קראו ב:
תרגום: יהודה שנהב-שהרבני
כאשר שלפתי מתיבת הדואר את הגלויה ששלחה תרזה, השעה הייתה שלוש אחר הצהרים. העפתי בה מבט חטוף מבלי לקרוא אותה בעיון ונכנסתי הביתה. השלכתי את תיקי על השולחן שבמרכז הסלון וצעדתי היישר אל המקלחת. היה זה יום חם במיוחד וכהרגלי בימים חמים פתחתי את ברז האמבטיה והנחתי למים הקרים למלא אותה. הנחתי את שעון היד ואת הגלויה לצד המגזינים והמכתבים שנערמו על הכיסא הקטן שניצב בהישג יד מן האמבטיה. פשטתי את בגדיי במהירות ונכנסתי אל האמבטיה עוד לפני שהתמלאה. טבלתי את ראשי במים וכשנערתי אותו ניתזו טיפות מים על הניירות. משכתי מגבת, ניגבתי את ידי הרטובה ואחזתי בגלויה ביד רועדת. על הגלויה התנוססה תמונה של פָּאבּ עץ ישן עם כסאות ושולחנות בצבע כחול. ליד הדלפק נראה עומד גבר שחור מצודד, שקְוֻצַּת שיערו הלבן הוסיפה לו הדר. מן העבר השני של הגלויה היה כיתוב בספרדית: "פאב המינגווי – הוואנה". תרזה לא הרבתה במלים. היא הסתפקה במשפטים קצרים ואלגנטיים, שדמו לסגנון כתיבתו של המינגווי:
"… הוֹי מַלָּח היבשה… הנודד בין האופקים ובין המלים… אל תופתע מן הגלויה הזאת אותה אני שולחת ממדריד… התכוונתי לשלוח אותה מהוואנה, אבל נאלצתי לטוס בפתאומיות למדריד…… המתן לי ביום ה-16 ביוני בשעה שבע בערב בבית הקפה "רֶגְרֶסו" שבתחנת הרכבת. לבש את החליפה הקריבית הלבנה, עם הנעליים הלבנות והכובע הפנמי שקניתי לך… אתה עדיין בליבי…".
בתחתית הגלויה היא כתבה: "אני מקווה שהספקת לשכוח את המלחמה! אבל אתה כנראה צודק, באמת איזו מלחמה?". היא לא שכחה גם להוסיף בדיחה ישנה: "אני בטוחה שהגלויה תגיע אליך רק ביום הגעתי…". היא ידעה היטב שחיי הם לא יותר מאוסף של צירופי מקרים.
נותרו לי ארבע שעות בסך הכול כדי לצאת ולקבל את פניה בתחנת הרכבת. בימים כתיקונם ארבע שעות חולפות מהר, אולם באותו אחר צהריים הם הפכו לסבל מתמשך. אין ספק שהייתי זקוק ליותר מארבע שעות כדי להפנים את עצם פגישתנו המחודשת. למען האמת, גם לא האמנתי שתגיע לאחר פרידה כה ממושכת. יכולתי לקרוע את הגלויה לגזרים ולהעמיד פנים שמעולם לא הגיעה. אבל מה אעשה מול מבטיה החודרים כאשר היא תפתח את דלת הבית ותראה אותי כאן?
חמש שנים חלפו מאז נפגשתי לראשונה עם תרזה. היה זה לאחר ביקורי הראשון במדריד ולפני שעקרנו לבסוף לליסבון. אהבנו ושנאנו זה את זו באותה מידה של עצמה. נפרדנו לפחות חמש פעמים, וכשחזרנו, שוב שקענו אל המצב הקודם, כשאנחנו מנהלים את הקטטות שלנו בעוצמה מחודשת. כשאני אומר "נפרדנו", אינני מתכוון לפרידות קצרות של לילה או שניים. היו לנו מאות פרידות כאלה. אני מתכוון לפרידות ארוכות במיוחד, כמו זו האחרונה. לאחר שעזבה לא השלכתי את החפצים שלה. אדרבא, דאגתי שיישארו על מקומם בדיוק כפי שהשאירה אותם. בחדר השינה עדיין ניצב ארון הבגדים שלה. במקלחת מפוזרים כלי האיפור והבשמים של "איב-סן-לורן", "קארתייה-מוסט", "שנל-קוקו" או "פלומה-פיקאסו." על שפת האמבטיה היה שמפו "בּוֹדִי שוֹפְּ", בריח אגוזים ברזילאיים ודבש ובקבוק סבון נוזלי ממוּשְׁק לבן בריח שזיפים. על אדן החלון, בדיוק מעל האמבטיה, עמדה קופסת נס-קפה שבתוכה נוזל חלבי לבן שבו השתמשה לשמן את גופה. פעם, לאחר ששברתי את אריזתו המקורית מבלי משים, העברתי את הנוזל לקופסת הקפה הריקה. אני נזכר בצחוקה המתגלגל כאשר ראתה את הקופסא ביום שבו עזבה. היא בחנה וסובבה אותה בין ידיה, וכאשר קלטה שאני מתבונן בה, צחקה ואמרה שתשאיר לי אותה כדי שאשתמש בה.
