בקרקעית האגם, המכוסה בוץ ואבנים, נחה גופה של גבר. עיניו היו פקוחות, כאילו התבונן בשמש נוזלית, בשמיים שמתחת לפני הקרקע. דג קטן, שחור וצהוב, שחה ליד רגלו; דג אחר כרסם אחת מאוזניו. הוא שכב שם למטה מזה זמן מה ודמותו הדוממת כבר הייתה לחלק מהנוף המימי. פרצופו נראה שליו, אבל העוויה של גועל הצטיירה מדי פעם על שפתיו. שיערו והאצות התערסלו עם תנועת הגלים. הבוץ כיסה לאט לאט את הגוף המשתנה. העיניים, שהיו חלולות בהתחלה, בלטו כעת מהפנים הנפוחות. האישונים, שבוודאי ראו רק שחור, איבדו את צבעם. הבטן התנפחה, ולילה אחד התנתקה הגופה מהקרקעית האפלה ועלתה מעלה באטיות. עקבותיה נמחו בבוץ והבשר יצא לאוויר העולם. הגלים הובילו את הגופה לשפת האגם.

הפקח של משטרת פלורס רכן מעל הגופה, מכסה את אפו במטפחת. מעטים הדברים שהרגיזו אותו יותר ממוות בלי סיבה, ועיניו האדומות חיפשו בסבלנות סימנים של אלימות. הוא לא גילה כלום; רק טביעות האצבעות של הדייגים שמצאו את הגופה ומשכו אותה מהמים, וסימני הנשיכה של הדגים על הפנים והידיים הקמוצות. הפקח הורה לפרוש את כפות הידיים: ביד אחת – כלום. ביד השנייה אבן וקצת אדמה. על פי גובהו, כנראה היה זה זר. הפקח הזדקף וקיפל את המטפחת.

ריצ'רד וורד, צפון אמריקאי בן חמישים, הגיע לפֶּטֶן לפני תשעה חודשים. הוא קנה אדמה על שפת אגם איצה ובנה שם בית קטן. כוונתו הייתה לפרוש ולחיות שם עם אשתו, לוסי, שחיכתה בוויסקונסין שייקרא לה להצטרף אליו. שבועיים לפני מציאת הגופה, נראה ריצ'רד וורד בחנות מכולת בפלורס, אחר כך נעלמו עקבותיו. משרתו, רפאל קולינה, הובא לחקירה בתחנת המשטרה, אך לשווא. החיפוש שערכו בצריף שלו, על חלקת האדמה של וורד, לא הניב פרי. החזיקו אותו במעצר כמה שעות ואחר כך שחררו אותו, רק אחרי שהחטיפו לו את המכות הרגילות.

לוסי וורד הגיעה לפלורס ביום ראשון לח בחודש ספטמבר. היא הייתה שמנה וחיננית. בתחנת המשטרה נתנו לה את הקופסה עם האפר: "37", היה כתוב עליה, "מר ריצ'רד וורד". ניידת משטרה לקחה אותה לחלקה, ושם חיכה לה רפאל.

היא סיירה בשטח ובחנה את הנוף בעיניים ערניות, כאילו היא מביטה בציור מופשט שהיא לא לגמרי מבינה; היא הופתעה לגלות שהנוף מוצא חן בעיניה. היא נכנסה לבית והחליטה שתישאר לישון שם. מאוחר יותר, לפני ששכבה לישון, חשבה על בעלה והודתה לו על כך שמצא את המקום הזה. היא תנסה לחיות בו זמן מה.

מלכתחילה נדמה היה שהיעדר החברה האנושית, שפחדה שתחסר לה, הוחלף בחיים הקדחתניים של הצמחים, ברחש החרקים ובנוכחות העמומה של רפאל. בזה אחר זה גילתה את הניסים הקטנים של הג'ונגל ולמדה להשלים עם חוסר הנוחות; נמלים בכל מקום, זיעה נצחית, יתושים בשקיעה ובזריחה.

