ליקקתי את שפתיי היבשות. חשתי עייפות גדולה. זה היה יום לוהט, עוד מעט והשמש תהפוך אותי לבשר צלוי. מדוע כל הנשים עטופות שחורים וכל הגברים מזוקנים ולבושים גלימה אפגנית? אני מרגיש כאילו איזו מכונית השליכה אותי פתאום במקום הזה. פסל מוזר ניצב ליד השגרירות הצרפתית המוקפת עדיין בגדר תיל ובשקי חול. אין זכר לאִבְּן חַלְדוּן. הגן נותר מגודר ונטוש. מסגד ניצב מן העבר השני במקום שבו היתה הכנסייה. הפסל הפנה את פניו אל העיר העתיקה של תוניס, ואת אחוריו — אל הים. התקרבתי עוד, וקראתי על לוח השיש שעל קלסתרו החדש: "שֵיךְ האסלאם אִבְּן תַיְמִיָּה".
חציתי את הרחוב הגדול. עיניים אכלו אותי, טרפו אותי. עיניים באות ויוצאות מן השווקים הסמוכים לא הרחק ממסלול המטרו. הייתי הגבר המגולח היחיד בתוך ההמון. החלטתי לעבור על פני המסגד. הייתי סקרן לדעת את מהותה של הסחורה המוצגת על כמה מדפי עץ שמזוקנים השגיחו עליהם.
שום דבר ראוי לציון. בקבוקי בושם, קטורת, קיסמי-עץ לניקוי שיניים, ספרי קוראן ופירושיו, גלימות לנשים העוטות חִגָ'אבּ, ופריט אחד שהעמיק את תדהמתי, ומעולם לא ראיתי כמותו אלא באטליזים. בהיתי בו כמה רגעים: מעי חיות קצוצים לנתחים גדולים מעט מאורכה של אצבע וקשורים בחוט דק בצד אחד. הם היו מונחים תחת כיסוי ניילון שקוף, שהמוכר הסיר מייד. הוא החל להזליף מים על המעיים בתשומת לב רבה. כשסיים, החזיר את הניילון למקומו. חששתי לשאול אותו על המוצר הזה. המוכרים והעוברים והשבים כיוונו אלי את חִצֵּי מבטיהם. המרחב שמסביב היה נפיץ, כאילו מדובר בבית זיקוק. החלטתי שאני לא אהיה הגֵץ. השפלתי את ראשי ועזבתי את המקום.
התקדמתי בכיוון השעון המזדקר מרחוק כאברו של גבר. רחוק כאברו של גבר. כל בתי הקפה הנשקפים אל הרחוב. הבחנתי בילד בא לקראתי. התקדמתי לקראתו ושאלתי אותו: "למה בתי הקפה סגורים?" הוא זרק בי מבט משתומם וכועס מאוד: "אתה לא יודע? רמדאן עכשיו!". הוא ניער אותי בעיניו כאילו הייתי שטיח מטונף בידיה של משרתת מודאגת, והלך לו.
חם מאוד, ועלי למצוא מקום לחסות בו מפני שמש הצהריים הלוהטת. חשבתי על המוצא הקרוב ביותר. פניתי אל קניון "פַּלְמָרְיוּם" – אולי מיזוג האוויר יקל עלי את החום. אני מכיר את הרחוב הגדול, אבל מוחי לא איבד עדיין את מיומנותו בקליטת שינויים. תנועת העוברים והשבים הואטה, כמו סרט מוקרן בהילוך איטי. הבחנתי באודם חבוי בעיניים, כמו אישונים של ערפדים.
אומרים שהערפדים יוצאים עם רדת החשכה. האם הם נגלים לפני עכשיו בצהריי היום? האם ערפדים מסוגלים לחולל בעצמם מוטציה? נשימתי הואצה למראה אותן הלשונות הנחרצות מולי בלעג עלי ועל מראי. השמים היו צבועים בכחול כהה נוטה לשחור. גם העצים נראו שחורים, ומעליהם חגו זרזירים דומים לתנינים קטנים היורקים אש ומגבירים את החום. האצתי את צעדי. לא ידעתי מהיכן אני שואב את האנרגיה יוצאת הדופן הזו להיכנס לקניון.