חלפו שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים מאז אותם צהרים שבהם ירדה במדרגות עם מזוודה קטנה, לאחר ששמעה את צלצול הפעמון הרועם. כאשר התבוננתי מבעד לחלון, ראיתי מַלָּח זר הממתין לה למטה. עקבתי אחריהם עד אשר הגיעו אל הנמל ללא שהבחינה בי – או אולי כן הבחינה, אינני יודע. היא צעדה תלויה על זרועו של המַלָּח לעבר ספינה שעגנה בנמל ועליה התנוסס הדגל הקובני. למרות ייסורי וכאבי לא נטרתי לה טינה, ואף לא כעסתי על שהסתלקה עם גבר זר. לא היה זה מפני שאני גבר "מודרני וליברלי", אלא בשל אהבתי לכל מַלָּחי העולם. השלמתי עם המצב ואמרתי, "איך לא? אתה הרי גרמת למשבר הזה. בימים הראשונים של היחסים התרברבת ואמרת לה שהנך מַלָּח היבשה, וכי דבר לא מתחרה באהבתך אליה, למעט המסעות והנדודים. אמרת שהנך יכול להפוך כל ארץ שבה דורכת כף רגלך למולדת. והיא? היא הייתה מוכנה לעזוב בשבילך את עבודתה בעיתון, ואת קדחת הנסיעות שהייתה כרוכה בכך, למרות שאהבה את השוטטות וההליכה לאיבוד ברחבי הגלובוס. אלא שאתה, מאז שהכרת אותה, נשארת תקוע במקומך. במדריד היית רוטן ואומר: לו רק הייתה פתוחה אל הים, הייתי נוסע אליה בכל יום. והיא שאלה אותך: אז היכן היית רוצה להתגורר? ואתה ענית: "בליסבון". היא שאלה אותך מדוע, ואתה השבת מתפייט במילות שיר של רפאל אלברטי: "ליסבון היא מלכודת לנודדים"; והוספת: "אני משתוקק לחיות בערי נמל, ואוהב אותך כפי שאני אוהב את העיר בצרה". היא לא הגיבה באותה העת, אבל לאחר עשרים וארבעה ימים, באה ודרשה ממך שתארוז את המזוודות ותעבור איתה לליסבון. באותה עת היא ביקשה ממערכת העיתון שבו עבדה, וללא ידיעתך, העברה לליסבון. וכך עברנו. לאחר שלושה עשר חודשים ועשרה ימים, גילתה שאתה משקר ושאתה עדיין תקוע במקומך, בדיוק כפי שהיה בעבר. "אולי הזדקנת" אמרה לי בהתרסה. מחיתי והכחשתי את דבריה, כשאני משתמש בתירוץ הקבוע: הרי העיר בצרה נחרבה, ולאחר בצרה לא ניתן לאהוב עיר נמל אחרת – וכיוצא באלה. והיא סיכמה ואמרה: "אם כך זוהי המלחמה שעדיין משתקת אותך!".
המלחמה, המלחמה. איזו מלחמה? הראשונה? השנייה? השלישית אשר עומדת להתרחש? או שזו המלחמה הנצחית אשר מתלקחת שם כל הזמן? לא הייתי חושב ברצינות על דבריה, אלמלא הסתלקה עם המַלָּח הקובני. שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים חלפו ואני מהרהר במצבי, מנסה להסדיר את חיי בלעדיה. כמובן שכאבתי את עזיבתה ופרצתי בבכי יותר מפעם אחת מפני שהייתי בטוח שהיא הסתלקה לנצח. תרזה מעולם לא הסתירה את תשוקתה להגיע אל הצד השני של האטלנטי. היא סיפרה לי על משפחתה שהתגוררה בעיר קָדִיס האנדלוסית לפני שהיגרה לקובה. כאשר הייתה ילדה קטנה נהגה אמה להראות לה את תמונות הוריה בהוואנה, אליה היגרו בעקבות מלחמת האזרחים בספרד. אחר כך היגרה אמה להוואנה בעקבות הוריה והשאירה מאחור את אב המשפחה, אשר לא היה דבר ששנא יותר מנסיעות ונדודים. "לשם מה להגר להוואנה? קָדִיס היא כמו הוואנה." חלפו עשרים וחמש שנים מאז אותו משפט והיא עדיין חולמת על הגירה לקובה. "ואתה?" שאלה אותי. אמרתי לה כן, אנחנו נהגר ביחד, אבל האטי בבקשה את הקצב. הדבר מחייב אותי לעוף אל החלק האחר של העולם מבלי לחזור. והיא שאלה אותי "מה קושר אותך לחלק הזה של העולם?" שתקתי. והיא אמרה: "אני יודעת שתגיד: בצרה. אבל בצרה כבר אינה בצרה. לא נותר בה דבר לבד מן המלחמה!"
