מלכת-פיק מורה על כוונת-זדון נסתרת.

ספר ניחוש-עתידות עדכני

 

פרק 1

וּבִימֵי זִלְעָפוֹת

נֶאֶסְפוּ הֵם תְּכוּפוֹת

יַחַד;

שָׂמוּ – סְלַח לָהֶם אֵל! –

חֲמִשִּׁים עַד מֵאָה

בְּלִי פַּחַד.

וְנִצְחוּ זֶה אֶת זֶה,

וּמָחוּ זֶה לְזֶה

עַל לוּחַ.

כָּךְ בִּיְמֵי זִלְעָפוֹת

אוֹ בְּגֶשֶׁם תְּכוּפוֹת

בִּלּוּ הֵם.[שיר של פושקין עצמו. (הערת המתרגמת; כל ההערות הן משל המתרגמת)]

 

פעם שיחקו קלפים אצל קצין משמר-הפרשים, נָרוּמוֹב. ליל החורף הארוך חלף בלי משים; ישבו לאכול ארוחת-ערב בחמש לפנות-בוקר. אלה שזכו אכלו בתיאבון גדול; האחרים ישבו בפיזור-נפש לפני הצלחות הריקות. אבל הביאו שמפניה, השיחה התעוררה, וכולם נטלו בה חלק.

"איך הלך, סוּרין?" שאל המארח.

"הפסדתי, כרגיל. צריך להודות שאין לי מזל: אני משחק 'מִירַנְדוֹלָה',[המונח 'מירנדולה' (שמקורו, כנראה, בשם משפחה איטלקי) מצביע על טקטיקה זהירה ב'פארו': הימור תוך משיכת הזכיות ומבלי להמשיך להמר עליהן.] לעולם לא נסחף, לא מאבד את הראש, ותמיד מפסיד!"

"ואף-פעם לא התפתית? אף-פעם לא הימרת על routé [פירושו שהשחקן מבקש להכפיל את סכום ההימור שלו ולהמר על הקלף שהביא לו את הזכייה]? הָעֲמִידוּת שלך מפליאה אותי".

"ומה תגידו על הֶרְמָן!" אמר אחד האורחים, מצביע על קצין ההנדסה הצעיר, "מימיו לא לקח בידיים קלף, מימיו לא 'קיפל פינה',[המונח במקור הוא 'פָּארוֹלי', שפירושו ששחקן, לאחר שזכה, מבקש לכלול את זכייתו בהימור החדש שלו, ובכך הוא מכפיל את ההימור המקורי. כדי להורות על רצונו זה הוא מקפל פינה של הקלף החדש שבחר זה עתה.] ויושב איתנו עד חמש לפנות-בוקר ומתבונן במשחק שלנו!"

"המשחק מעניין אותי מאוד", אמר הֶרמָן, "אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להקריב את החיוני בתקווה לזכות בַּמוֹתָר": "Le superflu, chose très necessaire" [המוטו של הרמן מקורו כנראה בשורה של וולטייר].

"הרמן הוא גרמני: הוא מחושב, זה הכל!" העיר טוֹמְסְקִי. "אבל אם יש מישהו שאני לא מבין אותו, זאת סבתי הרוזנת אָנָה פֶדוֹטוֹבְנָה".

"איך זה? למה?" קראו האורחים.

"אני לא תופס", המשיך טומסקי, "איך זה שסבתי לא מהמרת!"

"מה כאן משונה", אמר נָרוּמוֹב, "שזקנה בת שמונים לא מהמרת?"

"זאת אומרת, אתם לא יודעים עליה כלום?"

"לא! באמת כלום!"

"אם כך, תקשיבו:

"אתם יודעים שלפני כשישים שנה סבתי נסעה לפאריס וחוללה שם סערה. אנשים רדפו אחריה כדי לראות את la Vénus moscovite [ונוס המוסקבאית (צרפתית)]; רִישֶׁלְיֶה חיזר אחריה, וסבתא נשבעה שהוא כמעט ירה בעצמו בגלל קשיחות-לבה.

"בימים ההם הגברות שיחקו ב'פַּרְעֹה'. באחד המשחקים בחצר המלכות הפסידה סבתי לרוזן מאורליאן איזה סכום עתק, שהתחייבה עליו במלה של כבוד. כשהגיעה הביתה, בעודה מקלפת את נקודות-החן ומתירה את החישוקים, היא הודיעה לסבא על ההפסד וציוותה עליו לשלם.

"סבא המנוח, ככל שאני זוכר, היה לסבתא כמין רב-משרתים. הוא פחד ממנה כמפני אש; ואולם כששמע על הפסד נורא כזה, יצא מכליו, הביא את החשבונות, הראה לה שבמשך חצי שנה הם הוציאו חצי מיליון, אמר לה שבסביבות פאריס אין ברשותם לא את האחוזות שליד מוסקבה ולא את אלה שליד סָרָטוֹב, וסירב נחרצות לשלם. סבתא סטרה לו ושכבה לישון בנפרד, כביטוי להסרת חסד.

"למחרת היא ציוותה לקרוא לבעלה, בתקווה שהעונש הביתי השפיע עליו, אבל גילתה שהוא נחוש בעמדתו. בפעם הראשונה בחייה הרחיקה לכת אתו עד כדי דיונים והסברים; היא חשבה לעורר את מצפונו, כשהיא מואילה להוכיח לו שאין דומה חוב לחוב, ושיש הבדל בין נסיך לבּונה-מרכבות. איפה! סבא עמד במריו, לא, וזהו! סבתא לא ידעה מה לעשות.

"היה לה ידיד – אדם מיוחד במינו. ודאי שמעתם על הרוזן סֶן-זֶ'רְמֶן, שמספרים עליו נסים ונפלאות. אתם יודעים שהציג את עצמו כַּיהודי הנצחי, כַּממציא של סם-החיים, של אבן החכמים, וכו'. צחקו עליו כעל שרלטן, וקזנובה, בזיכרונותיו, אומר שהוא היה מרגל; כך או אחרת, למרות כל המסתורין שלו, לסן-ז'רמן היתה הופעה מכובדת מאוד והליכותיו היו למופת. סבתא עד היום אוהבת אותו עד שיגעון, וכועסת אם מדברים עליו בחוסר-כבוד. סבתא ידעה שבידי סן-ז'רמן יש כסף רב. היא החליטה לפנות אליו לעזרה. היא כתבה לו פתק וביקשה ממנו שייסע אליה מיד.

"התמהוני הזקן הופיע לאלתר ומצא אותה במצב נורא. היא תיארה לפניו בצבעים הקודרים ביותר את הברבריות של בעלה, ולבסוף אמרה שאת כל תקוותה היא תולה בידידותו ובנדיבותו.

"סן-ז'רמן חכך בדעתו.

"'אני יכול להעמיד לרשותך את הסכום הזה', אמר, 'אבל אני יודע שלא יהיה לך מנוח כל עוד לא תחזירי לי את החוב, ולא הייתי רוצה להביא עלייך דאגות חדשות. יש מוצא אחר: את יכולה לזכות בכספך בחזרה'.

"'אבל רוזן יקר שלי', ענתה סבתא, 'אני אומרת לך שאין לנו כסף בכלל'.

"'לא תזדקקי לשום כסף', אמר הרוזן, 'אם רק תואילי להקשיב לי', והוא גילה לה סוד שכל אחד מאיתנו היה מוכן לשלם הון תמורתו…"

הקלפנים הצעירים הכפילו את תשומת-לבם. טומסקי הצית מקטרת, לקח שאיפה והמשיך.

"עוד באותו ערב הופיעה סבתא בוורסאי au jeu de la Reine [למשחק אצל המלכה (צרפתית): משחקי-קלפים ליד שולחנה של המלכה בחדריה]. הדוכס מאורליאן החזיק בקופה. סבתא התנצלה קלות על שלא הביאה איתה את החוב, בדתה כתירוץ איזה סיפור, והחלה לשחק נגד הדוכס. היא בחרה שלושה קלפים, והטילה אותם בזה אחר זה: כל השלושה זיכו אותה ב'סוֹנִיקָה',['סוניקה' פירושו שהשחקן מנצח מיד בהטלת-הקלפים הראשונה] וסבתא החזירה לעצמה את כל הפסדיה עד תום".

"מקרה!" אמר אחד האורחים.

"אגדה!" העיר הרמן.

"אולי הקלפים היו מסומנים?" חָבַר אליהם שלישי.

"אינני סבור", ענה טומסקי בכובד-ראש.

"איך זה", אמר נָרוּמוֹב, "יש לך סבתא שיודעת לנחש שלושה קלפים ברציפות, ועד עכשיו לא הוצאת ממנה את הסוד הקַבָּלי הזה?"

