האיש שישב מולי בבית הקפה לא הפסיק להזיע ולדבר. הוא היה אמריקאי. האיש סיפר לי שכתב שלושה ספרים ושאחד מהם זכה בפרס מאוד חשוב עליו אף פעם לא שמעתי. הוא דיבר מהר, כאילו יש לו מדי דברים לומר והוא חייב להספיק את כולם. כל משפט שני שלו התחיל ב״ומי כמונו יודע…״ וזה גרם לי להרגיש כאילו אני והוא בעצם ישות אחת. זוג תאומים סיאמים אשר כל אחד מהם יכול נופף עצמאית בזרועותיו, אבל, בעצם, הם חולקים לב אחד, לב גדול וכואב הפועם בקצב אחיד כמו מטרונום ענק שרק הוא ואני יכולים לשמוע. ״ומי כמונו יודע,״ הוא אמר שוב ״שיצירה היא בסך הכול פעולת הסחה. מראית עין של מציאות קרנבלית רוחשת אשר אמורה להסיח את דעתנו מהמציאות האמיתית הקרה, המאכזבת, ונטולת הנשמה.״ הסופר האמריקאי המזיע למד כתיבה באוניברסיטה נחשבת במידווסט וסיים את לימודיו שם בהצטיינות. הוא הקים משפחה, איבד ילד בתאונת דרכים מיותרת, התגרש, התגייר, התפקר והצטרף לתנועה חברתית עולמית הדוגלת במינימליזם. הוא סיפר לי בגאווה שיש בבעלותו רק שני זוגות תחתונים ועט אחד. בנאדם צריך תמיד שיהיה לו זוג תחתונים נוסף להחלפה, אבל עט? אחד הוא די והותר.

אמרתי לו שאני כותב על מחשב והוא נד בראשו בעצב. ״זה שם אותך בעמדת חולשה,״ הוא התריע ״עט זה עט אבל מחשב זה כבר חשמל, תמיכה טכנית, עדכוני תוכנה ועוד כל מיני דברים שיכולים לעמוד בינך לבין היצירה.״ הנהנתי בהסכמה. אולי באמת עדיף לכתוב בעט. "אם זה לא אישי מדי לשאול, כמה זוגות תחתונים יש לך בארון?״ הוא אמר בקול רך. אמרתי לו שאני לא זוכר. ידעתי שבמגירה בארון יש לי לפחות עשרים זוגות, אבל פחדתי להעלות את זה. פחדתי שזה ירחיק בינינו. ״תראה איזו שקיעה״ אמר לי הסופר האמריקאי והצביע אל מעבר לכתפי הימנית. הסתובבתי אחורה מתוך נימוס, השמש האדומה בדיוק התחילה להעלם בים. ״אני ואתה, אנחנו ברי מזל.״ הוא נאנח ״תחשוב על זה. בזמן שהאדם הממוצע חווה את יופייה של השקיעה רק לרגע קצר אחד, אתה ואני יכולים, בעזרת הכתיבה, לשמר את היופי הזה לנצח.״ זו באמת הייתה שקיעה יפה. הצוואר שלי החל לכאוב. ״אני הולך לכתוב על השקיעה הזו,״ הסופר האמריקאי אמר לי בטון נחוש. זה נשמע כמו איום. ״גם אני,״ הנהנתי לעברו בהסכמה ״גם אני.״ עמוק בליבי ידעתי שהסיפור הבא שלי הולך להיות על מישהו שנתפס לו הצוואר.