המלחמה, המלחמה, איזו מלחמה? תרזה אינה היחידה שאומרת לי את הדברים הללו. גם אני חושב שאני רדוף על ידי המלחמה. במשך חמש שנים תמימות לא התעייפתי מלספר לה פעם אחר פעם על אירועי המלחמה, ולא חשוב באילו נסיבות. כאשר ישבנו מול הטלוויזיה, כאשר ראינו חיילים בעיר, או כאשר שמענו מוסיקה. כל דבר הזכיר לי את המלחמה. תרזה לא שכחה את כל הדברים שגוללתי בפניה ופירטה אותם אחד לאחד במכתב שכתבה לי לפני שעזבה – למרות שבאותו הזמן עדיין התגוררנו ביחד. המכתב נותר בתוך חבילה מבולגנת של מכתבים, חלקם מכתבים ישנים ממנה ואחרים מאחי, אחותי, והחברים. הנחתי את ערימת המכתבים כהרגלי קרוב אלי כאשר התרחצתי באמבטיה, כדי לקרוא בהם כאשר אני טובל במים (היא שנאה את ההרגל הזה והייתה אומרת לי: "אין פלא שאינך יכול לשכוח את המלחמה. האם יש בחבילה מכתב אחד שלא מדבר על המלחמה ותלאותיה?" היא לא ידעה שבתוך החבילה החזקתי גם את המכתבים שלה, מפני שדחפתי אותם בכוונה מתחת לכל ערימת הניירת). עכשיו קראתי בפעם העשרים את המכתב ובו כל הפרטים על המלחמה; על התעקשותי לשמוע את להקת הפופ בּוֹנִי-אֵם ("האווילית" כפי שהיא כינתה אותה), ואת הבלוז של טוֹם וֵויטְס – המוסיקה המועדפת על חברי אִלְהָם, אשר מאז המלחמה הראשונה הפך לאסיר. היא גם הזכירה לי את תלונות החברים על כך שאין לי עניין בדבר חוץ מן המלחמה, שכמו קללה שלא מפסיקה לרדוף אחרי. אבל איזו מלחמה?
"אל תשכח את החליפה הלבנה, הכובע הפנמי החום והנעליים הלבנות, שנתנה לך בעלת הבר מטילדה לפני שעזבת את בצרה." באותם הימים, כאשר נודע לתרזה שאיבדתי אותם, היא הפתיעה וקנתה לי – באחת הנסיעות לפירנצה – חליפה לבנה חדשה, כובע חום ונעליים לבנות. (אבל מה אומר לה? כמו שאתם רואים אני יושב פה ללא הנעליים הלבנות משום שאיבדתי אותן פעם נוספת). באותו היום, כאשר הביאה לי את החליפה, אמרה לי:
"אתה יודע מדוע נתנה לך מטילדה את החליפה במתנה?"
עניתי בהתרסה "הא, מה את חושבת?"
היא צחקה ואמרה: "אתה לא מבין יקירי. כדי שתוכל להיחלץ מן הגיהינום של המלחמה. כדי שתעצור את הקללה שרודפת אותך".