"אין סיכוי, לעזאזל!" ענה טומסקי. "היו לה ארבעה בנים, ביניהם אבי. כל הארבעה קלפנים מכורים, ולאיש מהם לא גילתה את סודה, למרות שזה לא היה מזיק להם, וגם לא לי. אבל זה מה שסיפר לי דודי, הרוזן איוון איליץ', והוא נשבע בהן צדק. צַ'פְּלִיצְקִי המנוח, זה שמת בחוסר כל, לאחר שביזבז מיליונים, הפסיד פעם בנעוריו – כמדומני לזוֹרִיץ'[ס.ג. זוריץ' היה חביבה של יקתרינה השנייה] – קרוב לשלוש-מאות אלף. הוא היה נואש. וסבתא, שתמיד התייחסה בחומרה למעשי-שובבות של צעירים, ריחמה על צ'פליצקי, משום-מה. היא נתנה לו שלושה קלפים, בתנאי שיטיל אותם בזה אחר זה, והוציאה ממנו הבטחה בהן צדק, שלעולם לא ישחק עוד לאחר-מכן. צ'פליצקי חזר אל מנצחוֹ: הם ישבו לשחק. צ'פליצקי הימר על הקלף הראשון בחמישים-אלף וזכה ב'סוֹנִיקָה'. הוא קיפל 'פָּרוֹלִי', 'פָּרוֹלִי-פֵּא'[הימר על כל זכיותיו, כשהוא מכופף את הקלף במרכזו, בצורת גשר] – והחזיר לעצמו את כל ההפסד ועוד יצא ברווח…

"אבל הגיעה השעה לישון: כבר רבע-לשש".

ובאמת כבר עלה השחר: הצעירים רוקנו את גביעיהם והתפזרו.

 

פרק 2

– .Il parait que monsieur est décidement pour les suivantes

– .Que voulez-vous, madame? Elles sont plus fraiches

שיחת-טרקלין["נראה שאדוני מעדיף בעליל נערת-משרתות";  "מה את מתפלאה, גבירתי? הן רעננות יותר" (צרפתית). שיחה זו צוטטה באוזני פושקין בידי המשורר דניס דווידוב]

 

הרוזנת הזקנה *** ישבה מול המראה בחדר-ההלבשה. שלוש נערות-משרתות הקיפו אותה. אחת החזיקה בידה צנצנת סומק, שנייה – קופסה עם סיכות-ראש, שלישית כובע גבוה עם סרטים בצבע אש. לרוזנת לא היו עוד כל יומרות ליופי, שכבר קמל בה מזמן, אך היא שימרה את כל הרגלי נעוריה, הקפידה בחומרה על האופנה של שנות השבעים, והתלבשה אותו זמן ממושך ובאותה דקדקנות כמו לפני שישים שנה. ליד החלון שקדה על רקמתה הנערה בת-חסותה.

"בוקר-טוב, grand’maman", אמר בהיכנסו קצין צעיר. "Bon jour, mademoiselle Lise"[בוקר-טוב, סבתא"; "שלום העלמה ליז" (צרפתית)]. יש לי בקשה אלייך, grand’maman".

"מה העניין, פּוֹל?"

"הרשי לי להציג בפנייך אחד מידידי ולהביא אותו לנשף אצלך ביום שישי".

"תביא אותו ישר לנשף, ובאותה הזדמנות גם תציג אותו בפני. היית אתמול אצל ***?"

"איזו שאלה! היה עליז מאוד; רקדנו עד חמש לפנות בוקר. יֶלֶצְקָיָה היתה מקסימה!"

"באמת, יקירי! מה מצאת בה? איך אפשר להשוות אותה לסבתא שלה, הנסיכה דַרְיָה פֶּטְרוֹבְנָה!… אגב, היא ודאי הזדקנה מאוד, הנסיכה דריה פטרובנה?"

"מה זאת אומרת הזדקנה?" ענה טומסקי בפיזור-נפש, "היא מתה כבר לפני שבע שנים".

הנערה נשאה את ראשה ועשתה לצעיר סימן. הוא נזכר שמסתירים מהזקנה את מותן של בנות דורה, ונשך את שפתיו. אך הרוזנת שמעה את הידיעה, שהיתה לה חדשה, בשוויון-נפש גמור.

"מתה!" אמרה. "לא ידעתי! שתינו יחד מונינו ל'פְרוֹיְלִין',[כאן: "שושבינות-המלכה" (גרמנית)] וכשהתייצבנו בפני הצארית היא…"

ובפעם המאה סיפרה הרוזנת לנכדה את פרטי האירוע.

"נו, פּוֹל", אמרה לאחר-מכן, "כעת עזור לי לקום. לִיזַ'נְקָה, איפה קופסת-הטבק שלי?"

והרוזנת הלכה עם משרתותיה אל מאחורי המחיצה להשלים את תלבושתה. טומסקי נשאר בחברת הנערה.

"מי זה שאתה רוצה להציג אותו?" שאלה לִיזָבֶטָה אִיוָנוֹבְנָה בשקט.

"את נרוּמוֹב. את מכירה אותו?"

"לא. הוא איש-צבא או אזרח?"

"איש-צבא".

"מחיל-ההנדסה?"

"לא! ממשמר-הפרשים. ומדוע חשבת שהוא מהנדס?"

הנערה הצטחקה ולא ענתה מלה.

"פּוֹל!" קראה הרוזנת מאחורי המחיצה, "שלח לי איזה רומן חדש, אבל לא מהחדישים, בבקשה".

"לְמה את מתכוונת, grand’maman?"

"אני מתכוונת רומן כזה שהגיבור לא חונק בו לא את אביו ולא את אמו, ושאין בו גופות של טבועים. אני נורא פוחדת מטבועים!"

"אין בימינו רומנים אחרים. או אולי את רוצה מהרוסיים?"

"וכי יש רומנים רוסיים?… שלח לי, יקירי, בהחלט תשלח!"

"סלחי לי, grand’maman, אני ממהר… סלחי לי, לִיזָבֶטָה איוונובנה! ולמה זה חשבת שנרוּמֹוב הוא מהנדס?"

וטומסקי יצא מחדר-ההלבשה.

ליזבטה איוונובנה נשארה לבדה: היא הניחה את הרקמה והחלה להתבונן מבעד לחלון. עד מהרה הופיע בצדו האחד של הרחוב, מאחורי בית פינתי, קצין צעיר. סומק פשט בלחייה: היא חזרה למלאכתה והשפילה את ראשה אל בד הרקמה. באותו רגע נכנסה הרוזנת לבושה לגמרי.

"ליזַנקה, צווי לרתום את המרכבה", אמרה, "וניסע לסיבוב".

ליזַנקה קמה והחלה לאסוף את כלי הרקמה שלה.

"מה לך, יקירתי! את חירשת או מה!" צעקה הרוזנת. "צווי מהר לרתום את המרכבה".

"מיד!" ענתה הנערה בשקט ורצה לחדר-המבוא.

נכנס משרת והגיש לרוזנת ספרים ששלח הנסיך פָּאבֶל אָלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ'.

"יפה! תמסור לו תודה", אמרה הרוזנת. "ליזַנקה, ליזַנקה! לאן את ממהרת כל-כך?"

"להתלבש".

"תספיקי, יקירה. שבי כאן. פתחי את הכרך הראשון: קראי בקול…"

הנערה לקחה את הספר וקראה כמה שורות.

"יותר בקול!" אמרה הרוזנת. "מה לך, יקירה? איבדת את הקול או מה?… חכי; קָרבי אלי את השרפרף… עוד קצת… עכשיו".

ליזבטה איוונובנה קראה עוד שני עמודים. הרוזנת פיהקה.

"הניחי לספר הזה", אמרה, "איזה הבלים! שלחי אותו בחזרה לנסיך פאבל וצווי למסור תודה… ומה עם המרכבה?"

"המרכבה מוכנה", אמרה ליזבטה איוונובנה, מעיפה מבט אל הרחוב.

"אז למה את לא לבושה?" אמרה הרוזנת, "תמיד צריך לחכות לך! יקירתי, זה בלתי נסבל!"

ליזה רצה לחדרה. לא עברו שתי דקות, והרוזנת החלה לצלצל בכל כוחה. שלוש נערות-משרתות נכנסו במרוצה באותה דלת, והמשרת האישי בשנייה.

"מה זה שאתם לא עונים?" אמרה להם הרוזנת, "תגידו לליזבטה איוונובנה שאני מחכה לה".

ליזבטה איוונובנה נכנסה בשכמייה ובכובע.

"סוף-סוף, יקירתי!" אמרה הרוזנת. "מה ההתקשטות הזאת? בשביל מה?… את מי את רוצה להקסים?… ואיך מזג-האוויר? נדמה לי שרוח".

"בכלל לא, הוד מעלתֵך! רגוע לגמרי!" ענה המשרת.

"תמיד אתה אומר מה שעולה לך בראש באותו רגע! פתח את האשנב. כמובן – רוח! קרה כקרח! להחזיר את המרכבה! ליזַנקה, לא ניסע: לחינם התקשטת".

