כשחזרה סוזן משוויצריה היא השאירה שם שלושה רבעים מגופה, אבל זו לא הייתה אבדתה היחידה וגם לא החשובה ביותר, ואני סבור שהיא לא תתנגד אם אומר לכם שגם אובדן בעלה מיד אחרי שובה לא היה האבדה הגדולה ביותר שלה.

עבדתי כמלצר בבית קפה זול במשמרת בוקר, וכשהייתי מסיים את המשמרת נהייתי לקוח שנהנה מהשירות, ורק אז הייתי חוזר בשעה מאוחרת על אופני אל חדרי הצנוע. לילה אחד עברתי את הכביש על יד בחורה רזה, וכשהיא ראתה אותי היא פרצה מיד בצעקות כאילו היא רואה רוח רפאים.

התבלבלתי ונפלתי מהאופניים והם נסעו הלאה אל אמצע הכביש המהיר ואילו הנערה פרצה בצחוק היסטרי. ונרגעה פתאום ואמרה: "מצטערת, אני אפצה אותך. הנה מאה דולר, אבל אל תקנה בהם אופניים."
"למה?"

"אתה לא תרצה לשמוע את הסיפור."

"דווקא כן, ארצה מאוד, הרי אני חתול של סיפורים."

"אחרי שתשמע אותו תפסיק לרכוב על אופניים."

"לא חשוב. חוץ מזה, ככה יסתלק לו עוד זוג אופניים מהדרך שלך."

"הדרך שלי. הההההה, אתה תגלה שזה לא ככה."

קניתי לי ספל קפה חם מהמוכר האחרון שהסתובב ברחוב, וסוזאן התחילה לספר לי את סיפורה:

“זה קרה לפני חודש בעיר השווייצרית לוצרן. ירדתי מהאוטובוס בשמחה אחרי שנסעתי נסיעה ארוכה, תקועה בתוך המושב הצר של האוטובוס שאכל לי את כל הישבן."

קטעתי אותה: "אבל את רזה מאוד."

"תן לי לסיים את הסיפור. בקצה של אגם לוצרן יש כמה בקתות ורציתי להגיע לשם כדי לפגוש צרפתי אחד ששמעתי שיש לו יכולת בלתי-רגילה להוריד לאנשים את המשקל."

קטעתי אותה: "אבל את רזה מאוד."

"לעזאזל, תן לי לסיים את הסיפור. לכפר הזה היה אפשר להגיע בסירה או על גשר. אבל בגשר נעשו כבר שנים עבודות תחזוקה, וסירה לא באה בחשבון לבחורה שמנה כמוני."

היא נתנה בי מבט של אזהרה, שלא אקטע את דבריה, והמשיכה:

"החלטתי להגיע לשם ברכיבה על אופניים דרך מנהרה צרה שבעבר השתמשו בה להובלת יין בעגלות, וכיוון שהיה מאוחר מאוד החלטתי לשכור אופניים. ראיתי בחור בכובע פרווה ירוק ארוך שרכב על אופני הרים אדומים ופניתי אליו ישר ולעניין וביקשתי שישכיר לי את האופניים.

הבחור חייך ואמר:    

"בסדר, אבל אני אמכור לך אותם במאתיים דולר! כי את שמנה מאוד ואת עלולה לשבור אותם, לכן יותר טוב שתקני אותם מראש."

קטעתי אותה ואמרתי: "אבל את רזה כמו רוח-רפאים!"

"לכל השדים והרוחות, תן לי כבר לסיים את הסיפור שלי. נתתי לבחור מאתיים דולר והוא לקח אותם בתודה, ולפני שהלך אמר: 'אל תשתמשי במנהרה. אפילו אל תחשבי על זה. חכי עד הבוקר, או תקיפי את האגם, זה יותר טוב.' התעלמתי מדבריו ועליתי על האופניים ונכנסתי למנהרה. אורכה לא עולה על חצי קילומטר, ובתוך כמה רגעים הייתי יוצאת ממנה. אבל בדיוק ביציאה הרגשתי במשהו מוזר. התאמצתי מאוד וגלגלי האופניים הסתובבו אבל אני לא זזתי מהמקום. האספלט של הכביש זז אבל בלי לעבור מנקודה לנקודה ודי מהר גיליתי שזה כמו לרכוב על אופניים שמקובעים על מסוע מזוודות."

"למה לא עצרת?"

"ניסיתי, אבל בכל פעם שהפסקתי לדווש היו האופניים שוקעים באספלט ולא הייתה לי בררה אלא להמשיך. העייפות הרגה אותי בזמן שהכביש זז כמו מסוע, וקצת לפני שעלה השחר חשבתי שאני עומדת למות. מהחשכה הופיעו אנשים שהכרתי ונופפו לי בידיים ואמרו: 'שלום סוזן.' אחר כך הם התרחקו, האספלט הרחיק אותם והופיעו אנשים אחרים, וכך הלאה…"

"ואיך זה נגמר?"

"זה נמשך שעות, ופתאום התחילו האופניים לזוז, לא הבנתי למה, אולי נעצר המנגנון הענקי שהזיז את הכביש, וכשיצאתי מהמנהרה איבדתי שני שלישים מהמשקל שלי ונראיתי כמו ילדה קטנה שלבושה בבגדים של סבתא שלה."

"איזה מין מנגנון זה היה?"

"אני לא יודעת ומי אמר שהיה בכלל מנגנון, אני רק מנסה לדמיין לי את העניין ואז האופניים הארורים רודפים אחרי כל לילה בחלומות שלי. בשנתי אני רצה ובורחת מהם."

 נתקפתי צמרמורת כשנפרדתי מסוזן. הסתובבתי והעפתי לרגע מבט על האופניים ההרוסים שלי, וכשהבטתי אל סוזן היא נמוגה כלא הייתה.

לא פגשתי שוב את הבחורה-רוח-הרפאים ולא הוספתי עוד לרכוב על אופניים, אבל את הליצנים בכובעים הירוקים לא אהבתי אף פעם, אפילו לא לפני ששמעתי את הסיפור הזה.