המלחמה. המלחמה. איזו מלחמה? אני נשבע שבכל יום ניסיתי מחדש לשכוח בכל הכוח את היום שבו פרצה המלחמה. כל כך רציתי להתנתק ממנה ולשכוח כל שאירע. אולם נראה שנגזר עלי והיא תמשיך ותרדוף אותי בכל מקום. כמה זמן עבר מאז שהתלקחה? חמש עשרה שנים ותשעה חודשים ויומיים? חמש שנים ואחד עשר חודשים ושלושה שבועות ושלושה ימים? חמש שנים ושבעה חודשים ושבעה ימים? או ששנותיה של המלחמה כשנות חיינו? האם היא לא פרצה מאז הגיענו אל העולם הזה? מלחמות שמתלקחות בארצות הקרובות אלינו על גבי האטלס, אבל רחוקות מאתנו שנות אור, בגלל מה שקרה לה ומה שקרה לנו. כמו אותה ארץ אשר איש לא זוכר דבר ממנה חוץ מן המלחמה. תרזה הייתה אומרת "נראה כאילו מתנהלת המלחמה בינך לבין אותה הארץ!" הערה שאינה מחוץ למקומה. אבל הדבר אינו מביא לי נחמה גדולה. ועכשיו, כשאני מספר לכם את הסיפור, אני מנסה לזכור דברים אחרים ממנה. את החברים, את מרחבי הילדות, האהבה הראשונה, הניסיון הארוטי הראשון, הכוסית הראשונה… שטויות. שם דבר אינני זוכר מלבד המלחמה. אפילו אם לעתים אני מצליח להיפטר ממנה, היא עדיין חודרת לתוכי כמו קללתו של יהוה, כאילו הייתה אחת ממכות מצרים, או גשמי הנקמה שהמטיר נגד הערים הכתושות בראשיתו של העולם.
אחרי שסיימתי להתקלח ונפטרתי מכאב הראש שפקד אותי לשעות ארוכות, החלטתי לסיים אחת ולתמיד עם המלחמה. השלכתי את הקלטות של בּוֹנִי-אֵם ואת המוסיקה שאוהב אִלְהָם ועשיתי כמצוותה של תרזה. לבשתי את החליפה הקריבית הלבנה וחבשתי את הכובע הפנמי בצבע החום. לצערי נאלצתי לנעול נעליים שחורות משום שלא מצאתי בבלגן שהיה בבית את הנעליים הלבנות. באותו אחר הצהרים הבנתי שאני אוהב את האישה הזו על גבול הסגידה, וכי לא תעזור לי גאוותי, וכי לא אצליח לוותר עליה או לשכוח ממנה. מוזר. אנחנו מתרוצצים ופוגשים נשים רבות עד שאנחנו מכירים אחת, שהופכת למרכז העולם, ואין זה חשוב מי היא ומה היא עושה. אין זה חשוב שנטשה אותנו והלכה עם הגברים בהם חשקה. אני אוהב אותה ואעשה היום את הדבר הנכון. לא אכפת לי יותר מן המלחמות הגלויות או הנסתרות שמתלקחות בינינו. רק היא והשלום. האם אמרתי השלום? האם תרזה הייתה תחליף למלחמה? אין לי מושג.
השאלות הללו ועוד אחרות התרוצצו במוחי כאשר עשיתי את כברת הדרך במכונית מביתי ברחוב דוס-דוראדוריס עד החניון התת קרקעי של התחנה. הן הסיחו את דעתי ולא שמתי לב לזמן שחלף, עד אשר הגעתי וראיתי את השעון הגדול של התחנה: שש ועשרה. לא נשאר לי זמן רב. ניגשתי אל דוכן העיתונים וקניתי את " אל-חיאת" הלונדוני, "אל פייס" הספרדי, "פובליקו" הפורטוגלי, "לה רפובליקה" האיטלקי, "זידדויטשה צייטונג" הגרמני, "גארדיין" האנגלי, ו"ניו יורק טיימס" האמריקאי. (הרגל שסיגלתי כל עת שנסעתי ברכבת או המתנתי בבית הקפה, כדי ליהנות מן ההתפעלות של האנשים מכך שאני קורא במספר שפות!). אחר כך צעדתי לעבר בית הקפה הגדול "רֶגְרֶסו" שבתחנה, שם ביקשה ממני תרזה להמתין לה בשעה שבע בערב. הייתי מרוגש, רציתי להפתיע אותה בחליפה הלבנה והכובע החום – וכמובן בהחלטה אשר קיבלתי באמבטיה בפעם הזאת. אומר לה שנעבור לגור בכפר בספרד או בטוסקנה, או אם תרצה אפילו אסכים להגר לפרגוואי ולגדל שם בקר. נחיה ביחד פעם אחת ולתמיד. לא אשאל אותה דבר וחצי דבר על הגבר הקובני ולא על הגברים האחרים. אדרבא, אוהב אותה יותר מאשר אי פעם, נביא ילדים לעולם ואשכח לחלוטין את המלחמה.