"ואלה הם חיי!" חשבה ליזבטה איוונובנה.

ובאמת, ליזבטה איוונובנה היתה יצור ביש-מזל ביותר. לֶחֶם זָר יֵמַר לַחֵךְ, אומר דאנטה, וּמַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל נָכְרִי מְיַגְּעוֹת הֵן.[מתוך בית 17 של "גן-העדן" לדאנטה] ומי מכיר את טעמה המר של התלות טוב יותר מבת-חסותה הענייה של רוזנת מיוחסת? הרוזנת *** לא היתה רעת-לב, כמובן; אך היתה גחמנית, כאשה שהחברה פינקה אותה, קמצנית, ושקועה באנוכיות קרה, כמו כל הזקנים שחדלו מאהוֹב בזמנם, והם זרים לזמן ההווה. היא השתתפה בכל הבלי החברה הגבוהה, נסחבה לנשפים, ושם ישבה בפינה, מרוחה בסומק ולבושה לפי אופנה מיושנת, כקישוט מכוער והכרחי של אולם הנשפים; האורחים הנכנסים היו ניגשים אליה בקידה עמוקה, כמקיימים טקס מוסכם, ולאחר-מכן כבר איש לא התעניין בה. היא אירחה בביתה את כל העיר, מקפידה על כל כללי הטקס, מבלי שזיהתה פני איש. המשרתים הרבים שלה, ששָׁמנו והלבינו בחדר-המבוא ובחדר המשרתות, עשו ככל העולה על רוחם, מתחרים ביניהם בגניבה מהזקנה הקרובה-למות. ליזבטה איוונובנה היתה הקדושה-המעונה של הבית. היא מזגה תה, וננזפה על בזבוז סוכר. היא קראה בקול רומנים, והיתה אשמה בכל כְּשָׁליו של המחבר; היא ליוותה את הרוזנת בטיוליה, והוחזקה אחראית למזג-האוויר ולמצב הדרכים. הוקצתה לה משכורת שמעולם לא שולמה במלואה; ובו-בזמן דרשו ממנה שתתלבש כמו כולן, כלומר: כמו מעטות בלבד. בחברה היא מילאה תפקיד עלוב ביותר. כולם הכירו אותה, ואיש לא שם-לב אליה; בנשפים היא רקדה רק כשחסרה vis-à-vis , והגברות נטלו אותה בזרועה בכל פעם שהיו צריכות ללכת לחדר-ההלבשה לתקן דבר-מה בתלבושתן, היא היתה בעלת גאווה, חשה היטב את מצבה, והתבוננה על סביבה בקוצר-רוח, מצפה לגואל; אך הגברים הצעירים, המחושבים בכל רהבם קל-הדעת, לא העניקו לה מתשומת-לבם, אף-על-פי שליזבטה איוונובנה היתה מאה מונים חביבה יותר מן המועמדות היהירות והקרות שסביבן כירכרו. לא אחת היתה נוטשת בשקט את הטרקלין המפואר והמשמים והיתה פורשת לבכות בחדרה הדל, שם עמדו מחיצה מודבקת בטפֵּטים, שידה, מראָה קטנה ומיטה צבועה, ונר-חלב דלק באור קלוש בתוך פמוט של נחושת!

פעם אחת – זה קרה יומיים לאחר הערב שתואר בתחילת הסיפור הזה, ושבוע לפני התמונה שבה עצרנו – פעם אחת ישבה ליזבטה איוונובנה מתחת לחלון עם הרקמה שלה, הביטה במקרה לרחוב, וראתה את המהנדס הצעיר, שעמד ללא נוע ונעץ עיניו בחלונה. היא השפילה את ראשה וחזרה למלאכתה. כעבור חמש דקות הביטה שוב – הקצין הצעיר עמד באותו מקום עצמו. מאחר שלא הורגלה לפלרטט עם קצינים עוברי-אורח, חדלה להביט לרחוב ורקמה קרוב לשעתיים, מבלי להגביה את ראשה. הוגשה ארוחת-צהריים. היא קמה, החלה לסדר את כלי הרקמה, וכשהעיפה מבט מקרי ברחוב, שוב ראתה את הקצין. זה נראה לה מוזר למדי. לאחר הארוחה היא ניגשה לחלון בהרגשת אי-שקט כלשהו, אך הקצין כבר לא היה שם – והיא שכחה אותו…

כעבור כיומיים, בצאתה עם הרוזנת אל המרכבה, שוב ראתה אותו. הוא עמד סמוך לכניסה, מכסה את פניו בצווארון מפרוות-בונה: עיניו השחורות הבריקו מתחת לכובע. ליזבטה איוונובנה נבהלה, בלי דעת ממה, והתיישבה במרכבה מתוך חרדה סתומה.

כשחזרה הביתה, רצה לחלון – הקצין עמד כמקודם, נועץ בה את עיניו: היא התרחקה, מתענה בסקרנות ונרגשת מתחושה שהיתה לה חדשה לגמרי.

מאותו זמן לא חלף יום מבלי שהצעיר יופיע בשעה קבועה מתחת לחלונות ביתם. בינו לבינה נרקמו יחסים לא-מוגדרים. בשבתה על מקומה רכונה על מלאכתה, חשה בהתקרבו, והיתה מרימה את ראשה ומאריכה להתבונן בו מיום ליום. הצעיר, כך נראה, היה אסיר-תודה לה על כך. בעין חדה של צעירים ראתה איך סומק מהיר מכסה את לחייו החיוורות בכל פעם שעיניהם נפגשו. כעבור שבוע חייכה אליו…

כשטומסקי ביקש רשות להציג את ידידו בפני הרוזנת, התחיל לבה של הנערה המסכנה להלום בחוזקה. אולם משנודע לה שנרוּמוֹב אינו מהנדס, כי אם קצין משמר-הפרשים, הצטערה על שבשאלתה הפזיזה חשפה את סודה בפני טומסקי קל-הדעת.

הרמן היה בנו של גרמני שנטמע ברוסים, ושבמותו השאיר לבנו הון קטן. מאחר שהיה נחוש בדעתו להבטיח את עצמאותו, לא נגע הרמן אפילו בָּריבית, אלא חי על משכורתו בלבד, ולא הרשה לעצמו ולוּ שמץ של מותרות. עם זאת היה סגור ורודף כבוד, ולחבריו ניתנה רק לעתים רחוקות ההזדמנות להתלוצץ על חשבון חסכנותו המופלגת. הוא היה בעל תשוקות עזות ודמיון מתלהט, אולם כוח-עמידתו הציל אותו מחטאי הנעורים הרגילים. כך, למשל, אף שהיה מהמר בנשמתו, מעולם לא לקח ליד קלף, כי חישב שמצבו אינו מרשה לו (כפי שנהג לומר) להקריב את החיוני בתקווה לזכות במוֹתר – ואולם לילות שלמים היה יושב ליד שולחן הקלפים ועוקב ברטט קדחתני אחר תהפוכות המשחק.

הסיפור על שלושת הקלפים השפיע על דמיונו בעוצמה רבה ולא הניח לו כל הלילה. "ומה אם הרוזנת", חשב בערב המחרת, תועֶה על פני רחובות פטרבורג, "מה אם הרוזנת תחשוף בפני את סודה! או שתנקוב באוזני בשמות שלושת הקלפים הנכונים! למה לא לנסות את מזלי?… עלי להיות מוצג בפניה, לקנות בעורמה את חסדה, אולי אפילו להפוך למאהבה – אך לכל זה דרוש זמן – והלוא מלאו לה שמונים-ושבע – היא עשויה למות בתוך שבוע, בתוך יומיים!… והסיפור עצמו?… האם אפשר להאמין בו? לא! חישוב, מידה, חריצות: אלה שלושת הקלפים הבטוחים שלי, זה מה שיגדיל פי שניים, פי שלושה, פי שבעה את ההון שלי ויעניק לי מנוחת-נפש ועצמאות".

תוך כדי המחשבות הללו מצא את עצמו באחד הרחובות הראשיים של פטרבורג, לפני חזית של בית בסגנון אדריכלי ישן. הרחוב היה גדוש כלי-רכב, מרכבות קרבו בזו אחר זו אל הכניסה המוארת. מתוך המרכבות הוּשטוּ, בזה אחר זה, רגל חטובה של יפהפייה צעירה, מגף-צבאי רועם, גרס מפוספס או נעל של דיפלומט. פרוות ושכמיות הבליחו על-פני השוער ענק-המידות. הרמן עצר.

"של מי הבית הזה?" שאל את השוטר שניצב בפינה.

"של הרוזנת ***", ענה השוטר.

