כולם מכירים את האנקדוטה (שכה הקסימה את בורחס) שלפיה המשורר הבריטי סמואל טיילור קולרידג’ הגה בחלום, ובעזרת אופיום, את שירו “קובלא חאן” וכשהתעורר הצליח לכתוב כחמישים שורות לפני שהופיע בדלתו מבקר לא צפוי (ועיקש) ומנע ממנו להמשיך במלאכתו. קולרידג’ חלם שיר מושלם בן שלוש מאות שורות: בגלל ההפרעה, הוא הצליח לכתוב רק שישית מהשיר בערך. “קובלא חאן” מעולם לא הושלם. גיבור הסיפור של חוסה מיגל טומסנה סובל מווריאציה של אותה תופעה: הוא רואה סיפור בחלום וממהר להעלות אותו על הכתב אבל היקום כולו (בעזרת האנשים בסביבתו המיידית) מחליט לעמוד בדרכו. טומסנה מגלה מיומנות רבה באמנות הסינתזה. הוא משייף ומבריק כל משפט עד שלא נותר בו שום פרט שולי. במקרה הזה הוא מספר לנו סיפור משעשע מאוד אבל בנימה רצינית, כמו באסטר קיטון בכבודו ובעצמו.
תרגום: אדם בלומנטל
כשהתעורר אנה כבר יצאה והיה לו רעיון לסיפור. הוא חיפש את המשקפיים בשולחן העבודה, שהיה למעשה לוח עץ מובנה בתוך הקיר, שכן בחדר לא היה מקום לשום רהיט פרט למיטה. היא השאירה לו פתק: "יצאתי לריצה. נשיקות". מקרטני הלחין את Yesterday בחלום, כן, אסור לו לתת לחלום לחמוק.
הם גרו בדירת קרקע חשוכה במדריד, בלי חימום. הדירה הישנה של השוער: שני חדרי שינה, מטבח ושירותים. שולחן אחד לאכילה ולעבודה. הוא עבר במטבח וראה את הכיור מלא בצלחות וכוסות ריקות. הוא דחף את דלת השירותים. היה עליו להידבק לקיר המקלחת כדי לסגור את הדלת ולהגיע לאסלה. הוא עבר על החלום בזמן שהשתין: הם עמדו יחד על הרציף ליד אונייה שעמדה להפליג; היא רצתה לעזוב; הוא לא רצה שהיא תעזוב. הוא סגר את הרוכסן. הוא יכתוב את זה בגוף שלישי, כדי לתת עצמאות לדמויות.
על השולחן היו סל עם לחם יבש, מאפרה גדושה, שאריות פָּטֶה. הוא פינה את השולחן ושם את הכלים המלוכלכים בכיור. בחלום הוא החזיק מזוודה ביד שמאל. האונייה דמתה לגורד שחקים ניו יורקי צף. רק להסתכל על זה עושה לי סחרחורת, היא אמרה, והוא הפנה את מבטו לעבר השמיים והרגיש שכל החלונות והברזלים מתנפלים עליו. ברגע מסוים היא הושיטה יד לעבר המזוודה והוא אמר אני בא איתך. לא, היא אמרה. אני הולכת לבד. היא ניסתה לקחת ממנו את המזוודה, משכה את הידית בשתי ידיים והשעינה את כל משקל גופה לאחור, כאילו היא חותרת. זרוע אחת הספיקה לו כדי לבלום אותה. הם נאבקו כך זמן מה עד שלבסוף גורד השחקים הפליג והיא בכתה והביטה אל האופק, ידה מחזיקה את ידו על ידית המזוודה. פתאום מהמזוודה התחיל לנזול חלב. צירים, אבזמים, רוכסן – החלב נטף מכל מקום. אבל הם לא זזו ולא עזבו את המזוודה.
המנעול חרק ואנה נכנסה לדירה ובידה שקית ניילון. הבאתי לך את העיתון, היא אמרה, והוא אמר תודה בלי להפסיק לכתוב. היא נתנה לו נשיקה והשאירה לו סימן של זיעה על הלחי. הוא המשיך לכתוב, משוכנע שתכף ימצא שוב את הנימה הנכונה. בחלום החזיקו שניהם את המזוודה והחלב המשיך לנזול. אפשר היה לשמוע את החלב פוגע בקרקע והם המשיכו להשקיף על הים עד שגורד השחקים, שבשלב זה כבר היה סתם אונייה, נעלם מן העין. החלב המשיך לטפטף ולטפטף ועל הרציף נוצר כתם לבן ענקי.
"אתה רוצה מיץ או קפה?"
קרלוס מחק את המשפטים האחרונים. הוא הדליק סיגריה והסתכל על הדף. שתי הפסקאות האחרונות היו כתם גדול.
"אני מדברת אליך. מיץ או קפה?"
"כן, בבקשה."
"כן, מה? מיץ או קפה?"
"שניהם," ואחרי שתיקה קלה: "בבקשה. בבקשה."
"אני לא מבינה מה קורה לך. יש לך מצב רוח נוראי."
"אני מנסה לכתוב."