היה זה יום ראשון בשבוע, יום חם בחודש יוני, אם זיכרוני אינו מטעני. הנחתי את העיתונים מתחת לזרועי וחציתי את מרכז התחנה בכיוון בית הקפה, כשלפתע שמעתי קול שקורא בספרדית "קמפוס, קמפוס". במבט ראשון חשבתי שהאיש הצעיר שהיה לבוש במדי חיל הים התכוון למישהו אחר. אבל כשראיתי אותו מתקרב אלי, ומחבק אותי, לא היה לי ספק שהוא מתכוון אלי. "היי קמפוס, היי גבר עיקש, מה שלומך בן דמותי?" לאחר שהתבוננתי בו וגיליתי שהוא באמת דומה לי אמרתי "תסלח לי אדוני אבל תבדוק את העניין, אתה לא חושב שאתה מגזים? אני יליד בצרה." הוא צחק, טפח על כתפי, ואמר "מדהים איך שלא נטשת את חלומותיך. תמיד חלמת להיות סִינְבָּד המלח מבצרה". חייכתי והנדתי בכתפי. חשבתי: למה לא? עדיין נותרו לי חמישים דקות וזהו סיפור יפה. נזכרתי שעלינו לבדות את הסיפור בעת כתיבתו. למה שלא נעשה כך בעת מסירתו? עכשיו אני בודה את הסיפור תוך כדי מסירתו. לומר את האמת, מסיבה כלשהי חשתי נוסטלגיה ישנה למדי הצי שלבשתי במשך שישה חודשים מ-1 באוקטובר 1978 עד 1 במארס 1979 כששימשתי מתורגמן של שני גנרלים מזרח גרמנים, בבסיס חיל הים בבצרה. היה זה תור הזהב של שירותי הצבאי. באותה תקופה הייתי נפגש עם האישה הנשואה ששכנה בסמוך לבית סבי, והיא הייתה ממתינה לי בהתרגשות, ומתעקשת כל פעם שאגיע במדי הצי. אני נזכר גם בקצין סוללת התותחנים בבסיס אלמַחַאוִויל בעיר חִלָּה שאליה הועברתי מיחידת הספורט של חיל הים. באותה העת הסתכל הקצין בבוז על מדי חיל הים שלבשתי וצרח עלי: "תפשוט את בגדי הנשים הללו, יא אהבל." הוא לא הסתפק בכך. הוא העניש אותי בזחילה לאורכו ולרוחבו של מגרש המצעדים בעודו צופה בי: "אני אראה לך מה זה צבא, וכיצד עוד נשחרר את פלסטין".
"תגיד לי…" שאלתי את הגבר במדי חיל הים כאשר התיישבנו ביחד בבית הקפה.
"אלחנדרו… " הקדים אותי והזכיר לי את שמו.
"תגיד לי אלחנדרו, האם גם אצלכם ביחידה שנאו כל כך את חיל הים?"
"קמפוס, איך שכחת?" הוא צחק ושלף שתי סיגריות מן החפיסה. הוא הושיט לי אחת, ולקחתי אותה למרות שהפסקתי לעשן לפני זמן רב.
"אוּמְבּרָה, הסיגריה הקובנית המועדפת עליך" העיר בעודו מצית לי אותה. אחר כך אמר בפליאה כשהוא יונק מן הסיגריה שלו:
"שכחת את קצין החי"ר זֵין אלעַאבּדִין, אשר הורה לנו, מיד כשחזרנו מבואנוס איירס, לעמוד יומיים תמימים תחת השמש הקופחת?" כאשר דיבר שרירי פניו התכווצו.
"חזרנו? אלחנדרו, מהיכן חזרנו? " שאלתי.
הוא התבונן בי בדקדקנות רבה והזמין מן המלצר שתי כוסות קפוצ'ינו. אחר כך אמר:
"תמיד היית חכם, קמפוס. כל הזמן אתה מחליף תפקידים. פעם אתה חרש, פעם עיוור ופעם אילם. אני מקנא בך".
הוא השתהה קלות כדי לבדוק את תגובתי, אחר כך המשיך, הפעם מבלי שהסתכל לעברי. מבטו היה מופנה לעבר הסיגריה שאת חציה כבר עישן. "אתה בעל הלשון החריפה והשנונה, לא אמרת מילה לקצין אשר העניש אותנו בבסיס בבואנוס איירס, רק משום שאנחנו שייכים לחיל הים. אתה זוכר שהוא אמר שאנשי חיל הים בגדו בצבא במלחמת פוקלנד, משום שקיבלו חינוך אנגלי?". לא הגבתי. המלצר הגיע עם שתי כוסות הקפוצ'ינו. אלחנדרו הזמין ממנו עוד אחת. אחר כך השליך את הסיגריה על הרצפה, מעך אותה בעקב נעלו, ואמר "היית אומר לנו שאנחנו ראויים לזה, משום שהיינו שם, למרות שידענו שאנחנו לא נלחמים". דחפתי לעברו את המשקה שלי שישתה, ואמרתי לו שאמתין לכוס שיביא המלצר. אלחנדרו לגם גם בפעם הזאת לגימה גדולה: "אתה זוכר ששאלתי אותך מי צודק, אנחנו או האנגלים? ותשובתך הייתה תמיד אינטליגנטית". הוא השתהה מעט. לגם לגימה נוספת, והצית סיגריה חדשה. אחר כך המשיך כשהוא מנסה לחקות את טון דיבורי "אם האנגלים יברחו שלטון הגנרלים יימשך". הוא שתק ואחר כך המשיך: "זה מה שאמרת, למרות שלא היית עם האנגלים".