עליתי במדרגות המובילות פנימה. איש לא חיפש על גופי בכניסה. מוזר! כאשר נכנסתי פנימה, חשתי מין רוגע. הגיהנום התפוגג והערפדים נעלמו, אבל עדיין הייתי זר בין הרעולות והמזוקנים. הגעתי לרחבת הקומה התחתונה. נעצרתי ושאפתי מעט אוויר קר. עצמתי את עיני. הרמתי את מבטי כדי לאגור מעט אנרגיה, ועקבתי אחר האור בנחישות של פרפר.
לפתע חשתי יד כבדה אוחזת בחגורת מכנסי. "אתה בא איתי". פקחתי את עיני בחרדה, מנסה לאתר את מקור הקול. נבהלתי כאילו מטוס עבר הרגע לידי במהירות הקול או יותר. זה היה שוטר רחב גוף, מדיו מכוסים אותות, זקנו צבוע בחינה אדומה ושפמו מגולח.
הוא הוביל אותי למשרד קטן שמעליו תלוי שלט "משטרה". נכנסנו. הייתי מרוחק מהדלפק כארבעה מטרים, וביני לבינו ניצב מכשיר דומה לגלאי מתכות. השוטר נפנה אלי: "מה שמך?" "מרואן" עניתי.
"אתה צם ברמדאן?"
התנהגותו של השוטר הזה התמיהה אותי. שאלתו היה מהירה ככדור אקדח. רצוני להיחלץ מן המצר הזה היה חזק מכל המצב הזה. בתנועות מהירות חיפשי בכיסיי, אבל לא מצאתי דבר לתת לו.
בלעתי את רוקי והשבתי לו במהירות: "בוודאי, ברור".
"בכל מקרה, עוד מעט אנחנו נדע".
"זה מכשיר מופלא", כאילו הוא הקצין במושבת העונשין של קפקא. הקשבתי לדבריו של השוטר על המכשיר הניצב לידי. הוא המשיך: "זה פאר התעשיה התוניסאית. מהנדסים מבריקים המציאו אותו".
"…"
הוא המשיך: "מממ… נראה לי שאתה לא מכאן… זה מכשיר שמגלה אנשים שאוכלים ברמדאן. מי שהוא מגלה חייב להציג תעודת רופא בעניין, או היתר של המופתי התוניסאי, או לשלם מס של אלף דינר. מי שנתפס בשעה שהוא אוכל נענש במאה מלקות ברחוב הראשי על פי חוק".
הוא ביקש ממני לעבור למרכזו של המכשיר כדי להתחיל בבדיקה. המכשיר החל לצעוק ללא שיהוי.
הרגשתי כטובע הנאבק בגלים, שוקע וצף על פני המים חליפות. המכשיר השמיע צעקה נוספת, מחרידה.
נכנעתי למציאות. לא נותר לי אלא להיכנע לשוטו של המצליף ולספוג את מְאַת המלקות.
"אני יודע שאתה לא מסוגל לעמוד במלקות. זה ברור מהזקן שלך". הוא הביט בי בעינים מרצדות וליקק את שפתיו בקצה לשונו.
פני אורו ואמרתי: "אז אני יכול להינצל".
"לא. אתה תקבל את העונש. חוק זה חוק. גם לא הצגת אישור של המופתי. אתה חייב לשלם חמישים דינר".
"אין לי כסף".
"אז תצטרך לתת משהו במקום".
"אני אתן, אני אתן…".
"בוא איתי… בוא".
הלכתי אחריו כנוע, וכל מה שהעסיק אותי היה איך להיחלץ מהסיטואציה המפחידה הזאת. נכנסתי למשרד. ראיתי שני אנשים נוספים עצומי ממדים כמו מאבטחים של מועדון לילה. הוּבַלתי אליהם בלי לגלות התנגדות של ממש. הייתי המום מן המתרחש ולא הכרתי את עצמי – התמסרות שוות-נפש כאילו הייתי רגיל לעונשים מסוג זה, משותק, נעדר כוח. שני הגברים הסירו את מכנסי, משכו אותי הורידו אותי על ברכי והניחו אותי על הרצפה. ראיתי את השוטר הראשון מתקרב אלי. הוא הוציא את אברו ועטף אותו באותו מעי קטן המוצג לראווה בחזית המסגד. הוא הִזָּה עליו מעט שמן, ועמד להחדיר את אברו. הוא מלמל מילים שלא הבנתי, ועם כל נעיצה חשבתי על גודל החטאים שעלי לשלם עבורם במולדת החדשה הזאת.