בלילות, אחרי ארוחת הערב, היא ישבה בחוץ בכיסא הנדנדה והקשיבה לקולות המהפנטים המתכתיים שעלו מן האדמה. ביום אהבה ללכת בין העצים במשעול הצר שיצר בעלה. היא הלכה עד שהתעייפה ואחר כך נחה בין העצים והתענגה על ריח הענפים והעלים היבשים. לפעמים אספה פרפר מוזר או קטפה פרחים בלי שם.

לילה אחד ירד גשם בלתי פוסק. הטיפות הלמו בגג והרעש לא הניח לה לישון. אז, בפעם הראשונה, החל מותו של בעלה להטריד אותה. הפחד חלחל לתוכה כמו המים שהחלו לחלחל לחדר. טיפה דשנה נפלה ליד הכרית; היא דחפה את המיטה למרכז החדר. היו ברקים בשמיים. קצת לפני שנרדמה ראתה את רפאל מביט בה מן הדלת לאור ההבזקים המרצדים. היא מצמצה. היא חשבה להושיט יד ולהדליק גפרור, אבל הבינה בהקלה שהיא טעתה; הפרצוף היה רק כתם על העץ. היא נשמה נשימה עמוקה ושקעה בשינה.

בבוקר זרחה השמש גבוה בשמיים והיא פקחה את עיניה ושמעה את רפאל עובד במטבח. האוויר היה מתוק מריח תירס. סיכות של שמש חדרו מבעד לחרכים וזבוב זמזמם בחדר. היא הציעה את המיטה והתלבשה ליציאה.

בוקר, אמר לה רפאל וחשף את שיניו הצהובות.

לוסי יצאה מהמטבח והתיישבה במרפסת.

רפאל הניח את המגש על השולחן שהיה ליד הכיסא. הוא מזג קפה והיא הסתובבה לעברו ואמרה בקול נמוך: חשבתי על מר ריקרדו.

לרגע הוא הביט בה בפליאה. אחר כך הסיט את מבטו והזדקף. מר ריקרדו, הוא אמר. האור השתקף באגם. לוסי הלכה עד לקצה המזח ונשכבה על מגבת כדי להשתזף. היא חשבה על העבר בתור דבר מה ריק ולא ברור; הזיכרון נמס בחום.

השמש שרפה את פניה. היא שמעה את רפאל דוחף את הקאנו שלו למים, והזדקפה כדי להביט בו חותר.

אני הולך לבדוק אם יש דגים, הוא אמר לה, והמשיך לחתור לצד השני של האגם. היא נשכבה על הבטן. היא הסתכלה על הפרחים הלבנים שמתחת לפני המים ואחר כך עצמה עיניים כדי לא לחשוב.

החום התגבר. היא קפצה למים ושחתה הלוך ושוב בסמוך למזח. היא יצאה מהמים והניחה לשמש לייבש אותה. היא הלכה לעבר הבית, אבל הדלת הפתוחה של הצריף משכה את תשומת ליבה. היא הביטה לאחור – מים שקטים – ופנתה בצעד מהיר לעבר דלת הכניסה.

באחת הפינות היא גילתה סיר גדול מחימר שעמד על כמה אבנים; מתחתיו היו גחלים ואפר. היא קפאה על מקומה במרכז החדר. תלוי באוויר קרוב מאוד לפניה, בהה בה קרפד ענקי. הוא פתח את הפה ולוסי הבחינה בצנצנת הזכוכית והחוט תלוי מהתקרה. הקרפד נע בתוך הצנצנת והשעין ארבע אצבעות על הזכוכית. הפחד הפך לרחמים. היא נגעה בצנצנת בציפורן, והקרפד מצמץ. המכסה  חורר בעזרת מסמר ובתחתית היו עשבים וזבוב. היא סובבה את הצנצנת והביטה בכתמים על העור של הקרפד.

מרחוק נשמע רעש של עץ חלול. מבעד למפתן הדלת היא ראתה את הקאנו משייט בלב האגם. רפאל עמד וחתר, פעם ימינה פעם שמאלה, בלי להסיר את מבטו מהגדה. לוסי חשה זרם בגבה והבחינה ששיערה נוטף מים. היא יצאה מהצריף; על רצפת העפר נותרה דמות עשויה טיפות מים.

