח שכל ימי השבוע עלו לקראתו וירדו ממנו. ב-1977, איתר יוזף את האישה שקנתה את שאר חמשת כיסאות פינת האוכל מחנות המשכון ברחוב הייט. היא קנתה אותם כמתנת יום הולדת לבעלה. מאז שהכניסה את הכיסאות לביתה, בעלה איבד את משרתו, את הפנסיה שלו ואת בריאותו – הוא איבד כמעט הכול, להוציא רעמת שיער שופע ויפה כל כך עד שגם השטן עצמו לא יכול לתלוש את כולו. יוזף קנה ממנה שני כיסאות. היא הציעה לו את שלושת האחרים בחינם, אבל יוזף ידע שאסור להתגרות בגורל ולקחת כיסאות שאין לו שימוש בשבילם. הם ישבו על הכיסאות האלה בשבוע שבניטו הודיע שמצא עבודה ובשבוע שהודיע שפוטר. הם ישבו עליהם כשיוזף הודיע שיש לו סרטן העור והם ישבו בחדר ההמתנה כשהסירו ממנו את אבני הברד הכהות של רקמה ממאירה. בסתיו 1978 מארי חשבה שהגיעה לשפל המדרגה כשמשכנה את שעון הכיס המוכסף של אביה שבלוח הזכוכית שלו משובצת התמונה היחידה של אמה שראתה אי פעם. "את חושבת שאת פְתית שלג יקר," אמר לה יוזף, ובקולו כובד שלא הלם את שפתו השנייה. "אבל את בסך הכול קצת מים." נדרשו למארי כל 1979, 1980 ו-1981 כדי לצבור חודש של פיכחון. היא קנתה עץ חג מולד בגובה שני מטרים וקישטה אותו בכל האסימונים שצברה על יממה בלי שתייה. ב-13 בדצמבר 1982, יום השנה הראשון לפיכחונה, העניקו לה בניטו ויוזף את שעון הכיס שפדו בכספם מחנות המשכון. מארי פתחה אותו. תמונת אמה המעורפלת השיבה לה מבט, אבל לא את אהבת אמה הרגישה בחדר ההוא. "לא האמנתי שזה מגיע לי," אמרה, והשפילה את מבטה. "זה רק שעון," אמר בניטו. היא הביטה אל שני הגברים הישובים על כיסאות ראויים לאריסטוקרטים צרפתים שערפו את ראשם. לאחד היה ריח של עובש והוא עדיין צלע בגלל התאונה. האחר התייחס לה"א הידוע כאל האתגר האינטלקטואלי הגדול של חייו. "לא התכוונתי לשעון," אמרה. יחד הלכו לסרטים, לדיינרים שפתוחים כל הלילה, ופעם אחת, ברוח הקלילה של מאי 1988, לרינו, שבה שיחקו במכונות המזל ושתו קולה חינם בכוסות פלסטיק. ב-1990 לימדה מארי את בניטו, בגיל חמישים וחמש, לשחות, בעוד יוזף קורא קריאות בוז מהספסלים.
הסרטן שהוסר מזרועותיו של יוזף חזר ב-1999 והספיק להתנחל בעצמות, בדם ובמוח לפני שהתגלה. הוא מת במחלקה האונקולוגית של "סנט פרנסיס" כעבור חודשיים. בניטו ומארי הגיעו בדיוק כשהסתלק. המילה האחרונה שלו היתה "שלום". תמורת תוספת של 800 דולר קבר אותו הקברן במאונך, ללא ארון, על כס המלכות האהוב עליו. בניטו העביר את הבקרים בשיטוטים חסרי מטרה בשכונות שכמו נעשו צעירות יותר, עשירות יותר ולבנות יותר מדי שנה. הנעורים, כך סבר, הם מחלה שנרפאת בדרך כלל עם הזמן; באשר לשני המצבים האחרים, הוא היה פתוח להצעות. השנה, העשור, המאה והאלף התחלפו כולם במחי מחוג שניות. הוא היה בן שישים וחמש ומימיו לא השתמש במחשב. הוא היה בן שישים ושש, שישים ושבע, שישים ושמונה, שישים ותשע, שבעים, ועדיין לא השתמש מימיו במחשב. לא אמורה להיות איזו התקדמות בחיים, הצטברות לקראת משהו? אין איזה אומדן מעבר לשנים שיתרץ את פרק הזמן שלו על פני האדמה? הוא לא ידע, והרגיש שאי הידיעה הזאת שקועה בו כמו טביעת רגל של משהו ודאִי שפרח ונעלם מזמן.
בבוקר אפריל ב-2015 בניטו ומארי הלכו לפיר 39 והסתכלו על אריות הים שגלשו בעצלתיים אל המים, ראשיהם החלקלקים עטורי אור שמש. "מה השעה?" שאלה מארי. בניטו הציץ בשעונו, אך לא הצליח לדבר. סלעים לא נראים לחצו על צלעותיו. הוא הרים יד, האדמה התקלפה ממנו, היו רק שמים כחולים. עכשיו הוא שכב על הגב. מארי גהרה עליו. היא הלמה לו על החזה. הוא לא יכול לנשום. הוא חייב לדבר. הוא חייב לומר את מילותיו האחרונות. כל חייו חיכה להזדמנות הזאת. כשניסה לדבר, התברר לו ששפתיה חתמו את שפתיו. היא מפיחה אוויר אל ריאותיו. היא מנסה לנשום במקומו. זאת היתה תחושה כל כך מוזרה ולא צפויה עד ששכח את כל המילים שאולי היה יכול לומר. היא כמעט החזירה אותו. "אל תלך, אל תלך, אל תלך," התחננה. בכל שנותיו לא שיער שאת המילים האחרונות בחייו יאמר אדם אחר. הוא לא שיער שימות נאהב כל כך. מכל עבר הבזיקו מצלמותיהם של תיירים יפנים, שצילמו את האישה לבנת השיער אוחזת באיש המת באותו יום של אפריל, שהיה יום יפה מכל שאר הבחינות.