המלצר הגיע עם הכוס השלישית של הקפוצ'ינו ולגמתי ממנה בשלווה. כך נותרנו יושבים במשך כארבעים דקות. עישנו סיגריות בזו אחר זו, ושתינו כוסות קפוצ'ינו בזו אחר זו – אינני זוכר כבר כמה. אלחנדרו סיפר סיפור אחר סיפור על החיים בפוקלנד, ואני לא קטעתי אותו ולא ניסיתי להכחיש. מה הטעם? הצעיר סיפר את סיפורו במשוכנעות גדולה, והדברים שאמר היו מתעתעים. אין זה חשוב אם הייתי משוכנע במה שסיפר. מה שהיה חשוב עבורי היה עצם מסירת הסיפור. כמובן, הייתה לי האפשרות לעצור אותו ולגלות את זהותי בפניו. אבל כיצד אשכנע אותו שאני אזרח גרמני, אם אמרתי לו בהתחלה שנולדתי בבצרה? כיצד אסביר לו את רהיטות הדיבור עם המלצר בפורטוגזית, או אתו בספרדית (למרות שהוא חשב שנמנעתי לדבר אתו במבטא הארגנטינאי, כניסיון פיקח לשנות את זהותי, לאחר בריחתי מארגנטינה). אבל מה הטעם בחיפוש אחר היגיון כאשר מישהו מספר סיפורים באופן הזה. האם אין אנו בודים את הסיפורים תוך כדי מסירתם? אלחנדרו דיבר לא רק על העבר – עד שהרגשתי שבאמת הייתי שם – אלא גם על ההווה.
שאלתי אותו מה הוא עושה בליסבון. הוא סיפר לי שהספינה שלהם הגיעה מארגנטינה ושהם בביקור זריז להחלפת מידע צבאי. "לא הצטרפתי אליהם. בת קול בתוכי אמרה לי: קמפוס, בן דמותך, שאבד לך בבואנוס איירס לא מת. הוא ברח ומצא נמל מקלט באחד מנמלי האלוהים. הוא היחיד אשר ניצל מגורלנו, בעוד אנחנו קבורים, כלואים או מגורשים". היכול אני לחשוב על חברי האסיר אִלְהָם באותה הדרך? באותה עת חשבתי בטיפשות להתחמק מן הסיפורים שלו.
"אתה רואה ידידי, סִינְבָּד המלח לא מת", אמר וחשף חיוך רחב "אתה נראה, כמו שאתה תמיד אומר: מַלָּח היבשה". לאחר המשפט הזה, אשר נהגה בצליל לטיני יפה, הוסיף כשהוא מצביע על חליפתי הקאריבית:
"אתה גבר קאריבי, ודבר לא יציל אותך למעט דוֹלְפִינָה, כלומר דולפין מסוג נקבה!"
"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.
"שכחת את הסיפור אשר סיפרה לך מטילדה בעלת הפאב על אנשי האמזונס במַקוֹנדוֹ?"
כאשר ראה שאני שותק, המשיך:
"כאשר רואים הגברים דּוֹלְפִינוֹת משחקות במים, הם נושאים אותן אל היבשה, משחקים איתן ואז שוכבים איתן במשך כל הלילה" הוא צחק וקרץ בעיניו: "אתה יודע שזה מעניק כוח". ידו לא פסקה ללטף את קצות כובע חיל הים שלו, ובאותה עת לא נפרד מן החיוך שעל שפתיו. הוא המשיך: "ואתה, היכן הדולפינה שלך?"
אמרתי לו, "היא עזבה עם מלח קובני. אתה יודע שהוא דומה לך?" הוא צחק ושאל "אני מניח שלא שכחת אותה?" הנדתי בראשי בשלילה. והוא אמר: "מוזר, בדבריך יש הרבה חוסן, אנחנו סובבים וסובבים ובסופו של דבר אנחנו מתקבעים על מישהי, לא חשוב מי תהיה ומה היא עושה בנו". שאלתי אותו רוטן: "ומה הוא הטיפול הנדרש בעיניך?" הוא התבונן בי לזמן ממושך, עד שהרגשתי שהכול עמד מלכת: דופק הלב שלי, המיית המבקרים בבית הקפה ותנועת העשן.