היא שתקה אבל פניה התקשו. היא הרימה את המאפרה שהשאיר בעלה במטבח ורוקנה אותה בפח הזבל. היא הטיחה אותה בפח פעמיים, כדי להוריד גם את האפר הדבוק. כך עשתה גם עם סלסלת הלחם כדי להיפטר מהפרורים. אחר כך היא יצאה מהמטבח ואמרה סליחה, אפשר רגע, כי הכיסא של קרלוס חסם את דלת המקרר. היא הוציאה קופסת פח ובה קפה, שפכה כמה פולים למטחנה והפעילה אותה.
קרלוס נאנח בעיניים עצומות. הוא הלך לחדר השינה, הוציא את האייפוד ממגירת השידה ושם אוזניות, אבל למרות המוזיקה, הוא עדיין שמע את המטחנה, מגירות נפתחות ונסגרות, קרקוש של סכו"ם, עד שאנה מצאה את המצית ואש נדלקה בתנור. הוא ניסה להיזכר איך נראה גורד השחקים, מה היתה הצורה של החלונות, אבל הצלחות המצטלצלות, הברז הפועל והקפה הרותח הסיחו את דעתו.
"את שוב תשרפי את הקפה."
היא ענתה משהו אבל הוא לא שמע. הוא הוריד אוזנייה אחת.
"מה?"
"תנמיך. שלא תהיה חירש."
קרלוס נאנח.
אנה הביאה לו את הקפה לשולחן.
"מה זה? סיפור?"
"כן."
"על מה?"
קרלוס עצם עיניים, שאף אוויר ונשף בסבלנות.
"אספר לך כשאסיים, בסדר?"
"אה, סליחה באמת על ההפרעה."
"את יודעת שאני לא אוהב לדבר על מה שאני כותב עד שאני מסיים."
"אתה כזה יצור."
קרלוס הצליח לכתוב שני משפטים פחות או יותר עקביים לפני שהיא חלפה על פניו, עטופה במגבת, ופתחה את המים במקלחת.
"איך שאני יוצאת, מנקים."
קרלוס נאנח.
"אל תגזים. הסיפור לא יברח לשום מקום."
"גם האבק לא."
"אל תתחיל."
הוא כתב במהירות את שלד הסיפור, מקריב את התחביר. הרעש של המקלחת עזר לו, אבל אז צלצל הפעמון.
"מישהו מצלצל," צעקה אנה.
"כן," הוא צעק וניגש לדלת. "אני כבר פותח."
הוא לבש מכנסיים, העביר את האצבעות בשיער ופתח. ילדה במשקפיים עגולים אמרה שלאמא שלה נפלה גרב. קרלוס אמר לה לחכות. הוא הזיז את הכיסא שלו כדי לפתוח את דלת היציאה לחצר הפנימית. במרכזה נחה גרב של מיקי מאוס. הוא הרים אותה והביט מעלה. הצללית שהביטה בו מהקומה השלישית הסתתרה. חבלי הכביסה שהגרב השנייה היתה תלויה עליהם רעדו כמו מיתרי כינור.
כשנכנס פנימה ראה את הילדה מציצה במחברתו.
"על מה את מסתכלת?"
הילדה הביטה בו בעיניים פעורות.
"הנה הגרב שלך."
הילדה לקחה את הגרב וברחה בריצה. קרלוס סגר את הדלת.
אנה הרטיבה את רצפת המטבח, עטופה במגבת, ושאלה מי זה היה.
"השכנה, שוב."
"קרלוס," אמרה אנה.
הוא לא ענה.
"קרלוס, אני מדברת אליך. אתה עושה את החדר ואת הסלון, אני עושה שירותים ומטבח."
"כן," הוא אמר, אבל לא סגר את המחברת.
"קרלוס, אנחנו קבענו."
קרלוס נאנח וקם מהכיסא. הוא נתנה לו נשיקה ואמרה:
"זה צ'יק צ'ק, מתוק שלי."
למען האמת, לא היתה הרבה עבודה. קרלוס נכנס לחדר השינה. המיטה תפסה כמעט את כל החלל. הוא ניער את השמיכה, סידר את הפוך בציפה והציע את המיטה. הוא אסף את הבגדים המלוכלכים מהרצפה וזרק אותם לסל. הוא ניער את השטיח והניח אותו על המיטה. אחר כך הוא טאטא.
כשסיים לטאטא בחדר השינה, הוא אסף את העיתונים הישנים שעמדו בערימה בסלון והכניס אותם לשקית ניילון. הוא זרק עלונים של פיצה ושל חברת קוסמטיקה, מצא ספל עם קפה עבש מתחת לספה והחזיר שלושה ספרים למדף.
בזמן שעבד הוא לא הפסיק לחשוב על המזוודה. מה היה בפנים? למה שניהם רצו אותה ולא הסכימו לשחרר? מה המשמעות של החלב הנוטף?
ערב אחד, לפני שהתחתנו, הוא הזמין את אנה לדירה שלו. הם התמזמזו במכונית שלה – הוא אף פעם לא רצה ללמוד לנהוג – והמצב התחיל לצאת משליטה. הוא הכניס שתי אצבעות לתחתונים שלה; היא פתחה לו את הרוכסן.