הרמן חש רעדה. הסיפור המדהים שוב עלה בדמיונו. הוא החל לפסוע לפני הבית, מהרהר בגבירתו וביכולתה המופלאה. הוא חזר למעונו הצנוע בשעה מאוחרת. זמן רב לא יכול היה להירדם, וכשהשתלטה עליו השינה לבסוף, חלם על קלפים, שולחן ירוק, ערימות של שטרות ותלים של זהובים. הוא הימר על קלף אחר קלף, "קיפל פינות" בהחלטיות, ניצח בלי הרף, גרף זהב ותחב שטרות לתוך כיסו. כשהתעורר מאוחר, נאנח על אובדן עושרו הדמיוני, ושוב הלך לתעות על פני העיר, ושוב מצא את עצמו לפני ביתה של הרוזנת ***. כוח מסתורי, כך נדמה, משך אותו אל הבית. הוא עצר והחל להתבונן בחלונות. באחד מהם ראה ראש שחרחר רכון, מן הסתם על ספר או על מלאכה כלשהי. הראש הורם. הרמן ראה פנים רעננות ועיניים שחורות. הרגע הזה חרץ את גורלו.

 

פרק 3

Vous m’écrivez, mon ange, des lettres

.de quatre pages plus vite que je ne puis les lire

מתוך התכתבות[את כותבת לי, מלאך שלי, מכתבים של ארבעה עמודים, יותר מהר משאני מסוגל לקרוא (צרפתית)]

 

רק הספיקה ליזבטה איוונובנה להסיר את השכמייה והכובע, והרוזנת כבר שלחה לקרוא לה, וציוותה שוב להכין את המרכבה. הן יצאו להתיישב בה. בו-ברגע ששני משרתים הרימו את הזקנה ותחבו אותה בדלת המרכבה, ראתה ליזבטה איוונובנה, לצד האופן ממש, את המהנדס שלה; הוא תפס בידה; ועוד לפני שהצליחה להתעשת מפחדהּ נעלם הגבר הצעיר: בידה נשאר מכתב. היא החביאה אותו בתוך הכפפה, וכל הדרך לא ראתה ולא שמעה דבר. לרוזנת היה הֶרגל להציג במרכבה שאלות בלי הרף: על פני מי עברנו? איך קוראים לגשר הזה? מה כתוב שם על השלט? הפעם ענתה ליזבטה איוונובנה ככל שעלה בראשה, ולא לעניין, והרגיזה את הרוזנת.

"מה קרה לך, יקירתי, את נמצאת באיזה טראנס או מה? או אולי את לא שומעת אותי או לא מבינה?… השבח לאל, אני לא עילגת. שכלי לא רפה עדיין!"

ליזבטה איוונובנה לא הקשיבה לה. כשחזרו הביתה, רצה לחדרה ושלפה את המכתב מתוך הכפפה: הוא לא היה סגור בחותמת. ליזבטה איוונובנה קראה אותו. המכתב הכיל וידוי של אהבה: הוא היה עדין, רוחש כבוד, ונלקח מלה במלה מרומן גרמני. אולם ליזבטה איוונובנה לא ידעה לקרוא גרמנית, והיתה מרוצה ממנו מאוד.

עם זאת, המכתב שקיבלה הדאיג אותה ביותר. זו הפעם הראשונה בחייה שהיא נכנסת למערכת-יחסים חשאית וקרובה עם גבר צעיר. נועזותו הטילה עליה אימה. היא נזפה בעצמה על ההתנהגות הבלתי-זהירה ולא ידעה מה לעשות: להפסיק לשבת על-יד החלון ולצנן בהתעלמותה זאת את החשק של הקצין הצעיר להתמיד בחיזורים? להחזיר לו את המכתב? לענות בקרירות ובנחישות? לא היה לה עם מי להתייעץ, לא היו לה לא חבֵרה, לא מדריכה. ליזבטה איוונובנה החליטה לענות.

היא ישבה אל שולחן-הכתיבה הקטן שלה, לקחה עט, נייר – ושקעה במחשבות. פעמים אחדות התחילה את המכתב – וקרעה אותו: פעם נראו לה הביטויים מעוֹדדים מדי, פעם קשוחי-לב מדי. לבסוף עלה בידה לכתוב כמה שורות שהשׂביעו את רצונה. "אני בטוחה", כתבה, "שיש לך כוונות מהוגנות, ושלא רצית לפגוע בי במעשה בלי מחשבה; אבל לא זו הדרך שבה צריכה להתחיל ההיכרות בינינו. אני מחזירה לך את מכתבך, ומקווה שלא יהיו לי בעתיד סיבות להתלונן על אי-כבוד שאיני ראויה לו".

למחרת, בראותה את הרמן הולך וקרֵב, קמה ליזבטה איוונובנה ממלאכתה, יצאה לאולם קבלות-הפנים, פתחה את האשנב והטילה את המכתב לרחוב, סומכת על זריזותו של הקצין הצעיר. הרמן רץ לעברו, הרים אותו ונכנס לתוך חנות דברי-מאפה. לאחר שקרע את החותם, מצא את מכתבו שלו ואת תשובתה של ליזבטה איוונובנה. בדיוק לזה ציפה. הוא חזר הביתה, כולו שקוע במזימתו.

כעבור שלושה ימים הביאה מדמואזל צעירה וחדת-עין פתק לליזבטה איוונובנה מחנות לאופנת-נשים. ליזבטה איוונובנה פתחה אותו בדאגה, מחשש לתביעת תשלום, ופתאום הכירה את כתב-ידו של הרמן.

"את כנראה טעית, חביבה", אמרה, "הפתק הזה לא מיועד אלי".

"לא, דווקא אלייך!" ענתה הנערה האמיצה מבלי להסתיר חיוך ערמומי. "תואילי לקרוא!"

ליזבטה איוונובנה ריפרפה על-פני הפתק. הרמן ביקש פגישה.

"לא ייתכן!" אמרה ליזבטה איוונובנה, נבהלת הן ממהירות הדרישה והן מן האמצעי שנקט בו. "זה ודאי לא נכתב אלי!" וקרעה את המכתב לגזרים.

"אם המכתב לא אלייך, למה קרעת אותו?" אמרה המדמואזל, "הייתי מחזירה אותו לשולח".

"בבקשה ממך, חביבה!" אמרה ליזבטה איוונובנה, מסמיקה בתגובה להערה, "בעתיד אל תביאי אלי פתקים. ולזה ששלח אותך תגידי שהוא צריך להתבייש…"

אך הרמן לא נרתע. מדי יום קיבלה ממנו ליזבטה איוונובנה מכתב, פעם באופן זה, פעם באחר. הם כבר לא תורגמו מגרמנית: הרמן כתב אותם מתוך סערת-תשוקה, ודיבר בשפה ההולמת את אופיו: באו בהם לידי ביטוי הן נחישות רצונותיו, הן הערבוביה שבדמיונו שלוח-הרסן. ליזבטה איוונובנה כבר לא שקלה אם לשלוח אותם בחזרה: היא השׁתכרה מהם, החלה לענות עליהם, והפתקים שלה נעשו ארוכים ורכים מיום ליום. לבסוף השליכה אליו מן החלון את המכתב הבא:

"היום יתקיים נשף ריקודים אצל שגריר ***. הרוזנת תהיה שם. נישאר שם בערך עד שתיים. זו ההזדמנות שלך להתראות אתי ביחידות. ברגע שהרוזנת תיסע מהבית, המשרתים שלה ודאי יתפזרו. השוער יישאר בכניסה, אבל גם הוא פורש, בדרך-כלל, לחדרונו. בוא באחת-עשרה וחצי. עלה ישר במדרגות. אם תיתקל במישהו בחדר-המבוא, תשאל אם הרוזנת בבית. יגידו לך שלא – ואז אין מה לעשות. יהיה עליך לחזור. אך קרוב לוודאי שלא תפגוש איש. המשרתות יושבות בחדרן, כולן יחד. מחדר-המבוא פְּנה שמאלה, לך ישר לחדר-השינה של הרוזנת. בחדר-השינה, מאחורי המחיצה, תראה שתי דלתות קטנות: הימנית פונה לחדר-העבודה, שהרוזנת לעולם אינה נכנסת אליו; השמאלית – לפרוזדור, ומיד לידה תראה מדרגות לולייניות צרות: אלה מובילות לחדרי".