"רק המוות ישחרר אותך ממנה"
"אבל אני לא רוצה למות".
הוא כיבה תחת רגלו את הסיגריה – ככל הנראה העשירית – ואמר: "אני יודע. משום כך ברחת מן המלחמה". הוא שתק לרגע, ואחר שאל אותי פתאום:
"האם יש לך שמן דולפינים?"
"איזה שמן?" שאלתי בתדהמה.
"קמפוס, אתה נוהג לשכוח הרבה בשנים האחרונות. אתה לא זוכר שסיפרת לי את סיפור הנסיעה שלך למַקוֹנדוֹ?".
כאשר ראה שאני שותק, המשיך בהתלהבות: "מי מלבדך היה מסתובב בבסיסים הצבאיים בעוד אנחנו קבורים בתוך המחילות שלנו שם, והיה מספר לנו סיפור אחר סיפור? הסיפורים שלך הביאו לנו נחמה בתוך תופת הגיהינום הזו".
באותו רגע נחתה עלי ההשראה בבת אחת, ומצאתי עצמי אומר לו:
"אתה מתכוון לערב בו הגענו למבואות העיר מַקוֹנדוֹ?"
ההתלהבות ניכרה על פניו, כאילו לא האמין למשמע אוזניו. "כן, כן". עלץ.
לפני שפתחתי את פי ירדתי על שארית הקפוצ'ינו הקרה והסמיכה אשר התעבתה בתחתית הכוס:
"בערב, קצת לפני שהשמש שקעה, שוטטתי לאורך הנהר בפאתי מַקוֹנדוֹ. שולחנות המבריחים שנפרשו שם היו מלאים בכל הסחורות הנדירות מכל קצוות העולם. מוּשְׁק של איילים מן ההימליה, שטיחים מסמרקנד, בושם "וישי" מפריז, "רויאל לבנדר" מלונדון, שמנת מגובנת מדבלין, עור חיות פרא ממרקש, בקבוקי טקילה קטנים ממקסיקו, ציפורים נדירות מן האמזונס, פּוֹלִים שחורים מסודן, תופי מרים מבצרה וכיוצא הזה. ושם, באחת מפינות השוק נתקלתי באישה שמוכרת צמחי מרפא שמיטיבים עם מורסות בעור ושורשי עצים אשר מטהרים את הגוף. מאחורי ערמות העלים והעשבים עמדה שורה של בקבוקי ג'וני ווקר מלאים נוזל לבן חלבי. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה: דמעות של דּוֹלְפִינוֹת. אם אתה מטפטף כמה טיפות לעפעפיים, מורח על הפנים והידיים, האדם שאוהב אותך לא עוזב אותך לעולם!"
אלחנדרו שאל אותי: "מה היה קורה אם היית קונה בקבוק עם הנוזל הזה?" כאילו שכח שלפני מספר דקות אמר שהוא מכיר את הסיפור. אולם אנחנו יודעים שככל שאנחנו מתקדמים בסיפור, משתנה מהלך העניינים.
"כמובן שהשתמשתי בו. הייתה זו תקופה יפה. לא הייתה אישה שלא נמשכה אלי כמו אל מגנט. עד שמצאתי את תרזה, האישה אחריה חיפשתי זמן רב. רציתי להישאר אתה לנצח".
הוא שתק לרגע. המתנתי שישאל אותי משהו, אבל ראיתי שהוא מסוחרר מסיפורי. המשכתי באיטיות:
"לרוע המזל, בהיעדרי היא החלה לשמן את עצמה בנוזל החלבי, למרות שהסתרתי אותו בקופסת נס-קפה ריקה. ביום שלמחרת הופיע פתאום בדלת גבר זר. לא חלף זמן רב ואחריו הגיעו עוד אחד ועוד אחד. עד שהגיע גבר שהקיש על הפעמון וקרא לה בשמה. היא ירדה במדרגות במהירות עם מזוודתה ללא שטרחה להיפרד ממני. עקבתי אחריהם עד הנמל. היה זה מלח קובני".
הוא הצית סיגריה חדשה והגיש לי אחת אולם הפעם סירבתי. "ומה התכניות שלך עכשיו?" שאל ואני עניתי. "אני מנסה להחזיר אותה לחיי, ולעבור לכפר משום שהתעייפתי מן העיר, וגם משום שאני רוצה להביא אתה ילדים, ושם יהיה הכי טוב לנו ולילדים". הוא צחק ואמר: "אין צורך לעקור אל הכפר בשביל הילדים. הם נולדים כמו פטריות בכל מקום שבו אתה נמצא, אפילו במזבלה. איך אתה יכול להחזיר אותה?".