באותו ערב רפאל הכין לה תבשיל דגים. היא טעמה אותו באי חשק והשאירה את הקערה מלאה כמעט. רפאל שאל אותה אם משהו לא בסדר באוכל. לא, האוכל בסדר; השמש הרסה לה את התיאבון. כשרפאל פרש לצריף לשנת צהריים, נכנסה לוסי למטבח להכין לעצמה צלחת פירות.

היא מוכרחה לדבר עם רפאל. זה אכזרי מה שהוא עושה לקרפד. היא נזכרה בעור הגס, בעיניים העצובות מבעד לזכוכית. היא ישבה במרפסת והביטה באגם; היא חשבה על האפר של בעלה.

היא קמה מכיסא הנדנדה והלכה בדממה – דממת ערב – עד לדלת הפתוחה למחצה של הצריף. רפאל, על ברכיו ובגבו אליה, שיחק עם הקרפד, שהיה כעת מחוץ לצנצנת, ודקר אותו במקל. הקרפד נדחק לפינה והתנפח לאות איום; מעל עיניו הופיעו רכסים שחורים מחודדים דמויי קרניים.

היא נסוגה כמה צעדים וקראה בקול רם: רפאל!

רפאל קם בניתור והציץ החוצה.

סליחה, היא אמרה. אני צריכה כמה לימונים. תוכל אולי ללכת לחנות?

אחרי שרפאל נעלם בשביל לכפר, הסיטה לוסי את הבריח ודחפה את הדלת. הקרפד שוב היה בתוך הצנצנת. היא פתחה את המכסה, הניחה את הצנצנת על הרצפה ודחפה ברגלה את הקרפד החוצה. אחר כך סגרה את הדלת בבריח וחזרה למרפסת. השמש התקרבה אל האופק.

רפאל חזר בשקיעה. לא היו להם לימונים, הוא אמר כשחלף על פניה, והמשיך בכיוון הצריף. לוסי הביטה בו, מתנדנדת בכיסאה. היא ראתה אותו פותח את הדלת ונכנס, ופתאום הופיע שוב, כאילו מישהו בעט אותו החוצה. הוא סרק את הקרקע במבטו; אחר כך חיפש בשיחים שהקיפו את הצריף, מתחת לצמחי הבננה, בסבך קני הסוכר. הוא סרק שוב את הצריף ואחר כך נעמד במפתן והביט החוצה.

מה קרה? צעקה לו לוסי. היא ראתה אותו ניגש אליה בראש מורכן.

מישהו נכנס לי לבית.

היתושים עקצו אותו. מי? מתי?

רפאל הביט לאחור. לא ראית אף אחד?

הירח היה מלא, האוויר דומם. לפני ארוחת הערב יצאה לוסי לשפת האגם להביט בשמיים. היא ידעה שרפאל נוטר לה טינה כי שיקרה לו. לרגע רצתה להודות באשמה, אבל לבסוף החליטה שמוטב לשתוק לעת עתה.

הארוחה הוגשה. היא חיסלה את הדג באי חשק; היא רצתה לרצות את רפאל. (עכשיו היא ריחמה עליו). היא ביקשה ממנו סליחה בקול נמוך. רפאל הכין לעצמו צלחת ואמר לה לילה טוב. כשהנר בצריף כבה, הלכה לוסי לחדרה.

באמצע הלילה הרגישה משקל על בטנה והתעוררה בבת אחת.

היא הרגישה את המשקל עולה לעבר חזה. זה היה משהו קר; עכשיו הוא היה על הצוואר ונעצר בפה. היא לא יכלה לזוז; איבריה נעשו כבדים. ואז היא ראתה את הקרפד המתנפח…

היא הסירה את השמיכה וקפצה מהמיטה. נוזל מר צרב לה בגרון; היא רצתה להוציא אותו מגופה. היא הדליקה פנס ורצה לשירותים. היא רכנה מעל הכיור, פתחה את הברז והרטיבה את ראשה. אחר כך התיישבה על השטיח ולא יכלה לקום עוד. היא ראתה את אור הפנס מבעד למראה.