הרמן רעד כמו נמר דרוך לקראת הרגע המיועד. בעשר בערב כבר עמד לפני ביתה של הרוזנת. מזג-האוויר היה נורא: הרוח ייבבה, שלג רטוב צנח בפתותים; הפנסים הפיצו אור עמום; הרחובות היו ריקים. לעתים רחוקות השתרך לו עגלון עם הסוסה הבלה שלו, תר אחרי נוסע מתאחר. הרמן עמד במקטורן ארוך בלבד, ולא חש לא ברוח, לא בשלג. לבסוף קרבה מרכבתה של הרוזנת. הרמן ראה את המשרתים נושאים בידיהם את הזקנה המגובננת, העטופה בפרוות צובל, ובעקבותיה, בשכמייה קלה, ראשה מקושט בפרחים רעננים, חלפה-עברה בת-חסותה. הדלתות נטרקו. המרכבה התגלגלה בכבדות על גבי השלג התחוח. השוער סגר את דלת-הכניסה. החלונות חשכו. הרמן החל להתהלך ליד הבית שהתרוקן. הוא ניגש לפנס-הרחוב והעיף מבט בשעון – השעה היתה אחת-עשרה ועשרים. הוא נשאר מתחת לפנס, נועץ את עיניו במחוגי השעון וממתין שהדקות שנותרו תחלופנה. באחת-עשרה וחצי בדיוק עלה הרמן במדרגות-הכניסה לביתה של הרוזנת וצעד אל תוך האכסדרה המוארת באור זוהר. השוער לא היה. הרמן עלה במרוצה במדרגות, פתח את דלת חדר-המבוא וראה את המשרת הישן מתחת למנורה בכורסה עתיקה, מוכתמת. בצעד קל ונחוש חלף הרמן על-פניו. אולם קבלות-הפנים והטרקלין היו חשוכים. מנורת חדר-המבוא האירה אותם קלושות. הרמן נכנס לחדר-השינה. למפדוס של זהב דלק לפני תיבה מלאה באיקוניות עתיקות. כורסאות ברוקאד דהויות, וספות-פוך שציפויין המוזהב בלוי, עמדו בסימטריה עצובה לאורך הקירות המרופדים בטפֵּטים סיניים. על הקיר היו תלויים שני דיוקנים שצוירו בפאריס בידי m-me Lebrun. אחד מהם היה של גבר כבן ארבעים, אדום-לחיַים ומלא, במעיל-מדים ירוק-בהיר עם כוכב; האחר – של יפהפייה צעירה עם אף נשרי, תסרוקתה משוכה על רקותיה, וּורד נעוץ בשערותיה המקומחות. מכל פינה הזדקרו רועות של חרסינה, שעוֹנים מעשה-ידי Leroy הנודע, קופסאות קטנות, גלגלי-מזלות זעירים, מניפות, וצעצועים נשיים שונים, שהומצאו בסוף המאה שחלפה ביחד עם הכדור של מוֹנְגוֹלְפְיֶה ותורת המגנטיות של מֶסְמֶר. הרמן הלך אל מאחורי המחיצה. עמדה שם מיטת ברזל קטנה; מימין היתה דלת, שהוליכה לחדר-העבודה; משמאל דלת אחרת – לפרוזדור. הרמן פתח אותה, ראה מדרגות לולייניות צרות שהובילו לחדרה של בת-החסות המסכנה… אבל הוא חזר ונכנס לחדר-העבודה החשוך.

הזמן נגרר לאטו. הכל היה שקט. השעון בחדר-האורחים הקיש חצות; השעונים בכל החדרים הקישו חצות בזה אחר זה – ושוב נדם הכל. הרמן עמד שעוּן אל התנור הקר. הוא היה רגוע; לבו פעם בפעימות שוות, כאצל אדם שהחליט על דבר-מה מסוכן, אך חיוני. השעונים הקישו את השעות אחת ושתיים לפנות-בוקר – והוא שמע את הקִרקוש המרוחק של המרכבה. התרגשות לא-רצונית השתלטה עליו. המרכבה קרבה ועצרה. הוא שמע את נקישת מדרגות-המרכבה המורָדות. הבית התעורר לחיים. המשרתים החלו להתרוצץ, נשמעו קולות, והחדרים הוארו. שלוש חדרניות זקנות נכנסו במרוצה לחדר-השינה, והרוזנת, עייפה עד מוות, נכנסה וצנחה אל תוך כורסה ווֹלטֵריאנית. הרמן הציץ מבעד לחרך הדלת: ליזבטה איוונובנה חלפה על פניו. הרמן שמע את צעדיה הנחפזים על שלבי המדרגות המובילות אל חדרה. בלבו זע דבר-מה הדומה לנקיפות מצפון, ומיד דמם. הוא התאבן.

הרוזנת החלה להתפשט לפני המראָה. הוצאו הסיכות מכובעה המקושט בוורדים והוא סולק; הפאה המקומחת הוסרה מעל לראש השיבה הגזוז קרוב לקרקפת. גשם של סיכות-ראש נמטר סביבהּ. השמלה הצהובה המרוקמת כסף צנחה לרגליה הנפוחות. הרמן היה עד לסודות המבחילים של תלבושתה. לבסוף נשארה הרוזנת בעליונית ובמצנפת-השינה. בלבוש זה, ההולם יותר את גילה, היא נראתה פחות אימתנית ותפלצתית.

ככל הזקנים סבלה הרוזנת מנדודי-שינה. לאחר שהתפשטה, התיישבה ליד החלון בכורסה הווֹלטֵריאנית ושילחה מעליה את המשרתות. הנרות הוצאו, החדר הואר שוב בלמפדוס בלבד. הרוזנת ישבה צהובה כולה, מניעה את שפתיה השמוטות, מתנדנדת מצד לצד. עיניה העכורות הביעו היעדר כל מחשבה; המתבונן בה יכול היה לחשוב שההתנדנדות של הזקנה האימתנית מתרחשת לא מרצונה, כי אם בפעולת איזה זרם גַלְוָנִיסְטי נסתר.

פתאום התחולל בפנים המתות הללו שינוי שלא יתואר. השפתיים חדלו לנוע, העיניים התעוררו לחיים: לפני הרוזנת עמד גבר לא-מוּכּר.

"אל תיבהלי, בשם אלוהים, אל תיבהלי!" אמר בקול ברור ושקט. "אין לי שום כוונה להזיק לך; באתי לבקש ממך חסד".

הזקנה התבוננה בו ללא אומר, ונדמה היה שלא שמעה אותו. הרמן הניח שהיא חירשת, וגוחן מעל אוזנה ממש חזר על דבריו. הזקנה שתקה כמקודם.

"בכחך לעשות את חיי למאושרים", המשיך הרמן, "וזה לא יעלה לך בכלום: אני יודע שאת יכולה לנחש שלושה קלפים ברציפות…"

הרמן עצר. הרוזנת, כך נדמה, הבינה מה דורשים ממנה; נדמה היה שהיא מגששת אחר המלים לענות.

"זו היתה מהתלה", אמרה לבסוף, "אני נשבעת לך! זו היתה מהתלה!"

"זה לא עניין למהתלה", אמר הרמן בכעס. "זכרי את צַ'פְּלִיצְקִי, שעזרת לו לזכות בכספו בחזרה".

הרוזנת נָבוכה בעליל. תווי-פניה הסגירו סערת-נפש גדולה, אך במהרה שקעה שוב באטימותה הקודמת.

"האם את יכולה", המשיך הרמן, "לחשוף בפני את שלושת הקלפים הבטוחים הללו?"

הרוזנת שתקה; הרמן המשיך:

"בשביל מי את שומרת את הסוד שלך? בשביל הנכדים? הם עשירים גם בלי זה, הם אינם יודעים את ערך הכסף. לבזבזן לא יועילו שלושת הקלפים שלך. מי שאינו יודע לשמור על ירושת אבותיו ימות עני בכל מקרה, גם אם כל כוחות השטן יעמדו לרשותו. אני איני בזבזן; אני יודע את ערך הכסף. שלושת הקלפים שלך לא יתבזבזו עלי לשווא. נו!…"

הוא עצר וציפה ברעד לתשובה. הרוזנת שתקה; הרמן ירד על ברכיו.

"אם אי-פעם", אמר, "יָדע לבך את רגש האהבה, אם את זוכרת את תחושת ההתעלות שבה, אם חייכת ולוּ פעם לקול בכיו של בנך שזה עתה נולד, אם משהו אנושי הלם אי פעם בחזך, אני מתחנן לפנייך, בשם רגשי הרעיה, המאהבת, האם – בשם כל מה שהוא קדוש בחיים – אל תסרבי לבקשתי! גלי לפני את סודך! איזו תועלת תצמח לך ממנו? אולי הוא קשור באיזה חטא נורא, באובדן ברכת-עולם, בברית עם השטן… חִשבי: את זקנה; לא נותר לך עוד זמן רב לחיות. אני מוכן לקבל עלי את חטאך: רק גלי לי את סודך. חשבי על כך שאושרו של אדם מסור בידייך; שלא רק אני, כי אם בנַי, בני-בנַי ונינַי, יברכו את זכרך ויכבדו אותו כזֵכֶר קדוש…"

הזקנה לא ענתה מלה.

הרמן קם.

"מכשפה זקנה!" אמר, חושק את שיניו, "אם כך, אכריח אותך לענות…"

ובמלים אלה שלף מכיסו אקדח.