שתקתי וגם הוא שתק, כאילו הסכמנו על סוף הסיפור. כל סיפור חייב להסתיים איכשהו והוא יכול להסתיים באותו אופן שבו התחיל. מעגל קסמים הסובב סביב עצמו, כדי שנשב אחר כך ולא נזכור מי מספר את הסיפור. אנחנו? או הקול שבתוכנו? או שזהו הסיפור אשר מספר לנו את עצמו? מי טומן מלכודת למי? אלחנדרו ואני, שכחנו את עצמנו. אני שכחתי באחת מן העיתונים ומן הזמן הנוקף ונכנסתי אתו לשיחה, כאילו אנחנו בודים את הסיפור וחיים אותו בעצמנו. שאלתי אותו בפעם הזאת:
"אבל מה אתך אלחנדרו. לא חשבת לברוח גם כן מן הצבא?" שרירי פניו התמתחו כאילו המתין לשאלה הזאת.
"כמובן. בגלל הספר הזה עליו דיברתי אתך כל הזמן. ברצוני לכתוב ספר על אקזיסטנציאליזם וצבא. ". הוא הביט בי. נראה שהנהון ראשי לא שכנע אותו שאני מבין במה מדובר. הוא המשיך: " ארור הצבא, אבל אני לא יכול לברוח, יש לי ארבעה ילדים, כמו פטריות."
הדברים שלו העציבו אותי ולא ידעתי מה לומר. שתקנו לרגע ואני צללתי לשיטוט מתמשך במחשבותיי. דמיינתי את עצמי לבוש במדי הצי. האין זה הגורל אשר שלח אלי את אלחנדרו כדי להחזיר לי את הנוסטלגיה למדים? אם כך, דבר לא ישנה את מה שהגורל הועיד לי. לא השנים שחלפו מאז המלחמה, לא הזמן שביליתי בערים החדשות, וגם לא כל הנשים שהכרתי. אפילו שובה של תרזה לא יאפשר לי לשנות את מה שהועיד לי הגורל, עם בן דמותי הארגנטיני שהגיע ממלחמות בארצות רחוקות. ראשי שקע במחשבות, כאילו לא הייתי שם, אלמלא קולו שהחזיר אותי לקרקע מציאות:
"ומה אתה רוצה לעשות עכשיו?"
הבטתי בו במבוכה, כמי שהתעורר מתנומה ארוכה. יכולתי לראות ממקומי את מחוגי השעון הגדול התלוי במרכז רחבת התחנה מתקדמים. ראיתי אותו מחייך וממתין לתשובתי. לפתע מצאתי עצמי שואל אותו:
"אלחנדרו, אתה יודע כמה אני אוהב את מדי הצי" הוא נד בראשו בהסכמה.
"ואתה אוהב את הקאריביים, ורוצה לברוח מהצבא, כפי שאני מבין." לא היה ספק שהוא הסכים עם מה שאמרתי.
"מה דעתך שנחליף בגדים?"
הפתעה השתלטה עליו והוא שאל: "עכשיו?"
התרוממתי ממקומי ואמרתי לו "כן, עכשיו".
גם הוא התרומם ממקומו. הוא רצה לשלוף את ארנקו כדי לשלם, אולם אמרתי לו שנשלם כשנחזור. ידעתי היכן נמצאים השירותים של בית הקפה. פסעתי לשם והוא בעקבותיי. נכנסנו לשני תאים סמוכים והחלפנו הבגדים מעל קיר הבטון הנמוך. כאשר סיימנו אמרתי לו.
"צא אתה לפני, ואני אבוא בעקבותיך".
והוא ענה: "קמפוס, יש בך גאונות שלא תאומן".
שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו ועולה בסולם אל בית הקפה. שתי דקות אחר כך יצאתי גם אני מן השירותים. כאשר טיפסתי בסולם, נזכרתי שהשארתי את תעודת הזהות והמזומנים שלי בכיסי החליפה הקריבית. עקפתי את השולחן שלצידו המתין לי, וחמקתי מבית הקפה מבלי שיבחין. לא חלפו שניות אחדות ומצאתי את עצמי במרכז התחנה מול השעון הגדול. לא היה צורך בשעון, מפני שבאותו רגע שמעתי את צליל הבלמים החורקים של הרכבת. השעה הייתה שבע בדיוק. הפכתי את גבי וצעדתי אל שער היציאה של התחנה.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.