"יכולה לעבור משטרה. עדיף שנעלה למעלה," הוא אמר, אבל אנה סירבה. קרלוס נישק אותה בצוואר, נשך אותה. "בואי, נו."
בכל פעם שהוא התעקש, אנה סירבה. קרלוס ביקש ממנה שתיתן לו סיבה, אבל היא רק אמרה לא. קרלוס חשב שיש בעיה כלשהי. אולי הוא אגרסיבי או עדין מדי. אולי היא במחזור.
"למה את לא רוצה לעלות?"
היא לא ענתה, עד שקרלוס נעשה רציני.
"אתה מבטיח לא להיעלב?" אמרה אנה. קרלוס, אף על פי שידע שההקדמה הזו לא יכולה להיות דבר טוב, אמר שהוא מבטיח לא להיעלב.
"זה פשוט ש…" היא היססה, "… זה פשוט שהבית שלך נורא מלוכלך."
קרלוס נאנח. אחר כך הוא יצא, טרק את הדלת והקיף את המכונית מאחור.
"מי זוכר את האבק בבית של המינגווי?" הוא צעק מול החלון שלה.
קרלוס הרים את השטיח בסלון. אחר כך הוא שטף את הרצפה בזמן שחשב מה יכול להיות בתוך המזוודה ואם כדאי לגלות זאת לקורא. הדילמה הקבועה: אם הוא יהיה מפורש מדי, המתח יתפוגג; ואם יסתיר יתר על המידה, תאבד המשמעות. כשסיים לשטוף, הוא יצא לחצר ושפך את המים המלוכלכים בפתח הניקוז.
"הדלי פה, מותק. אני סיימתי."
"ניגבת אבק?"
קרלוס עצר את נשימתו.
"ועברת עם המטאטא מתחת למיטה?"
"מותק, אני צריך לכתוב."
"קרלוס… זה פעם בשבוע."
הוא חזר לחדר השינה. משם הוא שמע את אנה חוזרת על משפט שסבתא שלה היתה אומרת: "למה לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום".
"כן, כן," הוא מלמל. למה לעזאזל נטף חלב ולא דם, למשל?
אנה נכנסה לחדר השינה. היא ניגשה לארון הספרים והעבירה אצבע על המדף.
"לא אמרת שניגבת אבק?" היא הראתה לו אצבע שחורה, מאשימה.
קרלוס התכופף, דחף את מטאטא מתחת למיטה והוציא שני כדורי אבק ורומן שהוא היה צריך להחזיר למדף.
"זה הספר שחיפשת. אחח, קרלוס!"
קרלוס ניער מהספר כמה שיערות שנדבקו לדפים ונשף עליו כדי להסיר את האבק. איזה יופי, הוא חייך, וגם היא צחקה.
אנה יצאה מהחדר. קרלוס התיישב על המיטה ופתח את הרומן. ברקע הוא שמע איך היא סוחטת את הסמרטוט ושוטפת את רצפת השירותים.
"אתה מתבטל שוב."
הוא עצם עיניים וראה אותה בחלום: היא לפתה את המזוודה, עיקשת כמו ילדה שמנסה לקחת לעצמה את מה שאי אפשר.
"תראה את המים המגעילים האלה," היא התלוננה. "העברתי את הסמרטוט פעמיים והמים נעשו שחורים. זה דיר חזירים פה. אני לא יכולה לעשות הכול לבד."
אנה גררה את הדלי ואת המגב לחצר הפנימית. קרלוס ראה אותה מתכופפת מעל הדלי. היא רוקנה אותו, ישבנה כלפי מעלה, וצעקה שנמאס לה, שהיא לא יכולה יותר והיא מקללת את היום שבו נכנסה לגור במאורה הזאת.
קרלוס נד בראשו. בא לי להפליק לה בטוסיק. או לזיין אותה ככה, מאחור. אבל במקום זה הוא ניגש לדלת החצר וסובב את המפתח פעמיים.
אנה, בלי להבין מה קורה, ניסתה לפתוח את הדלת.
"מה זה? מה אתה עושה?" היא ניגשה לחלון וראתה את קרלוס לובש מעיל רוח, לוקח את המחברת ואת הרומן ופונה לעבר דלת הכניסה. "מה אתה עושה? שלא תעז להשאיר אותי פה!"
הצעקות של אשתו לא נשמעו מהלובי של הבניין. בחוץ היתה שמש, אפילו לא ענן אחד. הוא הלך שני רחובות עד לפארק. הוא התיישב על ספסל ופתח את המחברת.
עכשיו החלום נראה לו ברור.
אבל כעבור כמה פסקאות, הוא היסס. הוא מחק מילה, ואחר כך גם את המשפט האחרון. ואז את הפסקה כולה. הוא ניסה לשנות את נקודת המבט – אולי היא צריכה להיות המספרת – אבל הצליח רק למחוק עוד.
כעבור זמן מה, הוא נכנע. איך תיראה הבעת הפנים של אנה כשיחזור? איזה הסבר הוא ייתן לה? מה הוא יכול להגיד?