למראה האקדח הסגירה הרוזנת בשנית סערת-נפש עזה. היא החלה להניד בראשה והרימה את ידה כמתגוננת מפני היֶרי… אחר צנחה לאחור… ונותרה ללא-ניע.

"חדלי מן המשחק הילדותי", אמר הרמן ולקח את ידה, "אני שואל אותך בפעם האחרונה: את מוכנה לומר לי מהם שלושת הקלפים שלך? כן או לא?"

הרוזנת לא ענתה. הרמן ראה שהיא מתה.

 

פרק 4

7 במאי, **18

!Homme sans moers et sans religion

מתוך התכתבות[אדם ללא מוסר וללא אלוהים (צרפתית). מתוך "דו-שיח בין פאריסאי ורוסי" מאת וולטייר]

 

ליזבטה איוונובנה ישבה בחדרה, לבושה עדיין בבגדי הנשף שלה, שקועה במחשבות עמוקות. כשהגיעה הביתה, מיהרה לשלֵח מעליה את המשרתת המנומנמת שהציעה את שירותיה באי-רצון, אמרה שתתפשט בעצמה, ונכנסה לחדרה ברעד, מקווה למצוא שם את הרמן ומקווה לא למצוא. במבט ראשון שוכנעה בהיעדרו, והודתה לגורל על המכשול שמנע את פגישתם. היא התיישבה, מבלי להתפשט, והחלה לשחזר את כל הנסיבות שבזמן כה קצר הובילו אותה כל-כך רחוק. לא עברו שלושה שבועות מאז ראתה לראשונה בחלון את הגבר הצעיר, וכבר ניהלה אתו התכתבות, והוא הספיק לסחוט ממנה פגישה לילית! היא ידעה את שמו רק מפני שחתם על כמה ממכתביו; היא מעולם לא שוחחה אתו, לא שמעה את קולו, לא שמעה עליו דבר… עד לערב הזה. עניין מוזר! דווקא הערב, בנשף, רגז טומסקי על הנסיכה הצעירה פּוֹלִינָה ***, שבניגוד להרגלה, פְלירטטה לא אתו, וביקש לנקום בה בהפגנה של אדישות: הוא הזמין את ליזבטה איוונובנה ורקד איתה מָזוּרְקָה אינסופית. כל אותו זמן התלוצץ איתה על חשבון נטיות לבה לקצינים-מהנדסים, והבטיח שהוא יודע הרבה יותר ממה שהיא מניחה, וכמה מהלצותיו קלעו כל-כך, שליזבטה איוונובנה חשבה לא אחת שהסוד שלה גלוי לפניו.

"ממי נודע לך כל זה?" שאלה אותו, צוחקת.

"מחבר של אישיות המוכרת לך", ענה טומסקי, "אדם מיוחד במינו!"

"ומי האדם המיוחד הזה?"

"קוראים לו הרמן".

ליזבטה איוונובנה לא ענתה דבר, אך ידיה ורגליה הפכו לקרח…

"הרמן זה", המשיך טומסקי, "הוא טיפוס רומנטי אמיתי: יש לו פרופיל של נפוליאון ונשמה של מפיסטו. אני חושב שעל מצפונו רובצים לפחות שלושה פשעים. כמה החוורת!…"

"כואב לי הראש… אז מה סיפר לך אותו… מה שמו… הרמן".

"הרמן מאוד לא מרוצה מאותו חבר: הוא אומר שבמקומו היה נוהג לגמרי אחרת… אני אפילו מניח שהרמן בעצמו שם עין עלייך, ולפחות הוא לא מתייחס באדישות לגניחות האהבה של חברו".

"אבל איפה הוא ראה אותי?"

"בכנסייה, אולי – או בטיול!… אלוהים יודע! אולי בחדרך, כשאת ישנת: הוא מסוגל לזה…"

שלוש גברות, שניגשו אליו בשאלת oubli ou regret"[שִכחה או חרטה (צרפתית): הזמנת גבר לריקוד, כאשר התשובה שלו קובעת עם איזו מהגברות ירקוד, מבלי שיידע איזו מהן מייצגת כל תשובה. הגברת השלישית היתה קרוב-לוודאי סתם בת-לוויה.]" – קטעו את השיחה, שהפכה מסקרנת עד מוות בשביל ליזבטה איוונובנה.

הגברת שנבחרה על-ידי טומסקי היתה הנסיכה *** עצמה. הקפה אחת של האולם וסחרור נוסף לפני כיסאה הספיקו כדי ליישר את ההדורים ביניהם. כשחזר למקומו כבר לא חשב טומסקי לא על הרמן ולא על ליזבטה איוונובנה. היא היתה נחושה לחדש את השיחה שנקטעה; אולם המזורקה הסתיימה, וכעבור זמן קצר נסעה הרוזנת הזקנה הביתה.

דבריו של טומסקי לא היו יותר מפטפוט של מזורקה, אבל הם חדרו עמוק לנשמתה של החולמת הצעירה. הדיוקן שרשם לפניה טומסקי התאים לדמות שהצטיירה בדמיונה, והודות לרומנים החדישים הפחיד והקסים הדיוקן הבנאלי הזה את דמיונה. היא ישבה, משׂכלת את ידיה העירומות, משפילה את חזה המגולה את ראשה המקושט עדיין בפרחים… פתאום נפערה הדלת, והרמן נכנס. היא חשה צמרמורת…

"איפה הייתָ?" שאלה בלחש מבוהל.

"בחדר-השינה, אצל הרוזנת הזקנה", ענה הרמן, "אני בא ממנה. הרוזנת מתה".

"אלוהים אדירים!… מה אתה אומר?…"

"ונדמה לי", המשיך הרמן, "שאני הגורם למותה".

ליזבטה איוונובנה נתנה בו את עיניה ודבריו של טומסקי הידהדו בנפשה: על מצפונו של האיש הזה רובצים לפחות שלושה פשעים! הרמן התיישב על אדן החלון לידה וסיפר לה הכל.

ליזבטה איוונובנה שמעה אותו בזוועה. אם כך, המכתבים המשתוקקים הללו, התביעות הלוהטות הללו, הרדיפה החצופה העיקשת הזו, כל זה לא היה אהבה! הכסף – זה הדבר שאליו נכספה נפשו! לא היא תוכל להרוות את צמאונו ולעשות אותו למאושר! בת-החסות המסכנה לא היתה אלא שותפה עיוורת לפושע, רוצחהּ של הפטרונית הזקנה שלה! היא מיררה בדמעות של חרטה מאוחרת, מענה. הרמן התבונן בה בשתיקה: גם לבו שלו נקרע, אך לא דמעותיה של הנערה המסכנה ולא הקסם המופלא של צערה הטרידו את נשמתו הקודרת. הוא לא חש נקיפות מצפון למחשבה על הזקנה המתה. דבר אחד הטיל בו אימה: האובדן לבלי-שוב של הסוד שביקש להתעשר באמצעותו.

"אתה מפלצת!" אמרה לבסוף ליזבטה איוונובנה.

"אני לא רציתי במותה", ענה הרמן, "האקדח שלי לא טעון".

הם השתתקו.

השחר עלה. ליזבטה איוונובנה כיבתה את הנר המאוּכּל: אור חיוור האיר את חדרה. היא מחתה את עיניה הבוכות ונשאה אותן אל הרמן: הוא ישב על אדן החלון שלוב ידיים ומזעיף את פניו אֵימתָנית. בתנוחה זו הזכיר להפליא את דיוקנו של נפוליאון. הדמיון הזה המם אפילו את ליזבטה איוונובנה.

"איך תצא מן הבית?" שאלה לבסוף ליזבטה איוונובנה. "התכוונתי להוביל אותך במדרגות נסתרות, אבל אז נצטרך לעבור על-פני חדר-השינה, ואני פוחדת".

"תסבירי לי איך למצוא את המדרגות הנסתרות האלה, אני אצא בעצמי".

ליזבטה איוונובנה קמה, הוציאה מהשידה מפתח, מסרה אותו להרמן ונתנה לו הוראות מדויקות. הרמן לחץ את ידה הקרה, הלא-נענית, נשק לראשה המושפל ויצא.

הוא ירד במדרגות הלולייניות ונכנס שוב לחדר-השינה של הרוזנת. הזקנה המתה ישבה מאובנת; פניה הביעו מנוחת-עולם. הרמן עצר לפניה, התבונן בה זמן רב, כמבקש לאשרר לעצמו את האמת האיומה; לבסוף נכנס אל חדר-העבודה, גישש על פני הטפֵּטים אחר הדלת, והחל לרדת במדרגות החשוכות, מוטרד ברגשות מוזרים. אולי במדרגות אלה עצמן, חשב, לפני כשישים שנה, לאותו חדר-שינה ובאותה השעה עצמה, לבוש קַפטָן מרוקם, בתסרוקת à l’oiseau royal ["ציפור המלך" (צרפתית): תסרוקת "עגור", מותאמת לכובע מוטה על הצד, ויש המפרשים: תסרוקת שבה משולבות בשיער נוצות-ציפור.], מאמץ את כובעו המשולש אל לבו – התגנב צעיר בר-מזל, שכבר מזמן נרקב בקברו, והיום לבה של אהובתו הבאה-בימים חדל לפעום…

בקצה המדרגות מצא הרמן את הדלת, פתח אותה באותו מפתח, ונכנס למסדרון מפולש, שהוליך אותו לרחוב.

 

פרק 5

באותו לילה הופיעה לפני הברונית המנוחה פון ו***.

היא היתה לבושה כולה לבן, ואמרה לי:

"שלום לך, אדוני היועץ".

סְוֶדֶנְבּוֹרְג[הציטטה הזו לא נמצאה בכתבי המיסטיקן השוודי עמנואל סוודנבורג, וככל הנראה היא המצאה משתעשעת של פושקין עצמו, ברוח הסיפורים על הרפתקאותיו של החוזה התיאולוג]

 

שלושה ימים לאחר הלילה הגורלי, בתשע בבוקר, יצא הרמן למנזר ***, שבו אמור היה להיערך טקס הקבורה של הרוזנת המנוחה. הוא לא חש חרטה, אך לא יכול היה להחריש לגמרי את קול המצפון שאמר לו: "אתה רוצחהּ של הזקנה!" אף שלא היה מאמין אמיתי, היו לו הרבה אמונות טפלות. הוא האמין שלרוזנת המנוחה עלולה להיות השפעה מזיקה על חייו, והחליט להופיע להלוויה על-מנת לבקש את מחילתה.

הכנסייה היתה מלאה מפה לפה. הרמן בקושי הצליח לפלס לעצמו דרך בהמון הרב. הארון ניצב על בימת-אשכבה מפוארת, תחת אפיריון של קטיפה. המנוחה שכבה בו בידיים מצולבות על חזהּ, במצנפת תחרה ושמלת אטלס לבנה. סביבה עמדו בני-ביתה: משרתים בקַפטָנים שחורים, עם סרטים עם סמלי משפחתה של הרוזנת על כתפיהם, והם אוחזים נרות בידיהם; קרובים בבגדי אבלות – בניה, נכדיה וניניה. איש לא בכה; דמעות במקרה זה היו בבחינת une affectation [העמדת-פנים (צרפתית)]: הרוזנת היתה זקנה כל-כך, שמותה לא יכול היה להפתיע איש, וקרוביה כבר מזמן הסתכלו עליה כעל מי שעברה מן העולם. הגמון צעיר נשא דברי הספד. במלים פשוטות ומרגשות תיאר את תרדמתה השלווה של הצדקת, ששנותיה הארוכות היו הכנה שקטה, נוגעת-ללב, לפטירה נוצרית. "מלאך המוות מצא אותה", אמר הנואם, "שקוּדה בהתבוננות ברוכה, ערה בציפייה לחתן-חצות".[רמיזה למשל העלמות החכמות והסכלות, מתוך הברית החדשה, מתי, כ"ה: 1-13.] הטקס נערך באווירה של עצבות כבוּדה. הקרובים הלכו להיפרד מעל הגופה ראשונים. אחר-כך זעו אל הארון גם האורחים המרובים, שבאו להעניק כבוד אחרון לזו אשר זמן רב כל-כך היתה שותפה לשעשועיהם הריקים. אחריהם גם כל המשרתים. לבסוף קרבה סוכנת-הבית הזקנה, בת גילה של המנוחה. שתי נערות צעירות תמכו בה בזרועותיה. לא היה בכוחה להשתחוות ארצה, והיא לבדה הזילה כמה דמעות בנשקה את היד הקרה של גבירתה. אחריה החליט הרמן לגשת לארון. הוא השתחווה אפיים ארצה ושכב דקות אחדות על הרצפה הקרה, הזרויה מחטי אורן. לבסוף קם, חיוור כמו המנוחה עצמה, עלה על בימת-האשכבה וגחן… לרגע היה נדמה לו שהמנוחה נותנת בו מבט מלגלג, קורצת בעין אחת. הרמן, שנרתע במהירות, מעד ונפל ארצה על גבו. הרימו אותו. באותו רגע הוציאו את ליזבטה איוונובנה המעולפת אל רחבת הכניסה. האירועים הללו הפריעו לדקות אחדות את חגיגיוּת הטקס הקודר. בין הנוכחים פשט רחש מהוסה, והקָמֶרְהֶר הכחוש, קרובהּ הישיר של המנוחה, לחש באוזנו של האנגלי שעמד בסמוך, שהקצין הצעיר הוא בנה הבלתי-חוקי, ועל כך השיב לו האנגלי בקרירות: "?Oh".

כל היום היה הרמן מוטרד ביותר. כשסעד בפונדק המבודד, שתה הרבה שלא כמנהגו, בתקווה להחריש את סערת נפשו. אבל היין שילהב את דמיונו עוד יותר. כשחזר לביתו, הטיל את עצמו על המיטה מבלי להתפשט, ונרדם תרדמה עמוקה.

כשהתעורר כבר היה לילה: הלבנה האירה את חדרו. הוא העיף מבט בשעון: השעה היתה רבע-לשלוש. השינה סרה מעליו. הוא התיישב על המיטה והירהר בהלווייתה של הרוזנת הזקנה.

באותה שעה הציץ מישהו מן הרחוב בחלונו, ומיד התרחק. הרמן לא שם לב לכך כלל. כעבור רגע שמע שמישהו מסובב את מפתח דלת-הכניסה. הרמן חשב שזה השָׁרָת שלו, החוזר, שיכור כדרכו, מבילוי לילי. אבל הוא שמע צעדים לא-מוּכּרים: מישהו התהלך, מדשדש קלות בנעליים. הדלת נפתחה, ונכנסה אשה בשמלה לבנה. הרמן חשב שזוהי האומנת הזקנה שלו, ותמה מה יכול היה להביא אותה לכאן בשעה כזו. אך האשה הלבנה החליקה על-פני החדר ופתאום נעמדה לפניו – והרמן הכיר את הרוזנת!

"באתי אליך למרות רצוני", אמרה בקול תקיף, "אך הוטל עלי למלא את בקשתך. שלוש, שבע ואָס, בזה אחר זה, יביאו לך זכייה – אך בתנאי שלא תהמר יותר מאשר על קלף אחד ליממה, ושלאחר מכן כבר לא תהמר עוד כל ימי חייך. אני סולחת לך את מותי, בתנאי שתתחתן עם בת-חסותי, ליזבטה איוונובנה…"

משאמרה מלים אלה פנתה בשקט, הלכה לעבר הדלת ונעלמה, מדשדשת בנעליה. הרמן שמע את דלת-הכניסה נטרקת, וראה שמישהו שוב מציץ בחלונו.

זמן רב לא יכול היה הרמן להתאושש. הוא יצא לחדר השני. השָׁרָת ישן על הרצפה. הרמן בקושי הצליח להעיר אותו. השָׁרָת היה שיכור כתמיד: אי-אפשר היה להציל מפיו דבר. דלת-הכניסה היתה נעולה. הרמן חזר לחדרו, הדליק נר ורשם את חזיונו.

 

פרק 6

Attendez!"הקלפנים השתמשו בציווי הצרפתי attendez! [(חכה!) לסמן ל"קופאי" שברצונם להפסיק להמר או לשנות הימור קודם. כאשר המונח מבוטא בהטעמה נרגשת, הוא עלול להתפרש כפקודה גסה, המעליבה את ה"קופאי", אם הוא בא-בשנים או בעל מעמד גבוה]"

"איך אתה מעז להגיד לי 'Attendez'?!"

"הוד מעלתך, אני אמרתי 'Attendez-כבודו!'"

 

שני רעיונות מקוּבּעים אינם יכולים להתקיים בכפיפה אחת בעולם המוסר, כשם ששני גופים אינם יכולים לתפוס אותו חלל בעולם הפיסיקלי. שלוש, שבע ואָס האפילו מהר מאוד בדמיונו של הרמן על דמותה של הזקנה המתה. שלוש, שבע ואָס – לא יצאו לו מהראש, והיו נעים על שפתיו. כשראה נערה צעירה, היה אומר: "כמה היא חטובה!… ממש שלוש-לב!" כששאלו אותו: "מה השעה?" היה עונה: "שבע יהלום". כל גבר מכריס הזכיר לו אָס. שלוש, שבע, אָס – רדפו אותו בשנתו, כשהם לובשים צורות שונות ומשונות: השלוש פרח לפניו בדמות גְרַנְדִיפְלוֹרָה מפוארת, השבע הופיע בדמות שער גותי, האָס בדמות עכביש ענקי. כל מחשבותיו התמזגו באחת: להשתמש בסוד שעלה לו ביוקר. הוא החל להרהר בפרישה מן הצבא ובמסעות. הוא ביקש להוציא אוצר מידי פורטונה הקסומה בבתי-ההימורים הציבוריים של פאריס. המקרה פטר אותו ממאמציו.

במוסקבה נוסדה חבורה של מהמרים עשירים בראשות צֶ'קָלִינְסְקִי המפורסם, שבילה חיים שלמים במשחקי קלפים והרוויח מיליונים בשעתו, כשהוא זוכה בשטרות-חוב ומפסיד מזומנים. ניסיונו רב-השנים קנה לו את אמונם של חבריו, והבית הפתוח, הטבח המצוין, חביבותו ועליזותו קנו להם את הערכת הציבור. הוא הגיע לפטרבורג. הנוער נהר אליו, זונח את הנשפים למען הקלפים, ומעדיף את פיתויי "פרעה" על קסמי החיזור. נרוּמוֹב הביא אליו את הרמן.

הם עברו שורה של חדרים מפוארים, מלאים מלצרים אדיבים. כמה גנרלים ויועצי-סתרים שיחקו ב'וִיסְט'; גברים צעירים התגוללו על ספות של ברוקאד, אכלו גלידה ועישנו מקטרות. בחדר-האורחים, ליד שולחן ארוך שהצטופפו סביב כעשרים קלפנים, ישב בעל-הבית שהחזיק בקוּפּה והטיל קלפים. היה זה אדם כבן שישים, בעל חזות כבודה ביותר; ראשו היה מכוסה שיבה כסופה; פניו המלאים והרעננים הביעו טוב-לב; עיניו נצצו, מוארות בחיוך נצחי. נרוּמוֹב הציג לפניו את הרמן. צֶ'קָלינסקי לחץ את ידו בידידות, ביקש ממנו להרגיש את עצמו בבית, והמשיך להטיל קלפים.

סֶבֶב המשחק ארך זמן רב. על השולחן הוטלו יותר משלושים קלפים. צֶ'קָלינסקי עצר אחרי כל הטלה, לאפשר לשחקנים לתת הוראות, רשם הפסדים, האזין באדיבות לבקשותיהם, ועוד יותר באדיבות "יִישר פינה" מיותרת שקופלה ביד מפוזרת. לבסוף הסתיים הסבב. צֶ'קָלינסקי טרף את הקלפים והתכונן להטילם מחדש.

"הרשה לי להטיל קלף", אמר הרמן, מושיט יד מאחורי גבר שמן, שהימר בסמוך. צֶ'קָלינסקי חייך וקד בשתיקה, לאות הסכמה צייתנית. נרוּמוֹב, צוחק, בירך את הרמן על התרת הצום הממושך, ואיחל לו התחלה מוצלחת.

"מוכן!" אמר הרמן, רושם בגיר את הסכום מעל לקלף שלו.[הכוונה היא שרשם את הסכום על גבי הלבד הירוק של השולחן, מעל לקלף שלו.]

"כמה?" שאל הקופאי, מצמצם את עיניו. "סלח לי, אדוני, אינני מצליח לפענח".

"ארבעים-ושבעה אלף", ענה הרמן.

לשמע המלים הללו נפנו כל הראשים מיד, וכל העיניים כוּונו אל הרמן.

"הוא יצא מדעתו!" חשב נרוּמוֹב.

"הרשה לי להעיר לך", אמר צֶ'קָלינסקי בחיוך הבלתי-משתנה שלו, "שהמשחק שלך נועז: איש עוד לא הימר על יותר ממאתיים שבעים-וחמישה על קלף בודד".[המונח המקצועי הוא "simple" (בצרפתית), שפירושו כאן "קלף בודד", וכוונתו להימור ראשון במשחק: מאחר שהיה מקובל במהלך המשחק להכפיל בכל פעם את סכומי ההימור, היה זה יוצא-דופן להמר בסכום כזה מיד במהלך הראשון]

"ומה בכך?" אמר הרמן, "אתה מכה את הקלף שלי או לא?"

צֶ'קָלינסקי קד בהבעה של הסכמה צייתנית.

"רציתי רק להביא לתשומת-לבך", אמר, "שמאחר שידידי נותנים בי את אמונם, אינני יכול לשחק אלא על מזומנים בלבד. אני מצדי, כמובן, בטוח שדי במלה שלך, אבל למען הסדר הטוב של המשחק והחשבון, אני מבקש ממך להניח את הכסף על גבי הקלף".

הרמן הוציא מכיסו שטר כסף והגיש אותו לצֶ'קָלינסקי. זה העיף בו מבט מהיר והניח אותו על הקלף של הרמן.

הוא החל להטיל קלפים. מימין נח תשע, משמאל שלוש.

"השלוש ניצח", אמר הרמן, מראה את הקלף שלו.

בין המהמרים פשט רחש. פניו של צֶ'קָלינסקי קדרו לרגע, אך מיד חזר אליהם החיוך.

"האם רצונך לקחת?" שאל את הרמן.

"כן, בטובך".

צֶ'קָלינסקי הוציא מכיסו כמה שטרות ופרע את החשבון מיד. הרמן לקח את כספו והתרחק מן השולחן. נרוּמוֹב התקשה להתעשת. הרמן שתה כוס לימונדה והלך הביתה.

בערב המחרת שוב הופיע אצל צֶ'קָלינסקי. בעל-הבית החזיק בקופה. הרמן ניגש לשולחן; המהמרים מיד פינו לו מקום. צֶ'קָלינסקי קד לעברו בחביבות.

הרמן חיכה לסבב חדש, הטיל קלף, והימר עליו בארבעים-ושבעה אלף ובזכייה של היום הקודם.

צֶ'קָלינסקי החל להטיל קלפים. מימין נח נסיך, ומשמאל – שבע.

הרמן הראה את השבע שלו.

הכל פלטו קריאת תדהמה. צֶ'קָלינסקי נבוך בעליל. הוא ספר תשעים-וארבעה אלף והעביר אותם להרמן. הרמן לקח אותם בקור-רוח ובו-ברגע הסתלק.

בערב הבא שוב הגיע הרמן אל השולחן. הכל ציפו לו. גנרלים ויועצי-סתרים הניחו את ה'ויסט' שלהם כדי להתבונן במשחק היוצא-דופן כל-כך. הקצינים הצעירים זינקו מן הספות; כל המלצרים נאספו בחדר-האורחים. כולם נקהלו סביב הרמן. הקלפנים האחרים לא הטילו את קלפיהם, ממתינים בקוצר-רוח לראות איך הוא יגמור. הרמן עמד ליד השולחן, מתכונן להמר לבדו מול צֶ'קָלינסקי החיוור, אבל המוסיף לחייך. כל אחד מהם הסיר את החותמת מעל חפיסה חדשה. צֶ'קָלינסקי טרף. הרמן נטל קלף והניחוֹ, מכסה אותו בערימה של שטרות. הדבר דמה לדו-קרב. דממה עמוקה שררה מסביב.

צֶ'קָלינסקי החל להטיל, ידיו רעדו. מימין נחה מלכה, משמאל אָס.

"האָס ניצח!" אמר הרמן וגילה את הקלף שלו.

"המלכה שלך הרוגה", אמר צֶ'קָלינסקי בחביבות.

הרמן התחלחל: באמת, במקום אָס נחה לפניו מלכת-פיק. הוא לא האמין למראה עיניו, מתקשה להבין איך יכול היה להחטיא.

באותו רגע נדמה היה לו שהמלכה-פיק מיצמצה בעיניה והצטחקה. הדמיון הבלתי-רגיל הדהים אותו…

"הזקנה!" צעק בזוועה.

צֶ'קָלינסקי משך אליו את השטרות המופסדים. הרמן עמד ללא נוע. כשהתרחק מן השולחן פרצו בחדר שיחות רמות. "יפה הימר!" אמרו הקלפנים. צֶ'קָלינסקי שוב טרף את הקלפים: המשחק נמשך כדרכו.

 

סיום

הרמן יצא מדעתו. הוא יושב בבית-החולים של אוֹבּוּחוֹב,[היו בו 120 מיטות שנועדו לחולי-נפש המטופלים על חשבון העיר.] בחדר 17, אינו עונה על שום שאלות וממלמל במהירות בלתי-רגילה: "שלוש, שבע, אָס! שלוש, שבע, מלכה!…"

ליזבטה איוונובנה התחתנה עם צעיר נחמד מאוד; יש לו משרה באיזה מקום ורכוש נאה: הוא בנו של מי שהיה מנהלה האישי של הרוזנת הזקנה. ליזבטה איוונובנה מגדלת בביתה קרובה ענייה.

טומסקי הועלה לדרגת סרן, ועומד לשאת את הנסיכה פּוֹלינה.

 

1833

---

*מתוך הקובץ "הכושי של פטר הגדול", הוצאת הספריה החדשה (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2001.

*דימוי: הנדריק קרסטנס